עלי כץ
הגורילה הפנימית
תשוקות, אהבות וכאב בעולמם של גברים
מטר
מה מניע את הגבר? הדעה הרווחת היא שזהו המשולש הקדוש – אגו, סקס וכסף – אלא שהגברים, כך מגלה לנו הפסיכולוג הקליני הבכיר ד"ר עֵלי כ"ץ, מכרו לנו מצג שווא. אמנם הם עסוקים בכיבושים, בניצחונות, בתחרותיות, בהצלחות ובמימוש הצורך הקמאי להיות זכר אלפא, אך כל אלה הולידו בהם חרדתיות, תלותיות וטראומות שקיבלו לגיטימציה בשיח החברתי והאישי רק בעידן שלנו.
בכנות מאלפת, חושף המחבר את השיח האישי־גברי המתנהל בין כותלי המעבדה שלו לחקר נפשו של הגבר – חדר הקליניקה – ומגיש אותו במיומנות נרטיבית המוכרת לנו מספריו הקודמים לצד סצנות ואנקדוטות מפליאות בישירותן מעולמו האינטימי. הגברים בסיפורים של עֵלי הם גברים מהמציאות – לא דמויות פיקטיביות ולא חצי מומצאות. אלה הם בני הזוג שלנו, אבותינו, סבינו, ילדינו, קולגות לעבודה וחברים ללימודים אשר משקפים את הטלטלה, את הסדקים ואת השינויים בעולמם בעשורים האחרונים. מרביתם זנחו בהדרגה את פרופיל הגבר הפטריארכלי או הגורילה השולט – נטול העומק הרגשי שעיקר עולמו הוא זיונים, כדורגל ובירה – והיו לדמויות רב ממדיות ומורכבות: הם משתוקקים לממש את המיניות המשתוללת בתוכם, ובד בבד מתלבטים ומהרהרים בפתיחות במשמעויות ובמחיר של מימוש הדחפים הללו; הם שואפים לעמוד לבדם בראש המשפחה ולכבוש כל פסגה, ובה בעת מכירים בערכי השוויון, השיתוף והעוצמה שבהתחברות עם אחרים; הם מפגינים ביטחון עצמי, כמצופה מהם, אך מודים באומץ שהם חווים דילמות וסכסוכים פנימיים סמויים; הם רגישים ורגשנים יותר, והחשוב מכול – הם מדברים סוף־סוף על החולשה, על הכאב, על הפחד ועל האהבה.
הגורילה הפנימית מציע לנו בחינה מחדש של תודעת הגבר. היחשפות "הגבר המדבר" על הבמה הפומבית מזמינה אותנו להבין אותו לא רק באמצעות המבט הבוחן מבחוץ את מעשיו, אלא על סמך עדותו שלו.
ד"ר עֵלי כ"ץ, פסיכולוג קליני בכיר, ניהל מוסדות פסיכיאטריים בארצות הברית ובישראל, ומרצה באקדמיה ובפני הקהל הרחב. ספר זה הוא פרי עבודתו הטיפולית בגברים ומחקריו בתחום. ספריו הקודמים – אוף גוזל, אינטליגנציה אבהית (מטר, 2009); הקן שאינו מתרוקן (מטר, 2020) – היו לרבי מכר שמודפסים ונמכרים גם כיום.
לפניכם פרק 3 מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
להיות גבר
פעמים רבות זוהי אישה. היא ישובה מצומקת בפינת הספה, בוכה ואומללה מתחושת ההשפלה. בסוף, תמיד-תמיד, מתפרץ גם זעם רב.
אבל הפעם זהו גבר.
בשנים האחרונות מרבים להגיע אלי לייעוץ גברים נבגדים.
"שמי אבירם," הוא הציג את עצמו מיד כשנכנס. הוא נראה לי אבוד למדי.
בחוץ היה קר. הוא ביקש שאפתח חלון. כשקמתי, ראיתי בזווית עיני שהוא מזדרז למחות בשולי שרוול הסוודר החום שלו את פניו העגולות שהיו רטובות מזיעה. הנחתי לצדו קופסת ממחטות נייר וחייכתי לעברו חיוך מעודד.
