ואם לא היה, לשם מה הומצא?1
מחשבות פסיכואנליטיות על מציאות ובדייה ב"אל תספר לאחיך" של מאיר שלו
מאת ללי תנעמי
"בְּאֶמְצַע הַנָּתִיב שֶׁל חַיֵּינוּ
מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בְּיַעַר רְווּי אֲפֵלָה,
כִּי דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר אָבַד וְאֵינֶנּוּ.
אַי, קָשֶׁה לוֹמַר כַּמָּה הָיְתָה פִּרְאוּתוֹ גְּדוֹלָה,
מָּה עיקשׁ הָיָה וְלֹא נִתָּן לְהֵחָדֵר,
שֶׁבַּמַּחְשָׁבָה – הָאֵימָה בִּי שׁוּב עוֹלָה!.. (דנטה, הקומדיה האלוהית).
ספרו האחרון של מאיר שלו, "אל תספר לאחיך", מהווה בעיני מילון פסיכואנליטי רב גוונים וצורות המבטא את החשיבה של מספר הוגים בתיאוריית יחסי אובייקט. הסיפור המרכזי, המתאר את פגישתם הסוערת של איתמר ושרון, מסופר מפיו של איתמר. המאמר הנוכחי שואל באיזו מידה הסיפור מבטא אירועים ממשיים או מהווה בדייה החובקת בתוכה חלום. ואם בדייה, מדוע בודה איתמר את הארועים? לצד ביאור סמלי החלום מצביע המאמר על מעמדן של דמויות המשנה כחלקי עצמי מפוצלים ומושלכים, ואף כ"חלקי מטפל" המאירים מזוויות שונות את התהליך האנליטי שאיתמר עובר לאורך הספר: המאמץ הכפייתי לשימור נפרדותו בעולם, פיזור השלכותיו וקשיי איסופן חזרה אליו. הפרשנות מלווה מצד אחד בתחושות אי נוחות ותסכול שלי כמטפלת פוטנציאלית בו ומצד שני ברצון לקבל בהשלמה את צרכיו הנפשיים.
המְספֵּר ברומן הוא איתמר דיסקין, יליד 1945. בזמן ההווה של הסיפור הוא בשנות השישים לחייו. איתמר חי עשרות שנים בארצות הברית ומתפרנס ממכון כושר אשר בבעלותו. התכונות המייחדות אותו הן מעטות: יופיו יוצא הדופן וראייתו הלקויה עד כי הוא חש חסר אונים ללא משקפיו, למעשה כמעט עיוור. איתמר אינו מתייהר ביופיו, לא משתמש בו באופן שאינו הוגן ואינו מתרברב בו, אלא מדגיש את בינוניותו בשאר התחומים והתכונות. עם זאת, ליופיו השלכה מרכזית על חייו ועל מה שמהווה את ציר העלילה המרכזי בספר: באחד מערבי המפגשים הקבועים המתקיימים אחת לשנה בין איתמר ובין אחיו הצעיר בועז, בלילה רווי אלכוהול, מספר איתמר את קורותיו בלילה אחד שאירע כ-20 שנים קודם לכן. בלילה ההוא פגש איתמר אשה שחשקה בו, אספה אותו לביתה המבודד הממוקם עמוק בפרדסי השרון, ולמעשה כלאה אותו ללילה שלם בתחבולה פשוטה: החביאה את משקפיו ומשקפיו הרזרביים. לצד סיפור יחסים מרכזי זה, הכולל תיאורי יחסי מין לעיתים ביזריים ואכזריים, מתוארים בספר משעולים משניים של מערכות יחסים עם שלל דמויות נוספות: מיכל כאקסית מיתולוגית אהובה; שרון כאשה החושקת באיתמר בעיקר בשל היותו יפה תואר; אימו ואביו על יחסיהם המעורערים וההרסניים להם היה עד פעיל ומופעל; מאיה אשתו של בועז; רופאת העיניים המיתולוגית והמוערכת של איתמר; ידידיו של איתמר בארה"ב; וחברו בישראל, גדי. כל אלה מתוארים ומוצגים בספר באופן מפוצל וחד ממדי. ברשימה זו אטיל ספק באמיתות הסיפורים. האם אכן התרחשו כפי שאיתמר מספר או שהומצאו על מנת לבטא, או לספק, את צרכיו הנפשיים? ואם הומצאו, לשם מה?
