עצב אינו דיכאון
מאת ענת אברהמי הרניק
פרק 19 מתוך הספר "מעבר לאמנות הטיפול – חיי הנפש מבט רב תחומי" שראה אור בהוצאת מודן.
"עצב, או עצבות, או עצבון, או יגון, או תוגה,
או שאר שמות נרדפים.
באלה ישנו משהו מן השקט ומאחותו, הדומייה.
וכן החלופיות המאפשרת להבין, לא פעם,
את המחיר המשולם ואת הפירוש האמיתי,
המתווך בין החיים והמתים.
אתה מזכיר לא פעם, כיצירת מופת, מאז ילדותך,
את השמש האודמת, הנחלשת על הים,
מערבית לתל אביב לעבר גיברלטר.
לא, העצב, כשלעצמו, אינו מסוכן לבריאות.
הוא הוודאי ביותר, העובר בירושה, שבע ימים.
לא פעם הוא שייך גם לך, מאז היותך.
כאשר הוא קרב, כמכר, אתה מקדים לו שלום, מפנה לו מקום לידך."
— חיים גורי, 'העצב ההוא'
"רעים העצב, המרירות והולם הלב. אך רע מכל השריון הקהה של האדישות, המוות בעודנו חיים."
— חנוך לוין, 'הכובש'
שנה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה פרסם פרויד את מאמרו 'על החולף', שבו הוא מתאר טיול בטבע עם שני חברים, ערב המלחמה. האחד, משורר צעיר ושתקן, ריינה מריה רילקה, והאחרת, מי שהייתה כנראה אהובתו של המשורר באותה תקופה, הסופרת והפסיכואנליטיקאית לו אנדריאס סלומה. למראה האדמה שכוסתה במעטה פרחוני מרהיב, התקומם המשורר הצעיר בציינו את אובדן ערכם של הדברים בגלל היותם ארעיים, בני חלוף; כל היופי שלפניהם הרי ייעלם עם בוא החורף, טען אז רילקה, וכך גם החיים עצמם.
על הסירוב הכוזב להכיר בערכם של הדברים בני החלוף, כותב פרויד כי "דווקא ארעיותם של הדברים, היותם בני חלוף, מגבילה את אפשרותנו ליהנות מהם ולפיכך מעלה את ערכם". לדידו, העובדה שדברים משתנים וכלים, לא זו בלבד שאינה מבטלת את יופיים, אלא שיש בה להאיר את קסמם בהווה ביתר שאת. פרח הפורח לילה אחד בלבד, אינו מקסים פחות בשל כך. והוא הדין לגבי יריעתם הקצרה של חיי אדם. רק המודעות וקבלת ארעיותם של החיים, דהיינו נוכחותו של המוות, הן שנותנות לחיים את טעמם ומשמעותם.
את העמדה הפסימית שמבטאים חבריו לטיול, מסביר פרויד כסירוב עמוק להתאבל. אי היכולת או הסירוב לשאוב עידוד מהעמדה כי אין בחולף להקטין את היופי או להעיב על קסמו, מבטאים את עמדתו של מי שיתקשה להתאבל, ואולי על כן יהיה מועד לדיכאון.
מה שעומד בבסיס מאמרו של פרויד (ואלה שיבואו אחריו; 'מחשבות על מלחמה ומוות' ובעיקר 'על אבל ומלנכוליה') הוא הקושי של האדם להתמודד עם אובדן ואבל. פרויד מתאר את מושג האבל – אחד המנגנונים הפסיכולוגיים המורכבים ביותר – בשפתו המיוחדת והפיוטית.
לדידו, האדם האבל מנסה לשמר את האובייקט האבוד בתוך נפשו, בין שזה אדם קרוב ובין שמדובר בדברים יקרי ערך כמו אובדן מולדת. כך האובייקט האבוד אינו מת לעולם אלא ממשיך "להטיל צילו על האגו", על ידי תהליכי הזדהות והפנמה, ובכך הופך למעשה לחלק אינטגרלי מנפשו של האבל.
פרויד עושה הבחנה בין מצב אבל בריא למצב אבל פתולוגי שהוא מכנה מלנכוליה (דיכאון). במצב מלנכולי מתכחש האָבל לאובדן שחווה בגלל קשר אמביוולנטי עם האובייקט שאבד, שלא מאפשר לסיים את תהליך האבל בצורה תקינה. כך מתכחש האָבל לעֶקרון המציאות שכופה עליו להכיר בנפרדותו של המת כדי שיוכל לשאת אותו חי בתוכו. יתרה מזו, באבל הפתולוגי תוקף האָבל את עצמו, אך למעשה הוא תוקף את האובייקט האבוד שהופנם בלא מודע, שעימו מתנהלת מערכת היחסים הטעונה. כך, אי הכרה בנפרדותו של האובייקט המת, משמעה אובדן העצמי.
בעוד שתהליך האבל התקין מאפשר השלמה עם האובדן והמשך חיים, כשהאחר מוטבע בעצמי, הרי במצב האבל הפתולוגי האחר מאפיל על העצמי ושולטת "גלימת האופל של הדיכאון", שביטוייה הם: דלדול הזיקה לעולם החיצון, דאבון לב עמוק, אובדן היכולת לאהוב, בלימת כל הישג ופגיעה בדימוי העצמי.
גם חז"ל, עוד לפני פרויד, שנו בפרקי אבות: "ואל תהיי רשע בפני עצמך; ואל לו לאדם להתייחס אל עצמו כאל רשע שאין לו תקנה. כי אם יעשה כך, יאבד את התקווה שיש ביכולתו לתקן את דרכיו ולשפרם".4
חז"ל מבקשים שאדם לא ינהג ברשעות, לא במעשה ולא במחשבה, ביחסיו עם עצמו. בתביעה או באזהרה "אל לו לאדם", כבר טמונה ההכרה בשכיחות המשטמה והביזוי העצמי, מביטוייהם האפלים של הדיכאון, ואולי לא פחות, עקבות קרניו הרדיואקטיביות בנפש.
המפגשים בקליניקה מזמנים נרטיבים שונים של דיכאון, בהתאם לאדם ולסיטואציית החיים; יש דיכאון שמאפיין את מחלת המאניה–דפרסיה; יש דיכאון מז'ורי שבו מצטמצם האדם, מצטמקת הנפש לממדים זעירים, והאדם יושב ובוהה בחלל או נשאר במיטתו ימים רבים; ישנו הפוסט–פארטום, דיכאון אחרי לידה שבו מתקשה היולדת לטפל בתינוקה או מוצפת מחשבות פסיכוטיות של הרס ואובדנות, לעצמה ולתינוקה. זהו דיכאון מסוכן בהשלכותיו ולכן מחייב אבחון מהיר כשבצידו טיפול תרופתי ולעיתים אשפוז. יש דיכאון בעקבות "לידה שקטה", שרק לאחרונה מקבל מקום בשיח הקליני והציבורי. בנוסף, קיים דיכאון אגיטטיבי שמתבטא בחוסר שקט מוטורי ובהתפרצויות כעס בלתי נשלטות, הרסניות לחולה ולמשפחתו. ולבסוף יש דיכאון אובדני מסוכן, שעיתים גם אשפוז לא יצליח להגן מפניו על החולה. ויש גוונים אחרים, מתונים יותר ופחות, השכיחים בקליניקה.