"תעזור לי," הוא חייך חזרה בחיוך עקום של עצב, "זו הפעם הראשונה בחיים שאני הולך לפסיכולוג, ואני צריך שתשאל אותי שאלות."
"בוא נתחיל מהסוף," אמרתי בנימה מרגיעה. "פשוט תספר לי על מה חשבת ממש הבוקר, בדרך אלי."
אבירם גיחך. "ניסיתי לחשוב," הוא אמר, "איך להתחיל לספר לך על אשתי, אבל גם במכונית לא ידעתי איך אני אמור להתחיל."
"איך קוראים לאשתך?" נחלצתי לעזרתו.
"מיקה," ענה מיד ושלף ממחטה מהקופסה. "שמה מיקה, ואם היינו נפגשים לפני חודש הייתי בטח מספר לך שהכול אצלי אחלה, שאנחנו זוג רגיל, נשואים כבר עשרים שנה, יש לנו ארבעה ילדים מקסימים והחיים שלנו לגמרי רגועים. רק כיום אני מבין שרגועים בשבילי זה משעממים בשבילה," הוא חייך בעגמומיות.
"היא ג'ינג'ית באופי שלה. פלפלית כזו, תזזיתית, אישה שפשוט דלוקה על החיים. אני הפוך ממנה," הוא מחה את אפו שוב ושוב.
"אני לא מתפטר מהנזלת הזו," הוא התנצל. "מאז שהכול קרה הורדתי שמונה קילו, ואני לא מתפטר מהנזלת."
אבירם השפיל את מבטו ומולל את כדור הנייר הלח בין אצבעותיו.
אינני יודע אם זה היה רגע של חוסר אמפתיה מצדי, או פשוט רצון לאסוף עוד מידע כדי להבין לעומק את התמונה הגדולה, אבל המחשבה שחלפה בראשי היתה שאם הוא איבד שמונה קילוגרמים אז כנראה שעד לפני חודש הוא היה שמנמן למדי.
"הזכרת שאתה הפוך ממנה," אמרתי כשראיתי שהוא שוב אבוד.
"כן, נכון, אני הפוך ממנה לחלוטין," עיניו פגשו את שלי. "אני חושב שאני בן אדם רגיל כזה, לא צבעוני כמוה. לי השגרה עושה רק טוב. אני עובד למשל כבר ארבע-עשרה שנים כמנהל המכירות של חברת בוש, וזה לגמרי סבבה. השכר לא רע בכלל. אני מרגיש בטוח, טס מדי פעם לפגישות עבודה בגרמניה, ואתה יודע מה? אני לא צריך יותר מזה.
"מיקה לעומת זאת," המשיך לאחר שתיקה קצרה, "מחליפה מקצוע כל שנתיים. מה היא כבר לא היתה. היא עבדה כיחצנית, ואז עברה לחינוך ולימדה חשבון בבית ספר יסודי. מכל דבר היא מתלהבת. עפה על עצמה. בשנתיים האחרונות היא נדבקה בחיידק הרוחניות. היום היא קואוצ'רית ומעבירה סדנאות לקבוצות נשים שסובלות מבעיות משקל. היא רצה איתן בים ארבעה ימים בשבוע.
"אבל זו לא רק העבודה," הוא הרים אלי את מבטו. "לי הכי נעים בבית. זה בסדר לצאת מדי פעם, אבל לה יש קוצים בתחת. פעם בשבוע היא משתתפת במפגש של העצמה נשית דרך ריקודים אינדיאניים, ובערב אחר היא מנטורית בסדנה של מודעות עצמית. שם כנראה הכול התחיל." אבירם בחן בקפדנות את ממחטת הנייר המשומשת, פרס לאִטו את הקצוות, עטף את אפו ומחה אותו ארוכות. הרגשתי צורך עז להגיש לו ממחטה חדשה, אבל התאפקתי.
