מ'חוסר שוויון' ל'דעי כמה את שווה''
קריאה בספר "פי שניים" מבעד לזווית הראיה של הפסיכולוגיה התעסוקתית
מאת תמי שולמן-עמר
רביטל ויטלזון-יעקבס היא סטנדאפיסטית, סופרת ועיתונאית ישראלית. נראה שלציבור הרחב היא מוכרת בעיקר בזכות הפוסטים והסרטונים שהיא משתפת בדף הפייסבוק שלה, הזוכים לעתים קרובות לתפוצה רחבה ועוסקים לרוב במה שנהוג לכנות "החיים עצמם" – ילדים, זוגיות, הורות ומשפחה. אני עוקבת אחריה בהנאה כבר מספר שנים וכמו רבות אחרות מתענגת על פרצי הצחוק שהיא מעוררת וגם מתרגשת מהאומץ שלה לבטא קול שנדמה לי שהיה די מושתק עד שהיא נתנה לו במה: הקול של חוסר החשק, חוסר הפוטוגניות, העצבים, העייפות והייאוש, ובמילים אחרות – הקשיים שלא מדברים עליהם, או לפחות שלא דיברו עליהם מספיק עד לבואה, הכרוכים במלאכת האימהות וההורות.
מסיבות אלה שמחתי מאוד לשמוע שהיא כתבה ספר חדש, פי שניים (ויטלזון-יעקבס, 2022) ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי שקעתי בקריאתו. הספר עורר בי הזדהות רבה כאמא, בדומה לטקסטים אחרים שלה שקראתי בעבר, אבל הפעם חשתי הזדהות גם מבחינה מקצועית, כאמא שהיא גם פסיכולוגית תעסוקתית. התרגשתי מאוד לגלות שעלילת הסיפור מפגישה אותנו עם נושאים רבים, שאלות והתלבטויות, שעולים גם בשדה הפסיכולוגיה התעסוקתית - הן היבטים תיאורטיים של המקצוע, והן היבטים של מה שמכונה ״העבודה בשטח", בתהליכי ייעוץ וטיפול תעסוקתי. בשל כך, חשבתי שקריאה מודרכת בספר, דרך המשקפיים של פסיכולוגית תעסוקתית, יכולה להיות מעניינת ומסקרנת.
לפני שנתחיל בקריאה, כמה מילים על העלילה (בצירוף אזהרת ספוילרים): מדובר ברומן שהגיבורה הראשית בו היא גילי, המתגוררת במושב עם בעלה ושלושת ילדיהם הקטנים, בגילאי גן ובית ספר יסודי. גילי היא אשת קריירה נמרצת ושאפתנית, שעובדת רוב חייה הבוגרים כמנהלת בחברת ביטוח בסדר גודל בינוני ומשקיעה מאמצים רבים בעבודתה בתקווה לזכות בקידום הנכסף. העלילה נפתחת ביום שבו גילי מגלה שאחד מהקולגות שלה, מנהל המקביל אליה בדרגתו, מקבל שכר כפול משלה. הגילוי מעורר בה סערת רגשות, שבעקבותיה היא נחבלת ברגלה ובשל כך היא נאלצת לעצור את מירוץ חייה ו"לחשב מסלול מחדש". רוב הספר עוסק במסע שגילי עוברת, שהוא רובו ככולו מסע פנימי, על מנת להבין מהו האפיק המקצועי הנכון עבורה, כשבדרך היא בוחנת ומתמודדת גם עם סוגיות הקשורות למשפחת המוצא שלה, משפחתה הגרעינית הנוכחית, למערכות יחסים עם קולגות וחברות ועוד. ברקע ישנה גם עלילת משנה סבוכה מימי קום המדינה הקשורה לסבתה של גילי, שגם בה באים לידי ביטוי נושאים דומים.
כעת אעבור לניתוח של תמות וסוגיות שעולות בספר ומתכתבות עם מספר נושאים הקשורים לפסיכולוגיה תעסוקתית, בהם מוטיבציות שונות לבחירת מקצוע, ההשפעה של "משבר גיל הארבעים" במישור התעסוקתי, הקשר בין עומס לשחיקה בעבודה ועוד.
