דיון: פוליטיקה, פסיכולוגיה והקשר ביניהם
מאת ליאורה סוטו ואיתן מילר
עמודים 279-275 מתוך הספר "פוליטיקה – טיפול – אהבה" שראה אור בהוצאת רסלינג.
טיפול הוא אקט פוליטי חתרני. אמירה כזו עלולה לסתור תפיסות של מטפלות ומטפלים שרואים בטיפול מעשה שמנותק מתפיסה פוליטית. גם הם יסכימו שהמטרות של כל תהליך טיפולי הן בין השאר להעצים את המטופל ולחזק את כוחותיו, לשחרר אותו מתבניות חשיבה אישיות וחברתיות שמצמצמות את התנהלותו בעולם, להתיר את כבלי המציאות הייחודית שלו הפוגעים בו ולטפח את ההבנה שהאפשרויות שעומדות בפניו הן רחבות מכפי ששיער ושיש לו כוח לשנות את המציאות שאליה נקלע. אנחנו באים וטוענים שאין מטרות פוליטיות מאלו. ברמת הפרט, אין שינוי פוליטי גדול יותר מאשר להביא את המטופל לתפוס עמדה אקטיבית אל מול המציאות שבה הוא חי. בהתאם למידת המסוגלות של המטופל, מטרה זו רלוונטית בכל תהליך טיפולי.
א. פוליטיקה וטיפול
יחסי הכוח מקבלים ביטוי בתוך הטיפול בשלושה אופנים: בעולמו של המטופל, בעולמו של המטפל ובדיאדה הטיפולית. העולמות של כל אחד מהם בנפרד מושפעים מהכוחות הפוליטיים והחברתיים של המציאות של כל אחד מהם, מציאות שהוא והאחר מביאים אל חדר הטיפול. במפגש בין השניים נוצרות מערכות יחסים בין הזהויות הפוליטיות והחברתיות של כל אחד מהם. בין שנתייחס לכך כשחזור או כמערכת יחסים ייחודית, נוצרים ביניהם יחסי כוח לכל דבר.
ניסים אבישר (2014), בספרו טיפול פוליטי79, מתאר בהרחבה את היסודות התאורטיים שמבנים את הטיפול כפעולה פוליטית וסוקר את ההתפתחות של תפיסה זו לאורך ההיסטוריה. הוא מתאר את הקונספציה המוטעית שעל פיה פוליטיקה ופסיכותרפיה הן תחומים מנוגדים ומסביר כיצד הפעולה הפוליטית נמצאת בכול. אפילו בתהליך טיפולי שבו השיח אינו פוליטי במובן הצר של המילה, והמטפל שם לו למטרה לסייע למטופל להשמיע את קולו ולתפוס עמדה, גם מטרה זו היא פוליטית.
אלקרנאווי טוען שגם הבחירה לא להתייחס להיבטים הפוליטיים, בין שהיא מודעת או לא, היא בסופו של דבר החלטה שיש לה משמעות פוליטית (Al-Krenawi, 2005). המפגש הטיפולי הוא מערכת יחסים שאליה כל משתתף מביא, מלבד את המציאות הפנימית שלו, את המציאות הממשית המושפעת מנושאים חברתיים, כוח, סמכות, ריבוד כלכלי, חברתי, פוליטי ועוד (ירושלמי וקרון, 1999).
בתיאור המפגשים ניסינו להמחיש רעיון זה ונעזרנו בתיאור מקרה, וביחסים בינינו, המשתקפים דרך השיח על הטיפול. כאשר המטפל מעודד שיח פוליטי בחדר הטיפול מתאפשרים חוויה של חשיבה משותפת, יצירת דיאלוג וניסיון הדדי להתבונן מנקודות מבט שונות. ייתכן שהמטפל יביע דעה שונה מהמטופל, במקרה זה פוליטית-מדינית, מתוך רצון לשמור על אותנטיות כמטרה טיפולית. נוסף על כך השיח הפוליטי יכול לאפשר הזדמנות למטופל לפתח אמפתיה לאחר, ולראות לא רק את עצמו.
שיח פוליטי עשוי להיות שיח עקיף שדרכו דווקא המטופל מדבר על עצמו. למשל, לדבר על הפחדים שיש לכולם בזמן מלחמה; לדבר על אלימות שיש במלחמה מתוך רצון לדבר על חוויית אלימות אישית. שיח פוליטי וחברתי מאפשר לדבר על חוויות קולקטיביות, להעמיק את ההקשרים ואת ההשפעות של חברה, תרבות, מורשת, דת ולאום על הפרט ולהגיע להבנה של השפעות הסביבה על המטופל. עצם השיחה על פוליטיקה בחדר הטיפול מאפשרת למציאות להיכנס פנימה, וכך נוצרת אינטגרציה בין הפנים לחוץ (Samuels, 2014).
נקודת המבט של יחסי כוח נשענת לרוב על הפרדיגמה המרקסיסטית, המתייחסת להפעלת כוח של מי שיש לו על מי שאין לו. פרדיגמה זו מבטלת את הכוחות של צד אחד, אלא זאת שיחסי הכוחות מורכבים יותר, מה גם שפעולות רבות נעשות שלא במודע. על פי פוקו (מילס 2005; פוקו, 1996; Foucault, 1980, בתוך טריגר, 2015), הכוח נמצא בכול, הוא לא דבר שנמצא בחזקתך או בחזקת אחר. לאנשים שונים יכולת להשפיע על האחרים, גם אם יש להם פחות כוח באופן יחסי וגם אם לא בחרו להשתתף במאבק. כוחניות היא מעשה או פעולה שיש בהם אסטרטגיה, לכן כל אדם מחזיק בכוח שניתן להפעיל על האחר או לפחות במסוגלות לכך, ולכן אין כיוון אחד להפעלת הכוח.