אל תספר! - יחסי איתמר עם אמו והמאמץ הכפייתי לשימור נפרדותו בעולם
שם הספר, "אל תספר לאחיך", טומן בחובו תמה מרכזית על יחסים משולשים בהם משתתף איתמר. בשני מקרים שונים המתוארים בספר מבקשת אשה מאיתמר: "אל תספר לאחיך". האשה במקרה אחד היא אימו רחל ובמקרה השני מאיה אשתו של בועז. שתיהן מבקשות שלא יספר שני אירועים המהדהדים את תסביך אדיפוס וחרדת הסירוס. אימו דורשת ממנו שלא יספר לאחיו שהיא למעשה הרגה את אביהם בכך שהניחה לו לגסוס למולה, ומאיה מבקשת שלא יספר לאחיו על מעלליה של שרון.
בניסיון להבין את נפשו של איתמר מבחינה פסיכואנליטית נשער כי הוא לא קיבל את שהיה אמור לזכות בו בשלב המושקעות האימהית הראשונית ההכרחית לצמיחה ולהתפתחות בריאה (ווניקוט, 2018; קוהוט, 2014). איתמר גדל ככל הנראה בתוך קשר סימביוטי עם אימו ונאלץ לפתח מבנים הגנתיים אחדים למניעת היבלעות ואילמות מולה. בועז אחיו שואל אותו לגבי אימו: "על מה היה לך לנקום בה, הרי היית הילד שלה", ואיתמר עונה בכאב: "על זה בדיוק, בועז" (שלו, 2022, עמ' 97). להוציא אולי את רופאת העיניים שלו, לא עמדו לשירותו של איתמר זולתי עצמי מואדרים, משקפים ומתקפים. בגידולו של איתמר התערבבה, לפי פרנצי (2017), שפת הרוך בשפת התשוקה. הוא נדרש להתבגר מהר ומוקדם מידי. כך הוא מתאר את תחושותיו בעקבות תקרית אלימה בינו לבין שרון: "[שרון] שבה והרכינה את ראשה והכניסה את אצבעי החתוכה אל תוך פיה. נבהלתי, כאבתי, נעם לי. היא סגרה על האצבע את שפתיה, ינקה אותה בעדינות, החליקה בלשונה על החתך" (עמ' 228). כאשר היה ילד, סיפוק צרכיה הנרקיסיסטיים של אימו התבטא בהאדרה חסרת גבולות של יופיו החיצוני ונראה שתרם לראייה מפצלת של עולמו, לפיצול בנפשו ולהקפאה בהתפתחותו. אימו האדירה את חיצוניותו על פני זו של בועז (שזכה להאדרה אחרת מצד אביו), השליכה עליו תכונות של יופי, עדינות ופגיעות, וכך הפכה אותו למעשה ל"לא נראה" ולסובל מחסכים נרקיסיסטיים. איתמר נאלץ לפתח מבנים הגנתיים פרימיטיביים למניעת היבלעות ואילמות אל מול אימו. כאשר בועז שואל: "על מה היה לך לנקום בה [באמא], הרי היית הילד שלה", איתמר עונה בכאב: על זה בדיוק, בועז" (עמ' 90), ובהמשך מוסיף: "ואמא, עם ההתלקקות שלה סביב איך אני נראה, הרגה אותי" (עמ' 190).
ווניקוט (2018) קבע כי היעדרותה של האֵם, או חוסר הקשב וההתאמה שלה לתינוקה, מובילים לפגיעה בהמשכיות תחושת הווייתו, וכי כישלונות אימהיים מרובים מייצרים אצלו חוויה של איום בהכחדה, שהיא התגלמות חרדת המוות. ביטוי לכך ניתן לראות באלימות הנבנית בין איתמר לשרון לאורך פגישתם ובתיאורי החרדה התוקפים אותו למרות שלמעשה אינו באמת בסכנה. איתמר אינו יכול לראות באימו אדם שלם בעל רצונות וצרכים משלו. הוא רואה בעיקר את האופן שבו נפגע ממנה וממערכת היחסים בינה ובין אביו. תחושה זו חוזרת על עצמה באופן כפייתי, הרסני ומשתק גם ביחסיו עם נשים אחרות.
