חשיפת הצללים
וידוי עצמי של ניצולת תקיפה מינית על ידי בן משפחה
מאת אייל שדה1
הקדמה
מנקודת מבט פסיכואנליטית, לפעולת הווידוי העצמי יש משמעות עמוקה. כאשר מדובר בווידוי עצמי של נפגעת או נפגע של תקיפות מיניות במהלך ילדותם על ידי בן משפחה, החשיפה העמוקה הזו נוגעת בנפש של כולנו – הן כמטפלים והן כבני אדם; ויוצרת הזדמנות לריפוי עמוק בנפש הנפגע. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, כ-35% מהנשים בעולם עוברות פגיעה מינית פיזית במהלך חייהן. המשרד לביטחון פנים מעריך כי אחת מכל שלוש נשים בישראל תותקף מינית בחייה. נכון להיום, בישראל מתרחשות כ-230 פגיעות מיניות מדי יום.
הטקסטים המובאים להלן הם כתיבה אוטוביוגרפית של מטופלת2 – כבת 45, גרושה ואם לשני ילדים בני עשרה – שסבה תקף אותה לאורך שנים בנערותה. הפגיעה הקשה הוסתרה והודחקה בעולמה הפנימי, עד שהיא הייתה מוכנה – באומץ ובנחישות – לתת לה מילים, ומשמעות. לצלול אל תוך הכאב והבושה, כמעט לטבוע בתוכם – ואז לצאת מהצד השני חזקה ושלמה יותר.
בשלושה מכתבים חשופים ונוקבים המטופלת באה חשבון עם הפוגע, ועם אימה ואביה, שכמו במקרים רבים השתתפו בהסתרה – ובכך אפשרו לתקיפות להימשך. כך הם פגעו בנפשה ובהתפתחותה הפסיכולוגית לא פחות מהסב. כך היא כתבה לו:
אני זוכרת שבגיל הזה, סביב 13 כמעט, כבר ידעתי כמה דברים על סקס ועל איבר המין של הגברים ולא עמד לך, לא לפני שהפשטת אותי ולא אחרי, לא עזר לך כלום, לא השליטה שלך ביד שלי המשפשפת לפי הקצב שאתה בחרת את הזין שלך, ולא לראות אותי עירומה. כלום.
ושאלתי את עצמי אם זה אני הדפוקה שלא מספיקה בשבילך או שאתה הדפוק.
ברור שבשלב הזה האמונה שלי הייתה שאני הדפוקה.
- פרסומת -
נגמר היום, אמרת לי להתלבש, הולכים הביתה.
התיאוריות הפסיכואנליטיות מציעות כי וידוי עצמי של ניצולי תקיפה מינית מייצג רגע מכונן, החושף את השבר העמוק בנפשם. מנקודת מבט קלייניאנית, וידוי זה משקף את מאבקו של הניצול ליישב את יחסי האובייקט המופנמים שלה או שלו, שעוצבו על ידי הטראומה המתמשכת. הניצול מתמודד עם זהות עצמית מקוטעת, בושה עזה ואשמה. הבנת הדינמיקה הבסיסית של יחסי האובייקט המופנמים – דרך התעוזה לתת מילים למחשבות העמוקות שהסתירה אף מעצמה – יכולה להאיר את מסעו של הניצול לקראת אינטגרציה, ריפוי והשבת האמון במערכות יחסים.
תיאוריות ניאו-קלייניאניות מעשירות עוד יותר את ההבנה של תהליך דרמטי זה, על ידי חקירת הפנטזיות וההגנות הלא-מודעות הצצות בתוך הווידוי העצמי של הניצול. פנטזיות והגנות אלו משמשות לעיתים קרובות כמנגנונים אדפטיביים להגנה מפני הכאב, וכדי לשמור על הקוהרנטיות של העצמי. באמצעות התעמקות במחוזות הלא מודעים הללו אנו יכולים לחשוף זיכרונות, רצונות וקונפליקטים מודחקים, מה שמוביל את השורד למודעות עצמית ולתובנה מוגברת של קשייו; ומשם להביא לריפוי ולגדילה.
נקודות מבט ויניקוטיאניות שופכות אור נוסף על הפוטנציאל הטיפולי של הווידוי, דרך המושגים ההחזקה, וסביבת אם -ילד. באקט הווידוי העצמי, הניצול זקוק לסביבת החזקה בטוחה, שבה ניתן לאמת את חוויותיו ולהבין אותן. למטפל יש תפקיד מכריע ביצירת מרחב החזקה זה, המאפשר לנפגעת לחקור את חוויותיה ואת רגשותיה המפוצלים, ואת האופן שאלה באים לידי ביטוי בחייה. בהדרגה, היא בונה מחדש את העצמיות המפוצלת שלה, מפתחת חוסן – ומאפשרת לעצמה, אולי בפעם הראשונה בחייה, לשים לפוגעים (המופנמים והממשיים) גבול ברור, ולבטא את הזעם שלה כלפיהם.
כך היא כתבה לאימה:
נטרתי לך טינה כל השנים האלו, ואני כאן עכשיו כי נמאס לי לנטור, זה כבד עליי ומשאיר אותי בתוך הכלא האישי והנפשי שיצרת בתוכי.
את מבינה? את יכולה להגיד לי מהיום עד מחר שאת אוהבת אותי אבל אני יודעת שזה לא נכון, מה שנכון זה שאת אוהבת לשלוט בדעות שלי, במחשבות שלי, בהחלטות שלי.
לווידוי העצמי של ניצולי פגיעות מיניות יש גם השפעה עמוקה על מערכות היחסים הנוכחיות שלהם (גם עם עצמם). כאשר מדובר על פגיעה בתוך המשפחה, ובפרט פגיעה בין דורית, שלל הזהויות המשפחתיות של המטופל – כלומר: מה זה אומר להיות בת או בן, אח או אחות, ובהמשך אם או אב – נצבעו על ידי הטראומה. הווידוי העצמי לפיכך מביא גם לקטיעת ההתעללות והפגיעות במורד הדורות, ולתחילתם של חיים בריאים ומלאים יותר עבור הנפגע והאנשים הקרובים לו או לה.
ובמילים שלה:
כל הסוף שבוע הייתם אצלנו, כל הסוף שבוע רציתי לקחת את אמא הצידה ולספר לה, אבל לא יכולתי, ידעתי שזה יהרוס את המשפחה, לא ידעתי אם אחותי תתמוך בזה במידה שתישאל, ואיזו הקלה הרגשתי סוף סוף כשעליתם על האוטובוס הישיר במוצאי שבת לתל אביב.
ויחד עם ההקלה, הבנתי שזהו, הרגת לי את החיים, את הנשמה, את שמחת החיים. הרגת אותי ונשארתי בחיים. ככה. גמורה.
...אבל היום אני בוחרת להיות בזירה, מרוחה בדם ובזיעה ובאבק. זה אומר שאני בוחרת להיות שלמה עם עצמי.
מכתב לסבא
הייתי רק בת 11 או 11.5 כשהתחלתי לקבל גוף של נערה, הציצי היה הראשון להתפתח, שתי בליטות קטנות שהתחילו לצמוח, אני מניחה שכמו רוב הנערות התפדחתי מזה, זה לא שלב של גוזיות (לא היו אז), בטח לא שלב של חזייה, שתי בליטות לא מפותחות מתחת לחולצה.
אתה שמת לב לזה, ואז הכל התחיל, זה התחיל בקטנה, משפטים כמו כמה שאת גדלה כל כך מהר (אפילו ליד כולם) זה המשיך בנגיעות אקראיות, בסופי שבוע או חגים, או באירועים, מצאת דרך "להתנגש" בי, או להתחכך בי, מצאת דרך איך להרגיש פיזית את הגדילה שלי.
אח"כ הכל נהיה בלגן אחד גדול, כאילו שחררת את המפלצת הזו שהייתה לך בגוף או במוח המעוות שלך.
אז התחלת בחוכמה או במניפולטיביות ליצור מצבים שאנחנו לבד.
בחצר הבית שלכם היה עץ אורן גדול שדוד אדם דאג שתהיה עליו נדנדה, אוי הנדנדה הזו הייתה ההמשך של הצרות.
המיקום של העץ עם הנדנדה הועיל לך מאוד: מצד אחד הוא היה מוסתר על ידי גדר שיח גדולה שהקיפה את הבית, מהצד השני, שהיה מול הבית, לא היה חלון, אף אחד לא יכול היה לראות אותך מנדנד אותי וכבדרך אגב מכניס את הידיים שלך מתחת לחולצה שלי ולהרגיש את החזה הקטן והנערי שרק התחיל לצמוח, ואם מישהו היה יוצא החוצה לחצר היה לך מספיק זמן להוציא את הידיים המטונפות שלך מהחולצה שלי לפני שאותו מישהו (סבתא, דוד אדם, אחד מההורים שלי) היה רואה משהו.
בראש הילדה/נערה שלי אמרתי לעצמי שזה בטח היה סתם, לפעמים חשבתי שדמיינתי כי אין מצב שתעשה לנכדה שלך דבר כזה, אז שתקתי והאמנתי שאם זה קרה ולא דמיינתי את זה, זה יחלוף מעצמו.
זה לא חלף.
באותה תקופה עוד הייתי מסתובבת בחצר שלכם עם תחתונים וגופייה, זו הייתה הילדות שלי אצלכם בבית, יש חצר ענקית שאפשר להשתולל בה, יש עצי פרי שאפשר לקטוף ולאכול קלמנטינות, אגוזי פקאן וגויאבות, אבל הכי אהבתי את גדר הפיטנגו. כשהם היו בשלים בצבע בורדו מתוק הייתי יוצאת לגינה ומכסחת חצי שיח עד שהייתה כואבת לי הבטן.
