גלגולה של אשת לוט המודרנית - על טראומה, דיסוציאציה וטיפול
מאת רוית קיי
תיאור מקרה – טיפול בשורדת שואה מאושוויץ, אשר גילתה בגיל 16 שנותרה לבד בעולם. אציג את מהלך הטיפול בה, טיפול דינאמי שארך שנים רבות. הטראומה שחוותה המטופלת פרצה שוב ושוב לתוך חדר הטיפולים, ללא כל הכנה מראש, והפילה אותנו לתוך אזורים ממיתים ומצמיתים. עם זאת, באופן הדרגתי התאפשר תהליך של התמרה באמצעות הימצאות משותפת באותם אזורים של אימה ללא שם, ובאמצעות מתן מילים ומשמעות לחוויות של אז ושם. שיאו של הטיפול היה בתיעוד קורותיה של המטופלת. כך הטראומה יכלה להתגלם ולהיפך לידועה.
רקע
המאמר עוסק בטיפול דינאמי שהתקיים במסגרת עמותת "עמך" בחיה1.
אפתח בסיפור מהמיתולוגיה היוונית, שעוסק בטראומה של דמטר ובתה פרספונה. אולי יש בכך ניסיון מצדי להרחיק במעט את טראומת השואה, ולהכין אתכם לבאות, שהרי קל יותר לדבר על הטראומה שנחוותה אי שם באולימפוס מאשר על הזוועות שביצעו אנשים בשר ודם בתקופתנו.
דֵמֵטֵר, אלת התבואה על פני האדמה, ילדה לזֶאוּס את פרספונה. האם והבת היו קרובות מאוד זו לזו עד שנקראו אחיות. בתחילתו של האירוע הטראומטי, פרספונה נחטפה על ידי הדס, אל השאול, והוא הוריד אותה למשכנו שמתחת לפני האדמה. דמטר הודיעה שלא תשוב לאולימפוס ולא תצמיח יבולים כל עוד לא תראה את בתה. לבסוף נמצאת הפשרה בין דמטר להדס אל השאול: פרספונה תבלה חצי מהשנה עם אמהּ על פני האדמה בתקופת האביב והקיץ, ואילו בחורף היא תשכון עם בעלה הדס מתחת לפני האדמה. בהתאם לכך גם דמטר פיצלה את חייה: בקיץ, כשבתה איתה, היא שבה לחיים והעניקה את יבוליה, ובחורף כאשר בתה הייתה יורדת לשאול היא המיתה את עצמה ואת סביבתה והקפיאה את האדמה כך שדבר לא צמח.
ניצולי שואה הם אנשים שבאו מעולם המוות. כמו פרספונה, רבים מהם חיים בשני העולמות: מפצלים בין העולם של אז ושם, עולם של זוועות וטראומות (העולם “שמתחת”) לבין דרישות המציאות (העולם “שמעל”): מתחתנים, מקימים משפחות חדשות, יולדים ילדים, מפרנסים ועובדים. זהו פיצול הכרחי, פשרה שרבים מהם מצאו שמאפשרת להם להצליח ולתפקד במציאות.
כך גם לחיה היו חיים כפולים. אתאר את קורותיה: חיה בת 86, ילידת מזרח אירופה. במלחמה חיה ואימה נשלחו לאושוויץ, ואילו האב והאח נשלחו לחזית. לאחר המלחמה נודע לה שנהרגו שם. חיה היא אלמנה מזה מספר שנים. לאחר שבעלה נפטר חיה לא הצליחה למצוא ערך לחייה. לדבריה, הוא היה כל עולמה – בעל, חבר, אב ואח, ולמעשה מילא את החלל של המשפחה שאבדה לה. לחיה שלושה ילדים שגידלה במסגרת אומנה כי לא רצתה להוליד ילדים לעולם אותו כינתה "עולם של סבל". לאחר שבעלה נפטר, לחיה היו התבטאויות אובדניות והיא הופנתה לטיפול ב"עמך", אליי. פגשתי אישה מרשימה, רהוטה ואינטלגנטית וגם כואבת וסובלת. הטיפול בה התקיים בדירתה.