לא בכדי קיבל הדיכאון שמות רבים, החל ב"מרה שחורה" של המלט השייקספירי, דרך "הכלב השחור" המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל, או "דמון של צהריים", כשם ספרו של העיתונאי אנדרו סלומון, בעצמו קורבן לדיכאון, ועד "גלימת אופל" של קיי רדפילד ג'יימיסון או "חורף שוטם הכול" הברנרי.
במופעיו הקשים, דיכאון הוא מחלה שאינה שונה מכל מחלה אחרת. בארצות הברית הוקדש לו יום מיוחד בשל שכיחותו – כעשרה אחוזים מהאמריקנים סובלים ממנו. הוא פוגע בכל הגזעים, בכל הגילים ובכל המעמדות, אף שנשים נמצאות בסיכון גבוה יותר, כנראה בשל גורמים הורמונליים וסביבתיים הקשורים למעמדן ההיסטורי במשפחה ובחברה.
דיכאון מחייב טיפול תרופתי נוסף על הטיפול הפסיכולוגי. יש אף מצבים שבהם טיפול פסיכותרפי אינו אפשרי, עד כדי כך מצטמצמת הנפש, נאלמת השפה. ויש מצבי קיצון שבהם הדיכאון הוא כל כך נורא עד שהאובדנות נחווית כמוצא היחיד – ואז מתחייב אשפוז.
חשוב להדגיש, עצב איננו דיכאון, מדובר בשני מצבים שונים על אף קווי הדמיון ביניהם. עצב הוא לא רק חלק מהותי מהחיים, אלא שיש לראות בו ויטמין לצמיחה ולגדילה רגשית ונפשית. לא רק בשל היותו חלק ממנעד הרגשות של האדם, כמו שמחה, אלא כי בטבורו מפגיש העצב את היותנו "יצורים שמאבדים" מרגע לידתנו. הוא שייך לנו מאז היותנו, ולמעשה אינו מסוכן לבריאות, או כדבריו של גורי, "כאשר הוא קרב, כמכר, אתה מקדים לו שלום, מפנה לו מקום לידך."
אנשים, כך למדתי, חוששים ממנו, מתכחשים לו, מפחדים לתת לו מקום, חרדים שישתלט על הכול, וכך נשארים בלי עצב וצער מודעים, אך עם חרדה מציפה שלעיתים מתגלגלת לכעס ולאגרסיה, ועם דיכאון. למעשה, היעדר העצב הוא מסימניו של הדיכאון.
עצב, בשונה מדיכאון, אחראי לכל אותם מצבים או רגעים בחיים שבהם נחווים פרידה ואובדן – קטן או גדול. לכן הוא מתקשר לאבל וליגון. עצב הוא גם צער, ובעוצמה רבה יותר מכונה יגון, דאבה וכאב לב.
כשהייתי סטודנטית בבוסטון הגיעה להרצות בפנינו אליזבת קובלר רוס, מי שנחשבת עד היום הכוהנת הגדולה להתמודדות עם אבל ומוות. בפני אולם מלא היא הציגה את המודל שלה של חמשת שלבי ההתמודדות עם אבל ושכול המקובלים עד היום: הכחשה, הלם; כעס; מיקוח, רגשות אשם; דיכאון; קבלה. באותו זמן היו בכך חידוש והארה גדולה. המודל הפשוט שהציגה הצליח לשרטט קווי מתאר שאפשרו התמודדות עם אחד המצבים הקשים והשכיחים ביותר בחיי האדם.
החשיבות של המודל של קובלר רוס היא בהיותו כלי עזר ראשוני לאבחון מצבי שכול, ואולי במיוחד מצבי הלם ראשוני כמו במקרה של בשורה על מחלה חשוכת מרפא או מחלה כרונית. המודל מספק "משקפיים" שמסייעים להתמודד עם מצבי קיצון אלה. הוא סייע לי הן כמטפלת והן כאדם לזהות את השלבים השונים בעצמי ובמטופליי.
ועם זאת, התמודדות עם מוות ואובדן נסמכת לא פחות גם על מפגש עם המילה הכתובה של ענקי הספרות. אלה לדידי יהיו תמיד "המומחים" בה"א הידיעה.
כשאימי נפטרה, ושנים ספורות אחר כך אבי, חזרתי לקרוא את 'יומן אבל' של רולאן בארת, שכתב בעקבות מותה של אימו האהובה; את 'דבר לא נותר כשהיה' של קיי רדפילד ג'יימיסון, שאיבדה את בעלה לאחר שחלה בסרטן; ואת 'מוות רך מאוד' של סימון דה בובאר בעקבות מותה של אימה. היכולת המופלאה, השמורה למתי מעט, לשים במילים מדויקות את שהלב מדבר, סיפקה לי נחמה גדולה. קצת כמו טיפול. כשהרגשות מקבלים מילים קל יותר להתהלך בעולם מבלי למעוד.
ספרה האישי והנוגע של קיי רדפילד ג'יימיסון הוא אחת העדויות היפות, המדויקות ומאירות העיניים להתמודדות עם אובדן, אבל ויגון. בעלה, שמת אחרי עשרים שנות נישואים, היה בעצמו מדען וחוקר מוביל בסכיזופרניה. ג'יימיסון, איננה רק חוקרת וכותבת מחוננת, אלא בעצמה "קורבן נאור" של מחלת המאניה–דפרסיה, מה שהופך את אבחנותיה לבעלות ערך מוסף.
כבר בפתיח עושה ג'יימיסון את ההבחנה בין יגון לטירוף, או בין אבל למלנכוליה, אליבא דה פרויד, וכך היא חותמת אותו, "אומרים שהיגון הוא סוג של טירוף. אני חולקת על כך. יש שפיות ביגון, במינון הנכון של רגש וסיבתיות, מינון שנעדר מהטירוף. היגון, שהוא נחלת הכלל, הוא יצרני ואנושי. הוא יוצר שביל, גם אם מקוטע, שבו יכולים המתאבלים למצוא את דרכם."5
ניתן לתאר את שביל האבלים כמורכב מכמה צמתים עיקריים הקשורים למושגים מרכזיים, כמו הזיכרון, החלום, הזמן והאמונה – באמצעותם מתבהרת התמונה כולה. כשהפנסים בצד הדרך מוארים קל יותר לצעוד בשביל, שבו צועדים (ונצעד) כולנו.
גורם מכריע במסע האבלות הוא הזיכרון. מחד הוא משמר את המת, ומאידך, באופן המפלח ביותר הוא מנכיח את היעדרו. רגע אחד עולה תמונה שמביאה צחוק או חיוך, וברגע אחר עולה עצב עמוק על החסר. ג'יימיסון מיטיבה לתאר את מה שהיא מכנה "גחמנותו של הזיכרון", אותה תופעה שכיחה שבה הזיכרון והשכחה מתנהלים זה בצד זה, ללא היגיון או חוקיות. כך, בצד ההלם והסירוב להכיר באין המוחלט, מגיח זיכרון שיש עימו אושר ומייד אחריו באה האימה המקפיאה של המוות. הנפש פועלת בדרכה היא. אין להבינה או לנסות לשלוט בה.