הבעיה הייתה שכשהיית רואה אותי ככה עם גופייה ותחתונים מלוכלכת מכל הפיטנגו שאכלתי בצבעים אדומים ובורדו זה הטריף אותך והתחלת להיות אובססיבי לגבי הניקיון שלי, ובכל פעם כזו היית שולח אותי להתקלח וגם היית ממש מתזמן את זה כשסבתא הייתה הולכת לישון צהריים כדי שתוכל להיכנס לי למקלחת ולהציץ לי כמו איזה נער חרמן שחייב לראות. עליתי על זה די מהר, בהתחלה הייתי אומרת לך כשהיית שולח אותי להתקלח שאני תיכף שוב אצא לחצר ואני שוב אתלכלך. זה עבד פעם או פעמיים, לא יותר, כשזה הפסיק לעבוד היית אומר שכשסבתא תקום מהשינה היא תכעס עליי שאני מלכלכת את הספות עם הכתמים של הפיטנגו, "ואת לא רוצה שסבתא תכעס", והיה כל כך ברור שהמטרה שלך היא להכניס אותי למקלחת וגם לפתוח את הדלת באמצע ולשאול אם אני צריכה עזרה (איזה עזרה??? עם הבת שגידלת שהפכה להיות אימא שלי שדאגה שאני אהיה עצמאית מגיל כל כך קטן נראה לך שבגיל 12 בערך אני צריכה עזרה במקלחת???) וכשהייתי עונה כמובן בשלילה היית מוצא שלל תירוצים להישאר עוד זמן בחדר מקלחת ולא, לא היה וילון שיכולתי להתחבא מאחוריו ולא, לא יכולתי לבקש ממך או להגיד לך לצאת ולתת לי פרטיות כי אז הייתי ילדה "חוצפנית" וזה היה נחשב חוסר כבוד למבוגר.
בפעם האחת והיחידה שאמרתי לך לצאת מהמקלחת סיפרת על זה להורים שלי וחטפתי מכות מאימא.
כן, כן, זה לא הדליק לה נורה אדומה שסבא נכנס לנכדה המתבגרת שלו באמצע המקלחת, הנורה גם לא נדלקה על הבקשה הכל כך בסיסית שלי לפרטיות כשאני מתקלחת.
אז הפסקתי להסתובב אצלכם החצר עם תחתונים וגופייה והפתרון ללכלוך מהפיטנגו היה לבקש מסבתא קערה לאסוף את הפרי ולאכול אותו מהקערה בצורה הכי נקייה שיכולתי. נכון, שמת לב לזה, כבר לא היו מקלחות באמצע היום כשסבתא הולכת לנוח ואתה היית צריך למצוא דרך אחרת לראות אותי ערומה או לגעת בי. וכבר לא משתמשת בנדנדה כי גם כשסירבתי שתנדנד אותי עשית את זה בכל זאת, כל דבר שיזין את המפלצת שלך, היינו בסוג של "קרב מוחות" לא הוגן בכלל: מוח מניפולטיבי של מבוגר סוטה מול מוח תמים של נערה מתבגרת שלוקח לה איזה פעם או פעמיים להבין כל פעם את התרגיל החדש שמצאת כדי לתקוף אותי.
ואז הגיע פסח, והיה התור של דודה רונית ודוד אבי לארח את כל המשפחה ואצלם זה היה תמיד פאן גדול, אנחנו הבני דודים היינו מיד מקימים מחנה בחדר של יוגב ותמר, האווירה הייתה בדרך כלל כיפית ומהנה אבל הפסח הזה... אתה בטח זוכר, רונית ואבי גרו בדירת קרקע שלושה חדרים, והייתה חצר אחורית קטנה וחצר קדמית קטנה עוד יותר עם שביל הגישה לכניסה לבית, בשביל הזה היה גם חלון ישר למטבח. אני לא יודעת מה באמת קרה שם בינך ובין הבת שלך רונית, אבל אני זוכרת כאילו זה היה אתמול. זה היה בוקר של ערב חג, אני חושבת שהשעה הייתה משהו בין 10:00 ל-11:00 בבוקר וכולנו עמלנו יחד על ארוחת החג, חלק היו במטבח, חלק עבדו על עריכת שולחן החג ורונית נתנה לי תפקיד לשבת על שרפרף בשביל הגישה לבית, ישבתי בדיוק מול החלון שצופה למטבח, אתה ורונית הייתם במטבח ואני ישבתי שם עם שתי קערות וקילפתי איזה אלף תפוחי אדמה, פתאום משום מקום אני שומעת (ורואה, כי הרמתי את העיניים בצעקה הראשונה) את רונית צורחת עליך צרחות אימים שאם עוד פעם אתה עושה את זה היא מעלה אותך לבד על האוטובוס חזרה לתל אביב ותהיה לבד בחג כמו שמגיע לך.
מה עשית???? וואלה, לא יודעת וגם כששאלתי את אימא שלי היא ענתה: סבא התנהג לא יפה (כאילו אשכרה ציפיתי לקבל ממנה תשובה כנה) מה שאני כן יודעת זה שני דברים:
- מה שעשית לה היה מאוד חמור.
- אני מעולם, אבל מעולם לא שמעתי ולא ראיתי את דודה שלי כל כך כעוסה ומדברת אליך בצורה כל כך בוטה (הלו??? זוכר, אלו המבוגרים שדרשו מאתנו הילדים להתנהג אליך בכבוד).
אבל היה שם עוד משהו, ואני חושבת שרק נשים שנפגעו פגיעה מינית (מינורית ככל שתהיה) יש להן את המבט הזה, עם כל הכעס, עם כל העצבים, עם האיום לשלוח אותך חזרה הביתה היה גם במבט שלה בושה. עכשיו אני שואלת את עצמי מה בדיוק הצלחת לעשות? איך בדיוק הצלחת בדרך כזו או אחרת לפגוע בה מינית, רונית אדם שמתמודד, היא בהחלט יודעת לשאוג כשצריך והיא אכן שאגה, וכשהיא סיימה היא עזבה הכול והלכה לחדר והיא יצאה משם רק אחרי שסבתא נכנסה ודיברה איתה. ברור לך, שלנו, הנכדים שלך, לא היה ברור בכלל מה קרה, אבל במשפחה שלנו כמו במשפחה שלנו השתיקו הכול וחגגנו ערב חג כהלכתו.
אני זוכרת שזה היה חג ארוך כזה, משהו בנוסח ערב חג שישי וחג בתחילת השבוע. למחרת, לפני שהלכנו לישון שמעתי את אחותי ותמר מדברות, על מה הן דיברו? עליך! ואני הייתי בהלם מוחלט! תמר סיפרה לאגם שהתעניינת במידת החזייה שלה ואגם שאלה אותה אם היא לא מרגישה שסבא יותר מידי... מה הייתה המילה? כן! יותר מידי נוגע בטעות בחזה שלה (ואז תמר אמרה לה שהוא נוגע גם בחזה שלה) ובטעות בתחת שלה (ותמר שוב אישרה שזה קורה גם אצלה), עד השלב הזה עשיתי כאילו אני ישנה, שמעתי את כל השיחה והחלטתי לשתף אותן שגם אצלי אתה נוגע ומציץ. עכשיו, בוא, אני הייתי אולי בת 12 וקצת, אגם ותמר 14 וקצת, הבנתי שזה לא בדמיון שלי, ויותר גרוע – הבנתי שאני לא היחידה, אבל באופן מפתיע שתיהן אמרו לי לא לדבר על זה עם אף אחד, נעלבתי, בטח שנעלבתי, אחותי הגדולה ובת הדודה הגדולה שלי משתיקות אותי? למה? אז הסתובבתי לצד השני כדי ללכת לישון ושמעתי את תמר מסכמת עם אגם את השיחה וזה משפט שאני בחיים לא אשכח: "הוא בטח עושה את זה כי סבתא לא נותנת לו, זה יעבור לו".
- אם סבתא לא נתנה לך, אנחנו הנכדות שלך, בטח לא הכתובת.
- איתן זה עבר לך, איתי לא.
מה שהתחזק אצלי בעקבות שני האירועים האלו (הצעקות של רונית וההשתקה מצד אגם ותמר) זו הידיעה שאסור אסור אסור לי לספר לא משנה מה יקרה.
עד החופש הגדול היה לי שקט ממך, אבל החופש הגדול הזה הרג אותי, יותר נכון בחופש הגדול הזה אתה הרגת אותי.
עד החופש הגדול הזה אף פעם לא היינו אצלכם בבית לפרק זמן ארוך בלי ההורים, אולי שעה פה שעתיים שם מקסימום חצי יום, אבל בטח לא כל נכד ונכדה לבד ובטח לא לשבוע שלם.
בחופש הגדול הזה כל החוקים נשברו. פ-ת-א-ו-ם סבתא מתקשרת לרונית ולאמא שלי ומציעה שכל נכד ונכדה יבואו להתארח אצלם לשבוע. ואללה????
- אני בטוחה שאתה שכנעת אותה.
- אני בטוחה שאחרי ששכנעת אותה, תכננת, כי זה לא מפתיע שמתוך חמישה ימים מלאים שהייתי אצלכם, ארבעה ימים לקחת אותי איתך לעבודה וזה לא שביום החמישי ויתרת עלי, על הממתק שלך, לא, אולי לא לקחת אותי איתך לעבודה אבל לקחת אותי לגן שעשועים, אותו שיט.
האמת שאני הייתה האחרונה, הנכדה האחרונה שהתארחה אצלכם באותו חופש גדול, אין לי מושג עד היום איך היה לאחרים/אחרות, אני די מהמרת שיוגב היה מחוץ לתמונה ובדיעבד גיליתי שזה נכון (אצבע, תודה לאל, לא הנחת עליו) ואני די מהמרת שהבנת (כי טיפש לא היית) שאגם ותמר גדולות מדי והסיכון שהן יספרו משהו גדול מדי (ובדיעבד גיליתי שגם זה נכון, איתן לא יכולת לעשות דבר מלבד להתחכך פה ושם "בטעות") ומזה אני עכשיו מבינה שיצרת את כל המצב הזה כדי שאני אגיע בסופו של דבר, הנכדה היחידה שעוד הייתה "פלסטלינה" עבורך.
אז נשארתי רק אני, מבינה שכל הנכדים כבר היו, ונשארתי אחרונה ומשלושתם כל המשפחה שמעה שהיה כיף ואני ממש לא יכולה להגיד עכשיו שאני לא רוצה לנסוע. אז נסעתי, לא הייתה לי ברירה.
