רון בן אשר
רקוויאם קטן
סיפור ילדים (שירים למבוגרים)
עיתון 77
הרקוויאם הקטן מלווה, בחייו, ילד שנשמתו הולכת ומתה, הולכת ומתפרקת. מתוך עולם קסם של שירי ילדים, מתוך צעצועים, תחפושות, פירות ודבש הופך הילד למת חי; לקליפה מתפקדת שנשמתה עיי חורבות.
מחזור השירים, המתחפש לאוסף שירי ילדים, מביא מבחר תמונות מחייו של הילד הזה; גיבור הסיפור. זהו ילד המותקף על ידי הוריו מינית ורגשית. ילד שלא ימצא מנוחה נכונה ויעבוד כל חייו כדי לבנות חיים על עיי המוות הפנימי.
תמונת הפתיחה מציגה את הגיבור; ספק ילד המאזין לשיר ערש - ספק ילד המוטל על הכביש מת.
"על הכביש –
ילד מת.
לולי, שן.
בא עורב,
ניתר. ניקר.
לולי, שן."
בהמשך ייתקל הקורא בגיבורים האחרים; ייצוגיו של הילד לולי. בובון מפורק, דובוני המורדם, והילד חסר השם.
תמונת הסיום של הרקוויאם, מספרת על האיים החלולים שהם נפשו של אותו ילד.
רון בן אשר, ד"ר למתמטיקה, ומלמד באקדמיה. חי בגולן. נשוי ואב לשלושה בנים. זהו ספרו הראשון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
הקדמה:
ד"ר קרן דאון – פסיכולוגית קלינית
"כשתהיה לי ילדה
אני מקווה שאדע
לשמור עליה מרוחות ושדים
מענקים וגמדים
מיצור עם קרניים שטורף ילדים..."
- פרסומת -
(נעם חורב, "מפלצות", 2019)
הספר "רקוויאם קטן" מזמין את הקורא אל "ספר זיכרונות הילדות" של הילד לולי, ילד קטן, גנרי. זיכרונות שיצרו שירים קצרים, המזמינים לחוויות ראשוניות דרך מגוון החושים, כפי שילד חווה את העולם. חוש הראיה (צבעים), השמיעה (מחזמר, רקוויאם) הטעם (חלב ודבש), הריח (עשן), והטמפרטורה (קור וחום). זאת לצד חוויות של גועל ואימה. השירים רוויים בדימויי ילדות תמימים ומשחקיים, דובון, אפרוח, רכבת, טעם וריח מתקתק כארוחת בוקר עם חלב ודבש, מוסיקת ילדות כמחזמר, יום הולדת. אך אלה נצבעים במהרה בדימויי צללים אפלים, ריחות עזים, מנגינת הספד ותחושות מורבידיות עם הופעת לולאת חבל התליה, ילד בלי ראש, ארובות עשן, פצע ירוק עם דם ועוד. ההזמנה לדפדף באלבום זיכרונות הילדות של לולי, פורסת בפנינו מקטעים של סיפור חיים, דרך תמונות שלא היינו מצלמים, ולא היינו מבקשים לראות או לחוש. הסיפור מהדהד באומץ ובכנות זיכרונותיהם של ילדים נוספים שחוו התעללות וטראומה. נפש הילד מתקשה לדעת את עצמה ולספר את סיפורה הטראומתי, רישומי החוש והרגש כן. כך לאורך הקריאה, יכול הקורא להיות שותף ועד לתחושות גופניות ראשוניות, לעוררות רגשית, ולהדהוד חווית הטראומה. בהמשך, התחושות חוברות למילים, מילים לשורות, לחרוזים, לשירים ולרסיסי סיפורים...
