דרך מילים: מבוא לקריאה וכתיבה כמרחב טיפולי
מאת אורלי וקנין ושרית בר זקן
פרק מבוא מתוך הספר "דרך מילים: קריאה וכתיבה כמרחב טיפולי" שראה אור בהוצאת כרמל.
"כל המילים שנעלמו, תמצאי אותן בחלומות של אחרים..."
עידן רייכל, "חלומות של אחרים"
ספר זה הוא אנתולוגיה ראשונה מסוגה היוצאת לאור בשפה העברית, ובה מבחר רחב של פרקים העוסקים בטיפול רגשי הנעזר בתהליכי קריאה וכתיבה, שנכתבו על ידי מיטב המומחים שעוסקים בהגות, הוראה, טיפול, הדרכה והכשרת מטפלים בביבליותרפיה. הספר נולד מתוך רצון להרחיב את גבולות השיח התאורטי והיישומי של שיטת הטיפול הביבליותרפית, ולסייע להתחקות אחר הניסיון הטיפולי המתרחב, המביא עימו זוויות שונות של נוכחות טקסטואלית במפגש הטיפולי. חלק נכבד מן הכותבים הם אנשי אקדמיה ומחקר תאורטי ויישומי, אך רובם ככולם נבחרו בשל עיסוקם הממשי בעבודה טיפולית, ויכולתם לתרום תרומה משמעותית להעלאת השאלות והנושאים המהותיים שצומחים מתוך הפרקטיקה הטיפולית הנעזרת בתהליכי קריאה וכתיבה. הפרקים נכתבו על בסיס ניסיון טיפולי רב עם מגוון אוכלוסיות, במגוון רחב של אמצעי התערבות טיפוליים ובזיקה לגישות תאורטיות שונות. הפרקים השונים מייצגים תמונה מקיפה, רב קולית ועדכנית של התפתחות המחשבה והיישום של מקצוע הביבליותרפיה.
באנתולוגיה זו ביקשנו להרים תרומה תאורטית, תרומה יישומית ותרומה לטיפול באוכלוסיות ייחודיות בשדה הטיפול הביבליותרפי. לפיכך, לספר שלושה שערים: שער תאורטי (פרקים 5-1), שבו נציג דיאלוג מתחדש של מקצוע הביבליותרפיה עם תאוריות פסיכותרפיות, כגון פסיכולוגיית המעמקים היונגיאנית והתאוריה האינטרסובייקטיבית, ונרחיב את התשתית התאורטית להבנת הפוטנציאל התרפויטי שמזמנות הקריאה והכתיבה וסוגות ספרותיות ייחודיות, כגון הסיפור החסידי והשירה. בשער השני (פרקים 10-6) נציג מגוון מחדש ומרתק של אמצעי התערבות טיפוליים, כלים ושיטות עבודה שפיתחו ושכללו הכותבים בעבודתם הקלינית, המאופיינים בפתיחות למציאות אקטואלית של עולם המסכים וצריכה של טקסטים בערוצים דיגיטליים, מעוגנים בתאוריה וכוללים הדגמות ותיאורי מקרה. בשער השלישי (פרקים 16-11) נציג דגשים ותובנות שרכשו הכותבים בעבודתם הביבליותרפית עם אוכלוסיות ייחודיות, כגון טיפול בילדים על הרצף האוטיסטי, מחשבות על טיפול בחברה הערבית, טיפול בהורות וטיפול דיאדי, טיפול בפגיעות מיניות ועבודה עם משפחות שכולות.