לקחת אותי אתך לעבודה ואני בתמימותי חשבתי שאם אנחנו בעבודה שלך יהיו שם אנשים ואתה תהיה מוגבל ביכולות שלך לתקוף אותי, תמימה.
הגענו לעבודה שלך ואז גיליתי שאתה סתם פקיד פשוט שאחראי להחתים במכונה מיוחדת בולים על מעטפות מכתבים, מילא, אבל יותר גרוע, גיליתי שאתה "מוגלה" וה"משרד" שלך הוא בקומה האחרונה, אליה לא מגיע אף אחד, אתה לבד שם ומנגנוני ההגנה שלי נכנסו לפעולה, התעקשת ללמד אותי איך מחתימים את המעטפות במכונה, העמדת אותי מולה, אחזת מעטפה אחת כשאתה עומד מאחורי והדגמת לי איך מבצעים את הפעולה "הכל כך מסובכת הזו", אחרי פעם אחת הבאת ערימה של מעטפות הנחת אותה ליד המכונה, חזרת לעמוד מאחורי ואמרת עכשיו את.
אז התחלתי להחתים אותן כשאתה בינתיים מכניס את הידיים שלך מתחת לחולצה שלי ומתחיל למשש לי את הציצי. הייתי חצי קפואה חצי מתפקדת, הידיים היו חלק מהגוף שלי ועשו מה שביקשת והגוף שלי איננו. אני לא יודעת כמה זמן היינו ככה, בכל פעם שסיימתי ערימת מעטפות, הפסקת והבאת ערימה חדשה והמשכת בשלך, בשלב מסוים הכנסת את היד שלך לתוך המכנסיים והתחתונים שלי ואמרת לי כמה אני נעימה ואני רציתי למות(!!!), היום הזה נגמר איכשהו ואמרת שצריך לחזור הביתה.
למחרת לא רציתי ללכת איתך לעבודה, אבל סבתא אמרה שאני חייבת, שהיא עסוקה כל היום בכביסה ואחר כך עייפה והולכת לנוח ומישהו צריך להשגיח עלי, לא הייתה ברירה, הלכתי, אבל באוטובוס החלטתי שהפעם אני לא עולה איתך למעלה, הפעם אני מסתובבת בקומות התחתונות ומחפשת לי תעסוקה, זה עבד לרבע או חצי יום, בשלב הזה חיפשת אותי, מצאת אותי ואמרת לי שאני מפריעה לכולם ואני צריכה לתת להם לעבוד, ושאתה צריך עזרה, כן, בטח.
הריטואל של יום קודם חזר על עצמו, שוב העמדת אותי מול המכונה, שוב ערימות של מעטפות אבל אתה היית גרוע יותר, הפעם להכניס ידיים מתחת לחולצה שלי היה קטן עליך, באותו היום החלטת להכניס ידיים לתוכי, אז אני שוב מתנתקת, מעודדת את עצמי ששרפתי לך חצי יום בטיולים שלי בקומות התחתונות ובזמן שאני מנסה לשכנע את עצמי שתיכף היום הזה ייגמר האצבעות שלך נמצאות בתוך הכוס שלי, אתה אשכרה הורדת לי את המכנסיים והתחתונים וטיילת לך עם האצבעות המטונפות שלך בכוס שלי כאילו הוא היה שלך ואני כל הזמן בראש אומרת לעצמי די! תפסיקי עם זה! תחזרי היום הביתה, תבקשי להתקשר לאמא ואבא ותבקשי לחזור הביתה, הבעיה עם זה הייתה שלמראית עין לא היה לי שום הסבר משכנע למה אני רוצה לחזור הביתה ולספר את מה שקורה אסור אסור אסור כי המשפחה תתפרק.
כל המחשבות האלו העבירו את הזמן ושוב מצאנו את עצמנו בדרך חזרה הביתה, עוד יום נגמר, נשארו עוד יומיים מלאים וביום השלישי שנותר אנחנו על הרכבת חזרה הביתה.
הגיע היום הבא, חשבתי לי שוב איך להעביר כמה שיותר זמן בקומות התחתונות, אבל אתה כבר עלית על הטריק וכשירדנו מהאוטובוס לפני שנכנסו לעבודה שלך אסרת עליי לטייל במשרדים בטענה שהתלוננו על זה אתמול.
בערך שעתיים שלוש אחרי שהגענו לעבודה שלך, שבהן, תודה לאל לא עשית לי כלום, אמרת לי שאנחנו צריכים לצאת לעשות סידורים בשביל סבתא.
שמחתי שאנחנו יוצאים החוצה, לרחוב, איפה שיש מלא אנשים, בכל זאת מרכז תל אביב, במהלך הסידורים נתקעתי עם הרגל בשפה של המדרכה והסנדל שלי נקרע, אמרתי לך שאני לא יכולה להמשיך ללכת עם סנדל קרוע וענית לי שבינתיים אני אלך יחפה, נסיים את הסידורים לסבתא ותקנה לי סנדלים חדשים.
תל אביב, אמצע אוגוסט, המדרכה בוערת, אני מנסה ללכת בצל אבל אתה מתזז אותי מצד אחד של המדרכה לצד השני, בואי זה לא כאן, צריך לחצות את הכביש, בואי, המקום הבא ממש קרוב, וסבתא ממש ביקשה ואני לא הבנתי, לא הבנתי למה אתה מושך זמן ולמה אתה מתזז אותי יחפה על המדרכות והכבישים הלוהטים, עד שהואלת בטובך להיכנס לחנות נעליים ולקנות לי סנדלים.
כן, כשחזרנו גיליתי שלכל דבר יש סיבה, מה הייתה הסיבה שלך? רצית להתקדם בסוג התקיפה שלך. כשחזרנו אמר לי להמשיך לבייל את המעטפות ואני אמרתי לך שאני עייפה, אז אמרת, טוב, אז לא נעשה כלום.
וואוו, בתמימותי האמנתי לך, הלכת לשירותים וכשחזרת התיישבת על הכיסא והורדת את המכנסיים והתחתונים שלך ומשכת אותי שאני אגע באיבר המין שלך, זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לך שאני לא רוצה, אז שאלת אותי "לא קניתי לך סנדלים?" כאילו הסנדלים ולגעת לך בזין זו עסקת חבילה.
החינוך שלי צף לי בראש, צריך לכבד את המבוגרים, אני לא יכולה להגיד לא, במחשבה ילדותית משהו גם אמרתי לעצמי: הוא באמת קנה לי סנדלים.
לא פעלתי מרצוני, הכל אתה עשית, אתה שמת את היד שלי על הזין שלך, אתה גרמת ליד שלי לשפשף אותו, לא יודעת כמה זמן עשית את זה אבל בשלב מסוים הפסקת והפשטת אותי לחלוטין, ושוב התיישבת ושוב המשכת לשפשף את הזין שלך עם היד שלי.
אני זוכרת שבגיל הזה, סביב 13 כמעט, כבר ידעתי כמה דברים על סקס ועל איבר המין של הגברים ולא עמד לך, לא לפני שהפשטת אותי ולא אחרי, לא עזר לך כלום, לא השליטה שלך ביד שלי המשפשפת לפי הקצב שאתה בחרת את הזין שלך, ולא לראות אותי ערומה. כלום.
ושאלתי את עצמי אם זה אני הדפוקה שלא מספיקה בשבילך או שאתה הדפוק.
ברור שבשלב הזה האמונה שלי הייתה שאני הדפוקה.
נגמר היום, אמרת לי להתלבש, הולכים הביתה.
למחרת סבתא אמרה לי שאני נשארת איתה בבית ולא הולכת איתך לעבודה. וואו, איזו הקלה! אפילו לא עניין אותי איך היא השתכנעה, העיקר לא להיות בקרבתך.
בילינו נהדר סבתא ואני בבית, עזרתי לסבתא עם הכביסה, כן סבתא עוד הייתה מכבסת הכול ביד עם מגררת כזו של פעם ולא היה כיף לעזור לה כי מדי פעם כשהיא הייתה ממלאה מים נקיים בגיגית היא הייתה משפריצה עליי מים עם הצינור ומשחקת איתי.
היה אחלה יום עד שחזרת מהעבודה.
כשחזרת מהעבודה ישבת לאכול ובזמן שאכלת, סבתא ביקשה ממך לקחת אותי לגן שעשועים כדי שהיא תוכל לנוח קצת, ואני שוב, בתמימותי, חשבתי לעצמי שגן שעשועים הוא בחוץ, מקום ציבורי, יהיו עוד ילדים, גם הורים.
אבל אתה וסבתא גרתם בשכונה של נובורישים עשירים, חס וחלילה להם לצאת בחום של אוגוסט לגן שעשועים.
אז היינו לבד ואני החלטתי שלא משנה מה, אני על המתקנים, לא מתקרבת אליך. אתה בתחמנותך הבנת כמוני, שאנחנו לבד.
אחרי כמה זמן קראת לי לבוא אליך ואני סירבתי, שכנעת אותי שסבתא שלחה פירות ומים וחם ואני צריכה לשתות.
ניגשתי אליך ונתת לי את בקבוק המים, ניסיתי להסתובב ולשבת על הספסל שלידך ולא איתך אבל מנעת את זה ממני, אם אני לא טועה, אחזת בפרק היד שלי ואמרת תעמדי מולי.
התחלתי לשתות כדי לסיים מהר, אתה בינתיים הרמת את החולצה שלי והתחלת ללקק ולמצוץ את הציצי שלי, ואני חשבתי לעצמי, אלוהים ישמור, אנחנו בחוץ אם מישהו יראה אותי ככה בלי חולצה אני אמות, לא חשבתי על זה שיראו גם מה שאתה עושה לי, התחושה הייתה שאני עומדת שם לבד ואף אחד לא רואה אותך ואני שם לבד עירומה.
נראה לי שכל האירוע היה כמה דקות, או נצח, אבל בשלב מסוים אמרתי לך שאני רוצה הביתה, ביד אחת הורדתי את החולצה וביד השנייה מסרתי לך את בקבוק המים והלכנו הביתה.