"בכל זאת נראה לי שהיא אוהבת אותי," הוא נתן בי מבט כואב. "מדי פעם היא גם אוהבת לרדת עלי, בעיקר כאשר אנחנו מקיימים יחסי מין. יותר נכון, כשקיימנו יחסי מין. היא אהבה לצחוק שהיא דלוקה על הדובון שלה, כי רק בזרועותי היא מרגישה בטוחה ושאיתי לעולם לא תהיינה לה הפתעות."
אבירם הסתכל סביבו. "יש כאן פח?" הוא שאל, "הממחטה הרטובה הזאת די מגעילה, לא?" הוא פסע לשולחן הכתיבה שניצב בפינה הרחוקה של החדר והשליך אותה לפח שמתחת לשולחן. "מעולם לא הייתי בעל קנאי," הוא המשיך לדבר בעודו צועד לכיוון הספה. "מעולם לא העליתי אפילו בדעתי את האפשרות שהיא תבגוד בי. היא הלכה לסדנאות שלה ותמיד חיבקה אותי בצאתה ובשובה, ואני שמחתי בשבילה. חיינו בסגנון של חיה ותן לחיות. היה הרבה יחד, ובכל זאת היו לכל אחד מאיתנו גם חיים נפרדים. בעיקר לה," הוא חייך, "כי הנפרדות שלי הצטמצמה בעיקר לשעות של לבד מול המחשב והטלוויזיה. אולי הייתי צריך להיות חשדן יותר," עיניו החומות קדרו, "כי עכשיו אני כבר מבין שהיו כל מיני סימנים קטנים בדרך. למשל, לפני שנה היא באה אלי יום אחד מתלהבת וסיפרה שבאחת מהסדנאות שלה מישהי לא הפסיקה לדבר על איזו מסיבה של חילופי זוגות בקיסריה. אני צחקתי, כי אני כבר רגיל לראש הדפוק שלה, ואמרתי לה שאני לא צריך נשים אחרות, שעדיין לא מיציתי אותה. היא צחקה חזרה, כי אנחנו צוחקים הרבה יחד, ואמרה שבא לה לטרוף את הדובון שלה. שכבנו, והיה ממש כיף. אפילו הופתעתי קצת מהיוזמה שלה, כי החיים שלנו כל כך עמוסים. אתה בטח יודע, ארבעה ילדים וכל זה, כך שבשנים האחרונות חיי המין שלנו קצת נדפקו. היא כנראה הרגישה במבוכה שלי והחלה להסתלבט עלי. 'אני מבהילה אותך?' היא התפוצצה מצחוק, 'אולי כדאי שתלך גם אתה לסדנה של מודעות עצמית? אתה צריך ללמוד קצת לזרום.' האמת שזה די נכון, אבל אל תתבלבל," אבירם הזדקף ונופף לעברי באצבעו כאילו הוא רוצה להדגיש את המילים, "אל תבין אותי לא נכון," הדגיש, "אני אדם מאוד מיני. תמיד הייתי, אבל זה לגמרי נכון שבאופן כללי היא הרבה יותר זורמת ממני. על כל פנים, אני לא ייחסתי כל חשיבות לסיפור ההזוי על קיסריה וחילופי הזוגות. האמת היא שכאשר אני חושב על זה, לא שכבנו הרבה מאז. אני לא עושה מזה עניין, כבר אמרתי לך," הוא חייך בביישנות, "אני קצת חנון כזה, אבל בדיעבד אני לא מבין איך לא שמתי לב."
