דורית כהן לב
לחבק ולברך
ברכות, סיפורים אמיתיים ותובנות למצבי חיים
הוצאה עצמית
בכל אחד מאיתנו מתקיימים חלקי נפש שאותם אנו מנסים להסתיר ולהדחיק מעצמנו ומאחרים, כמו קנאה, בדידות, נחיתות, פחדים ועוד.
ספר זה מזמין אותנו לחלוק תפיסה שיש בה רכות, אופטימיות ונחמה למצבים מאתגרים יומיומיים ואנושיים המשותפים לכולנו.
התכחשות, ביקורת ושיפוט של פגיעות אנושית בתוכנו לעיתים מעצימים את הכאב, מרוקנים אותנו מהעוצמות שלנו ומרחיקים מקבלה שלווה של המציאות שאותה אנו מבקשים.
דווקא החלקים הפגיעים בתוכנו זקוקים לכך שיראו אותם בקבלה מברכת ומחבקת.
בספר נבחרו נושאי התמודדות שונים. לכל נושא יש שלושה היבטים:
ברכה שיש בה מן התובנה לאותו אתגר
סיפור חווייתי הלקוח מניסיונה המקצועי או האישי של המחברת
מידע מעולמות הפסיכולוגיה והרוח
הטקסטים מגישים יד רכה ומקרבת לתמיכה בעצמנו, לא מתוך אשליה דמיונית אלא ממקום פנימי מאוזן הפוגש את האתגרים מתוך קבלה שלווה ומכיל את הדברים בשלמותם. החופש, הריפוי, אנרגיית החיים והחיבור לשפע בכל הרבדים מגיעים לעיתים דווקא מתוך מפגש מקבל ולא שיפוטי עם קשיינו.
דורית כהן לב, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. משלבת טיפולים פסיכולוגיים קונבנציונליים לצד מגוון תפיסות רוחניות.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
בְּרָכָה לְמִי שֶׁחוֹוָה בְּדִידוּת
אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִהְיוֹת נוֹכַחַת עִם הַפַּחַד, הַכְּאֵב
וְהָרֵיקָנוּת שֶׁבִּבְדִידוּתִי,
וּלְהִמָּנַע מִקְּשָׁרִים שֶׁאֵינָם מַתְאִימִים עֲבוּרִי וּמִתְקַיְּמִים
רַק כְּדֵי לְטַשְׁטֵשׁ אֶת פְּחָדַי מִבְּדִידוּתִי.
אֲנִי מְכַבֶּדֶת אֶת הַצֹּרֶךְ הַקִּיּוּמִי הַבָּרִיא שֶׁלִּי
בְּחִבּוּר אֱנוֹשִׁי עָמֹק וַאֲמִתִּי לָאַחֵר,
אַךְ מַסְכִּימָה לִלְמֹד לִהְיוֹת בְּהַרְמוֹנְיָה גַּם עִם עַצְמִי,
וּבְכָךְ לְהַכִּיר אֶת הָאֵיכוּיוֹת הַחֲבוּיוֹת בְּגַרְעִין הֲוָיָתִי,
וּלְחַבֵּר חֲלָקִים מִנִּשְׁמָתִי, מֵרְצוֹנוֹתַי וּמֵחֲלוֹמוֹתַי שֶׁמֵּהֶם הִתְנַתַּקְתִּי.
אֲנִי מַחְלִיפָה בְּדִידוּת בַּיְּכֹלֶת לִהְיוֹת בְּחֶבְרַת עַצְמִי,
וּמִתּוֹךְ כָּךְ לְחַיַּי מַגִּיעִים קְשָׁרִים הַמְּדֻיָּקִים לִי.
אֵינִי לְבַד בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲנִי תָּמִיד מְחֻבֶּרֶת לְכוֹחַ הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי.
משפט שינון
אני חיה עם עצמי בהרמוניה ומחוברת לכל מה שיש.
לחיי מגיעים קשרים המדויקים לי.
יש לי חבר...
כשאני נמצאת באין-סוף העוצמתי של המדבר, אני חוברת לתחושות בדידות שאינן קשורות בהכרח לקשרים המשמעותיים בחיי, אזור נפש שהוא לא תמיד ברור לי, חוויה מכאיבה שבה אני מרגישה כי אני לבד בעולם. גם בהזדמנויות שבהן אני רוקדת ריקוד שבטי, עולה בי געגוע. אני מתגעגעת לחוויית שבט החש את האדמה ואת ההחזקה המשותפת. שבט שיש בו היכרות, שיתוף פעולה והדדיות. בו בזמן, כשאני נותנת לעוצמה הזאת של המדבר לפעפע בתוך גופי, אני מרגישה את החיבור לכוח הגדול ממני, ואז אני מבינה שאינני לבד. כאב והתעצמות עוטפים אותי, פחד גדול והיזכרות בו בזמן.
כשאני חווה בדידות, אני מבינה כי אני מנותקת מעצמי, ועליי להיטען דווקא דרך הקשבה ללא רעשים למחשבותיי ולתחושותיי. ברגעים אלו אני יודעת כי איני נמצאת בחיבור לכוח הרוחני ועליי להיטען באותה אנרגיה המחברת הכול.