ביום האחרון שהייתי אצלכם אמרתי בבוקר שאני לא מרגישה כל כך טוב ולא רוצה ללכת איתך לעבודה, הבטחתי לסבתא להיות ילדה טובה ושלא אפריע לה בשום דבר, ממש התחננתי והצלחתי, נשארתי בבית.
למחרת נסענו ברכבת לעכו ואמא אספה אותנו משם.
בדרך מתחנת הרכבת לאוטו אמא שאלה אותי איך היה אצל סבא וסבתא ועניתי שסבא קנה לי סנדלים חדשים, שנים אחר כך אימא אמרה לי שזה נשמע לה תשובה מוזרה אבל היא לא ייחסה לזה יותר מדי חשיבות.
כל הסוף שבוע הייתם אצלנו, כל הסוף שבוע רציתי לקחת את אמא הצידה ולספר לה, אבל לא יכולתי, ידעתי שזה יהרוס את המשפחה, לא ידעתי אם אחותי תתמוך בזה במידה שתישאל ואיזו הקלה הרגשתי סוף סוף כשעליתם על האוטובוס הישיר במוצאי שבת לתל אביב.
ויחד עם ההקלה, הבנתי שזהו, הרגת לי את החיים, את הנשמה, את שמחת החיים הרגת אותי ונשארתי בחיים. ככה. גמורה.
מכתב לאמא
בואי נתחיל מההתחלה, הכי פשוט.
יום אחד חזרתי מבית ספר, הייתי בת 13 וקצת, הושבת אותי במטבח ואמרת לי שרונית התקשרה ואמרה שתמר סיפרה לה שסבא עושה לה דברים שלא נעימים לה, שדיברת עם אגם והיא אמרה אותו דבר, ושאת רוצה לדעת אם גם לי הוא עושה דברים שלא נעימים לי.
העולם שלי התהפך ברגע, נתחיל מזה שאני חושבת שמן הראוי שתדעי שכל הזמן רציתי לספר, לא סיפרתי מסיבה אחת בלבד, היה לי מאוד ברור שאם אספר המשפחה תתפרק ואת זה לא רציתי לשאת על הכתפיים שלי בנוסף למה שכבר נשאתי. מה היה על הכתפיים שלי? המון!
קודם כל להסתיר, לא לספר, לא לגלות ולהיות עם זה כל הזמן.
בנוסף הרגשתי בושה, פגועה, לא טובה בשום דבר ובכל פעם שהיה מפגש משפחתי או סתם שבת שהיינו אצל סבא וסבתא היה לי על כתפיים פחד, מה הוא יעשה הפעם??? אז גם לספר ולהוסיף פירוק וסכסוך וקשיים למשפחה???? לא, את זה לא הייתי מוכנה לשים על עצמי.
אני זוכרת שישבנו במטבח, גם אני אישרתי לך שסבא עושה לי דברים "לא נעימים" בלשון המעטה.
ביקשת לדעת איזה דברים הוא עושה לי ואני לא יכולתי, לא יכולתי לספר לך כמה אני מושפלת מבוישת ופגועה הייתי.
רצית שאני אפרט, לא הייתי מסוגלת ובמקום לחבק אותי, להגיד לי שאת איתי, שאת מבינה שזה מקום כואב ורגיש, חקרת אותי ואני שתקתי, וישבנו ככה שעות ואמרת לי שעד שלא אספר אני לא קמה מהכיסא אז בסוף שפכתי הכול.
כל מה שרציתי זה שתחבקי אותי, תתני לי את הזמן לעכל את הדברים, בחרת בדרך של חקירה, בסוף לא הצלחתי להתמודד איתך ורק רציתי לישון כי נהייה מאוחר אז סיפרתי מכורח המציאות, את לא הסכמת לשחרר אותי עד שסיפרתי.
בימים שאחרי הכל היה בלגן, מתישהו את ורונית דיברתם עם אדם ואז הלכתם שלושתכם לדבר עם סבתא כשסבא היה בעבודה, ביקשתם ממנה לא לומר לו דבר ותאמתם מפגש של "המבוגרים". מה היה במפגש? אני לא יודעת, כשחזרתם הביתה את ואבא, הדבר היחיד שאמרת לנו שסבא הודה במעשים. אני לא זוכרת כמה זמן עבר אבל זמן לא רב אחרי המפגש של "המבוגרים" לקחת אותי ואת אגם לשיחה שלא משתמעת לשתי פנים.
אמרת, ואת זה אני בחיים לא אשכח לך, שסבא וסבתא יבואו לסופ"ש, שסבא יתנצל בפנינו ואת דורשת שנסלח לו.
איזו ברירה הייתה לי? זה מה ש"המבוגרים" החליטו, לא?
אבל אני שואלת אותך אמא, איזו אמא דורשת מהבת שלה, שחוותה תקיפות מיניות מצד סבא שלה שוב ושוב, סליחה? את היית חלשה מולו, מי נתן לך את הזכות על הגוף שלי? על חילול הגוף שלי? לדרוש ממני לסלוח על דבר כזה????
אבל עוד הייתי תמימה וחשבתי שאם אסלח, ולא באמת סלחתי על אף שאמרתי, אבל חשבתי שאם אסלח הכול יחזור להיות כמו שהיה. זה לא קרה.
מה כן קרה? קרה שהתחלנו ללכת לטיפול משפחתי אצל עוזי, הפסיכולוג מחיל האוויר, שם בטכני, זוכרת?
הרבה מהטיפול המשפחתי שלנו אני לא זוכרת, מה שאני כן זוכרת זה שאת ועוזי (עד היום אני לא יודעת אם אבא היה מעורב בזה) דיברתם על לערוך עימות ביני לבין סבא.
אני יודעת שהיית נגד, אני יודעת שאמרת לעוזי שהכוחות לא שווים, אדם מבוגר מול מתבגרת, אמרת לי שעוזי הבטיח לך שהוא יהיה השומר שלי בעימות הזה, הוא לא היה.
התאריך לפגישה נקבע, מיקי הביא את סבא, אבא הביא אותי, אז הנה 34 שנים אחרי שתהייה לך תמונה מלאה:
אנחנו נכנסים לחדר, עוזי מציג לסבא ולי את הסיבה שאנחנו שם וסבא חד-משמעית אומר, לא היה ולא נברא.
עוזי מעמת אותו, מזכיר לו את המפגש ההוא, של "המבוגרים" וסבא בשלו, לא היה ולא נברא.
ואני? אני יושבת על הכורסה, מכווצת כולי, חצי שומעת מה הם מדברים וחצי לא, בתוך המחשבות של עצמי: האם דמיינתי את זה? שזה קרה? זה כנראה קרה כי אנחנו יושבים בחדר הזה עם איש מקצוע ועם האדם השפל הזה שכנראה שהיה לו כל כך הרבה כוח ועדיין הוא אומר לא היה ולא נברא.
אין לי מושג איך עברה השעה הנוראית הזו, עוזי לא הגן עליי בשום צורה, בשלב מסוים היה נראה כאילו הם מתווכחים על פוליטיקה, כי עוזי שוב ניסה לעמת אותו והתשובה הייתה זהה, לא היה ולא נברא, גם כן, פסיכולוג קורא לעצמו.
חזרנו הביתה, לא הייתי מסוגלת לדבר על זה, שוב ניסית לחקור אותי ואני שתקתי כמו דג, לא אמרתי מילה ואני מניחה שאת המידע על הפגישה הזו קיבלת מעוזי.
באחד הלילות שמעתי אותך ואת אבא מדברים במיטה, היה מאוחר אבל אני התעוררתי, אבא שאל אותך אם משהו דומה קרה לך עם אבא שלך בילדות ואת סיפרת לו שפעם סבא נכנס כשישנת שם בחדר, או במחסן או איך שתקראי לזה, והתחיל לגעת בך ושלא ידעת מה לעשות אז עשית את עצמך ישנה והסתובבת לצד השני וכאילו על הדרך הרבצת לו והוא הלך. כשאבא של אותך אם היו עוד מקרים אמרת לו שיניח לך או יעזוב אותך, משהו כזה, וסיימתם את השיחה.
היו עוד מקרים אמא? אני לא שואלת כי אכפת לי ממך, אני שואלת כי אם ידעת, אם ידעת שאבא שלך הוא טורף מינית ילדות למה לא הגנת עליי???
לא יודעת כמה זמן עבר, אבל יום אחד כינסת אותנו שוב, את אגם ואותי, והודעת לנו שאנחנו מנתקים את הקשרים עם המשפחה שלך.
סליחה???? מה אשמים הדודים שלי? מה אשמים בני הדודים שלי? מה אנחנו אשמות שלקחת מאיתנו בלי שום הסבר את הקשר המשפחתי הזה?
עכשיו, אתם, "המבוגרים", איך בדיוק חשבתם שכולם ייצאו בריאים מההחלטה לסגור את העניין הזה בתוך המשפחה? יש כאן שלוש נערות שהותקפו מינית בדרגות שונות, אבל אתם, "המבוגרים", לפחות עבורי לא עשיתם מספיק.
את רוצה לדעת מה זה מספיק אמא?
לעשות מספיק זה לעשות את הדבר הנכון וללכת יחד להגיש נגדו תלונה במשטרה.
מה חשבת שעשית מספיק שהשפלת אותו בזה שהכרחת אותו לבקש סליחה? זה לא מספיק!
שלקחת לו את "התארים" באגודות שהוא היה חבר בהן והכרחת אותו לפרוש מהן? הצחקת אותי, זה לא מספיק!
אה, נכון, ניתקת את הקשר עם ההורים שלך, נראה לך שהיה אכפת לו????
לעשות את הדבר הנכון הוא לבוא לבת שלך, שברור לחלוטין שהיא פגועה ומושפלת ומבוישת, ולהגיד לה: בת שלי, אני טעיתי, טיפלתי בזה לא נכון, אף אחד לא מלמד אותנו להיות הורה או איך להתמודד עם מקרה קשה כזה, מה אני יכולה לעשות כדי לעשות את הדבר הנכון?
את יודעת אמא, יובל וחן שלי לא יודעים על הסיפור הזה, אבל מגיל מאוד קטן שניהם יודעים דבר אחד: אם מישהו, אי פעם, יחלל אותם בכל דרך שהיא, אני ארצח אותו ואשב בכלא בלי לחשוב פעמיים.