הסיפור של חיה ממחיש את האופן שבו נפש האדם מתמודדת עם הקשה מכל, עם טראומה ואובדן. פרויד (1914) תבע את המונח "טראומה" (פציעה ביוונית) ששיקף את תפיסתו התאורטית: כמו שפציעה חודרת את העור, כך גם הטראומה מבקעת את הגנותיו של האדם, פוגעת בנפשו ופוצעת אותה. לפי פרויד, כל עוד החוויה תישאר טראומטית ולא מעובדת, היא תוסיף לרדוף את האדם, תכה ותייסר אותו במלוא עוצמתה הקונקרטית, ותִשתחזר שוב ושוב באופן כפייתי בחייו.
נפשה של חיה מוצאת את הפשרה מול ריבוי האובדנים והטראומות שחוותה: מחד מתחתנת, עובדת ומגדלת ילדים ומאידך נותרת גם בעולם שמתחת, הוא עולם "השאול". היא מחבקת את מתיה אליה ואינה נפרדת מהם. האבל נותר פתולוגי ולא מעובד, ולמעשה הוא אין-סופי.
השלב הראשון בטיפול - "התקפה על החיבורים"
בשלב הראשון בטיפול חיה הייתה עסוקה במצבי קצה. הרגשתי שהיא מובילה את עצמה לפרדוקסים שאינם ניתנים לפתרון, למבוי סתום ובסופו של דבר לתחושה של ייאוש וחידלון. חיה אמרה שלא משנה מה תבחר, הסוף בהכרח יהיה רע ומישהו יפסיד. היא דיברה על רצונה למות ובכך להפסיק לסבול, אך אמרה שאינה יכולה לפגוע בקרובים לה: "אולי עדיף שאמות, אני את שלי עשיתי, אני כבר לא יכולה יותר לסבול סבלתי מספיק, אין לי כבר כוח, אך מצד שני אם אני אמות אני אגרום לכאב וסבל לילדַי."
חיה דיברה גם על הקשר הסימביוטי עם ילדיה, שהיו עבורה כמו המשפחה שאבדה לה, אך גם דיברה על תחושות של עייפות ביחס לקשר איתם. דיברה על הרצון שהם יתמכו בה ויטפלו בה ולא להיפך, אך חששה שאם תיתמך היא תתמוטט לחלוטין: "או שאני אכנס למיטה ולא ארצה לקום או שארצה למות”. בהקשר של הטיפול באחרים, חיה לקחה חסות על החתולים בסביבתה ונהגה להאכיל אותם ולטפל בהם. היא הכירה כל חתול וחתול ונתנה לו שם. הם הלכו אחריה לכל מקום כמו הייתה החלילן מהמלין. היא לא ויתרה על האכלתם גם כאשר דרשו ממנה במקום מגוריה שתפסיק, כעסו עליה והתרחקו ממנה והיא חשה בודדה ודחויה כחלק מהדאגה לחתולים, אך חיה החליטה להמשיך במאבק. היא דרשה מהמועצה לסרס את החתולים כדי שלא יוולדו עוד חתולים לעולם של סבל. למרות העיקשות, חיה הרגישה שזה מאבק חסר סיכוי, ולכן חוותה את עצמה כחסרת ערך במלחמתה.
כמו שהבאתי את הנושאים כך הם היו בחדר: חיה הייתה שופכת אותם מתוכה ומקיאה אותם לתוכי, והם היו מציפים אותי, מעיקים עלי, מייצרים אצלי תחושה קלסטרופובית, לא נותנים לי שהות לנשום ולעכל אותם. הרגשתי שאין לה ולי מרחב לנוע בין המצבים, שהיא לא יכולה לקיים דיאלוג בתוכה ושגם לי קשה לעשות זאת בתוכי: אין מרחק מהתכנים, כל דבר הוא לעצמו, לא ניתן לפירוש או למחשבה.
היו אלו פגישות קשות עבורי. לטון הקר והמנוכר שבו תיארה את ייאושה ואת חוסר האונים שלה הייתה איכות ממיתה. תחושות אלה הצליחו, כך הרגשתי, לחדור לי מתחת לעור, להשתלט גם עליי. הפגישות היו עמוסות בחומרי בטא שלא הצלחתי לתת להם פירוש או משמעות בתוכי. למעשה, חומרים אלה נותרו גולמיים תלויים ועומדים בחדר בינינו. באופן הזה, לא נוצר המפגש ההכרחי ביני לבינה. ביון (2003) התייחס להיעדרו של מפגש משמעותי: במקרה כזה, התינוק חוֹוה את אי-המפגש כחוסר משמעות, כחור ריק. זוהי ריקנות, חרדה ואימה ללא שם.