"ואז," אבירם הזדקף במושבו, "היא התחילה לחזור מהסדנה שלה מאוחר. כל פעם יותר מאוחר. בהתחלה זה לא ממש הפריע לי, כי בדרך כלל אני הולך לישון לפניה. היא ציפור לילה כזו שיכולה בקלות ללכת אחרי הסדנה עם חברה לקפה או לבירה בפאב, אבל ביום שלישי האחרון התעוררתי באחת בלילה, והיא לא היתה בבית. בהתחלה רק דאגתי. טלפנתי אליה, שלחתי הודעות ונאדה, היא לא עונה. באחת וחצי כבר התחרפנתי, הייתי מבוהל, אבל המחשבה שמשהו פה דפוק התחילה להתרוצץ לי בראש. זה אשכרה אמצע הלילה, ועם כל הטירוף שלה היא מעולם לא נעלמה ככה בלי להודיע לי מראש." אגלי זיעה שוב זחלו במורד מצחו, והוא שלף ממחטה מהקופסה. "ברגע שהמחשבה שמשהו כאן מסריח עלתה לי בראש," המשיך, "התחלתי להיזכר בכל הרמזים הקטנים של החודשים האחרונים. בשעה שתיים שמעתי אותה פותחת את הדלת כמו גנבת, מקווה כנראה שלא אשמע אותה." הוא הביט בי והשתתק לרגע.
"ברגע הראשון דווקא לא כעסתי. נכנסתי למטבח ושמחתי לראות שהיא בסדר. היא אפילו חיבקה אותי, תוך שהיא מגמגמת כל מיני הסברים מטורללים שרק גרמו לי להבין מיד שהיא משקרת. מיקה היא אולי קצת משוגעת, אבל היא ישרה כמו סרגל ושקרנית ממש גרועה. נדמה לי שכאשר שאלתי אותה אם היא בוגדת בי, עדיין התחבקנו ואם אני לא טועה אפילו צחקתי. האמת היא שהייתי משוכנע שהיא תסתכל עלי כאילו נפלתי על הראש ומיד תסביר לי הכול, ואפילו תקניט אותי שהאהבה שלי אליה כנראה דפקה לי את השכל. אבל היא פשוט אמרה שכן." אבירם עצר לרגע כדי למלא את ריאותיו באוויר.
"'כן,' היא אמרה לי, 'פגשתי מישהו בסדנה, ואנחנו יחד כבר כמה חודשים.' בום! המילים פשוט יצאו לה מהפה בשטף, בתחושת רווחה, אבל אני הרגשתי שפטיש במשקל חמישים קילו חבט לי בראש. המילה 'יחד' הממה אותי, גרמה לי להרגיש שיש בתגובה שלה אכזריות מסוימת, כאילו היא מכניסה לי.
"'מה זאת אומרת יחד?'" שאלתי המום.
"'זה לא מה שאתה חושב,' היא אמרה, 'זה לא קטע של זיונים אלא משהו אחר לגמרי. זה קליק של נפש תאומה.' היא פרצה בבכי ורצתה שוב לחבק אותי כשהיא חוזרת שוב ושוב על זה שהיא אוהבת גם אותי ומרגישה מאוד מבולבלת.
"'כל כך קשה לי,' היא ייבבה, 'אני ממש קרועה מבפנים.'
"גם אני התחלתי לבכות אבל הלכתי צעד אחורה, התרחקתי ממנה ושאלתי מי הבחור הזה, מה שמו, איך הם נפגשו, וכמה פעמים הם שכבו. היה לי צורך מוזר לשמוע את כל הפרטים. לא סתם פרטים, אלא פרטי פרטים. הייתי ממש נעול על זה. איך הוא נראה; האם הוא חתיך; האם הוא פינק אותה; איך הוא בדיוק עשה את זה; האם היא נהנתה. לא נעים לי לספר לך, אבל ממש רציתי לדעת פרטים על הזין שלו. אתה מאמין? רציתי שהיא תספר לי על הזין של המאהב שלה.