כסף, כסף, כסף
עלילת הספר מתחילה כשגילי מגלה לתדהמתה שצימרמן, עובד חדש המקביל אליה בדרגתו, מקבל שכר כפול משלה. הדבר נתפס על ידה כבגידה מצד הארגון שהיא עובדת בו שנים ארוכות ומסורה אליו בכל נימי נפשה, ממש כמו שהיא מסורה למשפחתה, ולעתים אפילו יותר. מבעד למשקפיים של פסיכולוגיה תעסוקתית, ניתן לומר שגילי עסוקה בצרכים שלה ובשאלה כיצד הם מקבלים מענה. צרכים הם פעמים רבות דינמיים, כלומר משתנים מעת לעת, גם כתוצאה מההתפתחות וההשתנות שלנו וגם כתוצאה משינויים שחלים בסביבתנו. עבור אנשים רבים, צרכים חומריים כמו כסף, שכר ופרנסה הם שיקולים מרכזיים וחשובים בבחירת המקצוע. הצורך בכסף משותף לרובנו (הביטוי ״עם אהבה לא הולכים למכולת״ ממחיש זאת היטב). יחד עם זאת, פעמים רבות נגלה שהצורך בכסף טעון במשמעויות נוספות וכרוך בצרכים נוספים כגון ערך עצמי גבוה, דימוי עצמי חיובי, קבלת הכרה והוקרה ועוד, כפי שניכר בדבריה של גילי בספר: "גם אם הם ייתנו לי מה שצימרמן מרוויח או אפילו יותר ממנו, זה לא יעזור. אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, אבל זה מה שזה. זה כן הכסף אבל זה לא הכסף" (שם, 100). תהליכים רבים של ייעוץ תעסוקתי מונעים מזרז כלכלי, כמו רצון בעבודה שתניב שכר גבוה יותר. בתהליכים כאלו, יש לברר האם בנוסף לצורך הכלכלי יש עוד צרכים שמבקשים מענה. חשוב לבצע מיפוי מקיף וברור של כלל הצרכים; זהו כלי שדרכו אפשר לבחון אפיקים מקצועיים, להשוות ביניהם ולבדוק עד כמה כל אחד מהם עונה על הצרכים שזיהינו וכיצד.
משבר גיל הארבעים
אני לא בטוחה שהגיל של גילי מוזכר במפורש בספר, אבל החישוב הוא פשוט: לגילי יש שלושה ילדים בגילאי גן עד בית ספר יסודי, כך שניתן להניח שהיא בשנות הארבעים המוקדמות, פחות או יותר. פעמים רבות יום הולדת "עגול" מהווה זרז לבדיקה עצמית, הרהורים ומחשבות על סגנון החיים שלנו, על סגנון החיים שאנחנו מאחלים לעצמנו ועל הפערים ביניהם. מה מיוחד בגיל ארבעים? זה השלב שהחוקר דונלד סופר (Super, 1953) קרא לו ״שלב השימור״ (Maintenance): הגיל שבו רובנו כבר הבאנו ילדים, השלמנו את הלימודים וההכשרה המקצועית ובנינו את עצמנו בתוך תחום עיסוק ספציפי (מה שסופר מכנה ״שלב הביסוס״, ״Establishment״). לרוב, בשלב השימור אנו לראשונה פחות טרודים במרוץ ההישרדותי. זה השלב שבו פעמים רבות מתחילים לשאול שאלות על המשך החיים בכלל, ובמישור התעסוקתי בפרט. מה אנחנו רואים כשאנו מסתכלים קדימה? האם אנחנו מרוצים? מה חסר לנו? מה כואב לנו? לפעמים השאלות הללו מתעוררות מעצמן, ולפעמים ה"מרוץ" הוא כל כך אינטנסיבי, כל כך שוחק, שאנחנו זקוקים לגורם חיצוני שייאלץ אותנו להפסיק. בספר נראה שהעבודה הייתה כה אינטנסיבית שהגילוי המטלטל על פערי השכר לא הספיק כדי לעצור את ה״מרוץ״ של גילי, ולכן הסופרת הוסיפה גם אילוץ פיזי – בעיצומה של סערת הנפש שחלה בעקבות הגילוי, גילי נתקלת בעוצמה בשולחן כבד, והדבר גורם לה לצליעה ויש אף חשד לשבר ברגלה.