דרך הזדהות השלכתית אפשרתי לחיה לחדור לתוכי בלי להבין או לפרש: הייתי נכונה לתת לה ללמד אותי בדרך הזו על עולמה הכאוטי, חסר הסימבוליות. באופן הזה מתאפשר תהליך טיפולי: ברומברג (1998) עסק בצורך של המטופל לחדור לתודעתו של המטפל, ולהשתמש בפנימיותו כאילו הייתה שלו. בולאס (2012) הציג את הצד של המטפל, ודיבר על יכולתו להסכים להימצא באזור לא ידוע, אזור נטול-הבנה שעדיין "לא נחווה" ומחפש להיות מסופר. כך הקשר הטיפולי והמרחב המשותף בין המטופל למטפל מהווים מצע פוטנציאלי שבו הטראומה תתגלם לראשונה ותיהפך לידועה ומדוברת.
אלו הן תובנות מעובדות בדיעבד. בפועל, בזמן אמת, חיכיתי להדרכה כמו טובע לקרש הצלה. רק שם הייתי מצליחה לתת משמעות למה שקרה בחדר ולהבין שזאת דרכה של הטראומה הלא מדוברת להנכיח את עצמה.
זו הייתה תחושתי אז: פרספונה/חיה עוברת לעולם השאול, עולם המתים, ואני קבורה שם עמוק אתה, מזדהה עם פחד המוות שלה, עם כאב הפרידה מן המוכר והבטוח. בשלב זה, אני נותנת לייאוש שלה להשתלט גם עלי.
השלב השני בטיפול - בין הכאן ועכשיו לאז ושם
המעבר לשלב השני של הטיפול התרחש בהדרגה ובאִטיות. הרגשתי שחיה מתחילה לתת בי אמון ולראות בי כתובת לחומרים שמעסיקים אותה. היא נעשתה פחות מוצפת, ונוצר רצף בתוכן השיחות. הדרך שבה הציגה את הדילמות השתנתה: לא עוד מצבי קיצון של שחור-לבן, אלא מסוגלות לקבל מצבים כמורכבים יותר. עם הזמן גם דיברה פחות על רצונה למות, והביעה פחות ייאוש. נראה שגם עניין החתולים נרגע; חיה הצליחה לעשות את ההפרדה בין גורל משפחתה לבין גורל החתולים. היא החלה להעלות בתקופה זו תכנים שמעסיקים אותה בחיי היום-יום וקשורים למשפחתה. מקצת התכנים כבר הכרתי ואחרים היו חדשים עבורי.
חיה הרגישה אשמה על כך שלאחר מות בעלה נוצר קרע במשפחתה. כל רצונה היה לתקן ולהחזיר את ההרמוניה ליחסים כמו שזכרה שהיו במשפחת המוצא שלה. היא אמרה, שאינה יודעת לקיים קשר שיש בו קונפליקטים. סביב הסוגיה הזו דיברנו רבות על תחושות אשמה שהיא מרגישה כיום ולאורך כל חייה. רגשות אשמה רודפניים על כך שלא הצליחה להציל, לא את משפחת המוצא שלה, ולא את היחסים במשפחתה כיום.
לאט-לאט בשיחות התחלתי לשים סימני שאלה במקום שהיו סימני קריאה, בניסיון לרכך במעט את הסופּר אגו הנוקשה והרודפני שלא מניח ולא סולח לאורך השנים. ניסיתי לעורר את האמפתיה של חיה כלפי אותה נערה אומללה שנותרה לבד בעולם, שלא באמת הייתה מסוגלת למלא אחר מה שתפסה כצוואתה האחרונה של אמהּ – "לדאוג למשפחה". הצבעתי לפניה על כך שהבקשה של אימא נתפסה אצל חיה כציווי "להציל" את המשפחה ואיך ההבדל בין לדאוג לבין להציל זה הבדל בין מה שיכול להיות אפשרי לבין הבלתי אפשרי.