בספרו על אי־היכולת לחלום, מציע אוגדן כי "אדם מתייעץ עם פסיכואנליטיקאי כיוון שהוא שרוי בכאב רגשי, שאין הוא מסוגל לחלום אותו, בלי שיידע זאת" (אוגדן, 2011, עמ' 235). אוגדן מוסיף וטוען כי המטופל שאינו יכול לחלום את חווייתו הרגשית, אין ביכולתו לצמוח או להפוך למשהו שונה ממה שהיה. בעבודת הטיפול הוא מתמקד בדרכים שבהן המטפל מאפשר למטופל לחלום את חווייתו שלו באופן מלא יותר. הביבליותרפיה מרחיבה את המפגש הטיפולי, משום שהיא מזמנת "חלומות של אחרים", חלומות של יוצרים מסוגות טקסטואליות, מילוליות וחזותיות שונות, שהצליחו לחלום את הכאב הנפשי והם מזמנים מצע טקסטואלי, אשר בסיועו יוכל המטופל להדהד את חלומו שעדיין לא נחלם. כל השותפים למעשה הטיפולי – המטופל, המטפל והמדריך, יכולים לזמן את הטקסט המהווה חלום של אחרים.
ברוח דבריו של אוגדן על החלומות (2011) נאמר כי הספר מציע לכל קורא העוסק בתחום הטיפול, גם כזה שאינו ביבליותרפיסט, להיות החולם, המפרש והמחבר בין ההגות והפרקטיקה הביבליותרפית לבין שפתו המקצועית וניסיונו המקצועי, ולייצר דיאלוג מפרה בין הפרקטיקות הטיפוליות השונות.
מאפייני הטיפול הנעזר בקריאה וכתיבה
הספרות היא ייצוג עשיר ומתמיד של תודעה אנושית וייצוג כזה נדרש לכינון של תודעת הפרט, וכמובן, לחידוד התודעה הטיפולית. המטפל בביבליותרפיה נעזר בייצוגי תודעה שמקורם בספרות מתוך הכרה בייחוד של כל תודעה ובדמיון בין תודעה לתודעה, כדי להעשיר את עולמו הפנימי, להכיר ולחוות את מנעד החוויה האנושית המשקף את זולתו ולהגביר את ההבנה והאמפתיה הטיפולית (וקנין ובר זקן, 2018). בטיפול הביבליותרפי המטפל נעזר בספרות לא רק לכינון וכיול תודעתו הטיפולית, אלא גם להתערבויות טיפוליות. ביבליותרפיה הינה גישה טיפולית העושה שימוש בתהליכי קריאה וכתיבה, ורואה בהם ערוץ מרכזי דרכו מתנהל הדיאלוג הטיפולי (צורן, 2000, 2009). הרעיון האמפתי בטיפול הביבליותרפי אינו מסתכם בהבנה והכלה של המטופל, אלא כולל גם יצירה וקיום של תהליכים הקשורים בהדהוד עולמו הפנימי של המטופל באמצעות סיפור ושיר, בהשמעת קולו החבוי בסיועה של דמות ספרותית ועוד. המטפל או המטופל מנכיחים במפגש יצירה כתובה או מסופרת, כגון רומן, סיפור קצר, מיתוס, מעשייה, שירה, מחזה, תסריט, יומן, כתיבה אישית ועוד. הטקסט הנקרא או נכתב מאפשר גישה עקיפה ובלתי מאיימת אל העולם הפנימי ואל המרחב הבין־אישי, ומבוסס על מערכת הזדהות עם עולמות תוכן הטומנת בחובה אלמנטים של העברה והשלכה (אשבל, 2002). הפרקטיקה הטיפולית מבוססת על פעולת תיווך של מטפל מיומן שמעודדת את חוויית הגילוי, החשיבה והרפלקציה של המטופל בזיקה לעולמו הפנימי והבין־אישי.
הביבליותרפיה מאפשרת "התנעה מחדש" של העצמי, המחייבת עולם פנימי ועידוד העצמי להתקיים כדי לקרוא (הברון, 2019). כוחה הטיפולי של התנעת העצמי מצוי במעבריוּת בין שני עולמות. תחילה זוהי תנועה מממשות החיים אל הבדיוניות של העולם הסיפורי, אל העלילות, הגיבורים, הקונפליקטים והדימויים. מתוך אותה השתקעות באחרוּת הסיפורית, מתהווה התנועה השנייה, ההפוכה, תנועת ההתרחקות מן הבדיון והשיבה חזרה אל החיים. בתנועה כפולה זו בחירות אישיות מתחדדות, ומה שנחסם, הודחק ונותר בלתי נגיש או מתומלל הופך לבר ביטוי, ומואר אותו סיפור פנימי שאנו חוזרים ומזהים עם העצמי. מעבריות זו פותחת נתיב לשינוי ולהתפתחות העצמי מכוח מה שעורר המדומה ומכוח מה שהועבר ממנו הלאה, אל המודעות ואל החיוּת של הניסיון (לוי, 2017). נוכחות הטקסט הספרותי הנקרא והנכתב מאפשרת מצב פרדוקסלי – מחד, ריחוק מחומרי הנפש, ומאידך, במצב זה ניתן להביט בחומרי הנפש ולהתקרב אליהם.