להיווצרות מצב זה היתה אחראית כנראה לא רק אימו אלא גם אביו. דמותו והפונקציה שהיה יכול להוות עבור איתמר – במובן מסורתי, פרוידיאני וארכיטיפי – היו יכולים להציל אותו מ"הכלא" הראשוני עם אימו, לאפשר את תהליך הספרציה הטבעי, ולהצילו גם מה"כלא" השני, הסימבולי, עם שרון. לפי לאקאן (בן אמו, 2019), תפקודו של האב הארכאי נמדד ביכולתו של המערך הנפשי לעכב, לבלום, ולחסום את העודפות הדחפית של הילד וכך לבלום, לעכב ולחסום את המשיכה הבלתי נדלית אל האם (בדמותה של מיכל כפי שאנסה לשכנע בהמשך). אולם, כאמור, לא כך קרה לאיתמר. הוא ממשיך לחפש באופן נואש וסיזיפי את החלק הארכאי המיטיב, אך האבוד, של האם.
בהקשר זה אני מוצאת עצמי מהרהרת בשמו של איתמר. את שמו, הוא מספר, נתנה לו אימו והקפידה לבטא אותו במלרע חגיגי. ואני חושבת על "איתה" במובן "עימה" בתחילת השם ועל הדגשת ה"מר" בסופו: "איתה – מר", ואולי גם איתם, עם שני הוריו, מר.
איום על עצמיותו של איתמר ניתן לזהות גם על פי דפוסי התקשרות אותם ניסח בולבי (2016). בהתאם לתיאוריה זו ניתן להעריך כי איתמר פיתח דפוס התקשרות נמנעת לפיו הקירבה לאדם אחר גורמת לתחושת אי-נוחות, והקשר נתפס כמאיים על עצם הקיום. דפוס זה נראה באנשים אשר חוו בילדותם קירבה שלא היתה מיטיבה, מכילה ומנחמת, אלא פוגענית ובעלת פוטנציאל הרסני. באיתמר מתקיימים שני גורמים להתפתחות סגנון התקשרות כזה: חוויה של קשר אימהי חודרני ושתלטני מכאן, וקשר צמוד ומגונן ללא נפרדות וגבולות עצמי מכאן. איתמר אומר לבועז: "אבל אמא שלך? אין לה גבולות. אם היא היתה בעל חיים, היא היתה פולשת למאורה שלי. אם היא היתה רופאה מנתחת, היא היתה מסדרת אותי מחדש" (שלו, 2022, עמ' 65).
דוגמה מובהקת להשפעות ארכאיות אלה על איתמר אפשר למצוא בסיפור הנערים במעלית. איתמר מספר בפירוט על תחושות הגועל שאחזו בו מטיפת מים שדבקה בו מנערים אותם פגש במעלית בדרכו חזרה לחדרו בבית המלון. בעודו מתאר מקרה זה ואת המקלחת שלאחריו, עלתה בי מחשבה כי הוא חש צורך לשטוף את עצמו ממש כמו אדם שעבר הטרדה מינית (למעשה דמיינתי נערה, מה שעשוי לבטא את החלק הנשי באיתמר, שהוא המודגש אך מודחק). אולי אפילו אונס. איתמר מספר: "שעה ארוכה עמדתי תחת זרם המים. שטפתי מעלי את המולת שיחתם ואת זוהם טיפתם".
נראה כי איתמר מתרגם כל קשר אנושי ומה שמתלווה אליו לשפה של חדירה וטשטוש גבולות. הוא אומר לשרון: "אני צריך כבר להיות לבד. השריר של הביחד התנוון אצלי... אני גבר שחי לבד, ואוהב את הבדידות הזאת" (שלו, 2022, עמ' 173). את היצמדותו למשקפיו, המתוארת בספר כחרדתית, בלתי מותאמת ולא מווסתת, ניתן לראות כסמל או ביטוי לשימור הנפרדות מאימו ומהעולם בכלל. ניתן לראות בה גם ניסיון לשמור על אחדותו אל מול הפרגמנטציות אשר מאיימות לחורר בו "נקבי העדר עצמי" ולהקפיא את התפתחות נפשו. התפרקות כזו של העצמי, או עיוות משמעותי של תחושותיו, מאפיינים על פי קוהוט (2014) מצב פסיכוטי. אולי מפניו מגן על עצמו איתמר.