באותה תקופה חיה החליטה לצאת לבית הבראה. היה זה רגע מכונן, שכן לא עשתה כך מאז שבעלה נפטר. כשחזרה סיפרה שנהנתה, ושהרשתה לעצמה באופן חריג להתפנק ולקבל עיסוי. היא תלתה בסלון תמונה שקנתה שם ושרצתה שנסתכל עליה ביחד. אני זוכרת שהסתכלתי בבעתה במבטה של הנערה/ילדה בתמונה. בעיניי זהו מבט מיוסר, מלא אימה וכאב, אותו היא מבטאת כשהיא מחזיקה במקל נדודים ומחבקת אישה מבוגרת יותר, כמו מה שנראה רגע לפני הפרדה ביניהן. ככה עמדנו צמודות אחת לשנייה, מתבוננות ביחד בתמונה, הדמעות שלי זולגות, אני חושבת על אותו רגע של פרֵידה כפויה של חיה מאמה שנלקחה לתאי הגזים, ושתינו לא אומרות דבר... ואולי גם לא היה צריך - לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים.
אני זוכרת את חיה, פוערת את עיניה, רואה את דמעותיי, אומרת שהיא חנוקה, שהדמעות עומדות בגרון והיא לא מסוגלת לבכות.
אז, כמו משום מקום, הגיעו פגישות קשות. חיה הייתה מתחילה לדבר על גורל החתולים, ועל תחושת חוסר האונים שלה על כך שאינה יכולה להציל אותם. "כל כך קשה לי, לא יודעת מה לעשות, אני נשברת מול החתולים, למה אני לא יכולה להציל אותם? הם צריכים אותי ואני לא יכולה להציל אותם, למה לא יכולתי להציל אותם? למה לא יכולתי להציל אותם? אני רוצה להרגיש פה בית ואני לא מרגישה, הבית שלי נהרס, נלקח ממני הכול, הכול כאוס, עדיף לי למות לגמור עם הסבל הזה".
אז היא הייתה שואלת ובו זמנית קובעת שכדאי להפסיק את הטיפול, כי הוא מיותר וחסר משמעות. "במה את יכולה לעזור לי? אף אחד לא יכול לעזור לי...". היא הייתה מדברת על כאן ועכשיו והמחשבות שלי נדדו לכיוון אל הנערה בת ה-14 שלא הצליחה להציל את משפחתה, אבל גם לא קיבלה מאחרים הצלה.
באותן פגישות היא הייתה מדברת בשטף, לא עוצרת אפילו לנשום, לא מסתכלת עליי. המוות, הייאוש והחידלון חזרו לחיות בחדר, והשתלטו גם עליי. אני זוכרת את המלחמה בתוכי, את הניסיון למנוע מתחושת המוות שלה להשתלט על נשפי. ניסיתי לחפש את השפיות בתוכי, להילחם על הזיכרון שכן יש בינינו קשר, לתת מילים למה שקורה לי, למה שקורה לה. הייתי יוצאת סחוטה מאותן פגישות, מחכה להדרכה כדי לספר, לשתף, לחלוק, להבין ולתת משמעות. שם הבנתי שבאותן פגישות קשות הטראומה הייתה שבה ומנכיחה את עצמה בחדר הטיפולים בעוצמה חזקה, מוחקת את התהליך הטיפולי כלא היה. נדמה שחזרנו לנקודת ההתחלה.
שוחחתי עם חיה לאחר אותם מפגשים סוערים בניסיון להבין ביחד מה היה הטריגר שהפיל אותה, שייאש אותה והחזיר אותה ואותי שוב "לשאול". לרוב הוא היה קשור למצב חיצוני שתפסה אותו כמאיים על ביטחונה ועל ביטחון ילדיה כמו האיום האיראני או מבצע "צוק איתן". לאט-לאט, בהתחלה רק אני בתוכי ואחר כך שנינו ביחד הצלחנו לתת לאותן פגישות שם קוד – "חוזרים לשואת החתולים". התחלנו לזהות את הסימנים לאותה סופת טייפון שעומדת להתחולל בחדר. אחד הסימנים, למשל, היה הבחירה שלה לשנות את מקום הישיבה, להותיר ריק את הכיסא שבדרך כלל הייתה יושבת בו מולי, ולהתיישב על כיסא אחר רחוק יותר. באותן פגישות חיה נמנעה מלהביט בי, שקועה בבועה משלה וטון דבריה היה מנוכר וקר.