בצד הזיכרון הגחמני מופיעות תהיות: האם נפרדתי? האם אמרתי את אהבתי? האם הוא ידע עד כמה? ואז, כשדמעה זולגת על הפנים כמו משום מקום והגעגוע מפלח את הלב לשניים, באה ההכרה שאין כבר את מי לשאול, אלא יש רק הזמנה לקבל את הדבר במקום לנסות להבינו – שהרי זה כל מה שנותר.
עוד גורם מכריע בתהליך האבל הוא החלום, ובעיקר החלום הראשון אחרי המוות. לעיתים ניתן לראות בו עיבוד ראשוני של האובדן. מקומו המכריע של החלום כדרך לעבד רגשות לא נפקד גם אחרי שנים של אבל ואובדן, ומכאן חשיבותו (ראו פרק 'ביעותי יום וביעותי לילה').
מטופלת צעירה שבעלה מת מסרטן אחרי שתי שנות נישואים חלמה שני חלומות: בראשון, היא סיפרה, "אני נמצאת בבית קברות, כנראה עם אימא ואבא שלי. אני רואה שהאבן על המצבה שבורה או לא מוכנה." בחלום השני היא חלמה, "אני יושבת עם אבא איפשהו ובעלי נמצא בארצות הברית. אני מנסה להתקשר אליו אבל הוא לא עונה. אני שואלת אותו, איפה אתה? הוא עונה לי, לא יכול לומר או להסביר לך איפה אני, אבל אני לא יכול לחזור. אני שואלת למה, וכל מה שהוא אומר זה שלא יחזור."
נדמה ששני החלומות שנחלמו זמן קצר לאחר המוות מייצגים את מצב הביניים שבו הייתה תודעתה של המטופלת האבלה. הכרה באובדן כמצב סופי של בעלה מחד וניסיונות להתקשר אליו, לאתרו ולברר את סיבת היעדרו, שעדיין אינה ברורה או ודאית, מאידך. אפשר שהאבן השבורה או הלא–מוכנה על המצבה מסמלת אף היא את מה שעדיין לא הושלם. משל השבר של אבן המצבה הוא שמחייב תיקון, כמו הלב השבור שרק הזמן יאחה את שבריו, או כייצוגו בנפש של תהליך האבל גופו.
ג'יימיסון מתארת בספרה חלום ראשון שבו ריצ'רד והיא נפגשים לארוחת ערב. כשהיא רואה אותו בקצה השני של החדר, היא קמה ממקומה, ניגשת אליו בתחושת הקלה מוצפת אושר. ועם זאת היא כותבת, "משהו גרם לי להסס ולשאול, אתה מת?" וכשבעדינות רבה עונה לה בעלה המת שכן, היא מתעוררת לחסר, מתייפחת, שכולה ולבד.
דמותו של המת מסמלת את הסירוב להכיר באובדן ברמת החיים הנפשיים, וההכרה במוות מתקבלת באמצעות החלום. החלום מהווה חיבור, שבתחילה מסרב להתקיים, בין המציאות החיצונית לבין הפנימית, כך אצל ג'יימיסון וכך אצל המטופלת החולמת.
ההכרה באובדן ובסופיות אינה מיידית. נדרש זמן. לעיתים זמן רב, במקרים מסוימים אפילו שנים. לא פעם מייצג החלום נקודת ציון בתהליך הקשה של ההשלמה עם המוות והאובדן.
בתום עשר שנים של אבל על אובדן נורא של בעל יקר ואהוב שהייתה נשואה לו שלושים שנה, ולאחר שאף כוננה לה פרק ב', חלמה מטופלת חלום. חלום זה היה דומה במידה רבה לחלומות שהיו לה בעבר שבהם היא מנסה להתקשר לבעלה ולא מצליחה, או אפילו מחפשת קבר ולא מוצאת. היא אמרה לי בחיוך על פניה: "ידעתי שתשאלי אותי מה הרגשתי בחלום וגם ידעתי שאת תשמחי לתשובה, אך אני פחות." "ומה הייתה ההרגשה?" שאלתי. "השלמה," היא ענתה.
החלום שהביאה לאותה פגישה דמה מבחינת הדינמיקה לחלומות רבים שהיו לה בעבר; אך המודעות של המטופלת לנוכחות רגש ההשלמה היא שהעידה על עיבוד מנטלי חדש והצביעה על שינוי אפשרי.
יש וההכרה באובדן הנורא מעלה ביתר שאת את שאלת הטעם של החיים בלעדי, משל לקח האובדן מהחיים את טעמם עבור מי שנשאר. תשובתה של ג'יימיסון, "שזה מוכרח להיות מפגן של אמונה," מאירה את מקומה הקרדינלי של האמונה בחיי הנפש בכלל, ובתהליך האבלות בפרט.
מבחינה התפתחותית קשורה האמונה ביכולת להזיה. הזיה, או בלועזית "הלוצינאציה", היא "אופנות הכרה מוקדמת של האני", כדבריו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן. היא יכולה להיות חיובית או שלילית. זוהי למעשה דרכה של התודעה לייצר לעצמה דימוי של יש מתוך אובייקט חסר, כפי שקבר הוא נוכחותו של זה שאיננו. אייגן טוען שיש ללמוד רבות מהסברה של פרויד כי תינוק רעב הוזה זיכרון של סיפוק. להזיה זו יש כמה רכיבים, וביניהם שד טוב, טעם, תחושה של עוד, הזנה והרגשת מלאות. זוהי הזיה של רגע אידיאלי הנוכח תמיד בלא מודע. היכולת להזיה מסייעת לשמור על אמונה בחיים, ועוזרת לנו להמשיך הלאה, למרות הכאב, למרות האובדן. יתרה מכך, יש צורך להקצות ליכולת להזיה מקום בחיי הנפש. לדברי אייגן, "אנו יצורים מייצרי הלוצינציות המסוגלים לתעל את הנטייה המדהימה הזאת ולהתחבר אליה באופנים רבים."6
דוגמה נפלאה לכך היא סצנה מתוך סרטו של צ'רלי צ'פלין 'הבהלה לזהב', שם מרוב רעב הוזה צ'פלין שהנעל שלו אינה אלא תרנגולת שזה עתה יצאה מהתנור; כשהוא מתחיל למצוץ את סוליות הנעל בתאווה רבה, גם הצופה בו מתחיל לרייר.
החיבור שאייגן (בעקבות פרויד) עושה בין יכולת ההזיה לבין אמונה, דומה לקשר שבין דמיון ותקווה. האמונה הנחוצה לאָבל כדי שימצא את טעם החיים בהיעדרו של המת, היא מסימניה של התקווה; בין שזו היכולת להזיה שמקורה קדום, אליבא דה פרויד ואייגן, ובין שהיא מעוגנת בשלב מאוחר יותר הקשור ביכולת ההסמלה והלשון שקשורה בדמיון, גם האמונה וגם התקווה נחוצות להתמודדות עם אבל.
