ניצול מיני במשפחה- היעלה על הדעת?
נעמה בר-שדה
אנו ניצבים משותקים נוכח כל מקרה נוסף של ניצול מיני או ניצול אחר של הורה את ילדו. נותרים עם השאלה הבלתי נתפסת, כיצד הדבר יכול להתרחש?!
מאוימים, שואלים את עצמנו, שמא הדבר יכול לקרות גם לנו. האם ברגע מסוים גם אנו, חלילה, עלולים להפוך עורנו ולהפך משומרי ילדינו למתעמרים בהם. האם גם אנו, או הקרובים לנו, עלולים לעבור מגילויי חיבה גופניים, מהנים ונורמאליים אל גילויים מיניים פתולוגיים?
איך ניתן להבין מעשים כמו אלו של ההורים מאנז'ה בצרפת, או של אלה המואשמים בגילוי עריות חדשות לבקרים?
לרגעים, הופכים צרכיהם של ההורים לצרכים השליטים והבלעדיים, לכאלה שהם לא יכולים להתגבר עליהם, גם לא לטובת ילדיהם, ציפורי נפשם.
או אז יקראו לעזרתם את ההגנות שלהם. הגנות אלה שכל אחד מאיתנו מצויד בהן ומפעיל אותן, כדי להתמודד עם מצבים קשים או בלתי אפשריים. אלו ששומרות עלינו מפני חדירתם של תכנים לא מודעים בלתי נסבלים.
במקרה זה, ההגנות משרתות את הפרת סדרי עולם. הורים שבטבעם נועדו כדי לטפל בילדיהם, לאהוב אותם ולשמור על בריאותם הפיזית והנפשית, הופכים לְפוגעים בהם, ולמנצלים אותם.
הם משתמשים ב"צבא המרגיעים והמשכנעים" (ההגנות), גם כדי שמעשה גילוי העריות יהיה נסבל בעיניהם, ויוכלו להמשיך לנהל חייהם וחיי משפחתם, כאילו " דבר לא ארע ".
מהם הצרכים עליהם ההורים, אינם יכולים לוותר לטובת ילדיהם הרכים?
האם 'האדם הסביר' יבין אותם או יאמר לעצמו "במצב עניינים זה גם אני הייתי פועל כך"?
רובנו לא פוגעים בילדינו. כנראה שהצרכים שלנו שונים, ומבנה האישיות אחר. גם הדינאמיקה המשפחתית שונה.
ידוע, כי צורך שניתן לדחייה, להתעלמות, לביטול או לנטרול על ידי האחד, הופך עבור האחר להיות לצורך קיומי, כזה שבלעדיו אינו יכול לשרוד.
ערך קיומי זה יכול להיות מתמשך או רגעי. לרגע הוא בלתי ניתן לשליטה וברגע האחר הוא ניתן להידחות, ולהיבלם. כאלה הם הצרכים של ההורים המעורבים בגילוי עריות, הנעים בין היכולת לשלוט עליהם, לבין חוסר היכולת להתנגד להם. לעיתים קרובות התהליך מלווה במאבקים פנימיים, כאשר החלקים ה"בריאים", הבוגרים והמתפקדים מנסים לבלום את אלה ה"חולים". את השלכות הכישלון נושא בעיקר הקורבן, אשר 'מותקף' על ידי הצרכים הבלתי נשלטים של האב.
האב שמבצע בבתו גילוי עריות, היה לעיתים קורבן לאלימות הורית ולהזנחה רגשית. במקרים רבים הוא חסר בשלות ותלותי. יש ואינו מסוגל ליצור קשרים מספקים מחוץ למשפחתו, חסר יכולת להתייחס לנשים בוגרות, ולכן חושש מגירושין. במקרה זה הוא מעדיף למצוא פתרון לזוגיות שלו בתוך המשפחה.
לפעמים הוא מאוים על ידי אשתו, וחווה אותה כדוחה וכמנוכרת מינית. במקרים מסוימים גילוי העריות הינו סוג של נקמת הבעל באשתו, על כי חש נחות ממנה. אבות אחרים סובלים מסטייה (פרוורסיה) נוספת, ומתברר שהם פדופילים, אשר יכולים לבוא על סיפוקם המיני המלא רק בקשר עם ילדות או ילדים.
פתרון גילוי העריות נתפס על ידי האב, כפתרון האפשרי היחידי, כדי שלא יחווה את מה שלא נסבל בעיניו.
ההכחשה תשמש אותו לשכנוע עצמי שבתו "כלל לא סובלת". הוא אפילו משכנע את עצמו, כי הוא "רואה בעיניה שהיא נהנית" ומגייס לטובתו 'עדויות' פיזיולוגיות מחזקות כמו 'סימני אורגזמה' של הילדה. ההוכחה המרגיעה מכולן עבורו, היא הוודאות בעיניו ש"היא לא התנגדה", מבלי יכולת לראות את השיתוק שבתו לקתה בו. הוא לא מבחין בשוק שכרוך בחוויה של ילדה שאביה, אותו הכירה כמגִנה ואוהבה, הופך לנגד עיניה שוב ושוב למתעמר בה ול'מאהבה'.