בלינט (2006) מכנה את האזור הטראומטי "השבר הבסיסי". זהו אזור בו המנטליזציה קרסה, אזור דיסוציאטיבי בו הנפש התנתקה מכאב בלתי נסבל כך שמופיעה בו חרדה פרנואידית. זה אזור שהתרחש בו משהו, אך לא נרשם ולכן גם לא עבר הדחקה וכל מה שנותר לו זה להנכיח את עצמו. אזור זה הוא הבסיס למעשי אנאקטמנט בחדר הטיפולים, לכך שהמטופל והמטפל "נופלים" באופן לא צפוי ופתאומי לתחושות ממיתות ומצמיתות. באותו אזור טראומטי הייתי פוגשת חיה שונה ממה שהכרתי: תוקפנית, מתעללת, מזוהה עם התוקפן ולא עוד קורבן, עושה דוולואציה שלי כמטפלת ושל הטיפול בכלל, מוחקת בהרף עין חודשים של עבודה בצוותא.
לאט לאט התאפשר תהליך של התמרה בעקבות ההימצאות שלי ביחד אתה באותם אזורים לא ידועים, אזורים חסרי סימבוליזציה, אזורים של אימה ללא שם. נתנו מילים ומשמעות לחוויות של אז ושם, אפשרנו לטראומה להתגלם ולהיפך לידועה. הרגשנו שהיא כבר לא נערה בת ארבע עשרה שעומדת לבדה מול העולם האכזר, אני נמצאת שם ביחד אתה. בשלב זה הייתה הזדמנות לחבר בין מצבי עצמי דיסוציאטיביים, לקיים אינטגרציה כלשהי בין טוב לרע, בין כעס לסליחה ובין אובדן להתאבלות. שלב זה סלל את הדרך לתיעוד שחיה רצתה לעשות כל חייה ולא העזה, תיעוד אותו היא בחרה לקיים איתי.
שלב שלישי – התיעוד
חיה תמיד דיברה על רצונה לתעד את קורות חייה כדי שיישאר זכר למשפחתה. עודדתי אותה לעשות כך אך היא אמרה שאינה מסוגלת. חיו בתוכה שני קולות סותרים ומבלבלים, פעם האחד גבר ופעם האחר. מחד הופיעו הקול של אמהּ ושל הנשים במחנה שאמרו לה שמי שיינצל חובתו לספר, ומאידך הופיע קול אחר של אמהּ, ובהמשך גם של החברה בישראל, שציוו עליה להמשיך הלאה ולא להסתכל אחורה.
נראה שכל עוד חיה הייתה צעירה, בריאה ועסוקה בעבודתה ובגידול ילדיה, הצליחה להחזיק מעמד. לעומת זאת, בזקנתה ובחוליה, עם אובדן של חבריה ובפרט לאחר שבעלה נפטר, קרה השבר. הדיסוציאציה המאסיבית שהגנה עליה נשברה כעת, הזיכרונות עלו וצפו ועמם הכאב הייאוש והרצון שלה למות ולסיים עם הסבל.
ואולם, התפתחותו של הטיפול יצרה שינוי. כשנתיים לאחר שהתחלנו בטיפול חיה ביקשה שאעזור לה לתעד את סיפורה במלחמה, והוסיפה שאת קורותיה לפני המלחמה תתעד עם ביתה. באותה תקופה היא ביקשה שנעבור מהסלון שם היינו נפגשות לממ"ד בביתה, שקראנו לו אחר כך "הבונקר". שם, באותו בונקר, הרגישה מוגנת ובטוחה. אני זוכרת את הפגישות האלו באופן מיוחד. היינו יושבות קרוב אחת לשנייה בחדר הקטן כשהדלת מוגפת, מנותקות לגמרי מהעולם: רק היא מספרת ואני כותבת.
חיה רצתה שנפסיק לתעד לאחר שסיימנו לכתוב על תקופת המלחמה משום שלדבריה "חייה נגמרו שם". שוחחתי אתה רבות על החשיבות של השלמת סיפור חייה כחלק מהנרטיב שלה. לבסוף נמצאה פשרה והיא הוסיפה עמוד אחד שסיכם בקצרה את חייה לאחר עלייתה ארצה.
חיה פתחה את התיעוד על משפחתה במילות השיר של גרוסמן, אותו נהגה לשמוע שוב ושוב ושוב:
"יש רגע קצר בין אדר לניסן, שהטבע צוהל בכל פה. הוא שופע חיים, שיכור ומבושם, איך שיופי יכול לרפא. נסער ומשולהב, ומתיז ניצוצות, אך עוד רגע יבול ויצהיב, הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת, קצר פה כל כך האביב".