איזונים ובלמים
כדברי הסיסמא השחוקה על חשיבות האיזון בין הבית והעבודה, החיים של גילי כביכול מאוזנים: היא עובדת במשרה מלאה וברוב הימים חוזרת הביתה כדי להיות עם הילדים בשעות אחר-הצהריים. עם זאת, מתחת לפני השטח, השגרה שלה מלאה במתח, לחץ ועייפות. היא כל הזמן ממהרת; ממהרת לעבודה, ממהרת לסיים את העבודה, ממהרת לחזור הביתה ומחכה בקוצר רוח לכך שיגיע הערב והיא תמשיך לעבוד על המחשב. חייה מאוד אינטנסיביים, קדחתניים וחסרי מנוחה ובהחלט לא מאוזנים. החוויה שלה ושל ילדיה היא של מחסור והיעדר:
כמה פעמים הייתי עצבנית על כולם רק בגלל שהייתי במתח מענייני עבודה? כמה ערבים שבהם ניר קרא לי לבוא לשבת לידו, אבל אני כבר חזרתי לעבוד על הלפטופ? כל הזמן בלחץ. בלחץ הזה שלא מרפה, שלא נותן לנשום. בלחץ להספיק את הכל. רצתי. פאקינג רצתי מחדר לחדר במשרד. רק כדי להספיק. כל הקפה שלא שתיתי עם הבנות, כל החופשות שלא לקחתי. בלי אוויר. שנים על גבי שנים בלי אוויר. (שם, 27)
בשיח המחקרי על קונפליקט בין תפקידים, המכונה לעתים קרובות ״קונפליקט בית-עבודה״, נהוג לתאר מספר מצבים, בהם "גלישה" בין עבודה לבית (work-family spillover) (לין ובוגרד, 2018), במצב כזה רגשות, מחשבות, התנהגויות ומתחים הקשורים לעבודה "גולשים" לתחום הבית וליחסים עם בני המשפחה ולהפך. הבנה זו, שהגבולות בין התפקידים הם חדירים, מאפשרת פעמים רבות להבין את המשמעויות והמחירים של מתח ולחץ בעבודה, שאינם מתוחמים רק לזירה שבה הם נוצרים והשפעתם ניכרת בזירות נוספות בחיים.
בין עומס לשחיקה
עומס ולחץ מתמשך, כגון העומס שחווה גיבורת הספר פי שניים, פעמים רבות קשורים לשחיקה. הקשר בין עומס לשחיקה הוא מורכב ואינו תמיד ישיר. יש אנשים שאצלם עומס מוביל לשחיקה ויש אנשים שאצלם הוא נתפס כחלק מהעניין, האתגר והמשמעות שהם מוצאים בעבודה, כהזדמנות לבטא את המחויבות והמסירות שלהם. נושא השחיקה הוא "בן הזקונים" של הפסיכולוגיה התעסוקתית והוא זוכה לאחרונה בתשומת לב רבה, מעשית ומחקרית.1 נראה כי ישנם מספר גורמים היכולים למתן את הקשר בין עומס לשחיקה, כגון מידת ההתאמה בין ערכי העובד לערכי הארגון שבו הוא עובד. אצל גילי, כל עוד היא הרגישה שהארגון שבו היא עובדת מהווה עבורה בית ומשפחה ושהיא יכולה להזדהות איתו ועם הערכים שהוא מייצג, היא הייתה מסוגלת להשלים עם העייפות והלחץ שגרמה לה העבודה. אבל ברגע שהיא גילתה על פערי השכר, תפיסה זו התערערה; היא חשה נבגדת, ההתאמה הערכית בינה לבין הארגון נפגעה קשות והעובדה שהיא סובלת משחיקה התחילה לחלחל להכרתה:
"אני יכולה. אני יכולה גם להוציא אימיילים תוך כדי צירים, להיות חדה בישיבה חשובה למחרת לילה נטול שינה [...] אני יכולה הכל. כל זה אמור כנראה לגרום לי לחוש אישה עצמאית ומלאת יכולות אבל זה בעיקר גורם לי להרגיש עייפה (שם, 40).