על אף קווי דמיון שיש בתהליך האבלות בין אדם לאדם, חשוב לזכור שכל אחד הוא אחר באבלו. בנוסף, מושג הזמן (הפנימי) של האבל, שעיתים רבות אינו הולם את הזמן במציאות החיצונית, מחדד את החשיבות של עמדה מקבלת, חפה משיפוטיות, שמתירה לכל אדם להתאבל בדרכו ובזמן שלו. בספרה מספרת ג'יימיסון על ביקור בבית הקברות שבו גילתה כי נוספו קברים טריים. לא רק שהמת הפרטי שלה כבר לא בין הטריים, אלא שהזמן אינו עומד מלכת, והקבר הטרי בלב אינו כזה במציאות. שינוי במציאות הפנימית, שעד אז התכחשה למוות ולאובדן, והכרה בהלימה שלה עם המציאות שבה הקבר כבר אינו האחרון – מסמלים עוד שלב בתהליך ההכרה והקבלה של המוות והאובדן.
"אני מבינה, מכירה ומוקירה שזכיתי באהבה גדולה. היום, עם בן הזוג החדש, אני לא מרגישה אותו דבר, כנראה שאי אפשר בפרק ב'. אבל לפחות אני יודעת שזכיתי," אמרה לי אותה מטופלת שאיבדה את בעלה האהוב אחרי שלושים שנות נישואים. "מטריד לראות את מה שכבר אין לי," כותבת ג'יימיסון, "אבל לדעת שהיה לי אותו במשך זמן רב כל כך, מנחם."
כך, הן המטופלת והן ג'יימיסון מחברות את טלטלת האובדן והחסר ליכולת להתנחם. האובדן אינו מבטל את שהיה, שניהם דרים בכפיפה אחת, ומכאן הנחמה. מכאן גם ההכרה כי נוכחותו של המת היא עכשיו בהיעדרו, כפי שכתבה קניוק, "למרות אבלם, חלחלו החיים על כוליותם, אל תוך האין שהותירה המתה."7 כדי להישאר בחיים, מודה ג'יימיסון, היה עליה לתת למוזרויות ולסקרנות של נפש בעלה לחלחל לתוך נפשה שלה, וכך לאפשר לחיים לגבור על המוות.
כשפרויד תיאר כיצד מנסה האָבל לשמר את האובייקט שאבד על ידי הפנמתו ונשיאתו בלב, מהדהדים דבריו את תיאוריהן של ג'יימיסון ושל קניוק. עבודת האבל התקינה מאפשרת את חלחול דמותו של זה שאבד לתוך נפשו של האָבל. עם אותה הפנמה, מגיעים החיים.
וכך מסיימת ג'יימיסון את מסע האבל שלה, "ליבי הפשיר לאיטו וחזר לחיים. באופן בלתי נמנע העתיד נעשה יותר מזמין. יותר מהעבר… רגשות וזיכרונות שהיו הכרחיים בשלבי היגון הראשוניים, החלו להתחרות בחיים... הזמן אכן מרפא את הפצעים."
ומטופלת אחרת אמרה לי: "הזמן לא מרפא את החסר, גם לא אחרי עשרים שנה. גם הגעגוע נשאר. אבל לחיים יש את הכוח שלהם. למדתי לחיות עם ההיעדר, עם הגעגוע והעצב. הם תמיד שם בצד השמחה על הילדים והנכדים והחיים שישנם. לא פעם דווקא עם השמחות וההישגים קשה לי יותר, כי אז ההיעדר של האבא של הילדים והסב של הנכדים מתעצם, ואני חושבת, 'איך זה שהוא לא כאן? איך זה שהפסיד?'"
"דיכאון כשהוא קליני אינו מטפורה," מעיד הסופר האמריקני ג'ונתן פראנזן. ויניקוט, בהמשך לפרויד, עושה בספרו 'הכל מתחיל בבית' אבחנה בין שני סוגי דיכאון; הראשון, שהוא משייך לתחום הפסיכו–פתולוגיה, עלול להיות קשה, לפגוע בתפקוד ואף להימשך כל חייו של האדם. השני הוא מצב חולף שקשור בקצה הנורמלי לאבל, ליכולת להרגיש אשמה ולתהליך ההתבגרות. אדרבה, בצבעו הנורמלי, טוען ויניקוט, הוא מעיד על כוחו של האני, ולכן הוא נוטה להתפוגג.
"אני מרגישה לא שייכת לכאן," אמרה מטופלת, "לא מבינה אנשים. כאילו יצאתי מהמין האנושי. אני מרגישה כל כך לבד והחבר היחיד שלי זה האוכל. הוא היה שם תמיד. גם בעבר. אף פעם לא מאכזב. מרגישה שיצאתי ולא יודעת איך לחזור. רק אהבה וזוגיות יחזירו אותי, אבל מי ירצה בי. אני כבר לא מאמינה לאף אחד."
וג'ונתן פראנזן כותב במסה 'למה לטרוח', "דיכאון נוטה להתחזות למציאות; המציאות של העולם המחורבן בכלל ושל חייך בפרט. אך תחושת המציאות אינה אלא מסווה למהותו הממשית של הדיכאון – היינו, תחושת ניכור מכרעת מהמין האנושי."
הן פראנזן והן המטופלת מדגישים יסוד מרכזי בדיכאון – תחושת ניכור עמוקה שהסובל מדיכאון מרגיש נוכח בני האדם. "ככל שאתה בטוח יותר שאין עוד מי שמבין לעומקה את המחורבנות של העולם," מעיד פראנזן, "כך נראה לך יותר מאיים לגשת אליו בכלל. וככל שהמעורבות שלך בעולם פוחתת, כך שאר בני האנוש שממשיכים להיות מעורבים בו נראים לך צבועים ודו פרצופיים."
זוהי עוד אחת מתכונותיו ההרסניות של הדיכאון, שהוא "מתנהג" כמו אותו נחש אורובורי האוחז בפיו את זנבו במעגל הזנה (טוקסי) חוזר ונשנה. כך חוויית ההזרה של הדיכאוני רק מגבירה את תחושת הניכור שהוא חש וגורמת להסתגרות ולהדרה נוספות.
אך טבעי שאת יציאתו מן הדיכאון מתאר פראנזן כתהליך שבו חזרתו לעולם הייתה "פחות כאילו אני מציג את עצמי לעולם ויותר כאילו אני עורך איתו היכרות מחודשת." פראנזן הרכיב למעשה משקפיים חדשים שדרכם הביט אל העולם. במקום עדשותיו המנוכרות של הדיכאון, ישנו מבט שרואה את "הבוקר שנמצא בעבר המרוחק של לילה קשה".
"איך יכולתי בכלל לחשוב שאני צריך להחלים? שאני צריך להתרפא כדי להתאים עצמי לעולם האמיתי? לא אני זקוק לריפוי, גם לא העולם. הדבר היחיד שהיה זקוק לריפוי הוא התפיסה של מקומי בתוכו. בלי אותה הבנה – בלי תחושת שייכות לעולם – אי אפשר לפרוח, גם לא בעולם בדיון." פראנזן נותן ביטוי לתחושת שייכות למין האנושי שנעדרה בזמן הדיכאון. זוהי אותה תחושת בית, שחיונית כל כך לנפש. עבור הדיכאוני, היעדר חוויית הבית מוכללת לכלל המין האנושי. ההחלמה היא אפוא חזרה אל "חיקו של העולם, של המין האנושי".8
אמונה ובצידה תקווה החיוניות לחיים הנפשיים, הן שני גורמים החוזרים ועולים גם בסיפורי מטופלים וגם בקרב סופרים. זו האמונה בריפוי, באפשרות להרגיש אחרת, למי שמתמודד עם אבל ובוודאי עם דיכאון. כי כשהאבל הופך להיות דיכאון, לא אחת נעדרת גם האמונה. מעבר לנחיצותה להתמודדות עם אבל ודיכאון, מקומה של האמונה בפרקטיקה של הטיפול חשוב ביותר. משברי אמונה פוקדים את חדר הטיפול לא אחת. היכולת להמתין, לגלות סבלנות, לא להפריע לזרימה, לסייע בכינונה של אותה נוכחות מאפשרת – לכל אלה דרושה אמונה. אמונה בתהליך, במקצבו, בהיתכנותו. במובן זה, המטפלת מעצם היותה היא "ישות מאמינה", לא פחות משהיא "ישות מפרשת" או "נוכחת". אייגן מוסיף כי "האמונה היא עמדה פתוחה המתירה לדברים להשאיר רישום".9 היא נבדלת מהאמונה הדתית, אשר סגורה בדוֹגמה מסוימת שיכולה להיות אלימה ומבטלת כלפי מה שמחוץ לה.