"בהתחלה היא ענתה לי בסבלנות ועם המון כאב. היא בכתה ואמרה שהיא מרגישה לא בנוח לומר לי את השם שלו ושזה לא מתאים שהיא תתאר את הפרטים האינטימיים ביניהם. אמרה שזה לא הוגן כלפי ובטח לא כלפיו. היא שוב הושיטה את היד שלה לעברי, אבל אני התעקשתי. התחלתי לכעוס. ממש דרשתי ממנה שתספר לי מה בדיוק הם עשו, איפה הם עשו, איפה הוא נגע בה — ואז גם היא עלתה לטונים גבוהים. במקום לבקש סליחה ולהבטיח שזה לא יקרה שוב ושהיא רוצה רק אותי, היא נתנה לי נאום ארוך על זה שכבר הרבה זמן היא אומרת לי בכל מיני דרכים שלא טוב לה ושאני בכלל לא שומע אותה.
"והיא הרימה עוד יותר את הקול, כאילו אני הוא האיש הרע בסיפור. אמרה שהוא לפחות מבין אותה ומקשיב לה, שהיא עדיין לא מוכנה לוותר על ההרגשה שמישהו באמת מבין אותה לעומק ורוצה להיות איתה הכי בעולם. ואז היא אמרה שגם לי מגיעה מישהי כזאת ושוב פרצה בבכי."
אבירם השתתק. הוא הביט בי בעיניים אדומות ומחה את פניו בממחטת הנייר. הוא פתח את פיו כדי לומר משהו, אך המילים נשארו תקועות עמוק בגרונו. הוא משך עוד ממחטה מהקופסה, ועוד אחת, ועוד אחת. אני, אולי כדי להימלט מהעצב הנורא שהיה תלוי באוויר, חשבתי לעצמי שאמנם יש כאן שינוי ראוי לציון, ומאדם סגפן שרק לפני כארבעים דקות היסס לפנק את עצמו בממחטה יבשה, הוא נעשה לפזרן, ואם הוא ימשיך בקצב הזה הקופסה תתרוקן, ואני איאלץ לצאת מהחדר לחפש חדשה.
"אני גומר לך את כל הממחטות," הוא קרא את מחשבותי והרחיק את קופסת הקרטון לקצה הספה.
"תמשיך, תמשיך," אמרתי בקול רך והנחתי את הקופסה שוב לצדו.
"איפה הייתי?" הוא שאל.
"סיפרת שמיקה אמרה שגם לך מגיעה מישהי כזאת, שמבינה אותך ורוצה אותך הכי בעולם."
"כן, נכון," הוא אמר בשקט, "אני חושב שהמשפט הזה גמר אותי יותר מהכול. גם דיברתי עליו הרבה עם אחי ועם החבר הכי טוב שלי עוד מבית הספר היסודי, ושניהם הסכימו איתי שיש בו רמז עבה שלא מדובר רק בזיון אלא שהיא ממש מאוהבת בו. שניהם אמרו לי שאני צריך להתייחס אליה כמו גבר ולזרוק אותה מהבית. 'תן דפיקה על השולחן,' הם אמרו, 'ותודיע לה,'" הוא הניף אצבע זקורה ומאיימת לאוויר, "'שאם היא לא מפסיקה את הקשר היום, ממש ברגע זה, שתיקח מזוודה ושתעוף מהבית.' הם כל הזמן הדגישו את העניין הזה שאסור לי לבכות או להתחנן על נפשי, כי זה רק דוחף אותה עמוק יותר לזרועות של המזדיין שלה."
עכשיו אבירם כעס. המילים "המזדיין שלה" לא נאמרו בכאב אלא התפרצו מפיו כמו לבה רותחת.
"אני אראה לה בדיוק מהיכן משתין הדג," אצבעו עדיין התנופפה באוויר, "זהו, מרגע זה אני מפסיק להיות הפראייר שלה. מיד אחרי הפגישה איתך אני אודיע לה שאני דורש שהיא תעזוב את הבית."
הכעס של אבירם חלחל לתוכי. לרגע, בראשי כמובן, הייתי כבר מוכן להצטרף אליו ולסקול את רעייתו המתועבת באבנים. פסיכולוגים מכנים סוג כזה של כעס "כעס לשירות העצמי", כיוון שזהו כעס העשוי לחלץ את אבירם מהדיכאון ומהשיתוק שאחזו בו. עדיף, חשבתי לעצמי, שישנא את מיקה ולא את עצמו, אם כי עמוק בתוכי ידעתי, באינטואיציה כמובן, שמשהו בסיפור הזה אינו שלם.