אז המשפחה מנותקת, אנחנו בטיפול (לא ברור לי למה המשכנו אצל עוזי שכבר התגלה בעיניי כאיש מקצוע רשלני ולא יכולתי לבטוח בו אחרי העימות) ואני סך הכול נערה, עושה הכול כדי שתאהבי אותי, כן, גם אם תשומת הלב הייתה שלילית.
נכנסתי להריון בגיל 14, ואת תפעלת את זה מצוין, אבל לא הראית לי אהבה, ולא – להגיד לי איזה עוד אמא הייתה הולכת לעשות איתך הפלה? איזו אמא לא????
לא יכולתי ללמוד. הראש שלי, הגוף שלי, אני, הייתי כל הזמן במקום אחר כי שום דבר לא טופל כמו שצריך, כן, נכון שלחת אותי לפסיכולוגים בלי סוף, כשכל מה שהייתי צריכה זה לא שתגידי לי שאת אוהבת אותי, זה קל, אלא שתראי לי שאת אוהבת אותי, שתראי אותי.
אז כיתה ט' כמעט ולא נוכחת בבית ספר, וגם לא לרישום לתיכון, אוי הבושה... וכיתה י' לא נוכחת בבית ספר ונשארת כיתה, ואני אומרת לך אמא, בנס, בציפורניים, סיימתי תיכון.
ואת יודעת מה הזוי? כל כך הזוי בעיניי? שהתנדבת בער"ן, כמה? 20? 30 שנה? אשכרה ענית לאנשים במצוקה כדי לתת להם תמיכה רגשית, והבת שלך? שאלת אותה מה היא צריכה? ישבת שעה, שעה אחת, בכל הסיפור הזה ורק חיבקת אותה?
את מבינה אמא, את, בעיניים שלך, ראית ילדה/נערה שעושה מעשים רעים, כן, כן, חרוט לי המשפט שלך שאת אוהבת אותי אבל את לא אוהבת את המעשים שלי, כשהייתי שואלת אותך אם את אוהבת אותי. סחתיין, יופי של תשובה, ראית נערה שלוקחת סיכונים, שאין לה שיקול דעת, שעושה צרות, מאיפה זה בא? מהנבואה של סבתא על כך שנולדתי עם עיניים גדולות ועד היום הדעות חלוקות אם היא אמרה "הילדה הזו תעשה לכם הרבה צרות" או: "יהיה לכם חם וקר עם הילדה הזאת".
לא אמא, זה לא בא משם, זה בא ממקום שלא מרגיש בטוח, שלא מרגיש אהוב, אחרי הכול תשומת לב זו תשומת לב, לא? מי שמחפש תשומת לב, כבר לא משנה לו אם היא חיובית או שלילית.
יום אחד טלפון, סבא בבית חולים אחרי התקף לב קשה.
נסעת, לא רק נסעת, גם כשהוא נפטר יום יומיים אחר כך הכרחת אותי לבוא להלוויה.
אני רוצה להזכיר לך שללוויות באים כדי לכבד את הנפטר בדרכו האחרונה, לא כדי שידברו במשפחה שאוי ואבוי אחת הנכדות לא הגיעה, או שמא חששת שיתחילו לשאול למה אחת הנכדות לא הגיעה?
הדברים היחידים שאני זוכרת מהלוויה שלו הם, שהלכתי אחרונה, כי ממש לא עניין אותי לכבד אותו, ושהמחשבה היחידה שהייתה לי בראש שזהו, עכשיו הבן זונה מת ובאמת אין מה לעשות יותר, אני אצטרך עד סוף חיי לחיות עם הידיעה שאני פגומה.
את מבינה אימא, לא מצאתי את המקום שלי בשום מקום. זה נראה לך מקרי שהחלפתי עבודות ומקומות מגורים כמו גרביים? גדלתי בחוסר שייכות. תמיד אמרת לי שאני שמה לעצמי מקלות בגלגלים ושמה שאדם עושה לעצמו אלף אויבים לא יעשו לו, אני רוצה שתדעי שבכל פעם שהגשמתי מטרה הייתי מופתעת מעצמי מחדש, אין לי פחד מכישלון, שאותו אני מכירה מצוין, מרבית האנשים פוחדים מכישלון, אני? אני מפחדת מהצלחה, גם ההצלחות הקטנות שהשגתי בדרך, ובטח שלא הצלחתי להביא את עצמי להצלחות הגדולות. את מבינה מה יכולתי להיות אם שרשרת האירועים הייתה אחרת??? ולאורך כל הדרך לשמוע כמה אחותי טובה ממני, כמה אני צריכה ללמוד ממנה, וואלה, לפחות יצאה לכם אחת נורמלית, מה נורמלית? סופר מושלמת, עד היום.
כשהייתם אצלי בחיפה, לא זוכרת איך, אבל התחלנו לשוחח על הנושא של סבא, הייתי בת 22 בערך ורק אז אמרת לי שניתקת את הקשר עם סבא וסבתא כי הבנת שטעית. ושאלתי אותך למה לא אמרת לי את זה אז, כשהבנת שטעית, והייתי בשוק מהתשובה שלך, אמרת לי: "את לא סיפרת לי מה היה בפגישה עם הפסיכולוג עוזי אז למה שאני אספר לך למה החלטתי לנתק את הקשרים?", כן אמא? זו תשובה של ילדה בגן, ממש חשבנת לי על הטראומה שלי, לא הבנתי, מי בדיוק היה המבוגר האחראי בסיפור? אני או את?
התנהגת בדיוק כמוהו, במוח המניפולטיבי שלך חשבנת לי, ללא ידיעתי, קרוב לעשר שנים מהרגע שזה התגלה ושוב לא עצרת לרגע, בשום שלב בחיים שלי, לחבק אותי ולהגיד לי שטעית, להגיד שאת מצטערת על מה שחוויתי.
כשחזרתי מחיפה הלכתי להתייעץ עם עורך דין, הרגשתי שאני חייבת לעשות עם עצמי חסד, סיפרתי לכם שחשבתי לתבוע את סבתא על החלק של סבא בירושה, אמרתם לי שבחיים צריך להיות חכמים ולא צודקים, ויכול להיות שהייתם חכמים כשאמרתם לי את זה, אבל העורך דין אמר לי משפט שלעולם לא אשכח, הוא אמר שהסירו את חוק ההתיישנות על אונס ותקיפות מיניות והסיבה שאין על הסעיפים האלו חוק התיישנות נעוצה בכך שהמחוקק הבין את זה שצריך תעצומות נפש כדי לקום ולהתלונן, אבל כל הזמן שהמותקפת לא הגישה תלונה היא בסוג של כלא.
את מבינה אמא, שאני כבר 34 שנים בתוך הכלא של עצמי, המחשבות, הבחירות השגויות, חוסר ההצלחה, חוסר האמון בעצמי או ביכולות שלי, מערכות היחסים הנכשלות.
את יודעת שאדם הוא האדם היחיד שנתן לי להרגיש באמת אהובה בתוך מערכת יחסים?
וכל פעם מחדש נפלתי וקמתי ונפלתי וקמתי וכל הזמן מחדש רציתי להאמין שאם אחליף מקום עובדה, מקום מגורים, זאת תהייה התחלה חדשה ונהדרת, זה לא, לא פעם זה שאב ממני אנרגיות שאין לי מושג מאיפה גייסתי אותן שוב ושוב, ואולי אפשר להוציא את הבחורה לכמה שעות מהפגיעה המינית אבל אי אפשר להוציא את הפגיעה המינית מהבחורה.
נטרתי לך כל השנים האלו, ואני כאן עכשיו כי נמאס לי לנטור, זה כבד עליי ומשאיר אותי בתוך הכלא האישי והנפשי שיצרת בתוכי.
כל העימותים בינינו כל השנים היו על כל כך הרבה דברים, אבל הלב של העימותים האלו הוא כי נטרתי לך, כי הפקרת אותי לאורך כל הדרך.
ואת יודעת על מה עוד אני נוטרת לך? אני נוטרת לך על המקרה ההוא כשהיינו עם הילדים שלי בסינמה סיטי בגלילות והרשיתי להם להסתובב חופשי בין הדמויות, כשישבנו במתחם האוכל, תחת שני כללי בסיס:
- שבכל פעם כשהם עוברים שייגשו אלינו שנראה אותם.
- כשהם צריכים ללכת לשירותים שיבואו אליי ואקח אותם, ובשום פנים ואופן לא ללכת לבד.
למחרת, את ואבא התייצבתם בבית שלי (!!!) והעברתם ביקורת על כישורי ההורות שלי, ויותר מזה, אמרתם שזו הייתה ממש רשלנות מצדי לאפשר את זה לילדים.(שאלתם את עצמכם על הרשלנות שלכם כשהייתי נערה וחוותי את התופת הזו???)
ניסיתי להישאר רגועה ושפויה, ולהסביר לכם שאתם סיימתם לגדל ילדים ולהיות סבא וסבתא זו זכות, אבל אתם לא יכולים לבוא לבית שלי(!!!) ולהעביר עליי ביקורת.
כמו הרבה עימותים אחרים זה מהר מאוד עבר לצעקות, עד שלא יכולתי להכיל אותך יותר, פתחתי את הדלת, אמרתי לכם שוב שלהיות סבא וסבתא זו זכות, תבחרו אם אתם רוצים את הזכות הזו, וגירשתי אתכם מהבית שלי במלוא מובן המילה.
ואני שואלת אותך אמא, שאלת את עצמך פעם איפה את התרשלת בטיפול בתקיפות המיניות שהבת שלך חוותה? כי מושלמת אנחנו יודעים שאת לא.
לא פלא שבסופו של דבר חליתי בפיברומיאלגיה, פלא שעוד לא חטפתי סרטן.
את יכולה להעלות על דעתך כמה פעמים רציתי להתאבד? יותר ממה שאת חושבת.
את יכולה לנחש כמה לילות אני עוד הולכת לישון ומבקשת שלא להתעורר מחר בבוקר? בשנים האחרונות כמעט כל לילה.