בתיווכם של טקסטים ספרותיים אנו מטעינים את מסעות הטיפול בפוטנציאל דיאלוגי עם מסעות חיים שצלחו ומסעות חיים שכשלו, לא רק מתוך הניסיון האישי של המטופל או המטפל, אלא מתוך מאגר הניסיון האנושי הקולקטיבי, לקראת הכלת מצבו האנושי של המטופל (וקנין ובר זקן, 2018). סוד הריפוי באמצעות הקריאה בספרות הוא בכך שהיא משיבה אותנו אל השותפות התת־קרקעית, אל שכבת החוויה, אשר בה האדם חווה את עצמו בתוך הקיום הכלל אנושי, ולא רק במסגרת גורלו האישי. חומרי הנפש הלא מודעת של היוצר מהדהדים אצל הקורא ביצירה, וכך היוצר והקורא עומדים יחד על סִפה של שותפות גורל אנושית של הלא מודע הקולקטיבי. המקום בו אנו נפגשים עם הזולת שהסיפור, השיר או המיתוס מספרים על אודותיו, מאפשר לנו להבין את עצמנו מתוך הדמיון ואף מתוך ההנגדה אליו (נצר, 2011).
התנעה מחדש של העצמי מתאפשרת גם בשל המעבר בין שפות. הטיפול הביבליותרפי נעזר בכוחה הייחודי של השפה הספרותית לעורר תגובה רגשית, במקום שבו הרגשות כבויים או לא נגישים. כאשר שפת המציאות נעשית מצומצמת ומחניקה, משום שאינה יכולה עוד לתאר ולהכיל תחושות ורגשות שהפכו עדינים, מורכבים או מאיימים, הביבליותרפיה מזמינה את המטופל לעבור לשפת הטקסט הספרותי, לשירה ולפרוזה (גרנות, 2021). המעבר בין השפות מייצר, כדברי בולאס, "סביבה גנרית", סביבה מפרה המתקשרת לדחפי החיים, מעודדת "את המשחק היצירתי בחומרי הקיום" (Bollas & Masschelein, 2015, p. 133) ומציעה לארגן את חומרי החיים באמצעות חוויות מחיות ועיצוב תפיסה חדשה. שפת הסיפור והשיר מפשירה קיפאון רגשי, ומזמנת המשך מגע עם העולם הפנימי במקום של מבוי סתום או דלות נרטיבית. הסיפור והשיר הופכים מזון לנפש, מציתים את הדמיון, מוציאים למסע מבית מוכר, מאפשרים להכיל את אי־הידיעה, את אי־ההבנה ואת חוסר האונים ולהיות במגע עם הידוע שאינו נחשב. השפה הפואטית מאפשרת להתניע טיפול תקוע בעזרת דימויים ועלילה בעלת פוטנציאל טרנספורמטיבי לקידום מגמה של אינטגרציה פנימית.