בתיעוד עסקנו רבות בתקופה ששהתה באושוויץ עם אמה, והיא בת ארבע עשרה. עד כה מיעטה לדבר על התקופה הזו, וכעת דיברה בפירוט. חיה אמרה שעברה כל מה "שבוגרי אושוויץ" עברו, לרבות גילוח שיער, רחצה ללא סבון, ואותו לבוש של חצאית ענקית דמוית פיג'מה. חיה אמרה שישנם מראות שאדם נושא כל ימי חייו. כזאת הייתה התמונה שנגלתה לעיניה בעוזבם את המקלחת, מראה מבעית של אמהּ מגולחת ראש. היא זוכרת שפתאום קלטה שגם היא נראית ככה: יחד עם השערות והבגדים שללו מהם גם את מי שהם והם בעצם כלום. חיה תיארה את החיים הקשים באושוויץ, את האופן בו אילצו אותם לצאת בחמש בבוקר בקור ובשלג לספירה ("צלאפל"), ואם אחת לא נמצאה היו משאירים אותם במשך שעות על הברכיים בשלג עד לשחרור המיוחל. חיה זכרה שהיא, אמה ושכנות לצריף היו מבשלות בכאילו מאכלים אהובים מהבית כדי להשכיח לרגע את הרעב המכרסם. באותם הרגעים הן היו מבטיחות לעצמן שמי שישרוד יהיה חייב לספר את מה שהן עברו, ועדיף שכמה שיותר ישרדו ויספרו, אחרת יחשבו שהסיפורים הזויים ושקריים ושהן משוגעות. חיה נזכרה בכך שאמרה לאמהּ שאין לה כבר כוח ושיש אנשים שרצים לגדר ומתחשמלים כך שההסבל שלהם נגמר. בתגובה, אמה הייתה אומרת שיש להם תפקיד - מי שישרוד יהיה חייב לספר. חיה ואמה הצליחו לשרוד שתי אקציות אך בשלישית הופרדו. היא הציגה לי שוב ושוב את אותה אקציה שבה היא ואמהּ עמדו שלוש שעות זו לצד זו, ושתיהן יודעות שהאֵם עלולה להישלח הפעם לתאי הגזים. היא סיפרה איך באותן שעות גורליות אימא ניסתה להכין אותה לחיים בלעדיה, סיפרה לה על קיום יחסי מין פעם ראשונה, וגילתה לה סוד משפחתי מטלטל. באותה שיחה חיה הטיחה באמהּ את השאלה מדוע ילדה אותה לעולם של סבל. עד היום היא מייסרת את עצמה על המילים שהטיחה באם ולא מסוגלת לסלוח לעצמה.
היא זוכרת היטב את המסר שאמהּ העבירה לה: אם היא, האם, לא תשרוד, התפקיד של חיה יהיה לדאוג לאחיה ולאביה. היא ציוותה שחיה תתקדם לפניה מבלי להסתכל אחור, כי אם יראו שהן דומות היא עלולה להישלח יחד אתה לתאי הגזים. חיה סיפרה לי שלא ענתה לאם ולא נפרדה ממנה. היא הייתה שרויה בהלם, התקדמה בתור כמו רובוט ולא הסתובבה לאחור כפי שאימה ציוותה עליה. רק אחר כך כשהגיעה לצריף נחתה עליה פתאום ההכרה המבעיתה שאימה כבר לא תחזור והיא נותרה לבדה, חסרת הגנה בעולם אכזרי, שרירותי וחסר צדק. באותו רגע, בו הבינה ששום דבר ממה שהיה לא יהיה עוד, התרחשה ההתמוטטות. זה הרגע שבו התרחש השבר הבסיסי, הרגע שבו חוררה המעטפת לעד, רגע שצבע את כל חייה בהמשך; ודרך הפריזמה הזאת אפשר להבין את כל מבנה אישיותה. זהו מבנה שברומברג (1998) מכנה מבנה אישיות דיסוציאטיבי: לנפש מנגנון ויסות והגנה מפני טראומה מהעבר, על רקע הפחד שתתרחש שוב.