"זו הרגשה נוראה להיות נבגד," אמרתי כשראיתי שהוא נרגע במקצת מהתקף הזעם, "אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש."
"איך אתה יודע?" הוא הרים זוג עיניים עצובות לעברי ושלף עוד ממחטה מהקופסה.
"אני יודע," אמרתי, "כל אדם במהלך חיים שלמים חווה, בדרך כזו או אחרת, סוג של בגידה."
"אז איך לעזאזל מתמודדים עם זה?" שאל בזעף.
"אין כמובן תשובה פשוטה," עניתי ברוך, "אבל יש רגע שצריך לעצור ולחשוב מה אתה באמת רוצה."
"זאת בדיוק הבעיה," אבירם רכן לעברי, "שלא ברור לי מה אני רוצה. זאת בעצם הסיבה שבכלל החלטתי לבוא אליך לייעוץ. חשבתי שאולי אם ניפגש כמה פעמים אוכל לברר עם עצמי מה אני רוצה."
הוא הציץ מעבר לכתפו בשעון הקיר התלוי מעל הספה. "לא נשאר לנו זמן לדבר על זה," הוא עיווה את פניו, "אבל אני רק אגיד לך שהרצונות שלי משתנים כמו מטוטלת. בזמן האחרון אני מרגיש כמו חולה נפש שמצבי הרוח שלו מתהפכים באופן מטורלל כל חצי שעה. רגע אחד, בדרך כלל כשאני לבד, תוקפת אותי אהבה ענקית למיקה, ואז בדרך כלל אני גם פורץ בבכי. מין התקפי בכי מפחידים כאלה. בלי שליטה. אני לא זוכר את עצמי בוכה ככה אי פעם בחיים שלי." אבירם השתתק והרים את מבטו אלי. "ואז, פתאום הכול מתהפך ואני ממש שונא אותה ורק בא לי לזרוק אותה לכל הרוחות."
השעה היתה תשע, והגיע הזמן לסיים את הפגישה. משום מה לא הייתי מסוגל לומר שום דבר באותו רגע. רציתי לנחם אותו, להעניק לו את ההרגשה שמה שהוא מרגיש הוא נורמלי לחלוטין, ששנאה ואהבה הן שני קצוות של רגש אחד, שאין דבר נורא יותר מבגידה של אדם אהוב. אבל זה נשמע לי כקלישאות. אולי זו הסיבה שבמקום ללכת למקום המכיל, בחרתי דווקא בשאלה רציונלית שנראתה לי חשובה לפני שאנו מסיימים.
"אני שמח שבאת אלי," אמרתי לו, "אבל לפני שאנחנו מסיימים, אני חייב לשאול אותך שאלה: אתה באמת חושב שלזרוק את מיקה מהבית, כפי שאמרו לך חברים לעשות, זו המשמעות העמוקה של להתנהל כמו גבר?"
"למה אתה מתכוון?" אבירם הזדקף מולי, "מה, אתה חושב שאני צריך להמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה? להמשיך לישון איתה במיטה, להכין לה קפה בבוקר וסנדוויצ'ים לילדים לבית הספר? מה לעזאזל אני אמור לעשות? איך אני יכול להבהיר לה שאני הפסקתי להיות הסמרטוט שאיתו מנגבים את הרצפה, שמעכשיו אני גבר שיש לו קול ושחייבים להקשיב לו?"
"להיות גבר," עניתי בשקט, מדבר כמו אל עצמי, "זה לא לעשות מה שהחברים אומרים לך וגם לא מה שהפסיכולוג אומר לך."
"אז מה כן?"
"להיות גבר," הבטתי עמוק לתוך עיניו, "זה בראש ובראשונה לברר עם עצמך מה אתה באמת רוצה וכיצד לממש את ההחלטה הזאת."