הניסיון הטיפולי והידע התאורטי שנאספו ונכתבו בווריאציות שונות בפרקים השונים של האנתולוגיה, מלמד כי גם כאשר הטקסט הנקרא והנכתב אינו נוכח במפגש הטיפולי באופן מכוון ויזום על ידי המטפל או המטופל, מתקיים טיפול ביבליותרפי. הקשב הטיפולי והפואטי של המטפל המיומן ער ותר אחר מופעים שונים של איכויות ליריות, סמליות ומטפוריות המובלעות בדברי המטופל, ואחר אזכורים של טקסטים ועדויות קריאה וצפייה בעלי נפח מינורי או דומיננטי בחוויית המטופל. לפיכך, הביבליותרפיה מציעה צורת האזנה טיפולית ייחודית, הכוללת קשב למגוון של מרכיבים סיפוריים שמופיעים בשיח הטיפולי ובמשחק דרמטי, ביצירה מחומר ובכתיבה. המרכיבים הסיפוריים והאזכורים הטקסטואליים מעידים על מארג של זיקות שיצר המטופל עם אובייקטים מתמירים, המזמנים מרחב פוטנציאלי להגברת ההכרות והבנת הסובייקטיביות של המטופל, ולקידום תהליך טיפולי טרנספורמטיבי.
בשנים האחרונות נוספו לרפרטואר הטקסטים הנוכחים בטיפול גם סיפורים, שירים וטקסטים שונים של כותבים במרשתת (בלוגים, אתרים אישיים ועוד), וגם טקסטים נצפים כגון סרטי קולנוע וסרטים דוקומנטריים, סדרות טלוויזיה, סרטונים וטקסטים המתפרסמים במגוון פלטפורמות דיגיטליות כגון יוטיוב, פייסבוק וטיקטוק, מרכיבים סיפוריים במשחקי מחשב ומציאות מדומה, וכמובן, טכניקות שונות של כתיבה כגון כתיבה תבניתית, יצירה של סיפורים דיגיטליים ופודקסטים אישיים. בתקופתנו, בה הולכת ומתחזקת עליונות הייצוג החזותי, החד ממדי לכאורה, על פני המילה או המסמן המילולי (כפי שניתן לפעמים לראות בסירובו של ילד להיפרד ממסך הסמארטפון עם הכניסה לחדר הטיפול), ניתן לראות בהיטל שמנכיח ה"סטורי" באינסטגרם תשוקה להיפוך, לחזרה לעליונות המילה (אבנר, 2021).
אפילו תכתובת הווטסאפ המתקיימת בין המטופל למטפל, המלווה את השעה הטיפולית, לא פעם אינה משמשת רק במובן הקונקרטי והפונקציונלי, ותמיד יש לה גם היבט מעמיק וסמלי. למשל, כאשר תכתובת המטופל עם דמויות או קבוצות בחייו, נוכחת ביוזמתו בשעה הטיפולית, היא מכניסה לטיפול לא רק תיעוד של עולם היחסים שלו אלא גם רפרנטים טקסטואליים לעולמו הפנימי והבין־אישי השמורים ביישומון. המאגר האישי של השיתוף והתכתובת, כולל ספרות אינפורמטיבית ובדיונית, שירה וסרטונים, תמונות אישיות ומיובאות מן הרשת, יצירות חזותיות ותכתובת הכוללת סמלים, מטפורות וייצוגים מילוליים המזמנים קשב ועדות לחוויה ורגש (וקנין, דונסקי וסופרי, 2020). כל קורא נבדל ממשנהו בנכונותו ויכולתו להשתמש בקריאה בכלל ובכל חוויית קריאה לגופה (רוט, 2017), ולכן כדאי שהמנעד הטקסטואלי הנכתב והנקרא בטיפול יהיה נגיש, בזיקה לאישיותו, סגנונו, גילו ויכולתו של המטופל.