בכל זאת, לספר! הארכיטקטורה הנפשית עולה מתוך הבדייה
אדי הפנטסיה אודות מיכל מהווים עבור איתמר תחליף זמין לחיים בוגרים, אקטיביים וקונפליקטואליים, אך לפחות באופן מודע נראה כי הוא אינו מוטרד מכך. הוא חי לבדו, רחוק ממשפחתו, פוגש את אחיו וחברו גדי רק אחת לשנה, אין לו בת זוג או עבודה משמעותית. למעשה, מעולם לא היה במערכת יחסים זוגית ארוכה ומשמעותית. הוא ממהר להפרד מנשים עמן הוא מקיים יחסים אינטימיים וחוזר ללון לבדו בביתו. את מיכל הוא ממשיך לחלום בנשים אותן הוא פוגש או סתם רואה: "התרמזת לי פתאום באשה אחרת... אז כבר הבנתי שאיננה את, אבל יש את שהגוף משיג את התודעה, הבשר מקדים את הנפש. שפתי, כמו מעצמן, כבר חייכו אליה ועיניי אחזו בה". ובהמשך: "ככה היה גם בלילה ההוא, בביתה של שרון... איתה ובה – גם אז חשבתי על מיכל, כמו שחשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" (שלו, 2022, עמ' 110).
ומה בכך? לאורך הספר איתמר אינו מביע אי שביעות רצון מחייו וממצבו – לא רצון או תקווה לשינוי או התפתחות ולא סקרנות להבנת עולמו הפנימי. האם התייאש מלהשיג בת זוג קבועה? מלהשיג עבודה משמעותית יותר עבורו? האם הוא נמצא בדיסוציאציה חלקית? בדיכאון? נראה שלא! כמעט אין להשערות אלה סימוכין בכתוב. איתמר גם אינו תואם כל אבחנה על פי ה-DSM. בדומה ל"חפץ" ממחזהו של לוין (1972), מאבקו של איתמר להשגת הכרה בצרכיו וברצונותיו מעורר גיחוך ורחמים. למשל, כך שרון מגיבה לדרישתו לקבל בחזרה את משקפיו: "נו, מה קורה איתך גדי? (שהוא איתמר) אני לא אוהבת את זה. זה נראה כאילו אתה מתחנן". ואיתמר עונה: "אני אכן מתחנן... אנא שרון, תני לי את המשקפיים שלי, רחמי עלי, בבקשה" (שלו, 2022, עמ' 142). לעומת זאת, שלא כ"חפץ", לא מוצג איתמר כאומלל; לפחות לא באופן גלוי.
אילו היינו איתמר ואני כמטפלת יושבים בחדר טיפולים, היתה האותנטיות כמצפן לעבודתנו המשותפת לוקה בחסר. אינני בטוחה שהייתי מרגישה שאיתמר נמצא במקום חשוף המאפשר גילוי דבר מה לא ידוע על עצמו - כזה שהיה אולי מעדיף לא לדעת כי היה עלול לעורר בו תחושת פחד או סכנה. וכך, בחדר היו מוצאים רק אותי מפוחדת נוכח גילויים חדשים, ולא, כפי שחשב ביון (Thompson, 2004), את שנינו.
האמנם איתמר אינו מוטרד ממצבו? אני מרשה לעצמי להניח כי זה נכון באופן מודע בלבד. לאור המסופר, הלא מודע של איתמר ודאי סוער וגועש, כואב ושונא, חושק וחושש. הפער בין אדישותו המודעת לסערה המשוערת בלא מודע הביא אותי לחשוב על הסיפור מנקודת מבט של טיפול פסיכולוגי הנמשך שנים רבות ולקרוא את האירוע עם שרון כשיתוף בבדייה החובקת בתוכה חלום. ואכן, כמו בחלום מופיעים בסיפור נרטיבים חסרי הגיון המציגים סתירות פנימיות, אי רציפות וקפיצות בזמן. היינו מצפים להם גם ממבנה אישיות פסיכוטי במצב ערות (אוגדן, 2011), אך כאמור, הסיפור אינו תומך בהגדרה קלינית ברורה למצבו של איתמר. סביר יותר, לכן, שהם מבטאים את חוסר ההיגיון והעדר הקוהרנטיות המאפיינים את עבודת החלום לפי פרויד (2013). בקריאה כזו, שלל הדמויות המתוארות וקשרי הגומלין ביניהן עשויים לבטא פונקציות ותהליכים נפשיים הפועלים באיתמר עצמו: ייצוגים של אובייקטים מופנמים, חלקי אובייקט, חלקי עצמי מפוצלים ומושלכים ואף חלקי עצמי של מטפלים\ות. כפי שנראה להלן, רמזים לכך מופיעים לאורך הסיפור כולו.