פוקו מתאר את כוחות הדיכוי כמקור לתושייה, ליצירתיות ולמרי. לדבריו, הדיכוי הוא מקור היצירתיות. כמו הכוח השלישי של ניוטון, הוא קובע: "היכן שישנו כוח ישנה התנגדות". על פי הרעיון הזה, התיאור של ליאורה ליחסים במשפחה של נור מנקודת מבט מרקסיסטית נוטל מנור את הכוחות שיש לה, שאותם תגלה ליאורה רק בשלב מאוחר יותר. מכאן שגם בין מטפל ומטופל, במודע או שלא במודע, כל אחד מהם יביא את חלקיו הבטוחים והחלשים ואת חלקיו המודעים והעיוורים לדינמיקה הטיפולית.
מטפלים רבים פועלים, במודע או שלא במודע, דרך פרספקטיבות פוליטיות צרות ומטפלים באוכלוסיות ספציפיות, לרוב מוחלשות, כמו בטיפול פמיניסטי; בטיפול ממוקד בחברות מהגרים; טיפול בזיקה של תאוריות מגדר או בטיפול בגישה רוחנית ייחודית לה. ניסיון החיים הפרטי של המטפלים, תחומי העניין שלהם, הניסיון המקצועי, כל אלו עשויים להביא אותם למיקוד זה. דבר זה דומה למפלגות פוליטיות רבות (ובישראל יש להן רוב מכל קצוות המפה), שמתאפיינות בהיבט פוליטי מסוים שהוא עיקר המצע שלהן. ההיכרות עם גישות אלו וההעמקה בהן עשויות להיות בעלות ערך רב בטיפול. עם זאת, ההתמקדות בהיבטים פוליטיים ייחודיים עלולה לפגוע בתהליך, כי היא עשויה לצמצם את הביטוי של יחסי הכוח לאותו תחום עניין, בלי להכיר באחרים.
אנחנו צריכים להניח שכמו שאחרים עשויים לפספס את עומק הפגיעה שחווינו אנו מכוחנות של אחרים, גם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו עיוורים ליחסי הכוח שמהם מושפע המטופל. כל מטפל (וגם אנו, כמובן) עלול להיות עיוור ליחסי כוח שפועלים במציאות של המטופל שלו. לרוב אלו יהיו בהיבטים שבהם למטפל ישנן זכויות-יתר בחברה שבה הוא נמצא, מעצם שייכותו לקבוצת כוח מסוימת, או מתוך חוסר בקיאות של המטפל בהיבט החברתי הנוגע למצוקת המטופל.
זכויות-יתר אלו מכונות בשיח האקדמי פריבילגיות. הפריבילגיה מתייחסת לשייכות לתת-קבוצה בעלת כוח פוליטי, והיא עשויה להיות מעוורת, גם אם למטפל ישנה הבנה רבה בקבוצות מופלות ואפילו שייכות לקבוצה כזאת. למשל מטפל שרגיש מאוד לענייני מגדר וזהות מינית עשוי לא לרדת לעומקה של חוויית האי-שייכות אצל מטופל שעבר הגירה בתקופת נערותו; או למשל מטפלת פמיניסטית, שחוותה על בשרה השפלה בשל היותה אישה, אך הרגישות שלה להיבטים כלכליים של מטופל שחושש מפני אובדן ביתו פחות תגייס אותה לטיפול, והיא לא תראה את המורכבות שזרה לעולמה.
אנו מכירים בתפקיד המשמעותי של החשיבה הפמיניסטית בפסיכואנליזה, בהיותה זו שפרצה את הדרך להבנת התכנים שעולים בטיפול ככאלו המושתתים על יחסי כוח. בזכותה נכנסו לשיח הטיפולי מונחים כמו קורבן-מקרבן. שינוי זה אִפשר לבחון את החוויות המוחלשות של המטופל כחלק מתופעות חברתיות ולא כמצב תוך-נפשי, ובהמשך גם את החוויות של בני ובנות כל הקבוצות המוחלשות. לו היינו ניטרליים יכולנו להיות גם א-פוליטיים. שנינו מרגישים הכי בנוח עם החשיבה הטיפולית ההתייחסותית, זאת שזורקת את הניטרליות מכל המדרגות ומעמידה את הסובייקטיביות במרכז החשיבה הטיפולית. כשמדברים על מערכת יחסים, ישנם בהכרח שני משתתפים לפחות, ולכן תפיסה זו עושה שימוש גם בסובייקטיביות של המטפל כגורם מכריע בתהליך הטיפולי (ארון, 2013; ברמן 1997; מיטשל 1993). אין משמעות הדבר שהכול סובייקטיבי או יחסי, כפי שאין המטפל יכול להיות אובייקטיבי לחלוטין. קיימת דיאלקטיקה בין הסובייקטיביות של המטפל הבאה לידי ביטוי בדיאלוג בטיפול, ובין השאיפה לאובייקטיביות שלו הנובעת מתפיסתו המקצועית ומהיותו סוכן של מצפון ובעל רגישות פוליטית. המטפל חייב להיחוות כסובייקט וכאובייקט לפרקים ובו-זמנית.