הביבליותרפיה מזמנת מרחב ייחודי של קשב סיפורי ומפגש עם מראות ומְכָלים טקסטואליים לא רק בשביל לעבוד עם המטופל, אלא גם כדי להבין את המטופל ואת המטפל העובד עימו בתהליך ההדרכה. יישום עקרונות ותפיסות מעולם הטיפול הביבליותרפי בתהליך ההדרכה מבוסס בין השאר על דמיון בין שני מצבים מקצועיים אלה, שמושתתים שניהם על אמפתיה ואינטרוספקציה, ועל בחינת השדה שנוצר בין משתתפי המפגש (וקנין ובר זקן, 2018). לא פעם בתהליכי הדרכה, המודרך מגיע עם נרטיב חסום המעכב תהליכים של חשיבה והחלמה ומבוסס על שיתוף פעולה ממאיר של המטפל והמטופל עם האובייקט הטראומטי המופנם (אמיר, 2016). הסיפור מעניק אפשרות של הכלה, מציף סוגיות שלא עובדו ועוכלו בעבר, מציע פתרון טוב יותר מן הטראומה המקורית והופך לסוכן לשינוי נרטיבי באתגור התפיסות שבהן מחזיק המטופל ו/או המודרך (שטדלר, 2019). בנוסף, הדהוד טקסטואלי ותהליכי כתיבה המשולבים בהדרכה, כתגובה לקשר הטיפולי ולקשר ההדרכתי, מגייסים את חוויות הקריאה והכתיבה האישיות של המודרך כמקור התוודעות לתכניו האישיים, לבחינת העברותיו הנגדיות, להפחתת החרדה בטיפול ובהדרכה ולהעמקת הקשר בין המדריך למודרך. באמצעות הקרבה בין השפה וההתערבות הטיפולית לשפה ולהתערבות ההדרכתית, מפנימים מודרכים דרכי פעולה מקצועיות ומטמיעים אותן בעבודתם, באופן שמקדם את איכות הטיפול הייחודי הניתן על ידם.
לסיום, נבקש להציג מבט התפתחותי והיסטורי נוסף הקושר בין הזמנים ומרחיק אל שורשי הביבליותרפיה ואל השימוש הבראשיתי שנעשה בה, שנים רבות לפני שהתגבשה המערכת המושגית המיוחדת לה.
מקום הסיפור בחיינו והתפתחות הביבליותרפיה
זרעי הביבליותרפיה טמונים בשימוש של האדם הבראשיתי בהיבטים התרפויטיים של הסיפור. בתפיסת העולם השבטית, החיים והסיפור היו מחוברים כאחד וממשיכים זה את זה. כך למשל, בשבטי ציידים־לקטים אבוריג'נים שבאוסטרליה, שחיו לפני כחמישים אלף שנה, נמצאו סיפורים המכונים "נתיבי שיר". סיפורים אלה סופרו בדרכים שונות כך שהקיפו את האדם בכל הווייתו: בעל פה, בשירה, בציור על אבנים, קליפות עץ ועל הגוף, ובמחולות טקסיים. סיפורים אלה היוו חלק אינטגרלי מהעולם הממשי ללא קו הפרדה בין מהלך החיים לבין הסיפורים. תפיסה זו, הרואה את הסיפור כחלק מרצף החיים, אפשרה לסיפור להוות מקור לריפוי. כוחו המרפא של הסיפור היה נעוץ בהיותו מוקד להבניית זהות קולקטיבית, ערוץ למידה וסוציאליזציה, ומקום לשיח על דפוסים של תפיסת המציאות ודפוסי התנהגות אישית וקבוצתית. בשונה מתפיסה זו, הסיפור, השיר או המטפורה בהקשר הביבליותרפי, מאפשרים ביטוי לעולמו הפנימי והסובייקטיבי של האדם, והם מתקיימים בעולם מדומה (לוי, 2017).
כשם שבעבר הסיפור היה משמעותי בחיי האדם, כך כיום אנו מבינים שהמקום והתפקיד של הסיפור בחיינו הינו משמעותי. המונח "נרטיב" שכיח בשיח היום יומי בימינו וניתן לראות שימוש נרחב במונח זה בקרב קהילות שונות, ארגונים, תנועות פוליטיות ועוד. התפיסה הרווחת היא שלכל פרט או קבוצה יש "נרטיב" משלהם שמגדיר מי הם ומהי המציאות בעיניהם. הסיפור הנרטיבי הוא פרשנות סובייקטיבית המבנה את המציאות (תובל־משיח וספקטור־מרזל, 2010). הווארד (1991) הרחיב זאת והוסיף שכל סוג חשיבה, כולל החשיבה המדעית וכל תקשורת אנושית מדוברת או כתובה, היא סוג של סיפור. וייט ואפסטון (1999) טענו שאנו מבנים את חיינו על פי סיפורים. הסיפורים ממוקמים במרחב התוך אישי ומהווים עבורנו ערוץ תקשורת בין־אישי. במרחב התוך אישי, הסיפורים מארגנים את חוויותינו והחוויות בתורן מייצרות סיפורים, המהווים מסגרת של יצירת משמעות לחיינו. במרחב הבין־אישי הזולת מעביר לידינו את אירועי חייו באופן סיפורי, כאשר הסיפורים מאורגנים ברצפים מסוימים, לאורך זמן ולפי תמה מסוימת. אנו מתחברים לסיפור של הזולת, ובהתאם לכך, הסיפור שלנו יכול לגעת ולהתעצב אל מול סיפורו. סיפורים אלה נושאים את הפרשנויות והמבט הייחודי שלנו, ומעצבים את תחושת הזהות שלנו.