חיה סיפרה ואני כתבתי. כששמעתי את סיפורה הדמעות שלי זלגו מעצמן ואני לא הייתי מסוגלת להפסיקן. חיה הביטה בי אז בעיניים פעורות והבעת בעתה על פניה. היא אמרה שלא בכתה בסיטואציות שונות בחייה: לא בכתה כשהופרדה מאימא, לא בכתה כאשר שבה לאחר המלחמה לביתה בתקווה שתמצא את אביה ואחיה, ונודע לה שנהרגו, לא בכתה כשבעלה ניפטר. כזו היא, רוצה כל כך לבכות ולא מסוגלת. באותה תקופה החלה לשמוע את הדיסק של יעקוב גלעד ויהודה פוליקר אפר ואבק שוב ושוב ושוב. אני זוכרת את אותו היום בו סיפרה לי בהתרגשות עצומה שהצליחה בפעם הראשונה סוף סוף לבכות. פעם אחרת סיפרה לי בעיניים נוצצות מדמעות שצפתה בטלוויזיה בילד ממוצא זר שהופרד בצעקות שבר ובכי נוראי מאמו המאמצת שגידלה אותו בארץ לאחר שהוחלט בבית משפט שעליו להישלח לאמו הביולוגית בחו"ל, אימא שכלל אינו מכיר, אישה שזרה לו. היה זה רגע מכונן בטיפול: הדמעות הן כבר דמעותיה שלה, והיא לא זקוקה לדמעותיי.
סירולניק (2014) פסיכיאטר ניצול שואה, מדגיש בספרו האוטוביוגרפי "ברח החיים מחכים לך" את החשיבות העצומה לתיעוד ולארגון הזיכרונות, אך חשובה לא פחות לדעתו תגובתו של המאזין לסיפור. הפרידה הגורלית מאמהּ הותירה את חיה אילמת: לא היה שם אדם שיאזין לסיפורה, שיעכל את הבלתי ניתן לעיכול. לדמעות שלי היה תפקיד כדי שהדמעות שלה יוכלו להופיע.
ההחלמה האמִתית מכאב ומטראומה דורשת "עבודת אבל" שבמהותה מסתכלת לאחור כתנאי מקדים והכרחי להליכה קדימה. כמו אשת לוט, גם חיה עמדה מול הציווי להמשיך הלאה. גם חיה וגם אשת לוט לא הצליחו בכך, וקפאו כל אחת בדרכה. הטיפול והתיעוד היוו את הגשר בין העבר של חיה להווה שלה. באמצעות הטיפול והתיעוד חיה הפרה את הציווי של אימה ושל החברה הישראלית לא להסתכל אחורה. ציווי זה הותיר אותה עם אבל פתולוגי, לא מעובד ודיסוציאטיבי שלא אפשר לה לכתוב מחדש את הנרטיב של חייה.
דשא (2012) מדברת על תהליך התיעוד כמאפשר פיוס בין העולם שנהרס לזה שנבנה. התיעוד נשען על האיזון העדין בין עבודה על הישן לבין יצירת קונטקסט חדש, תוך כדי הכרה כואבת בגבולות התיקון. לתהליך מתן העדות בנוכחות אדם אחר כוח מחייה ומרפא. נוצרת חוויה של קיום, רצף, וחיות, היוצרת תנועה מגוף לנפש, מהקונקרטי לסימבולי, משיגעון לשפיות ומאבל להשלמה. וכך גם חיה מסוגלת כיום לנוע יותר בחופשיות הלוך חזור בין העבר, ההווה והעתיד ובין העמדה הדפרסיבית לסכיזו פרנואידית. התיעוד היה נדבך נוסף בשיקום של חיה: היא הרגישה שהיא השיבה את חובתה למתים בכך שסיפרה את סיפורם, ובעקבות זאת הרגישה גם הקלה.
בתה סייעה לה בתהליך הכתיבה, ההגהה וההוצאה לאור של הספר, שהושלם לאחר כשנתיים. הן גם הצליחו לגייס תרומות והוציאו לאור עוד שישים ספרים, אותם חילקו לבתי ספר תיכוניים לפני שנסעו למסע לפולין. חיה סיפרה אז לראשונה את סיפורה בתיכון של נכדה. היא אמרה שלאחר שסיפרה ניגשו תלמידי התיכון אחד אחד, חיבקו אותה ועטפו אותה באהבה ודמעותיה זולגות.