תחום הטראומה ככלל וטראומה בילדות בפרט, הוא תחום מורכב וקשה ביותר. טראומה כזו המתרחשת בילדות מעצבת את מבנה האישיות ומעוותת אותו, ומהווה כר פורה למגוון של תסמינים סומטיים ופסיכולוגים (לואיס-הרמן, 2001). השיבוש ביחסי הטיפול הראשוניים ביותר, מוביל לשבר קשה באמון ובבטחון הבסיסי ביותר בסביבה. המבוגר האינטימי והחזק לא רק שאינו משענת ומגן, הוא הסיכון הגדול ביותר עבור הילד. היוצרות התהפכו והתעוותו, חוק הטבע, לפיו ההורה בעל הכוח מגן על הצאצא עד שיגדל, חדל מלהתקיים. העולם הפך כאוטי, לא צפוי וחסר עקביות. המבוגר מנצל לרעה את תמימותו, חולשתו ואי ידיעתו של הילד, אשר אישיותו טרם התגבשה דיה על מנת להבין ולהתקומם. לילד משימה התפתחותית של עיצוב העצמי תחת נטל של התעללות, דבר מועד לפורענות ומוביל לזהות מפוצלת ומקוטעת (לואיס-הרמן, שם).
טראומה מטבעה, מתרחשת מוקדם מדי, מהר מדי, ללא הכנה, כך שמעצם טבעה קורית אך לא תמיד נחווית. היא משתחזרת בהתנהגות לא מודעת, בחלום, בפלשבקים או בזכרון שוב ושוב, כמעין דיבוק הכופה את עצמו, בשירות יצר המוות (שלקס, 2015 בתוך: טל שלם, 2015). "זעקת הטראומה אינה שוקטת עד שתשמע" (אשל, 2012, קארות', 1996). הטראומה מלווה במגוון רחב של תחושות, החל מדריכות מתמדת, פחדי מוות, חרדות מכאב ומחודרנות. לצד אלה הולכים וגדלים חוסר הישע וחוסר האונים, תחושות הבושה האשמה, הזעם ופנטזיות הנקם. מתוך הבלבול, העיוות ואי הרצון לדעת, עולה חוסר הבטחון, הספק העצמי, עד כדי תחושות של טישטוש השפיות, "היה או לא היה?" (אשל וזליגמן, 2017). תחושות מובילות לסימפטומים. סימפטומים גופניים: כפגיעות, חבלות, סומטיזציה, היפוכונדריה, מחלות פיזיות ומחלות "צער" (סיפורו של גנטריפ הצעיר, 1975, בתוך: אשל, 2012). סימפטומים נפשיים: דכאון, חרדה, הפרעות אכילה, כפיית החזרה ועד אבדן השפיות ופיצולים במבנה האישיות.
הספרות הפסיכואנליטית העוסקת בטראומה ובהתמודדות נפשית עם טראומה מהולה בהתעלמות לצד מחלוקות. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד בתחילת דרכו, התמקד במשמעות הטראומה והפיתוי המיני הממשי להבנת הפרעת ההיסטריה (פרויד, 1895). אולם, לאחר שהחליף את תאוריית הפיתוי במודל האדיפלי ובמיניות הילדית, הוביל להתנערות מעיסוק בטראומה ובמציאות החיצונית. נטייה זו יצרה הימנעות מעיסוק בטראומות בתוך המשפחה ופקפוק בקיומם ובתדירותם הגבוהה של אירועים אלה. פרויד חוזר לנושא הטראומה רק כעבור 25 שנים, במאמרו "מעבר לעקרון העונג" ב – 1920, אשר בו מדגיש את כפיית החזרה. הכפייה לחזור שוב ושוב לסיטואציה שבה קרתה הטראומה, על מנת להתגבר ולהשתלט באופן רטרוספקטיבי על מה שנפגע.
כעשור שנים לאחר מכן, מדגיש שנדור פרנצי (1930, 1933) את רישומה הגורלי של הטראומה בנפש, בעיקר הטראומה המוקדמת אשר משבשת איזון בין יצר חיים למוות, גורמת לדיסוציאציה, פרגמנטציה עד כדי אטומיזציה של הנפש הילדית. פרנצי במאמרו "בלבול השפות בין המבוגרים לילד" מתריע על בלבול בין משחקי הילדים למשאלות המבוגר הבשל. אצל הילד אהבת המבוגר היא בפנטזיה, והוא כמה לשפת הרוך ולא לשפת התשוקה של המבוגר. עמדה זו של פרנצי, עוררה אי נחת בקרב פרויד וחלק מתומכיו.