לפעמים ה'איך' חשוב לא פחות מה'מה'
אחרי המשבר שהיא חווה, גילי "מחשבת מסלול מחדש". אין לה מושג מה היא הולכת לעשות, אבל מהר מאוד מתברר לה שהיא יודעת איפה היא הולכת לעשות את זה: היא רוצה לעבוד כעצמאית, בבית הישן של סבתה, מרחק נסיעה קצרה מהבית שלה. זהו מהפך דרמטי אחרי שנים רבות של עבודה כשכירה הכרוכה בנסיעות ארוכות בשעות העומס:
"את התמונות אני אוהבת חשבתי לעצמי. אני צריכה בשבילן מקום, ושם לעבוד. אני ממש רואה את זה. ודווקא המחשבה על זה עשתה לי טוב. התחלתי לדמיין את המשרד שלי [..] איפה אני יכולה לעשות את זה? כבר אין לי כוח לנסוע לשום מקום [...] אולי בבית של הזקנה? הוא בכניסה למושב. אז זה יכול להתאים. דמיינתי את עצמי יושבת בבית שלה מול המחשב, כמו שהזקנה ישבה על הספרים של המושב. כותבת, מוחקת, מדגישה (שם, 163).
בתהליכים של ייעוץ תעסוקתי, כשחשים ׳תקועים׳ או מתקשים לקבל החלטה, אפשר להיעזר בתרגילים של "ויזואליזציה" (visualization), מעין תרגול של דמיון מודרך שבמהלכו אנחנו מנסים לברר מה עולה בתודעה שלנו כשאנחנו מדמיינים את עצמנו בעוד מספר שנים בהיבט התעסוקתי-מקצועי. מטרת התרגול היא לעקוף תהליכי מחשבה רציונליים והגיוניים ולנסות לענות על שאלות הקשורות לתעסוקה באופן יותר אינטואיטיבי. אין תשובה שגויה; אנחנו מקבלים בברכה כל קצה חוט שיעזור להשלים את תמונת העתיד שעליו אנו חולמים. מניסיוני, פעמים רבות יותר קל לדמיין פרטים מוחשיים כמו ׳איפה׳ ו׳איך׳ (כגון המרחק בין מקום העבודה לבית, התנאים, עבודה כעצמאי או כשכיר) מאשר לדמיין את ה׳מה׳ (מהות העבודה), וזה בסדר; אפשר להתייחס לפרטים האלה כעוגן, כאילו מדובר בחתיכת הפאזל הראשונה שאליה יצטרפו אחר כך שאר החלקים.
You Can’t Be What You Can’t See
ברוח האמירה הזו של מריאן רייט-אדלמן, האישה הראשונה שהוסמכה לעריכת דין בארה"ב ומייסדת הקרן להגנת הילד, כולנו זקוקים למודלים מוחשיים, על מנת שנוכל להזדהות עימם ולשאוף להיות כמוהם. ללא מודל מוחשי, נתקשה מאוד לזהות מטרות, לא כל שכן לתפוס אותן כריאליות ובנות השגה. הספר מלווה את גילי בחיפושה המתמשך אחר מודל:
"מאז שאני בת 20 אני קוראת ושומרת על גיליון "הנשים המשפיעות" שיוצא פעם בשנה. עוברת אחת אחת, מסתכלת איך היא נראית, מה היא לובשת. בשלב לימודיי לתואר התמקדתי באיפה היא למדה וכמה תארים יש לה. בשלב ההריונות התמקדתי במספר הילדים. חיפשתי מודל. אמא שלי, עובדת המדינה הנצחית.. נאחזת במילה קביעות ומאושרת עם תלוש מתנה של מאה חמישים שקל לחג, בוודאי לא הייתה מודל" (שם, 63).