ואת ואבא יושבים אצלי במטבח ושואלים למה אני צריכה כל כך הרבה תרופות פסיכיאטריות, למה אמא? כי הן החזיקו אותי כל השנים האלו, כי הן גרמו לי להמשיך לחיות עוד ועוד אחרת כבר לא הייתי כאן.
את מתארת לעצמך איך זה לחיות 34 שנים עם מעט מאוד עליות והרבה מאוד נפילות? וכל נפילה קשה וכואבת ודורשת יותר זמן התאוששות מקודמתה.
ועדיין, את לא רואה אותי.
איך אני יודעת? אה, זה פשוט, כי את יושבת אצלי בבית, ומעבירה ביקורת על כמה שהוא לא נקי, סליחה, אבל אני גדלתי עם המשפט שלך כל החיים: "בבית שלכן תעשו מה שאתן רוצות" אז יש לי חדשות אמא, את יושבת בבית שלי, מבקרת את הדרך שבה בחרתי לנהל את הבית שלי או את החינוך של הילדים שלי. את יודעת שאני חולה, עוד לא יודעת איך לנהל את המחלה כשהיא עדיין מנהלת אותי, ושואלת אותי אם אני מחפשת עבודה. בשביל מה? בשביל שאני ארגיש רע? בשביל להתחיל עוד מקום והמחלה שוב תכריע אותי? ושוב יפטרו אותי? ושוב אני אחווה כישלון? את מבינה שהתחלתי הכשרה לניהול אגף וכשלתי, לא כי אני שמתי מקלות בגלגלים, כי אני מוכרעת, אני מוכרעת פיזית, יש ימים שאני אפילו לא יכולה לצאת מהמיטה, אני מוכרעת נפשית, כי בואי, כמה נפש אחת יכולה לספוג?
ובכל פעם שאני ככה חוזרת לטראומה, והופכת והופכת ושואלת את עצמי איפה אני לא בסדר? מה דפוק בי? ואת יודעת מה? את יודעת איזו תגלית זו לגלות ששום דבר לא דפוק בי! אני עוברת כל מה שמותקפת מינית צריכה לעבור, גם אם מבחוץ זה נראה שאני דפוקה.
ואת יודעת למה? אם עוד לא הבנת עד עכשיו מכל מה שנאמר כאן, זה כי הפקרת אותי שם, במטבח, בגיל 12 וקצת, כשחשבת שמה שנכון זה לחקור אותי, והפקרת אותי שוב, כשתמיד נתת לי להרגיש לא טובה מספיק, והפקרת אותי שוב כשזרקת אותי לאנשי מקצוע.
את יודעת למה הטיפולים לא עבדו? כי החינוך שלך היה כל כך חזק, כל כך נוקשה, שחששתי להתעמת איתך בנערות.
ואת כאמא את החלק שלך כהורה לא מילאת, לא באת איתי לטיפולים האלו, לא השתמשת בידע הרב כל כך שקיבלת בהרצאות ובהדרכות ובימים מרוכזים בער"ן כדי ללכת איתי יד ביד לטיפולים האלו, וביחד עם מטפל או מטפלת טובים להתמודד עם כל הנושא של סבא.
אני מניחה שהיו לך את הפחדים שלך ואת החששות שלך וצורך לעבד את הדברים, אבל היום, כשאני אמא, אני יודעת שזה היה התפקיד שלך להתעלות על עצמך כדי שהבת שלך תהיה ברווחה נפשית.
חן שיתף אותנו שהוא רוצה לעשות התאמה מגדרית כי הוא מרגיש בת בגוף של בן, התחלתי להשתתף בקבוצת תמיכה להורים לילדים בקהילה הלהטבקי"ת.
אחת האימהות שיתפה שם שהיא והבת שלה, שכבר סיימה את התהליך התאמה מגדרית מבן לבת, רבו באותו שבוע, והבת שלה אמרה לה שכבר בגיל 14 היא ידעה שהיא רוצה להיות בת, אבל שהם, ההורים שלה, היו בהליכי גירושים והיא הרגישה שהיא (האמא) לא תוכל להכיל אותה.
אבל המשפט הכי נורא שהיא סיפרה שהבת שלה אמרה לה זה שבגללה, בגלל שהיא הרגישה שאמא שלה לא תוכל להכיל אותה, היא הפסידה עשר שנים מהחיים שלה.
אז אמא, את לא יכולת ואולי גם לא רצית להכיל אותי, ובגללך הפסדתי 34 שנים מהחיים שלי.
וכן, המחנה המשותף בין לשרוד תקיפות מיניות חוזרות לבין דיספוריה מגדרית מאוד דומה, בשני המצבים האדם לא שלם עם עצמו ובשני המצבים האדם מחפש מפלט להכי הרבה זמן שהוא יכול, עד שיגיע האדם שיכול להכיל אותו ויחד עם ההכלה יגיע הטיפול המתאים.
יש ד"ר אחת שקוראים לה ד"ר ברנה בראון וד"ר בראון חקרה את נושא הבושה והפגיעות.
המסקנה העיקרית שלה היה שלא ניתן לטפל בנושא כאוב בלי להתמודד עם בושה ופגיעות. אפילו כדי להגיע לפגישה הזו היום הייתי חייבת לעבור תהליך של פירוק הבושה על מה שנעשה לי ולא היה בשליטתי, ולשים את עצמי במקום כל כך פגיע מול המטפל, אבל בעיקר במקום פגיע מול עצמי, כדי שתהיה לי אפשרות באמת לפתוח את הפצע הזה, ולחפור עמוק ולהוציא משם את כל המוגלה.
הייתי חייבת לשים את עצמי עם עצמי במקום כל כך פגיע.
היו ימים שכדי להתמודד עם זה הייתי לוקחת עוד כדור שינה באמצע היום, היו ימים שכדי להתמודד עם זה הייתי משתכרת עד שהייתי מקיאה, והיו ימים שלמים על סמים.
אבל ניהלתי בחוכמה את התהליך, ידעתי להקצות זמן להתמודדות, וידעתי להקצות זמן להניח בצד ולנוח.
היו ימים שאנשים רק שאלו לשלומי והתחלתי לבכות. ובתוך כל זה, שני אנשים מאוד יציבים שהיו שם לאורך כל הדרך: המטפל שלי, וחברה יקרה שתמיד, אבל תמיד, עזבה הכול ובאה כשהייתי צריכה אותה, וידעה לשבת איתי, שעות על שעות, ורק לחבק אותי ורק להגיד לי כמה היא אוהבת אותי, ועשרות אם לא אלפי חזרות על המשפט שהייתי ילדה ואין לי במה להתבייש ושאני לא דפוקה.
כי את יודעת מה היה התחליף אם לא היו שני האנשים האלו?
התחליף היה למות, אמא.
ושניהם שמעו אותי יותר מפעם אחת אומרת שאני רוצה למות, אבל אף אחד מהם לא השאיר אותי למות כמו שאת השארת אותי ביום שבאת והודעת לי שסבא וסבתא יבואו לסופ"ש וסבא יבקש סליחה ואת דורשת שאסלח לו.
את יודעת, פיזית אנחנו יכולים למות רק פעם אחת, אבל נפשית? נפשית מתתי כבר כל כך הרבה פעמים.
אם זה בפעמים שאת נתת לי למות ואם זה בפעמים שהחיים נתנו לי למות.
וזה לא תמיד הדברים הגדולים. למות כל פעם מחדש זה לעמוד בתור לקופה בסופר השכונתי, להיות במחשבות של עצמי עד שאיזה בחור, בתום לב, נוגע לי בכתף כי הגיע תורי, ובהרגשה שלי הוא ליטף אותה בדרך שנתפסה בעיני כלא נקייה ולא בתום לב.
אז הרגת אותי כשהכרחת אותי לספר לך מה בדיוק סבא עשה לי, והרגת אותי כשדרשת שאני אסלח לו, והרגת אותי כשהתחשבנת איתי על כך שלא סיפרתי לך מה היה בפגישה עם עוזי, והרגת אותי כשסיפרתי לך פעם שעברתי הטרדה מינית מילולית במקום העבודה ואמרת לי ללכת לדבר עם הבוס "אבל הוא לא צריך לדעת שהיו לך עניינים עם סבא". לידיעתך, לסבא היו "עניינים" איתי! והרגת אותי כל פעם מחדש כשבמקום לייעץ שפטת אותי שוב ושוב, ואילו רק המקרים שאני זוכרת.
את מבינה? את יכולה להגיד לי מהיום עד מחר שאת אוהבת אותי אבל אני יודעת שזה לא נכון, מה שנכון זה שאת אוהבת לשלוט בדעות שלי, במחשבות שלי, בהחלטות שלי.
הרבה מאוד שנים נתתי לזה יד. החינוך, כן החינוך שלך. עם השנים לקחתי מהחינוך שלך מה שהתאים לי ומה שלא הושלך לפח, גם אם זה לא מוצא חן בעינייך.
והצעד שאני עושה עכשיו הוא צעד כפול מבחינתי: זה גם כרטיס היציאה מהכלא הנפשי שלי, וגם להבהיר לך שאני כבר לא אאפשר לך להרוג אותי בשום צורה, גם אם הדברים שאגיד לך יהיו לא לטעמך או לא נעימים לך, את מבינה?
את מבינה שאני כבר לא הנערה שמתחצפת בכוונה?
את מבינה שאני אישה בוגרת, נבונה, חכמה, מצחיקה, שנונה, אהובה על ידי האנשים שנמצאים בחיי ואם יש לי מה להגיד אני אומרת, בין אם זה מוצא חן בעיני הסובבים אותי ובין אם לא, ואני מבטיחה לך אמא, יש לי מעט מאוד חברים וחברות, אבל אלו שנמצאים מקבלים אותי בכל גרסה.
אני לא מאמינה שאנחנו יכולות לשפר את היחסים שלנו, 34 שנים לא הולכות ברגל, מבחינתי הפורמט הקיים שאתם באים מדי פעם, רואים את הנכדים בחגים ובאירועים, זה פורמט מצוין, הדבר היחיד שיוצא החוצה מהפורמט הזה זה שאני כבר לא יאפשר לך לשבת אצלי בבית או בכל מקום אחר ולהעביר עליי שום סוג של ביקורת, זה הבית שלי ואין לך שום זכות לבקר אותי על דרך כזו או אחרת.