לאורך השנים שלאחר מכן המשיכה התפתחות וכתיבה בתחום הטראומה, על ידי מגוון של כותבים (אנה פרויד, 1981, פליס, 1956, באלינט, 1968, חאן, 1971, סאליבן, 1954, שנגולד, 1989, דיויס ופראולי, 1991, 1994 ועוד). התייחסות מכוננת נוספת בתחום הטראומה המוקדמת נכתבה על ידי דונלד ויניקוט, בשנים מאוחרות יותר. המאמר "הפחד מהתמוטטות" (1963) שפורסם לאחר מותו ב 1974, מתייחס להתמוטטות נפשית מוקדמת ש"אירעה אך לא נחוותה" כי הנפש לא יכלה לעמוד בעוצמת הטראומה. תהליך דיסוציאטיבי, ואי חווית הטראומה מכסים על סיפור קריסתה של הנפש, והתארגנותה במערך סימפטומטי הישרדותי עכשווי. אולם, השורד יחפש את חווית הטראומה בעתיד, "כי לא היה שם על מנת שזה יקרה לו".
במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 ובימינו אנו, המאה ה-21, פורסמו עבודות רבות, גם בישראל, על הקשר שבין התעללות בילדים לבין הפרעות שונות בבגרות ואספקטים שונים בטיפול (ראה: אשל וזליגמן, 2017, זליגמן וסולומון, 2015, גור, 2008, 2015). בעבודות אלה כבר אין אנו מוצאים הטלת ספק לגבי השכיחות הגבוהה של התעללות בילדים והשלכותיה החמורות. עקב כך, הוקמו עמותות ומרכזים רבים לסיוע לנפגעי טראומה בכלל, ולילדים בפרט.
אל מול השלכות הטראומה, נדרש מן הקורבנות דבר בלתי נתפס, לשמור את התקווה ואת המשמעות גם בתוך הייאוש הגדול. הם מאמצים מגוון רחב של הגנות נפשיות, כאשר ההגנה המוכרת ביותר היא הניתוק והדיסוציאציה. קברה (2007) מתאר את דברי פרנצי ביומנו – "הסובייקט מת על ידי פיצול ואינו מרגיש כי אינו קיים". הכאב והגרייה הבלתי נסבלים בגוף ובנפש, גורמים גם להתנתקות מן הגוף, כהגנה מפני הכחדת העצמי. מתערערת היכולת לזהות מהי מציאות ומהו חלום. ניסיונות אחרים של שליטה במצב נעשים על ידי עמדת כניעה וציות אוטומטי, על מנת להשיג תחושת שליטה. במידה ויוכל הילד "להיות טוב", יתכן ויצליח להפסיק את הרוע שסביבו. לעיתים, מנסה הילד להסיר מההורים את האשמה והאחריות, ולקחת אל תוכו את הרוע והאשמה. הוא מזדהה עם התוקפן, נושא בתוכו את הבושה, האשמה והרוע, וכך משמר את הטוב שבהוריו, ושומר, לכאורה, על קשרים ראשוניים עימם. בנוסף לכך, רבים החווים טראומות מעדיפים את השכחה, ההכחשה והפיצול על מנת להימנע מההתמודדות עם הכאב הבלתי נסבל שבמודעות. לצד אי ידיעת הטראומה טוענת יעל דשא (בתוך: אשל וזליגמן, 2017) מתעורר צורך חזק ופרדוקסלי לספר את הטראומה. "נפגעי הטראומה מטולטלים בין הרצון להכחיש מעשים נוראים לבין הרצון להכריז עליהם בקול" (לואיס-הרמן, 2001). מחד, לפעמים ההצפה החושית ברגעי הטראומה, אינה מאפשרת קידוד מילולי ולינארי של האירועים, והיא נזכרת כרסיסי זכרונות, תמונות או תחושות. דנה אמיר (2013) מציעה כי פונקציית העד הפנימי בנפש קורסת, ואין יכולת לרשום בנפש את המתרחש. מאידך, אי הידיעה רודפת את השורד, ומייצרת חזרה כפויה (שלקס, 2015, קארות', 1996). הצורך לספר, ולייצר עד חיצוני ואחר כך עד פנימי חוצצת בין איון לקיום (אמיר, שם). לצד חרדות של בגידה במשפחה וחשש מהסגרת הסוד, קיים צורך בהד-עד למה שהתרחש (דשא, שם).