אז היה או לא היה?! ואם לא היה, לשם מה הומצא? ואם הסיפור אכן הומצא, האם היה זה לשם סיפוק והנאה ששאב איתמר מעצם התרמית, או מעצם השיתוף בתכנים מיניים, או כחלק מפנטסיה לא מודעת לשליטה באמצעות הזדהות השלכתית? (ברונסטיין, 2008) יתכן, אך סביר יותר לדעתי שאיתמר מספר סיפור חד פעמי, יצירתי ואכזרי, שגם אם בחלקו הוא בדוי בכל זאת הוא חושף איזו אמת אודותיו והיא חשובה מהאמת העובדתית מאחורי הלילה עם שרון. נראה כי הצורך של איתמר לחוש הנאה וסיפוק מעצם ההקשבה של בועז (ושלנו הקוראים!) לדמיונו, לפחדיו ולחוסר האונים שלו עם שרון, ובאופן כללי בעולם, היא אמת שחשיבותה עולה על חשיבות העובדות המוצגות בסיפור. אולי זו דרכו לתאר את החוויה המשפילה וההרסנית של היות-מופעל ללא יכולת להתנגד מבחינה נפשית או פיסית. בהקשר זה כותב שפנצר (2009) כי "חשיבותו של סיפור אנושי כלשהו אינו רק בסך אמיתותיו העובדתיות. האדם, בספרו על עצמו, בונה ומתאר את הארכיטקטורה הפנימית שלו, שיש לה חוקים משלה ובראשם ביטול התיחום החד בין מה שהיה לבין מה שלא היה. בטריטוריה הזו, גם השקר, מניעיו ותהליכיו, הם אמת רמת ערך".
חלום הלילה עם שרון: בדייה כביטוי ללא-מודע
בעת קריאת הספר נזכרתי בשיחה שהיתה לי לאחרונה עם בתי. היא הלינה על הרגלי לכתוב הערות ורעיונות בגוף הספרים בהם אני קוראת, כולל מגוון הצעות, ניחושים וכמיהות לאופן סיומם. לעומת זאת, ציינה (אני לא זכרתי) שלא כך עשיתי בספר זה. אולי לא במקרה. הקריאה יצרה בי תחושה הדומה להאזנה למוסיקה אטונלית שנעדרת מרכז מארגן אחיד המעניק תחושה של כיווניות. בספר, כמו במוזיקה, ההווה המתהווה (יפה או לא, מיטיב או לא) הוא המורגש והעיקרי. אני מאמינה שהלך הקשבה זה, וכמובן שלל רמזים בספר עצמו, הובילו אותי לבסוף לכתיבה על הסיפור שמספר איתמר כחובק בתוכו חלום. בהקשר זה, ומתוך התבוננות לאחור בחוטי מחשבתי אשר הובילו לכתיבה, אני שמה לב שעשיתי שימוש בהרבה מילות ספק: אולי, יתכן, נראה ש-, כנראה. מילים אלה גילמו את הזהירות ואי הוודאות הקיימות כבסיס להבנת חלומות, במיוחד כאשר החולם אינו שותף לתהליך חיפוש הפשר.