אם יורדים לעומקה של ההגדרה הלא–טריוויאלית של אייגן, מבינים את נחיצותה לעבודת האבל ולחיים הנפשיים בכללותם. אייגן מדבר על אמונה כעמדה של פתיחות לעולם החווייתי, "שהיא חלק מהצורך של העצמי הרגיש לטעום את החיים, לחוש פגיעות ולעכל בדרך שתוביל ליתר חיים." החיים הנפשיים והרגשיים יכולים להיות כבויים בדרגות שונות, כתגובה לפגיעה, מן החוץ או מן הפנים. "המציאות מעובדת באמצעות התמרה בלתי פוסקת של פגיעות." אובדן הוא פגיעה שעלולה לכבות את חיי הנפש, לרוקן אותם, ובמצבים קיצוניים אף להמיתם. היכולת לשמור על האמונה היא שתביא עימה בסופו של תהליך האבל את החזרה לחיים.
עמדת המטפלת בטיפול מחייבת את שתי הפנים של האמונה: זו שמדבר עליה אייגן (וביון) והיא עמדת פתיחות המתירה למציאות החושית והנפשית של המפגש הטיפולי להשאיר את רישומה, והפן השני קשור יותר לאמונה באדם, "ברוחו, רוח עז". גם הסופר ויליאם סטיירון, שסבל מדיכאון אובדני, דיבר על האמונה והתקווה בהקשר הזה. "אפשר להירפא," הוא אומר, "אפשר להגיח מאותה חשכה מצמיתה ולחזור לראות."
מה שמאפיין את הדיכאון שאני פוגשת לא אחת בקליניקה הוא היעדר מילים. הדבר נובע מתחושת מיצוי, מעוני לשוני, מהיעדר צבע ומשתיקה – הרבה שתיקה מצמיתה, ביטויה של נפש מצומצמת, מכווצת ומאובנת. אחת הדרכים להילחם בכך היא לעודד חלומות. החלום הוא מקום שבו נשמרים החיים, נשמרת האנרגיה הנפשית החיה, הנובעת, הזורמת. זהו גם משכנה של התקווה שנעדרת בעטיו של הדיכאון, ונחוצה כפליים בטיפול בו.
יש וסיפור החלום שולח קרן קטנה של תקווה, והחולם מציץ לנפשו כלא מאמין. "לא יכול להיות שאת זה חלמתי. מאין זה צץ פתאום?" כשמתוך תמונת סבל ומצוקה מגיח לעיתים חלום על חוף ים ושמש וגלים ואב שמצביע על רוחבו של האופק, אי אפשר שלא לתמוה – מאין הנביעה? מה מקורה של תמונת הצבע שהחליפה את התמונה השחורה, האפורה?
גם אם בתחילה אין המטופל יכול לקחת חלק בשמחתי על חלומו, ברבות הזמן גם הוא לומד להקשיב לחלומותיו אחרת. אט אט יכול גם הוא לראות את חלומו כאבוקת אור במחשכי האופל של הדיכאון. כך חוזרת התקווה לדור במעונו של הדיכאוני, ועימה האמונה ביכולת להיפתח לחוויה. עיתים אחרות, הביטול, הביזוי, הפחתת הערך – כל אלו פולשים גם לדרך שבה נחווה או אף סופר החלום על ידי החולם. "מה זה עוזר לי?" מפטיר החולם, "זה הכול משאלות לב. זה רק מתסכל אותי עוד יותר. לא יכול להתייחס לזה ברצינות."
במקרים אלו, אני מבינה עד כמה צבע הדיכאון את המבט, משל נעלמה היכולת לדמיין, ואני נשארת עם עצב גדול ויודעת שהדרך עוד ארוכה, אם בכלל. לעיתים, במקרי קיצון, נעלמים החלומות והנפש הופכת להיות הקליפה של עצמה, בלי תוכן או צבע.
ספרו של ויליאם סטיירון, 'חשכה נראית' (׳Darkness Visible׳), משרטט מקרה קיצון של דיכאון, דיכאון אובדני שיש בו להאיר את תמונתם המורכבת של חיי הנפש באשר הם. בשיא תהילתו הבין הסופר ויליאם סטיירון שההפרעה במוחו שהוא נאבק בה עלולה להביא למותו. תחושות של שנאה עצמית, חוסר שקט נורא, חרדה מציפה, לאות וחוסר בהירות מחשבתית – את כל אלה ייחס הסופר בתחילה לעייפות, לעבודה רבה מדי, לגמילה מאלכוהול. רק לאחר זמן הבין שהוא חולה במחלת הדיכאון. בהמשך מסע הריפוי תתברר לו בורותו שלו בכל מה שקשור למחלתו, ויותר מכך, אוזלת ידם של אלה שאמורים להביא לו מזור.
וכך הוא מתאר את התפרצות הסימפטומים; תחילה הייתה משתלטת עליו תחושת עצבות, ועימה פחד, ניכור, ומעל הכול חרדה חונקת. הנפש "הלכה והתפוררה". ועם זאת, היה גם סירוב עמוק להכיר בחומרת המצב. הכחשה היא אחד המאפיינים הבולטים של הדיכאון, ואולי של כל תחלואי הנפש. מה שסטיירון מיטיב להדגיש הוא החוויה ש"זר לא יבין". "המוח התחיל להיכנס אל תוך המצור המוכר שלו; בהלה ופיזור... ותחושה שתהליכי החשיבה אפופים במין רעל ובנחשול חסר שם שהרס כל אפשרות לתגובה של שמחה כלפי העולם החי."10
בניסיון לחקור ולהבין מה גורם לדיכאון, מונה סטיירון כימיה משובשת, התנהגות וגנטיקה. אבל מה שהוא מדגיש – ובכך החשיבות של ספרו – הוא הזיהוי של דיכאון ושיגעון. שיגעון במובן של סטייה ביוכימית במוח. הוא בא לידי ביטוי בהיעלמותו המוחלטת של הליבידו, אותו דחף חיים שנותן טעם, שמחה, תיאבון ואפילו אחראי על השינה והחלום.