הספר "רקוויאם קטן" הוא עדותו של המחבר. הספר מציג בפנינו שנים עשר שירים, "המחופשים" לשירי ילדים. שורותיהם קצרצרות, קופצניות, קריאות, במקצב מוסיקלי של סטקטו (staccato), לעיתים מחורז, לעיתים חזרתי. שמות השירים קלילים, ילדיים, חושיים, צבעוניים. כל אלה מייצרים פער משמעותי אל מול תוכן השירים הקשה, הכבד, לעיתים מטושטש, לא ברור "היה או לא היה?", "הזהו שיר ילדים?", "האם יש פה התעללות רגשית? פיזית? מינית? האם הבלבול, הסטיה, ההגזמה היא בתוכנו הקוראים? או שמא לזה התכוון המשורר בעת כתיבתו?". העוצמה אינה רק במילים היא בחוויה החושית, האסתטית והרגשית. שפת האמנות, מציין פנחס נוי (1999) מהווה מעין גשר בין הפרה-סימבולי לסימבולי, ומאפשרת תקשורת של רגשות וחוויות שהשפה המשנית הותירה מאחור. השירה, המוסיקה והמקצב מאפשרים תקשורת ותנועה בין כותב למאזין (רוז, 2008, 2010, לקורט, 1990, ברודסקי-אראל, 2015, 2019). הפערים העוצמתיים בין המקצב הקופצני והקליל, לכובד ולעומק התוכני, מיצגים את "בלבול השפות", ומעבים עבור הקורא את חווית העצב, החלחלה והזעזוע.
זהו רקוויאם למסע ומשא חיים, המתחיל בשיר ערש, בניגוד לכל מסע. בסופו של ליל אנו מבינים שזה אינו שיר מערסל, זהו שיר הפותח בפנינו את הדלת לחוויות של מוות, ניתוק ודיסוציאציה "על הכביש ילד מת/שן לולי שן". דרך מפגש באפרוח, סיפור אגדה, אור בוקר ומתיקות של דבש. חוויות קודש של שבת ותפילה, ואירועים מיוחדים כביקור אצל סבתא, קבלת מתנה, חנות הצעצועים ויום הולדת, אנו הולכים ומתוודעים לאימה. רסיסי סיפורים, חוויות ורגשות, שרידי רישומים ומגוון של הגנות. החל מתחושות של פירוק "פירק אבא/את היד/פירק וזרק...", של קפאון "דובוני שכב בלי לזוז"..., של ריצוי "רץ לולי למטבח/והניח שלושה תפוחים/בתוך קערה כחולה"...של השפלה "פטמה יא פטמה..." ושל עצב מר ובכי "בכתה הבטן של לולי על המתנה/בכתה ובכתה...", "מר בפה/ מרוב מילים...". דרך חוויות של דריכות מתמדת "האור הקטן עייף/אבל הוא לא נרדם/הוא שומר/הכי בעולם/ואפילו יותר...", ושל נפש כואבת ומדממת.
הספר מיועד לכל קהל יעד, אך בעיקר לקהל המטפלים, הנפגעים, העוסקים והמתעניינים בתחום הטראומה וההתעללות בילדים. המחבר בחר לסיים את הספר בשיר על משאלות פשוטות של ילד כואב: לחבק, ללמוד, לראות להתעצב ולספר, "רצה הילד לספר/ניסה לפתוח את הפה/ אך לא היה שם דבר...". יתכן שהבקשות בסופו של הרקוויאם מכוונות גם אל הקורא. בהתאמה לדברי אוגדן (2011), כי "לכותב אין קול לדבר מלבד קולו של הקורא", קהל הקוראים, מוזמן להיות קולו של המחבר, וקולם של אחרים הסובלים פגיעות טראומה והתעללות. הקורא יכול לחוות, להרגיש, להעמיק, לספר, לטפל, ללמד, ולהעביר מסר כתוב ובלתי כתוב הלאה. הקורא הופך עד והד שותף לסבל, הוא נקרא לראות, להכיל ולזעוק לא עוד!