מספר רב של ראיות תומך בפרשנות של חלום לסיפור הלילה של איתמר ושרון. למשל, האופן שבו בועז מתחקה אחר אי דיוקים וסתירות בסיפור שמספר איתמר ומבטא לא אחת ספקנות באשר לאמיתותו. הוא שואל את איתמר: "אתה בטוח שעישנו שם? ... אסור אצלינו לעשן במסעדות". (שלו, 2022, עמ' 13). וכאשר איתמר מספר לו ששאל את שרון: "תגידי... איך הצלחת להגיע מכאן אל הבר כל כך מהר?" בועז מגיב: "בדיוק מה שגם אני רציתי לשאול, אבל אני כבר חושש מהתגובות שלך" (עמ' 83). ישנם גם הדיווחים לא מדויקים של איתמר על זמני ההגעה שלו לישראל. הוא מצטדק באוזני בועז: "אנחנו לא בחקירה... זה סיפור אמיתי" או "אתה פשוט מת לתפוס אותי בסתירה או בטעות או בחולשה" (עמ' 75)". ובמקום אחר: "צר לי בועז... אם הקצב שלנו לא משביע את רצונך. אם היית אומר את זה קודם, הייתי ממציא לך סיפור". על כך בועז משיב: "ומה זה הייתי ממציא לך סיפור? אולי כבר המצאת". ולקראת סוף הספר איתמר מעלה את העניין באופן מפורש: "אתה רוצה לבדוק אם יש צלקת... אתה מטיל ספק בסיפור שלי ורוצה להיווכח שבאמת התרחש" (עמ' 228). וכאילו על מנת לאשר את עניין הסיפור כחלום, אומר איתמר לבועז: "שרון קמה ונעמדה מעלי, כפות רגליה משני עברי גופי... מין סולם יעקב" (עמ' 133).
תמיכה נוספת בפרשנות החלום מגיעה מתאור בית המלון שבו נפגשים איתמר ובועז. בית המלון משמש כרקע לחלום וכביטוי של הלא מודע. המלון ממוקם בסמוך לים. איתמר, שמביט על תנועתם ההולכת וחוזרת של גלי הים כאילו נוכח בחמקמקותו של הלא מודע ואולי אף בתחילתה של עבודה אנליטית, אומר: "בחושך, נראה המעבר כדלת אל עולם אחר". (שלו, 2022, עמ 72). לפי פרויד (2013) החלום על פרטיו מסגיר משאלות ילדות של איתמר: זעם, פחד, רצון לשליטה, וכמובן חשש מהתמזגות ומכניעה. לאורך הסיפור מופיעים שינויים רבים בתאורה ובעונות השנה שעשויים לבטא את חילופי המודע והלא-מודע: יום ולילה, אור וחשיכה, פגישה בבר אפלולי.
השימוש באור ובחשכה עשוי לבטא מתח בין הסתרה לגילוי, בין סיפוק הצורך המפתה לדעת (קתקסיס) לבין פעולת ההמנעות מידיעה (אנטיקתקסיס). ביטויים למתח זה ניתן למצוא בסיפור בכמה מקומות. למשל, בדבריו של איתמר אודות תחילת הפגישה בביתה של שרון: "נכנסנו. החושך נסך בי אי נוחות אבל שרון כבר נעה בזריזות מפינה לפינה, מדליקה מנורות בזו אחר זו. אור. חשתי אותו נוגע בעור פניי. סוף סוף... אני אוהב אור בהיר ואחיד על החדר כולו". ושרון שואלת: "ממה אתה חושש? מצללים? מהפתעות?" (שלו, 2022, עמ' 81). דוגמה נוספת מופיעה בדבריו של איתמר לאביו בעודו מחפש באופן נואש את משקפיו: "תדליק את האור, קראתי. קולי, גבוה ורם, הפתיע אותי. תדליק את האור תכף ומייד. שמעת!" (עמ' 184). איתמר יודע ולא יודע, רוצה לדעת ומפחד מכך. לאורך כל הספר הוא נע באזור הביניים של הידיעה החמקמקה. הלילה של איתמר עם שרון מתקיים במקום ללא שם, בשעות החשכה, במסתור. שרון מתוודה: "אני מעדיפה להזמין אותו אלי... איפה זה אלי? קצת קשה לי להסביר. זה לא מקום יישוב עם שם. אין גם רחוב ומספר" (שלו, 2022, עמ' 69). ביתה (משכנו של הלא מודע?) ממוקם בלב פרדסים. איתמר מגיע אליו לאחר נסיעה בשבילים צרים בדרך לא מוכרת, מלא פחד וחרדה: "החושך ההוא, הלילה ההוא, מבוך הפרדסים, החלקות והדרכים החקלאיות, לא הציעו לי דבר להיאחז בו... למען האמת, בשלב הזה כבר פקפקתי ביכולתי להיחלץ משם גם באור יום" (עמ' 73).