בספר מתוארת גם ההתפכחות שלה מהמודל ששמה לנגד עיניה (מומלץ בהקשר זה לקרוא את השיחה האחרונה עם חגית המנכ"לית, בעמ' 157) ואימוץ מודל חדש, שמתברר שהיה לה "מתחת לאף ("הסתכלתי עליו משלים בהתלהבות את מה שרואים במצגת, וההתלהבות שלו היתה מידבקת, מרגשת. עלה לי חיוך ענקי על הפנים והסתכלתי עליו ממש בהערצה. הרגשתי כל כך גאה ושמחה בשבילו." שם, 167 ) תהליכים רבים של ייעוץ תעסוקתי כוללים שלב של "אקספלורציה", חקירה, שבו הנועץ מונחה לחקור את המקצועות השונים שהוא מתלבט לגביהם ולאסוף נתונים ומידע, וזאת על מנת לקבל החלטה שתהיה מבוססת על נתונים ועובדות. חלק משמעותי בתהליך האקספלורציה הוא חיפוש אחר מודלים ודמויות לחיקוי. הדבר חשוב במיוחד בתהליכי ייעוץ שבהם השאיפות אינן עולות בקנה אחד עם הסביבה או התרבות שבה הנועץ גדל, למשל נועץ שהוריו וסביבתו אינם משכילים, אך שואף להשכלה אקדמית, או נועצת שגדלה בקהילה מסורתית, המחזיקה בתפיסה נוקשה יחסית של מקצועות גבריים ונשיים, ושואפת למרות זאת לרכוש מקצוע שנחשב "גברי" כגון הנדסת בניין. במקרה כזה יש צורך גדול במיוחד במציאת מודלים מוחשיים שניתן להזדהות עימם, על מנת לבסס תחושה של מסוגלות ושל שאיפות מציאותיות.
לעשות עניין מהעניין
במהלך החיפוש אחר מודל לחיקוי, גילי נזכרת שחשוב לבחור בעיסוק שמרגישים חיבור אליו ושגורם לכיף והנאה: "נהניתי לדבר בהתלהבות כזאת על משהו שכבר חשבתי שלא אדבר עליו שוב. משהו שאני באמת כל כך טובה ומאמינה בו" (שם, 174). אחת מהתיאוריות היסודיות והמשפיעות ביותר בתחום של פסיכולוגיה תעסוקתית היא התיאוריה של ג'ון הולנד על נטיות תעסוקתיות. הולנד טען טענה שהוכחה שוב ושוב במחקרים בהיקף אדיר: שניתן לסווג כל אדם וכל מקצוע על פי פרופיל של נטיות תעסוקתיות (זיהוי של כשלושה מתוך שישה תחומים) ושככל שתתקיים הלימה (התאמה) גבוהה יותר בין פרופיל הנטיות של האדם לפרופיל הנטיות של המקצוע בו הוא עוסק, כך יהיו יותר שביעות רצון, הצלחה וסיפוק. במילים אחרות, ככל שאנחנו מוצאים יותר עניין במקצוע שלנו, כך נהנה ממנו יותר, וגם נתמיד, נשקיע ונצליח בעבודתנו. אמנם יש עוד שיקולים שכדאי לקחת בחשבון, אבל עניין הוא בהחלט שיקול משמעותי וחשוב בבחירה תעסוקתית.
נסיים במילותיה של רביטל מתוך אחרית הספר: "שתמיד תדעו כמה אתן שוות." (שם, 239)
כן, מי ייתן וכולנו נדע כמה אנחנו שווים, ושוות.
הערות
- דוגמה לכך היא, למשל, תכנית ההכשרה לפסיכולוגים תעסוקתיים בנושא שחיקה מטעם מכון ״מפרשים״ שהתקיימה בנובמבר 2022 במכללה האקדמית תל אביב-יפו.
מקורות
ויטלזון-יעקבס, ר. (2022). פי שניים. הוצאה עצמית.
Holland, J.L. (1973). Making vocational Choices: A Theory of Careers. Englewood Cliffs, NJ: Prentice- Hall.
Lin, K. Y., Burgard, S. A. (2018). Working, Parenting and Work-Home Spillover: Gender Differences in the Work-Home Interface Across the Life Course. Advances in Life Course Research, Volume 35, 24-36.
Super, D. E. (1953). A Theory of Vocational Development. American Psychologist 8(5), 185-190.