הדוגמה הכי טובה כדי להמחיש לך איך זה יהיה מעכשיו והלאה הוא "נאום האיש בזירה" של נשיא ארה"ב לשעבר תיאודור רוזוולט. לדבריו, אלה המצביעים על איך אפשר היה לעשות את הדברים טוב יותר הם לא החשובים. מי שחשוב הוא האדם הנמצא בתוך הזירה, שהפנים שלו מרוחות בדם ובזיעה ובאבק. זה שבמקרה הכי טוב לומד את תחושת הניצחון של הישג משמעותי, ובמקרה הכי גרוע, אם הוא נכשל – הוא נכשל בגדולה.
אני בוחרת להיות בזירה, מרוחה בדם ובזיעה ובאבק, וזה אומר שאני בוחרת להיות שלמה עם עצמי. ואם את בוחרת שלא להיות בזירה, זה בסדר, זה שלך, אבל אני לא מעוניינת בביקורת שלך יותר.
מכתב לאבא
תמיד לימדת אותי שני דברים מאוד חשובים:
סוף מעשה במחשבה תחילה, ושאמון קשה לבנות – אבל קל להרוס.
בוא נתחיל עם הראשון, סוף מעשה במחשבה תחילה:
מה חשבת תחילה, כשאמא עדכנה אותך שסבא תקף אותי מינית?
אני אגיד לך מה אני חשבתי תחילה. אני חשבתי תחילה, שאתה, אבא שלי, תהיה ההגנה שלי, תהיה הקול השפוי בסיפור הזה.
אבל זה לא קרה, למה זה לא קרה אבא? כי זו הייתה המשפחה שלה? אבא שלה? ואם בכלל אמא נתנה לך מקום בזה, לך היה נוח לנהל את הדברים בדרך שלה.
מה שביחסים ביניכם הוא ביניכם, אבל כעת אני מדברת עליי, על הבת שלך. אני מדברת על כך שידעת שהבת שלך חוותה תקיפות מיניות חוזרות על ידי סבא שלה, ולרגע לא עצרת ואמרת לעצמך – אני חייב לעצור את הטירוף הזה! אני חייב לדאוג לרווחה הנפשית של הבת שלי!
זה, אבא, סוף מעשה במחשבה תחילה.
סבא וסבתא קראו לך נח, וכשמך כן אתה, נוח, אבל במקרה הזה אולי יותר מדי נוח.
למי היה חשוב לך להיות נוח? לעצמך או לאמא? כי אם סוף מעשה במחשבה תחילה מתחבר עם נוח, אז שום דבר במקרה הזה לא נוח ולא במחשבה תחילה.
איך אבא שמלמד את הבת שלו את חשיבות המשפט סוף מעשה במחשבה תחילה מאפשר כזו רשלנות נוראית, לאורך כל הדרך, במקרה כל כך חמור שפוצע גוף ונפש של נערה צעירה כל כך?
אז היה לך נוח לתת לאמא לנהל לכל אורך הדרך את הטיפול במקרים המזעזעים האלו. ואני אומרת לעצמי, אבא שלי, שהיה לו כל כך חשוב ללמד אותי שסוף מעשה במחשבה תחילה, אבא שלי עצר רגע וחשב תחילה?
כי לכולנו ברור מה סוף המעשה, סוף המעשה הוא נערה שמרגישה לא נראית, לא נשמעת, עם התנהגות מרדנית, ללא רסן, לא לומדת, טראבל מייקרית, חצופה, עושה שטויות ושלא ייצא ממנה כלום.
זה נכון שהמשפט מסתיים בשתי המילים "במחשבה תחילה" אבל אני מוכנה לרגע, מתוך נקודת מבט הורית (כי אתה הורה וגם אני), להקל עליך ולומר שאני מבינה שגם עליך זה נחת, גם אתה לא ידעת איך להתמודד עם סיטואציה קשה כזו, כי כמו שאמרתי לאמא, אף אחד לא מלמד אותנו להיות הורים, ובטח שלא מלמד אותנו מה עושים בסיטואציה נוראית כזו, ואני מודה, זה היה מציף כל הורה מכל הכיוונים.
אבל רגע אחד, שנייה אחר לפני שהמושכות עברו רק לידיים של אמא, חשבת על הבת שלך? חשבת איך זה מרגיש ללכת כל הזמן עם תחושת הבושה, ההשפלה, הפגיעות וההאשמה עצמית?
חשבת לרגע איך זה הרגיש לשמור את זה בסוד? שחס וחלילה זה לא יתגלה. חשבת איך זה להחזיק את כל הדברים שמניתי עכשיו יחד? אני אגיד לך איך זה מרגיש: זה מרגיש שלא הייתי קיימת, זה מרגיש לתפקד על אוטומט, זה מרגיש כלום אחד גדול.
ואחרי שהכל כבר התפוצץ, עצרת רגע וחשבת תחילה מה הבת שלי צריכה? ואיך אני, אבא שלה, יכול להקל עליה ולא במעט בסבל הנפשי שהיא חווה?
כנראה שלא, כי זה היה מעמיד אותך במקום כל כך לא נוח, כי היה יותר קל ונוח בשבריר שנייה הזה לחשוב על זה שעם אמא תצטרך לחיות יחד כל החיים, אז נוח לרצות אותה ולפעול בדרך שהיא בחרה.
לא עצרת לשנייה, גם אם לעצור לשנייה מעמיד אותך במקום לא נוח, ולהגיד לעצמך, רגע! זו הבת שלי! ויש כאן פגיעה פיזית! ויותר מזה, יש כאן פגיעה נפשית! אולי אני אחשוב תחילה מה נכון לבת שלי, שהיא נערה צעירה, אולי הדבר הנכון הוא ללכת איתה יד ביד, כדי שהיא וגם אני איתה, נוכל ביחד לעבד את הדברים שהיא עברה ושאנחנו כמשפחה עוברים, בדרך שאין בה כוחניות, רק חמלה, אמפתיה ואני אעז לומר גם אהבה.
ציפיתי ממך להיות האיזונים והבלמים, אבל רגע, זה בחלק של האמון, שעוד נגיע אליו.
עם השנים למדתי שכדי לעשות את הדבר הנכון אני צריכה לעצום את העיניים ולהרגיש בבטן מה הדבר הנכון לעשות, כי מבחינתי, לעשות את הדבר הנכון ישים אותי במקום לא נוח, מקום מאתגר, שמרגישים בו את כובד האחריות, וכל הזמן להשתמש ברגישות ולגייס את החכמה ואת הבינה, לשאול שאלות בדרך (גם אם הן קשות ומעמתות) כדי לוודא לאורך כל התהליך (קצר או ארוך ככל שיהיה) שאני בדרך הנכונה, עושה את המעשה הנכון, שלא ויתרתי, שלא התפזרתי, שלא סיפרתי לעצמי סיפורים ושלא הקלתי על עצמי. כי אם משהו מאלו יקרה בדרך, זה כבר לא יהיה הדבר הנכון לעשות. והדבר הנכון לעשות תמיד יעמיד אותנו במצב פגיע, אבל אנחנו נהייה שלמים עם עצמנו.
מה אני חושבת שהיית יכול לעשות נכון עבורי? בראש ובראשונה לחבק, המון זמן, לתת לי את הזמן, ואולי, רק אולי, אם היית יושב איתי ומחבק אותי, אולי מתוך הבושה והפגיעות והדמעות לאט לאט הייתי מתחילה לספר. אולי בקול חלש, אולי תוך כדי בכי, שייתכן שחלק היית מבין וחלק לא, אבל מה שהיה חשוב הוא שהיית נוהג כלפיי באמפתיה.
ד"ר ברנה בראון חקרה את הבושה ואת הפגיעות. במחקר שלה היא מצאה שאם נניח בושה בצלחת תרבית במעבדה, היא זקוקה לשלושה מרכיבים כדי לגדול: חשאיות, שתיקה ושיפוטיות. את כל שלושת המרכיבים האלו היו לי בטונות.
אבל אם נשים את אותה בושה בצלחת תרבית במעבדה ונרצה להרוג אותה, נזדקק למרכיב אחד בלבד אמפתיה, עם אמפתיה כנה ואמיתית הבושה לא תשרוד.
אתה מבין? במצבים כואבים, פוגעים, קשים, מבישים, אין ערך למשפט סוף מעשה במחשבה תחילה, יש ערך למה שאנחנו מרגישים שיהיה הדבר הנכון לעשות, וכמו שאמרתי, הדבר הנכון לעשות ישאיר אותנו חשופים לפגיעות, אבל כשאנחנו בוחרים לעשות את הדבר הנכון ואנחנו שמים את עצמנו במקום פגיע, אנחנו מביאים עם הפגיעות הזו את כל הדברים הטובים שעוזרים לנו, אהבה, אמפתיה, החלמה והכלה. עם כל אלו אנחנו הורגים את הבושה ויכולים להחלים, להתקדם ולהתפתח.
עכשיו בו נעבור לערך השני שלימדת אותי בחיים: כמה קשה לבנות אמון, וכמה קל להרוס אותו.
כי צריך להבין ששני הערכים האלו מתחברים אצלי וצריכים להתחבר אצל כולם. אם סוף מעשה במחשבה תחילה ואם עשית את הדבר הנכון – רק אז יכול להיות אמון.
עצוב לי להגיד לך אבא, אבל אין לי אמון בך. אני אעשה לך סדר ואסביר לך למה.
תמיד הייתי הבת של אבא, ככה לפחות תפשתי את עצמי, תמיד אהבתי אותך, תמיד הערצתי אותך והמטפל שלי גם יעיד שתמיד הגנתי עליך, לפעמים בחירוף נפש.
תמיד גם התעלמתי מהמגרעות שלך כאבא (לכולנו יש מגרעות, העיקרית אצלך היא שאתה יותר מדי נוח). אני אפילו אגיד שזה היה ממש קל ונוח להאשים את אמא בחינוך הנוקשה שלה, ובדרך הטיפול שלה בתקיפות המיניות. בגדול, קל להגיד שאמא היא הרעה ואבא הוא הטוב.