על "האשה ההיא", מעיד איתמר, "סיפרתי לו [לבועז] בשבתנו יחד, באחד הביקורים שלי בארץ, והן בדמיוני, כשאני יושב וכותב בביתי, בארצות הברית". ועל כך אשאל שוב, האין "דמיונו" יכול להיות חלומו? האם לא מתבקש לקרוא את הסיפור על הלילה עם שרון כבדייה החובקת בתוכה חלום?
עבודת החלום: סמלי המאמץ לשמירת הנפרדות
באשר לסמלי החלום כפי שמופיעים בסיפורו של איתמר, אתייחס למשקפיו של איתמר וליין הבוכא אותו הוא חולק עם אחיו בועז. את משקפיו של איתמר ניתן לראות כסמל פאלי ואת בקשתה של שרון להסרתם – כפחדי סירוס וכמגן של איתמר בפני הלא מודע וההכרה. כשאיתמר מסיר את משקפיו הוא אינו רואה כמעט דבר. בכך הוא נותן אישור לתלות, לאי נפרדות ולאיחוד המהווים סכנות שכנראה נחוו בילדותו כקיומיות. איתמר אינו יכול להרשות לעצמו לא "לעמוד על משמר הספרציה" (מיטשל ובלאק, 2006). ללא משקפיו הוא נתון לסכנת איון והיבלעות. בניגוד לרוכל ב"אדונית והרוכל" של עגנון (1998) שמסכים למסור את הסכין לאדונית וכך לפתוח פתח לחווייה של שינוי, איתמר אינו משלים עם מסירת משקפיו. שוב ושוב הוא חוזר למאבק עקר באם המחפיצה. בהעדר היכולת ליצור קשר אינטימי אמיתי הוא ממשיך במאמץ הכפייתי לשמירת נפרדותו.
סמל נוסף המבטא את עבודת החלום הוא יין הבוכא, ובפרט התאנה שממנה מזקקים את היין. כשם שגדי חברו של איתמר מזקק מהתאנה יין, כך חלק מסוים באיתמר (המכנה את עצמו גדי מול שרון) מבקש לזקק, בהשאלה, תובנות: "רוב המאכלים והמשקאות נוצרים בחיבור ובהוספה" מספר גדי לאיתמר, "אבל זיקוק של אלכוהול, בעיקר מפירות, הוא מעשה של הפרדה... חותרים אל האמת ואל המהות. לא רק של האלכוהול, גם של מי שישתה אותו אחר כך" (שלו, 2022, עמ' 167). במשפט זה ניתן לראות המחזה יצירתית, אם כי חלקית כמובן, לאופן שבו רואה ביון את העבודה הטיפולית כחתירה לאמת - "O" (סימינגטון וסימינגטון, 1996) כמציאות ראשונית אשר בו זמנית אינה ניתנת לידיעה אך חיונית לשם שינוי וצמיחה נפשיים.
איתמר ובועז מתכנסים ושותים את יין התאנים לשכרה. בעזרת השתייה, בדומה לפגישה טיפולית מוצלחת, יכולה להיות מושגת תובנה ואיתה גם התפתחות. על מנת להיווכח במעמד הסמלי של התאנה בסיפור כדאי לעיין במה שכותב אודותיה מאיר שלו בספרו "גינת בר": "יותר מכל עץ פרי, התאנה היא הרומזנית והנעטרת והמפתה, ולא אחת, כמו מבקשת להצדיק את האסוציאציות שמעלה שמה (ייחום ותשוקה – הערה שלי). היא מסתירה את פרותיה מאחורי עלים, שמטבע הדברים והעניין הם עלי תאנה, עם כל מה שכרוך באסוציאציות שהם מעוררים (שלו, 2017, עמ' 182). ההקשר המיני הופך את התאנה, ובהשאלה את התובנה, למסוכנת: "בהיקטפן מגירות התאנים מהעוקץ מיץ לבן ודביק, ומומלץ מאוד שלא לגעת בשום איבר עדין באצבעות שהמיץ הזה דבק בהן: לא בעיניים ולא בזוויות השפתיים ולא מעוד מקומות ורקמות" (עמ' 183). תובנה וסכנה מתקיימות זו בצד זו במתח שבו שרוי איתמר: הצורך המפתה לדעת ולצידו המנעות מידיעה, סיפוק הצורך בחיבור ולצידו המאמץ לשמור על נפרדות. מתח זה בא מתגלה ביתר שאת כשבוחנים את תפקידן של דמויות המשנה בסיפור.