גם היום, עשורים אחרי שפורסם הספר, נותרה תמונת הדיכאון מסתורית ודרכי הטיפול עדיין מוגבלות. אבל על נוכחותו של גורם פסיכולוגי אחד מכריע – האובדן – אין עוררין. האובדן הוא לא רק האובדן הפיזי של אדם החשוב לחולה, אלא אובדן במשמעותו הכוללת, אובדן ההערכה העצמית, אובדן היכולת לסמוך על עצמך, אובדן התיאבון, אובדן השינה או החלום ואובדנו של הליבידו.
ביטוייו השונים של האובדן מתגמדים נוכח מה שסטיירון מכנה, "הידיעה שהחיים אוזלים במהירות מואצת". היינו, אובדן החיים עצמם, או אובדן הרצון לחיות. אבל הדבר שמרסק את הנפש יותר מכול הוא אובדן התקווה, אובדן האמונה בגאולה, בכך שיום אחד ארגיש אחרת. לזה נלווית מה שסטיירון מכנה "תופעה של שני אני", כשאני אחד צופה בהתדרדרותו של האני האחר, ללא יכולת לשלוט בכך.
ערב אחד, חודשים אחרי ניסיונות טיפול שלא צלחו, שמע סטיירון קטע מוזיקלי שפילח את ליבו. מה שעד לאותו רגע לא הצליח לגעת, חדר פתאום. בד בבד, חדרה גם ההכרה ששווה לחיות את החיים ושאין הוא מוכן "לבצע את החילול הזה לעצמו", קרי להתאבד. למחרת אשפז את עצמו בבית חולים. לטענתו – המרעישה לזמנה ואולי גם היום, ומכאן חשיבותה – בית החולים היה ההצלה שלו. בית החולים סיפק את שני הגורמים שהיה זקוק להם – הבידוד והזמן. טענה זאת חשובה מכיוון שהיא מזימה את הסטיגמה השלילית של בית החולים בהקשר זה, בעוד לא אחת הוא המרפא הנחוץ, אולי היחיד.
בשל הפופולריות של ספרו, "הוכתר" סטיירון לבר סמכא בנושא הדיכאון. הוא הוצף במכתבים ובמיילים ממאות אנשים, שהעידו כי כתיבתו אפשרה להם להבין את עצמם ואת מטופליהם בדרך חדשה. הניו יורק טיימס פרסם עליו מאמר והכתיר אותו בשם "האל הגדול של הדפרסיה". במאמר תואר, בין היתר, האופן שבו חדלה מחלת הנפש להיות סוד נורא.
בהמשך, בעיצומו של משבר דיכאוני חוזר, כתב סטיירון מכתב לקוראיו למקרה שלא יוכל לשאת עוד את הדיכאון ויחליט לשים קץ לחייו. במכתב, שפורסם רק אחרי מותו מסרטן, נכתב בין היתר, "על כל אחד להמשיך במאבק. בסופו של דבר סביר מאוד שאם תמשיך במאבק תנצח בקרב ואז כמעט ברור שגם תנצח במלחמה. לכל הסובלים ולאלה שפחות, אני שולח את ברכת אהבתי."
כך או כך, מה שמיוחד בסיפור של סטיירון הוא האור שהוא שופך על פינות חשוכות הקשורות למחלת הדיכאון, לאובדנות וליחס של החברה המערבית, עד היום, לנושא הטיפול הנפשי על כל היבטיו: נטילת תרופות, אשפוז או פסיכותרפיה.
סופר נוסף שהפליא לתאר את הדיכאון בכתביו, שנים רבות לפני כן, הוא י"ח ברנר, במיוחד בנובלה 'בחורף'. "קרח עולמים מכסה את קירות ליבי. שעמום כהה, אשר מפניו תיבול כל תשוקה, ומנשימתו ימות כל רגש – תוקף את כל פנימיותי. אני מתהווה חסר תנועה. אני נעשה משא כבד על נפשי... ואני סותם בי הכול, נקוט בנפשי על הכול, נכלם ומתבייש מהכול, כל מה שיש בי נראה מאוס, מזויף, נלעג, מעורר גועל, כל הווייתי מעוררת בי רגש של אשמה ורושם תיעוב. אין לי מקום."11
ברנר הפליא לשרטט כאן את דמותו של הדיכאון לא רק כ"חורף לנפש" שממית כל רגש, אלא כגועל ומשטמה שחש הדיכאוני כלפי עצמו. החוויה של "אין לי מקום", שהוא קורא לה בהמשך "לחוש כל אימת ילוד אישה המיותר", הינה חוויית המיותרות בעולם; אותה חוויה של המטופלת שחשה כמי שנפלטה מהמין האנושי. כך חוברים היעדר כל רגש, תחושת ביזוי עצמי ותחושה של הפרט שהוא מיותר בעולם לשרטט קווי מתאר של דיכאון.
במאמר 'שפת מחלתו ושפת כיסופיו', ניסה הסופר אהרון אפלפלד להאיר דווקא את היסוד האישי–אישיותי של ברנר האיש, כאשר בראשית דבריו הוא שאל, "מי היה לנו ברנר וכיצד נפרש את יצירותיו?"
פרט לכך שהוא שונא את עצמו ושונא את כור מחצבתו (היהודי הגלותי), מה שמייחד את ברנר הוא ש"חולשותיו מתלכדות לכדי איזה כוח רועם", מה שאפלפלד מכנה "עוצמה ברנרית" ו"ספירת המצוקה הרליגיוזית", דהיינו החיפוש אחר משמעות החיים "לא כעניין שבתועלת, נוחות או עשירות נפש, אלא כמצוקה". אותה "מצוקה רליגיוזית" היא שמאפיינת את מצבו של האדם המודרני, בעיקר אחרי השואה, ואחרי "מותו של אלוהים", זוהי מצוקתו של מי שהפסיק לטרוח בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, אבל אינו יכול לעמוד מנגד "בשעה שפורענות מתרגשת על בני אדם". מי שאינו יכול לשאת את השובע בשעה שיש רעב, את קורת הגג בזמן שרבים כל כך חסרי בית (פליטים). כיוון שאין בידיו של אותו אדם ברנרי לעשות דבר כדי לשנות את פני הדברים, הוא מצטרף אל מחנה הסובלים והנדכאים. אך תשובתו אינה רק בהצטרפות לסובל, אלא במה שאולי ניתן לכנות "עשייה חומלת" – כי מעבר לייאוש, אומר אפלפלד, "כל עוד חיים בחללה של שפיות הדעת אין לנו אלא העשייה, ואם אפשר העשייה הגומלת חסד... אותה 'שכבת קרח דקה על פני התהום'."12
ואולי החשיבות של תמונת הדיכאון הברנרי והניתוח של אפלפלד היא בהצגת הדיכאון גם כייאוש טורף וגם כעשייה חומלת שיש עימה תקווה ואמונה.
דוגמאות מדברי מטופלים מאירות הן את אותו ייאוש טורף ברנרי והן את הנחמה שאפשר שתהיה בעשייה חומלת. סיפרה מטופלת: "אני כבר לא מסוגלת לעבור ברחוב. בכל פעם אני רואה את אותה הומלסית, נראה לי שהיא סכיזופרנית, ואני נותנת לה כמה שקלים, ואחר כך התמונה שלה נשארת אצלי לכל היום. אני הרי לא יכולה ממש לעזור לה. לה ולכל המסכנים האחרים. זה גומר אותי. אז אני נמנעת מללכת שם. אבל אי אפשר באמת להימנע מלראות את כל הסבל והמצוקה. הם בכל מקום."