האב גם עלול לשכנע עצמו, כי הקשר הפרטי, האינטימי והמיוחד שבינו לבתו הנבחרת, יכשיר אותה להיות בת זוג נאותה, עם כישורים מיניים מפותחים. הוא יהיה בטוח, שאין כמו הכנה מעשית לתפקיד כה מורכב בחייה.
כך עיוותי החשיבה שלו מגויסים על מנת שיוכל להמשיך במילוי צרכיו הסוטים.
כשם שלאבות הפוגעים מאפיינים שונים, כך לאמהות.
מרבית האמהות אינן יודעות ולוּ חצי דבר על הנעשה בין האב לבתם או בנם. כשהמעשה נחשף, הן עומדות לצד הילד/ה הפגוע/ה, תומכות, מגָנות את האב ומפרקות את המערכת הזוגית.
אולם, כ-25% מן האמהות עומדות מנגד ואינן מונעות את המעשה. יודעות-לא יודעות אודותיו. באמצעות שימוש בהכחשה האם יכולה "לא לראות" את שרואה, ובאמצעות ההדחקה - "לא לדעת" את שיודעת.
מדוע?
אפשר שעבורה גילוי עריות הוא הפתרון למצוקתה הקשה. זוהי אם הימנעותית, שלא תחפש מידע אשר יחשוף את המתרחש.
יתכן והיא חלשה, חשה עצמה ילדה, שאיננה יכולה להתמודד עם תביעותיו המיניות של בן-זוגה , ובמובן מסוים דוחפת את בתה לזרועותיו. לעיתים היא פסיבית, תלותית, מוכית או חולה, ומקריבה את ילדה בשירות צרכיה. יש והייתה בעצמה קורבן לגילוי עריות מצד אביה, והיא משחזרת באמצעות בתה את היחסים עמו. לפעמים היא מרוחקת רגשית מבעלה וילדיה כאחת.
במקרים מסוימים האם בעלת סטייה (פרוורסיה) ונהנית מהמציצנות (וויריזם) ביחסים בין האב לבתו.
האחריות לגילוי העריות מוטלת על כתפי האב. לפעמים בדינאמיקה זוגית מסוימת, שותפה לה גם האם. יש המגדירים משפחות מסוג זה כ 'מועדות' לגילוי עריות. ביניהן ניתן לפגוש את המשפחה 'העבריינית', אשר כללי ההתנהגות שלה עומדים בסתירה לכללים המקובלים. בני המשפחה תופסים האחד את השני כזרים והקשרים ביניהם מקריים. המשפחה ה 'מבודדת' (כתוצאה מניתוק גיאוגראפי, קשיי שפה בשל היותה מהגרת וכיו"ב), מעודדת בנוקשותה את סיפוק הצרכים המלא בתוכה, כולל הצרכים המיניים, כאילו זו הדרך היחידה העומדת לרשותה. במשפחה ה'קונפליקטואלית', אותה פגשנו, צרכי ההורים אינם ניתנים לדחייה. הם מתעלמים מהטאבו החברתי הבסיסי, ופועלים בכל דרך כדי לא לחוש בחסר כלשהו, גם באמצעות השימוש לרעה בילדיהם.
בדרך-כלל יותר מאשר גורם אחד מביא את האב לנצל מינית את בתו או בנו. שילוב של נסיבות-עבר עם נסיבות-הווה ועם מאפיינים אישיותיים, הם אשר יאפשרו התפתחותה של הפרעה נפשית כה חמורה, בעקבותיה אדם פוגע באופן פעיל ובוטה ביקר לו מכל.
כך מתנהלת לה המערכת המשפחתית הסגורה, הסבוכה והמעוותת, ומאפשרת קיומה של פגיעה כה נוראה. יש מקרים בהם חשיפת הסוד מנתקת את החיבורים הפתולוגיים, ומאפשרת את הפסקת ההתעללות. מכאן אמורה להתחיל מסכת מורכבת, ארוכה וקשה מאוד של טיפול ושיקום חיי הקורבן והקשרים עם בני המשפחה. לעומת זאת, במקרים אחרים הקורבן מעז/ה לחשוף את הסוד רק שנים ארוכות לאחר שהניצול המיני פסק לחלוטין, או עבר לבת/בן משפחה אחר. בכל מקרה, הנזקים הנפשיים עצומים, ומאופיינים לעיתים קרובות בתגובה פוסט-טראומטית, אשר פוגעת בתפקוד ברמות שונות ובתחומים שונים.
לצערנו, תגובה שכיחה של ההורים נוכח חשיפת הסוד, היא המשך ההתגוננות, הכחשת המציאות והשלכת האשמה על הקורבן, המתואר/ת כשקרן/נית. מעבר להשפעה הישירה על הקורבן שעובר/ת בכך התעמרות נוספת, לא מתאפשר במקרים אלו טיפול נפשי עם היבט מניעתי לאב הפוגע ולאם משתפת הפעולה, ויש סיכון שהניצול המיני של הקורבן או של ילד אחר במשפחה ימשך.
כאן נכנסים לתמונה גורמי בריאות הנפש השונים, שמתפקידם לבוא לעזרת המשפחה גם בכך, שלא יאפשרו לה להמשיך ולחיות בתוך סגירותה החולנית, הבולמת כל תהליך של שינוי או הבראה.