מעבר להבניית חוויות חיינו כנרטיבים סיפוריים המקיפים אותנו, מקום הסיפור הבדיוני הוא בעל חשיבות רבה במתן השתקפות לנרטיבים של חיינו. צורן (2000) טוענת שהכוח המרפא של הסיפור בחיינו טמון באפשרות לשחרר את הנפש מן התלות במציאות ובכך נוצרת הרחקה מסוימת מחיינו המאפשרת לנו מרווח ליצוק לתוכו את עולמנו הפנימי. שחרור זה מאפשר לנו לחרוג אל מעבר לגבולות ה"אני" בגוף ובנפש (רוט, 2017). תפיסה זו צמחה מתוך "תאוריית תגובות הקורא", שאפשרה לנו להתבונן בטקסטים מנקודת מבט פוסט־מודרנית, כעל קונסטרוקטים לא גמורים שמקבלים את משמעותם מתוך האינטראקציה עם הקורא (איזר, 1975).
מקומו המשמעותי של הסיפור המתקיים בעולמו האינדיבידואלי של האדם, מתרחב גם ליריעה הכוללת את הקולקטיב האנושי (Jung, 1969). ניתן לראות זאת לאורך ההיסטוריה בסיפורים העממיים שעברו מדור לדור וספגו לתוכם את הניסיון האנושי הקולקטיבי, כך ששפתם עתיקה וראשונית והם נסובים על בעיותיו של האדם ועל מאוויי חייו. סיפורים עתיקים, כדוגמת אגדות מעשיות ומיתולוגיות, תפסו מקום נכבד בעיצוב אישיות האדם והקבוצה. הם שיקפו לאדם את מקורותיו ולימדו אותו מה מתרחש בעולם, אפשרו לחברה להתבדל מחברות אחרות ולשמור על גבולות בין הקבוצות, הביאו לידי גיבוש פנימי ולחיזוק ערכים המאפיינים את הקבוצה (Stavrou, 2015). סיפורים אלה מחלחלים לעולם האישי כפונקציה מחנכת, מערסלת, המסייעת בהתפתחות פסיכולוגית ומאפשרת להמריא אל מעבר למציאות הקונקרטית (Zipes, 2002).
ביוון העתיקה וברומא נמצאו הוכחות לכך שסיפורים הוכרו כבעלי איכות תרפויטית. בסביבות 300 לפני הספירה נמצאה כתובת שהופיעה על שערי הספריה בתבאי שבאלכסנדריה ובה כתוב "מקום לריפוי הנפש". מאוחר יותר, בימי הביניים, נמצאה כתובת דומה בשערי הספריה The Medieval Abbey Library of St. Gall שבשוויץ (Gervay, 2011). בשנת 1800, בנג'מין רָאש, אבי הפסיכיאטריה האמריקאית, היה הראשון אשר המליץ למטופליו על ספר כחלק מתהליך הריפוי הנפשי (Rush, 1811, p. 192). עד שנת 1900 רוב בתי החולים הפסיכיאטריים באירופה הקימו ספריות (McCulliss, 2012). בתקופה זו השימוש בספרים כאמצעי מסייע בטיפול נפשי ניתן למטופלים כמרשם לבעיה נפשית. המטפל לא היה מעורב בליווי ישיר של המטופל בתהליכי העברה לסיפור כפי שמקובל כיום בטיפול ביבליותרפי.