ומטופלת אחרת אמרה, "איך אפשר להמשיך את החיים האלה כאילו כלום לא קרה כשרואים מה קורה בעזה? אז הלכתי תקופה מסוימת למחסומים, ואז מה? רק חזרתי עוד יותר בדיכאון."
האם מידה של שמירת מרחק מחוסר הצדק, מהעוולות שמסביב, ואולי אף אדישות כלפיהם, נחוצות כדי לחיות בעולם? איך אפשר להלך בעולם בלי עור כשהכול נוגע, חודר ופוצע? התשובה מעוגנת לא במציאות החיצונית אלא דווקא בביטויה ברמה הנפשית, הרגשית. זה הרי מה שטיפול יכול להציע. השאלות שבהן יתמקד השיח בטיפול יהיו אפוא קשורות לביטוי של הדיכאון, של ההתהלכות חסרת העור בעולם. איך זה מרגיש? כמו מה זה מרגיש?
סיפרה מטופלת, "אני יודעת שאני לא ממש יכולה לשנות דברים, ולפעמים אני מגיעה למרכז הפליטים האריתראים ללמד אותם אנגלית ורק אישה אחת באה. בהתחלה זה ייאש אותי. אבל היום אני שמחה על כל אחת שבאה... הכי אני שמחה שמגיעות אותן שלוש נשים שבוע אחרי שבוע."
נדמה ש"העשייה החומלת" שעליה כותב אפלפלד בניתוחו את "שפת מחלתו ושפת כיסופיו" של ברנר ומציע אותה כתשובה לדיכאון האקזיסטנציאלי, החנוך לויני – אותה עשייה של המטופלת במרכז האריתראים – חשובה גם לשיח הטיפולי. זה המענה שניתן למי ששרוי במצוקה רליגיוזית; מצוקה שהייתה קיימת אצל ברנר ובתקופתו אך היא שרירה וקיימת גם בימינו, ובהווייתו של הקיום האנושי בכלל. היכולת של המטופלת להכיר כי "אני לא יכולה לשנות דברים" מחד ולשמוח כשמגיעות אותן שלוש נשים למרכז מאידך, מייצגת לא רק את העשייה החומלת הברנרית אלא את הבחירה בחיים על פני הדיכאון והייאוש הטורף. מכאן חשיבותה.
וכך כתבה על הדיכאון הברנרי הסופרת רונית מטלון: "העומק והמורכבות של הדיכאון שממנו סבל כל חייו... הם כעומק הבלתי נדלה של המחשבה שלו ושל לשונו… לעיתים רחוקות נראה השחור משחור של מצולות הייאוש כה ססגוני ומלא תנועה כמו אצל ברנר." ועוד הוסיפה, "זהו עוד אחד מאותם פרדוקסים ברנריים."13
גם אניטה שפירא בספרה 'ברנר – סיפור חיים', התייחסה לסוגיה, אבל מה שעולה מהדיון של שפירא ומהשאלה המתבקשת על מהות הדיכאון הברנרי – כמו גם המיתוס סביבו – הוא השאלה על תפקיד הדיכאון בחייו וביצירתו. "הדיכאון מתברר לא רק הרס את ברנר אלא גם בנה אותו."14
כך מצטייר הדיכאון לא רק כהפרעה שחיבלה ביחסיו עם המציאות ושיבשה את שיפוטו, אלא כמרכיב נפשי שרומם את כתיבתו לגבהים. זו מתת שאינה נחלת הכלל.
כדי להבין את הסיבות לנטייה לדיכאון, על אף המסתורין ששולט בכיפה ולמרות התקדמותם של המחקרים במדעי המוח המצביעים גם על מרכיב תורשתי, כמו עם כל מחלה – חשוב לחזור למושג האובדן; האובדן הפסיכולוגי דווקא, בשונה מאובדנים אחרים שהוזכרו, וביניהם אובדן התיאבון, הליבידו וטעם החיים עצמו. מקומו של האובדן בחייו של הנוטה לדיכאון – ובעיקר בילדות – הינו בעל משמעות.
כמעט בכל סיפור של דיכאון נמצא את עקבותיו של אובדן, בדרך כלל בגיל צעיר. סטיירון העיד כי הדיכאון התדפק על דלתו הרבה לפני אותה התפרצות אלימה בפריז כשהיה בן שישים. מעבר לגורם התורשתי מצד אביו, שסבל גם הוא מדיכאון, מציין סטיירון את מותה של אימו כשהיה בן שלוש–עשרה. אי היכולת להכיל את גודלם ועוצמתם של הצער והאובדן ואולי לא פחות את הזעם והאשמה, הפכה אותו למועד לדיכאון. לקראת סוף הספר סטיירון מספר כי אימו נהגה לשיר; דווקא את הרפסודיה של ברהמס ששמע באותו יום קריטי שאחריו אשפז את עצמו ובחר בחיים. הסיפור הקטן הזה מצביע, כך נדמה, הן על השפעתו המשמעותית של האובדן על הנפש הרכה, אך אולי לא פחות על השפעתה של האם, שהיא "אם כל חי" במובן הכי ראשוני. כך ניתן לכרוך את הנטייה לכליה בעקבות הדיכאון האובדני ואת הבחירה בחיים למרות הכול, באותה אם.
דומה סיפורו של סטיירון לסיפורו של ד', המטופל שאיבד את אימו בגיל שמונה, וכשהפך לאב שקע בדיכאון מלווה בחרדות מציפות ומשתקות שניהלו את חייו. גם כאן היו קשורות הטראומה של האובדן והסיבות, כפי הנראה, להחלמה ולשיקום, באותה דמות אם משמעותית. בשני המקרים האם הנעדרת בגיל צעיר, כשהנפש אינה מסוגלת לעבד את האובדן והאבל, היא גם זו שבגיל מאוחר יותר, ובעקבות הטיפול – מפיחה חיים על אף הכול.
סיפורה הטרגי של וירג'יניה וולף אף הוא קשור באובדן טראומטי בגיל צעיר של אימה, ושנתיים לאחר מכן של אחותה הבכורה סטלה. "רק אז," כותבת וולף, אחרי מותה של סטלה, "מתחת לפני השטח של הנפש והגוף... היה טבוע מוות אחר"15 – זה של אימה. כך, לא רק שכל אובדן מהדהד את האובדן שלפניו, אלא שלעיתים רק עם האובדן המאוחר יותר יכולה הנפש לפגוש ברגשות שלא נחוו או היו לא מודעים קודם לכן.
אך יש שהמפגש הוא נורא כל כך עד שאובדנות היא הפתרון היחיד. רשימת האמנים, מכל התחומים, שסבלו מדיכאון ובחרו באובדנות כמוצא מחייהם, היא ארוכה. האם נכון להניח שסיפורי החיים של סילביה פלאת, ארנסט המינגווי, וינסנט ואן גוך, אלבר קאמי, מארק רותקו או דיאן הארבוס קשורים כולם באובדן בגיל רך? איני יודעת. אולי מה שניתן לומר לגבי אותם ענקי תרבות הוא שנפש רגישה עם "דרגה פחותה של הדחקה", כפי שטען הפסיכואנליטיקאי אוטו ראנק, היא שעשתה אותם מועדים יותר לדיכאון ולאובדנות. היכולת לראות, הרגישות להתבונן במצבי הקיום באופן אותנטי וחשוף – מה שעשה אותם לאמנים שהם – יש בהן כנראה גם משהו מערער, אולי אפילו בלתי נסבל.