אני פוגשת את הבדידות לא רק בתוכי, גם בקליניקה שלי ואפילו כשאני הולכת ברחוב. כשאני מסתכלת על אנשים, אני שומעת לעיתים את זעקת בדידותם השקטה: את הבדידות בסופי שבוע של מי שמחפש זוגיות, את הבדידות בתוך קשר זוגי, את הבדידות בתוך המשפחה המורחבת בזמן ארוחות שישי, את בדידות האם והאב המחכים לילדיהם הגדולים הממעטים להגיע, את היולדת הטרייה שכולם סביבה שמחים אך היא לא, את בדידותם של נושאי סוד, את הבדידות של מי שמרגיש חריג וגם את הבדידות של מי שסיים את חייו ללא עיניים המלוות את נשמתו.
התרגשתי מסיפורה של לידה חברתי על אודות חמותה שהייתה אישה פעילה, אישה של אנשים, שהפכה להיות משותקת. בזמן הקורונה, כשנאסר לבקר אנשים מבוגרים, חברתי שאלה אותה כיצד היא מסתדרת, וזו ענתה לה: "אני לא לבד, יש לי חבר. יש איזה זבוב קטן שכל הזמן יושב לי על האף, אבל כשאני אוכלת הוא הולך וכשאני מסיימת הוא חוזר. יש לי חבר".
מחשבות
בהיותנו ברחם, כל צורכינו מסופקים, עד הרגע שבו אנחנו חוצים את תעלת הלידה ונפרדים מגן העדן האבוד. שם לראשונה אנחנו פוגשים חוויית כאב שאחר כך תיקרא גם בדידות. חוויית הבדידות מוטבעת בתוכנו. זוהי תחושה קיומית אוניברסלית, חלק מההוויה שלנו - ערגה לחזור למקום העטוף שהיינו בו עוד ברחם, געגוע "לגן העדן האבוד" המביא אותנו לידי חוויית בדידות. מרבית חיינו נחפש דרכים, ברובן לא מודעות, להפיג את הכאב הכרוך באובדן הראשוני הזה.
החוויה התוך-אישית הזאת מצטרפת לעידן של היום, שבו המבנים המשפחתיים, החברתיים והקהילתיים התפרקו וחוויית הבדידות גברה. הבדידות היא מגפה עולמית (באנגליה יש שר לענייני בדידות מפאת נזקיה הגופניים והנפשיים הקשים).
האינדיווידואליות הפכה להיות לערך שהביא איכויות רבות, אך גם יצרה חוויה של האדם שהוא לבד, ונוצרה אשליה שאם אהיה או לא אהיה בעולם, זה לא משנה לאף אחד. איבדנו את המודעות להשפעה שיש לקיומנו בעולם.
למרות המולת החיים והרשתות החברתיות, רבות נכתב ונאמר על הפרדוקס שנוצר בין אלפי החברים בפייסבוק לבין הבדידות באכילה לבד בסופי שבוע למרות מספר "החברים" הגדול. גם הפער בין "החיים היפים" המוצגים לעיתים ברשתות החברתיות ובין החיים היומיומיים, "האפורים" כביכול, גורם לנו להרגיש בדידות, כאילו יש מסיבה אחת גדולה בחוץ ורק אני לא שותפה לה.
אני עסוקה לא פעם עם עצמי בנושא של סיומי פגישה בטיפול, היות שאני מרגישה כי זהו רגע העלול לעורר את חוויית הבדידות, במיוחד לאחר תחושת חיבור ואחדות העלולה להפוך למכאיבה עם סיום המפגש.
הפחד מלהיות לבד גורם לנו לעיתים להישאר בקשרים שאינם מתאימים לנו ואף בקשרים שבהם אנחנו מרגישים בדידות רבה. פחד זה מבדידות מוביל, בין היתר, ליחסי תלות העלולים לפגוע בקשר ולקבע את חוויית הבדידות.
ויניקוט, פסיכואנליטיקאי, כתב מאמר שנקרא: "היכולת להיות לבד", ומתייחס ליכולת של האדם להיות לבד עם עצמו כהישג התפתחותי. היכולת להיות לבד היא יכולתו של אדם ליהנות משהות עם עצמו מבלי לחוות אותה כמעיקה וכמעוררת חרדה. ויניקוט הניח כי היכולת להיות לבד מתפתחת מתוך חוויות חיוביות בינקות ובילדות, מצבים שבהם התינוק נמצא עם עצמו בנוכחות האם הנחווית באופן חיובי. אם כך, לפי ויניקוט, היכולת לקשר נוצרת מתוך היכולת להיות לבד, והיכולת להיות לבד מתהווה מתוך הקשר.
למעשה הבדידות לא קשורה רק לאנשים הנמצאים איתנו אלא גם ליכולת הפנימית שלנו להיות בקשר מיטיב עם עצמנו, ליהנות מעצמנו. לא קל להיות לבד. עם זאת צלילה לעומק למקום הזה עשויה לגלות יצירה, צמיחה, תובנות וריפוי. בתקופת הקורונה, למשל, נאלצנו להיכנס פנימה אל עצמנו ומשם לתרגל ולשאוב את התמיכה הפנימית.
גם בזמן תפילה או מדיטציה אנחנו עוצמים את העיניים כדי להתחבר לאיכויות הפנימיות שבתוכנו, להתמוסס למשהו גדול ונשגב מאיתנו.
כולנו נושאים בדידות בתוכנו, ולכן חשוב להיות עיניים מיטיבות ואותנטיות עבור כל אחת ואחד שאנחנו פוגשים בדרך. אולי הרגע שבו נסכים לפגוש עיניים יכול להקל ולהיות עבורו רגע של תקווה.