המושג "ביבליותרפיה" נכתב לראשונה בשנת 1916 בכתביו של Samuel McChord Crothers, כאשר הוא תיאר את האפשרות להשתמש בספרות בעבודה ייעוצית עם אנשים בעלי קשיים נפשיים. בשנת 1920 נפתח לראשונה מסלול הלימודים הראשון לביבליותרפיה ב־Western Reserve University שבארצות הברית. החל משנת 1930 נערכו מחקרים בתחום הביבליותרפיה בארצות הברית. באמצע שנות ה־40 החלו ליישם את תחום הביבליותרפיה בבתי ספר ציבוריים (McCulliss, 2012). בארץ נפתח לראשונה מסלול ללימודי בביבליותרפיה בשנת 1982, באוניברסיטת חיפה. בשנת 2001 המסלול קיבל הכרה ללימודי תואר שני והחלו להתפרסם מחקרים בתחום. בשנת 2007 נפתח מסלול במכללת סמינר הקיבוצים ועם השנים נפתחו מסלולי לימוד במכללות נוספות והתחום הופץ והוכר יותר בארץ. בשנות ה־80 החלו להתפרסם ספריו של אדיר כהן שכללו היבטים שונים של תחום הביבליותרפיה, בין ספריו הבולטים היה סיפור הנפש: ביבליותרפיה הלכה למעשה (1990). בשנת 1991 דבורה קובובי פרסמה ספר בשם ספרותראפיה ובו שיטה שסייעה בהוראה טיפולית באמצעות ספרות לאנשי חינוך ולמטפלים בבתי ספר. בשנת 2000 פרסמה רחל צורן את הספר הקול השלישי שהפך לאבן דרך בתחום הביבליותרפיה בארץ, ומאז יצאו ספרים נוספים בתחום.
עד כה לא התפרסם ספר המאגד כותבים שונים שעוסקים בחשיבה מגוונת על התחום, ומהם גם כותבים שהתנסו בשטח עם אוכלוסיות ייחודיות ומגוונות ובפרקטיקות שונות של ביבליותרפיה. ספר זה נולד מתוך צורך לאגד ולבטא את הידע המתעדכן והמתפתח, לעדכן ידע זה ולשתף בו קהל של אנשי מקצוע מן התחום הטיפולי, וגם מן המעגלים הרחבים הפועלים סביבו ובתוכו. במהלך השנים הגדרות שונות ניתנו לתחום הביבליותרפיה, כאשר התבוננות דרכם מאפשרת לראות את הדרך ההתפתחותית בהכרה וגיבוש התחום מבחינה רעיונית, מושגית וקלינית. בשנת 1941 תחום הביבליותרפיה זכה להגדרה במילון הרפואי המאויר Dorland's Illustrated Medical Dictionary במהדורה 11, אך רק בשנת 1961 איגוד הספריות האמריקאי (ALA) קיבל את ההגדרה המילונית של ובסטר (Webster's Third New International Dictionary) כהגדרה רשמית לתחום: "שימוש בחומר ספרותי סלקטיבי ככלי טיפולי ברפואה ובפסיכיאטריה, או: הדרכה בפתרון בעיות אישיות באמצעות קריאה מכוונת" (McCulliss, 2012). לאחר ארבעים שנה, בשנת 2000, רחל צורן הגדירה כך את התחום: "שיטת טיפול בתחום הטיפול באמנות, המציעה להציב במרכז הדיאלוג הטיפולי, תהליכי קריאה וכתיבה בטקסט ספרותי, ולראות בהם ערוץ מרכזי דרכו מתקיים הדיאלוג הטיפולי. תהליכי הקריאה והכתיבה מתווכים על ידי ביבליותרפיסט, ופעולת התיווך מתועלת לתכליות תרפויטיות" (עמ' 54-53).