ניתן, אם כך, לראות כי ההבדל בין אבל לדיכאון הוא מהותי; האבל במהותו מנסה לשמר את העצמי. מה שאבד זה האובייקט, האדם היקר, לא האדם עצמו. הדיכאון הינו ממאיר והרסני כי קורבנו הוא העצמי, האני החי. "כשחשבתי את המחשבה המטורפת שאולי נגמור עם זה כולנו [היא בעלה ושני ילדיה הקטנים] ודי, לא ידעתי שזו מחשבה מטורפת. זה היה ההיגיון, לכן זה כל כך מפחיד אותי כשאני קצת יוצאת מזה. כי אני מבינה עד כמה רחוק יכול השיגעון של הדיכאון לקחת אותי," אמרה מטופלת שסבלה מדיכאון משתק שבא בגלים, והיה קשור בחלקו למחזור הורמונלי ובחלקו לאובדן בגיל צעיר.
אם ניתן לראות את האבל כמסע שסופו בחירה בחיים למרות האובדן, הרי שהסובל מדיכאון חש ייאוש, חוסר מוצא, תשישות נוראה והיעדר תקווה. כך, בעוד שבאבל אפשר לשרטט מסע, גם אם קשה, עיתים נורא בכאבו – הרי הדיכאון אינו מסע אלא הווה מתמשך, בלתי נסבל, שאין לו סוף. לעיתים האובדנות היא הדרך היחידה "להינצל" מן התופת.
האָבל חולם את זה שאיבד, ואילו במקרים הקשים של דיכאון, גם החלום מת, כמו חיי הנפש עצמם. היגון והצער כביטויו של האבל הם בני לוויה של האָבל. יתרה מזו, תפקידו של האבל ומקומו של היגון הם ללמד כי אפשר להמשיך למרות הכול. וכי הגעגוע או הזיכרון הם חלק מהתהליך.
במובן זה, חלק מעבודת האבלות היא להבין ואחר כך גם לקבל כי אפשר לחיות עם העצב והתוגה. הם תמיד יהיו שם, כאורחים קרואים, גם אם לא נשלטים, שמזכירים לנפש את שאיבדה, אבל אולי על ידי הזיכרון גם מחזירים לחיים את שאבד.
ג'יימיסון מזקקת את ההבדל שבין אבל למלנכוליה באומרה שביגון ואבל המוות הוא סיבת הכאב. בדיכאון, המוות הוא (לעיתים) הפתרון לכאב. הפתולוגיה של הדיכאון היא בבחירה במוות כאופציה יחידה. ההשלמה עם המוות כחלק אינהרנטי מהחיים – גם במקרים קשים של חולי ומוות בטרם עת, ובוודאי עם מות הורה לילד צעיר, או להבדיל אובדנו של ילד להורה – היא שמבדילה את היגון מהדיכאון.
אם הדיכאון הוא למעשה תהליך איטי ומדרדר של אובדן החיים – החל באובדן המחשבה, הרגש, הליבידו, החלום ולבסוף דחף החיים עצמו – הרי שהאבל, שמתחיל באובדן וסיבתו היא אובדן, השלמתו התקינה היא ההשלמה עם האובדן ולא התמזגות עימו. כך, בשני המצבים האובדן הוא מרכזי. באחד הוא מכלה את העצמי, ובשני משמרו ומשיבו לחיים.
בספרה 'דבר לא נותר כשהיה' מספרת ג'יימיסון כי היגון, בניגוד לדיכאון, "הפגין יותר חמלה" כלפיה. המחשבות לא התמקדו בחוסר הטעם שיש בחיי אדם, אלא דווקא בכאב שבאובדן החיים של האדם המסוים. כשהנפש מתגעגעת לאהבה שאבדה לה, יש מקום לתקווה. זו נעלמת כליל מהדיכאון. כך גם מקומו של המחר. גם ברגעים הכי קשים שלה, מספרת ג'יימיסון, היא לא איבדה את התחושה שמזג האוויר יתבהר מתישהו. האמונה שיכול להיות אחרת, שכה נחוצה לדיכאוני דווקא בגלל היעדרה, מאפשרת לתת למוות את מקומו כדי שניתן יהיה להמשיך לחיות בלי זה שמת. בתהליך האבל התקין האָבל המכיר במוות, אך לא נכנע לו, אלא מפנה לו מקום לצד החיים.
מבחינה זו, הטקסיות שכרוכה באבל וביגון, במיוחד טקס השבעה המקובל ביהדות ולא פחות מכך אמירת קדיש, מצווה שאינה יכולה להתקיים לבד אלא מחייבת מניין, מייצגת הבדל נוסף ומהותי בין השניים. אם האבל מקרב על ידי אותם טקסי אבלות, הרי שהדיכאון מרחיק ומבודד. האבל מבודד רק כשהוא הופך לדיכאון.
כאמור, חשוב לתת לאבל את הזמן הדרוש לו ולהיזהר משיפוטיות. נדמה שהשיפוטיות מקורה בחשש וברתיעה לא מודעים, שהאבל יהפוך למלנכוליה.
תיאורה הנוקב של ג'יימיסון על ההבדל שבין "נפש מבולבלת לנפש מטורפת" הוא קרדינלי; כמו שכתב פרויד, אבל הוא חלק טבעי מהחיים, לא כן המלנכוליה, שפוגעת ברקמת החיים עצמם. הנפש המטורפת שמייצרת מחשבות אובדניות היא שונה מאוד מהנפש המבולבלת של האבל. היא מכוונת להכחדתו של העצמי החי ולא לזיכרונו של האובייקט שמת.
היגון הינו מדריך המורה על נחיצותה של דרך חדשה לחיים. אולי מה שנחוץ לעבודת האבלות כמו לחיים עצמם הוא (שוב) הדמיון; אותה יכולת או העזה לשרוד את הכניסה למרחבי הדמיון שם ייכתב סיפור חדש, שבו נוכחותו של מי שמת היא בהיעדרו. כך, אומר אוגדן, יוכל האדם לעשות חסד עם המלאות והמורכבות של יחסיו עם מה או מי שאבד, ולא פחות עם חוויית האובדן כשלעצמה.
"עת למות," אמר קהלת, ואמירה זאת היא אולי תמצית האבל. היא מקפלת בתוכה את האפשרות לפגוש את החיים מתוך עמדה של פיוס והשלמה דווקא בגין אותה קבלה של "העת"; הקבלה שגם לחיים יש עת סיום. מכאן גדולתו, עוצמתו והאוניברסליות של המשפט.
האם כתיבתי, שמפליאה אותי בנביעתה דווקא בעת הזאת, קשורה למות הוריי האהובים?
באיזה אופן מסתורי דווקא היעדרם הכריח או לימד אותי ליצור קשר אחר, אולי אינטימי, עם המוות. שהרי מחד משמרת הכתיבה את העבר, על שלל מופעיו. ומאידך היא פותחת דרך להתמודד טוב יותר, אולי אף למצוא נחמה, להשלים עם מותם של הוריי, עם מותי שלי; משל הייתה הכתיבה דרך "להיזכר בעתיד"?