סיכום
במסגרת כתיבת המאמר אני משתמשת בערבוביה בין עבר להווה ובן הווה לעבר, הם כופים את עצמם עליי, חזקים ממני, ואני כמו יוצקת תוכן תחבירי לאופייה הדמוני של הטראומה שמנכיחה את עצמה בהווה, בכאן ועכשיו. נפשה של חיה התייסרה בקונפליקט בלתי נסבל בין יצר החיים ליצר המוות, בין הנאמנות למתים לנאמנות לחיים, בניסיון למצוא פשרה בין שני העולמות כך שלא תצטרך לזנוח אף אחד מהם. היא פעלה בעולם במתח כרוני, בתחושה שכל רגע יכול לשוב ולהתרחש אסון. באותם מצבים שפירשה כמאיימים העולם הפך לחד-ממדי, לאכזרי ולתוקפני, והתרחשה הרגרסיה לעמדה סכיזו פרנואידית, לאז ושם.
ההתמרה בטיפול התרחשה בקשר ביני לבינה. קולה של פרספונה נדם ודמעותיה של חיה קפאו כשהופרדו מהאימהות שלהן, ואני, בדומה לדמטר, לא ויתרתי על חיה. הייתי "האם הבוכה". כך בהדרגה התחלתי לייצג בעולמה הפנימי אם נוכחת, עדה, ושותפה לסבלה בניגוד לאם נעדרת, מעין נוכחות מחייה.
הדרך שחיה עברה בטיפול היא דרך משמעותית. בעקבות הטיפול היא כבר לא מדברת על רצונה למות, לא עסוקה בהצלת החתולים ומאפשרת לילדיה יותר נפרדות. חיה סיימה את התיעוד, ואיכות חייה השתפרה. יש ועוד יהיו לה ימים קשים, ימים שבהם הטראומה תשוב ותנכיח את עצמה. באותם רגעים קשים שהתרחשו בטיפול לאחר התיעוד, היא הייתה מסוגלת לתת לי יותר להתקרב אליה, ולתמוך בה. הדמעות הן כבר שלה, בבעלותה, יורדות וממיסות שנים של שנאה, זעם, אימה ובעיקר סבל נוראי. לתחושתי היא הרגישה קצת פחות לבד - יש לה את עצמה, יש לה אותי ואת האם "המיטיבה" שנבנתה בתוכה.
לצערי הטיפול בחיה הסתיים באופן פתאומי ואכזרי לאחר חמש שנים מסיבות ביורוקרטיות. ככל שניסינו לשנות את רוע הגזרה לא הצלחנו וניתנו לנו שלושה חודשים להיפרד. היה על חיה לפנות לגרמנים למימון המשך הטיפול. חיה הייתה חד משמעית בעניין - היא לגרמנים לא תפנה שוב. כך נפרדנו, באמירה שלה שמצאה מדקר מומלץ שאתו תמשיך את הדרך ושהיא מרגישה בסדר. בפרידה הייתה מרוחקת וקרה, כמו מוחקת את השנים בהן צעדנו יחד. שוב חוותה נטישה והתנתקה. ניסיתי לעבד את הפרידה אך חיה התנגדה, עשתה דוולואציה לטיפול.
אי-אפשר לטעון להחלמה מלאה. יש טראומות שאפשר ללמוד לחיות אתן, אך לא ניתן להחלים מהן. כך היא הטראומה שחיה עברה, נערה שנותרה לבד בעולם.
הערות
- שם בדוי, פרטים אודותיה שונו לצורך המאמר.
מקורות
בולס, כ. (2012). השאלה האין סופית, מגנס (עמ' 149-163)
דשא, י. (2012). היה או לא היה: www.hebpsy.net/communiy...&page=12
ביון, ו (2003). במחשבה שניה. ת"א: תולעת ספרים.
בלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי. ת"א: עם עובד. (עמ' 46-65)
סירולינק, ב. (2014). ברח החיים קוראים לך (תרגום: בן יעקוב). בן שמן: מודן.
פרויד, ז’. (1914) . היזכרות, חזרה ועיבוד. בתוך: ע. ברמן וע. רולניק (עורכים), הטיפול הפסיכואנליטי, תרגום: ע’ רולניק, תל אביב: עם עובד, עמ’ 119-114.
Bromberg P.M (1998) Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma and dissociation. New Jeresy :Analitic press