השוואה בין ההגדרות מצביעה על כך שכיום התחום כולל דיאלוג טיפולי, המערב נוכחות מטפל בתהליכי קריאה וכתיבה כמוקד מרכזי בטיפול, בשונה מההגדרה של ובסטר שצמצמה את התחום והתייחסה לספרות ככלי בידי רופא לצורכי הדרכה וקריאה עצמית מכוונת לייעוץ פתרון בעיות. הביבליותרפיה כתחום מקצועי ממשיך להתעדכן בהתאם להתפתחויות הטכנולוגיות המתרחשות בעולם ולשינויים תרבותיים דינמיים וכיום הוא הורחב לשימוש בטקסטים שונים הכלולים במרחב הדיגיטלי (Kuijpers, 2018).
מקורות
אבנר, ה' (2021). רב מימדיות של חדר הטיפול: המטפל כארכיטקט
במרחב המעבר. בטיפולנט
https://www.betipulnet....an_Architect
איזר, ו' (1975). אי מוגדרות ותגובתו של הקורא בסיפורת: למבנה המשיכה של הטקסט הספרותי. הספרות, 21, 41-32.
אמיר, ד' (2016). הנרטיב החסום והטיפול המדומה היבט ייחודי של מנגנון ההזדהות עם התוקפן. שיחות, ל'(3), 217-205.
גרנות, ל' (2020). כיצד מרפאת הביבליותרפיה? כתיבה, ילדות, שיר. פרדס.
הברון, א' (2019). לומר זאת אחרת: לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות. מופ"ת.
וקנין, א' ובר זקן, ש' (2018). "ככה יודעת מומו להקשיב": תרומתם של תהליכי קריאה וכתיבה לתהליכי הדרכה. טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי. 8(2), 786-773.
https://en.calameo.com/...63f387d0f3c3
שטדלר, ר' (2017). סיפור בטיפול. פרדס.
וייט, מ' ואפסטון, ד' (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. צ'ריקובר.
וקנין, א', דונסקי, י' וסופרי, ע' (2020). הקול הרביעי: הטקסט המלווה את השעה הטיפולית בוואטספ. בין המילים, 17, 44-28.
https://www.smkb.ac.il/...lim/volume17/
לוי, א' (2017). נתיבי שיר – על ראשיתו של הריפוי בסיפור. בין המילים, 13.
https://www.smkb.ac.il/...lim/volume13
רוט, מ' (2017). מה קורא לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. כרמל.
צורן, ר' (2000). הקול השלישי. כרמל.
צורן, ר' (2009). חותם האותיות: קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי. כרמל.
תובל־משיח, ר' וספקטור־מרזל, ג' (2010). מחקר נרטיבי: תיאוריה, יצירה, פרשנות. מאגנס, האוניברסיטה העברית ומכון מופ"ת.
Bollas, C. & Masschelein, A. (2015). Unconscious Thinking Out of Bounds: Christopher Bollas as Thinker and Artist.. S: Journal of the Circle for Lacanian Ideology Critique, 4.
http://www.lineofbeauty...ewFile/25/29
Gervay, S. (2011). The Art of Healing through Youth Literature. Retrieved January 17, from
http://www.sgervay.com/...fhealing.php
Howard, G. S. (1991). Culture Tales: A Narrative Approach to Thinking, Cross-Cultural Psychology, and Psychotherapy. American Psychologist, 46(3), 187–197.
Jung, Carl, G. (1969). Four Archetypes: Mother, Rebirth, Spirit, Trickster. The Collected Works of CG Jung, 9 (part 1). Routledge & Kegan Paul.
Kuijpers, M. M. (2018). Bibliotherapy in the age of digitization. First Monday, 23 (10). https://doi.org/10.5210/fm.v23i10.9429
McCulliss, D. (2012). Bibliotherapy: Historical and research perspectives, Journal of Poetry Therapy, 25(1), 23–38.
Rush, B. (1811). Sixteen Introductory Lectures, To Courses Of Lectures Upon The Institutes And Practice Of Medicine. Bradford and Inskeep.
Stavrou, E. P. (2015). Determining the Cultural Identity of a Child through Folk Literature. American Journal of Educational Research, 3(4), 527–534.
Zipes, J. (2002). Breaking the Magic Spell: Radical Theories of Folk & Fairy Tales. University Press of Kentucky.