ונחזור לרגע רחוק יותר, לגיל צעיר יותר, עוד לפני שהתחילו התקיפות האלו. הייתי ילדה שובבה, עם פה גדול, או חצופה כמו שקראתם לזה, אבל הייתי ילדה מאושרת. כשהתחילו התקיפות ושמרתי אותן בסוד לא ראית? לא הרגשת?
אני לא זוכרת את זה, אבל אני די בטוחה שההתנהגות שלי הקצינה, הייתי יותר חצופה, יותר מרדנית, כל מה שהייתי קודם התעצם פי כמה וכמה כשהתחילו התקיפות מצד סבא והתמשכו.
כנראה היה לך נוח לא לראות, וגם אם אני אפטור אותך מהאשמה על התקופה של התקיפות, כי אנחנו, ההורים, לא תמיד מבינים מה שורש הבעיה שגורמת לילדים שלנו פתאום להתנהג אחרת או להקצין את ההתנהגויות. אבל אני לא יכולה לפטור אותך מהתקופה שאחרי הגילוי על התקיפות.
ואמון בעיניי, כמו לעשות את הדבר הנכון, הוא רגשי.
אין לי אמון בך אבא כי הפרת אותו כל כך הרבה פעמים בכל כך הרבה דרכים.
רוצה לדבר על אמון? בבקשה, הדבר היחיד שהיה לך אמון בי זה שהתקיפות המיניות האלו באמת קרו, ונראה לי שהאמנת לי כי זה נתמך בעוד מקרים עם אגם ויוגב, וכל הגילוי על זה בכלל קרה כשרונית התקשרה לאמא שתבדוק איתנו. אז אפשר להגיד שלא היה לך אמון בי, היה לך אמון בכל שאר האנשים המעורבים, אני פשוט נכללתי בהם.
רוצה עוד קצת לדבר על אמון? בבקשה:
אני כבר אישה, אמא בעצמי, יושבת עם אחותי ואנחנו מספרות לך שאתה בכלל לא ידעת איך זה היה לגדול עם אמא (ותיכף אני אתן דוגמה לזה), ואתה עדיין לא מאמין למה שאנחנו משתפות איתך.
אין לי טענה שהגנת על אמא, זה טבעי. אבל יש לי טענות על כך שלא היה לך אמון בי, ובמקרה הזה בנו, בשתי בנותיך.
בוא נדבר עוד קצת על אמון, טוב?
אמון זה ללכת באופן עיוור אחרי כל מה שאמא אמרה לך שקרה כשאתה היית בעבודה. אני יודעת שזה מאתגר לפשר בין שני גורמים כשאתה נמצא רחוק ולא חלק מהסיטואציה, אבל אני לא זוכרת פעם אחת! אחת! שחזרת מהעבודה ואמרת לי: בת שלי, אמא סיפרה לי ככה וככה, אני אשמח לשמוע את הצד שלך. ולתת אמון זה להאמין שגם הצד של אמא וגם הצד שלי, שניהם נכונים, כי אני הייתי מתבגרת ואמא מבוגרת, וכל אחת ראתה באופן טבעי צד אחר של המטבע.
לתת אמון זה קודם כול להקשיב לשני הצדדים.
מעולם לא ביקשתי וגם לא דמיינתי שתפשר בינינו, יכולת להיות שווייץ, יכולת להיות האו"ם ועדיין לתת אמון בדרך ההתנהגות שלך, בצורה של אמפתיה, בחיבוק, ולהגיד משפט פשוט: "אני כל כך מצטער שאת מרגישה ככה" – וגם להתכוון לזה.
עוד טיפונת על אמון, הינה:
אמון עם נערה זה קודם כל לנקוט צעדים שיגרמו לה לתת בך אמון, ודרך זה לקבל אמון חזרה.
אמון זה כמו תמרור תן זכות קדימה – מקבלים, לא לוקחים.
הבטחתי דוגמה על איך זה היה לגדול עם אמא. אבל אל דאגה, עדיין לא סיימנו עם נושא האמון. נחזור אליו.
היית בהשתלמות מורים וישנת אצל אגם. רצה הגורל ובאתי לבקר בדיוק כששידרו את "סופר נני" של מיכל דליות.
ובאותה תוכנית הראו בית שבבוקר האמא לא קמה מהמיטה, היא צועקת לילדים: "קומו! בוקר! קומו!". אגם ואני רואות את זה וצוחקות, ומספרות לך לשאלתך מה מצחיק, שככה בדיוק אמא הייתה מעירה אותנו כשאתה היית בעבודה, היא הייתה שומעת את השעונים המעוררים שלנו עד שנמאס לה והתחילה לצעוק: "בנות! קומו! בוקר!". ואתה מופתע מהמידע, אמרת לנו שלא יכול להיות, ושתינו חזרנו על זה שוב ואמרנו שהיית בעבודה ושאתה בכלל לא יודע איך היה בבית.
כמובן שהגיע שלב ההגנה על אמא. אמרת שאולי היא הייתה עושה את זה בימים שהיו לה בהם מגרנות, אז ממש לא! זו הייתה המציאות בבית!
דיברנו על התקופה שלפני התקיפות ואמרתי, אני מבינה, לא תמיד אנחנו ההורים מזהים, אבל גם לא עשית דבר כדי שאני אתן בך אמון אחרי שהכל התפוצץ, אפילו לא אמון רגשי (אם לא במילים) שהיה יכול להגיע בהרבה מאוד אופנים של תמיכה רגשית.
כל כך האמנת באמא, שהיא הצליחה לעשות לך את התרגיל הכי ותיק בהורות, היא הצליחה לגרום לך לראות אותי כמו שהיא ראתה אותי, וב-99% מהמקרים היא ממש לא ראתה אותי באופן חיובי. כי, וואוו! הייתי ילדה ממש נוראית! בשבילי, במערכת יחסים איתך כאבא ובת זה היה גיים אובר, לא היה לי שום סיכוי.
ובכל פעם שהייתי עושה עוד שטות בשביל תשומת לב, היית מרצה לי על כמה קשה לבנות אמון ובכל פעם שהייתי מתחצפות או מבריזה מבית ספר או משקרת לכם היית מרצה לי על אמון.
אז תעצור רגע אבא, אתה היית נותן אמון בדמות שתפקידה העיקרי הוא לשמור ולהגן עליך, לתמוך בך, אבל כשלה בכך שוב ושוב?
אני לא מאשימה אותך שאין לך אמון בי, אני מאשימה אותך ששוב ושוב הוכחת שאין לי כל סיבה לתת בך אמון, כשהייתי במקום הכי חלש, הכי פגיע, הכי מושפל, הכי מביש והכי עצוב לא נתת לי שום סיבה לתת בך אמון.
וגם אתה, כמו אמא, התנדבת בער"ן וסייעת לפונים במצוקה נפשית, וגם אתה, כמו אמא, לא לקחת משם דבר שעשוי היה לסייע לבת שלך שהייתה במצוקה.
והיה לך נוח, היה לך נוח שוב ושוב להגיד לי כמה קשה לבנות אמון, כך שגם אתה, כמו אמא, מעולם לא הבטת על עצמך, מעולם לא התעמתת עם עצמך ולא שאלת איפה הייתה הרשלנות שלך בניהול המשבר הנורא הזה?
כן, סביר להניח שהיה לך חלק מקבלת ההחלטה לשלוח אותי לאנשי מקצוע לטיפול, אבל גם אתה, כמו אמא, לא מילאת את חלקך ההורי ללכת איתי יד ביד, ואני אגלה לך משהו, בניגוד לאמא, שפחדתי להתעמת איתה, אם אתה היית בא איתי לפגישות האלו, היה סיכוי, יותר מגבוה, שהייתי פותחת את הלב והנשמה ומדברת איתך ומשתפת אותך גם בדברים הקשים.
אתה בטח שואל מה ההבדל? למה עם אמא לא, ואיתך כן?
- כי כפי שאמרתי, פחדתי להתעמת עם אמא.
- זוכר? על פיה יישק דבר, אני לא מאמינה שהיא הייתה נותנת לי מקום, וזה אוטומטית היה משתיק אותי, לא רק כי פחדתי, כי המחשבה הייתה שממילא יש לה את האמת שלה ולי בטח אין כוחות נפשיים לשנות אותה.
- ולדעתי הכי חשוב, איתך עוד אפשר היה לנהל שיחה אחד על אחד בתיווך של איש מקצוע. וזה לא היה הופך לעימות וצרחות.
המעט הזה אבד עם השנים, הוא לא קיים, ואני גם אראה לך איך הוא אבד.
אחרי שחזרת מההקרנות, חשבתי על זה שעברת תקופה מאוד לחוצה ומתוחה, הניתוח של אמא, ההקרנות שלך, ורציתי לדבר איתך! להתעניין בשלומך! לדאוג לך! להתייחס אליך כאל אינדיבידואל! אז חייגתי אליך! לנייד שלך! ומהר מאוד שמעתי את אמא מבקשת שתשים אותי על רמקול, אבל אני לא רציתי שיחה מעורבת, אני רציתי לדבר רק איתך, עם אבא שלי.
אתה צודק אבא, כל כך קשה ליצור אמון וכל כך קל להרוס אותו, אבל בלתי אפשרי לבנות אמון יש מאין.
ושוב, אני לא נכנסת ביחסים בינך לבין אמא, אתם אלו שחיים כל כך הרבה שנים יחד, אבל עצוב לי שאין לך מופרדות בנישואים שלכם, ומתוך כך שאין לך נבדלות אין לי שום יכולת לבנות איתך מערכת יחסים קרובה ואמיצה של אבא ובת.
הערות
- הכותב הוא פסיכולוג קליני מומחה, בעל הבלוג: עיניים פקוחות. מבט מפוכח על פסיכולוגיה
- שמות ופרטים מזהים אחרים שונו.
מקורות
World Health Organization, “Global and regional estimates of violence against women”, 2013
נתוני איגוד ומרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. באתר: https://www.1202.org.il/