עבודת החלום: דמויות המשנה כחלקי אובייקט וכ"חלקי מטפל" מושלכים ומופנמים
דמויות המשנה בספר ממלאות תפקיד חשוב כאובייקטים חלקיים המתקיימים לזה לצד זה, מנטרלים זה את זה ומתחזקים תהליך עקר, שאינו מאפשר שינוי, במבנה הנפשי של איתמר. כדי ליצור שינוי או התחלה של שינוי נדרש תהליך ארוך וסבוך של איסוף ואינטגרציה בין החלקים. תהליך זה מתרחש בסוף הסיפור, אם בכלל. כמעט לכל אורכו מושלכים חלקי עצמי מנותקים ומפוצלים בעיקר על דמויותיהם של מיכל, שרון ובועז. בשלושתן אפשר לזהות גם "חלקי מטפל" המאירים מזוויות שונות את התהליך האנליטי שאיתמר עובר: המאמץ הכפייתי לשימור נפרדותו בעולם, פיזור השלכותיו וקשיי איסופן חזרה אליו, תחושות הבושה והאשמה שמופיעות במפגש עם שרון ועוד.
את מיכל ושרון ניתן לראות כווריאציה על הארכיטיפים של חווה ולילית. לפי אברבנאל (2002) מהוות חווה ולילית כפל של דמות האשה בתפיסת הגבר: הראשונה נוות בית נאמנה, מסורה ואחראית למסגרת המשפחתית בעוד שהשנייה יצרית, הרסנית ומושכת, אינה כבולה למסגרות וסוחפת להרפתקאות מאיימות ומסוכנות.
"כל אחד מאיתנו חצי ומחצית" - מיכל כחווה
את מיכל כחווה ניתן לראות כאובייקט מופנם של החלק אותו לא זכה איתמר לקבל מאימו. היא מייצגת כמיהה אינסופית, לא מודעת, מצד איתמר לאובייקט מכיל עבור החלקים המפוצלים והמושלכים שבו, וכן רצון לחזור אל הסימביוזה האבודה שהיתה לו בילדותו עם אמו. איתמר אומר לה: "כמו אמבות... נתחלק. נהיה שתיים ושניים. כל אחד מאיתנו חצי ומחצית" (שלו, 2022, עמ' 209). ובמקום אחר: "בשרי רוצה רק זאת: להיות אחד עם בשרה". (עמ' 210). במספר מקומות בסיפור מכונה איתמר "צצק'ה" (צעצוע) הן על ידי מיכל והן על ידי אמו.
השם מיכל מגלם בתוכו את גן העדן המובטח, את הרצון של איתמר להשלים את מה שלא היה: למצוא מכל טרנספורמטיבי ל"חלקי הביתא" הלא מעובדים שבו (ביון, 1962; בירן, 2021), המהווים חלקים בנפש שאינם ניתנים לחשיבה או להגדרה. אלה חלקים כואבים וסוערים הנרשמים בשלבי ההתפתחות המוקדמים של הנפש כרשמים חושיים; רסיסי חוויות ותחושות גולמיות חסרות ייצוג מנטלי, אשר בהעדר מתן פירוש ומשמעות (באמצעות "פונקציית אלפא") נותרות כחוויה רוחשת, מאיימת ובלתי ניתנת להדחקה. גן העדן, האובייקט הטוב והמתגמל עד אין קץ, מבטא תפיסה מפוצלת (סכיזואידית) מצידו של איתמר כי על מנת לשמור על האובייקט כטוב באופן טהור עליו להכחיש במקביל את קיומו של הרוע באובייקט. במילותיה של קטלינה (2009) על קליין: "אובייקט שתמיד יהיה מלא בטוב... יהיה קיים למענו ורק למענו... וכדי לשמר פנטזיה זו באופן אומניפוטנטי על התינוק להכחיש את קיומו של אובייקט רע ומתסכל" (עמ' 73). הכחשה מוחלטת של האובייקט הרע תיתכן רק באמצעות הכחדתו: פיצול התודעה מחלק העצמי המתייחס לאובייקט הרע בליווי פחד ושנאה כלפיו. זה למעשה היחס שמפגין איתמר כלפי דמותה שרון, שאליה נעבור בהמשך.
איתמר מספר על נשיקת הפרידה האומללה במצחה של מיכל כאשר נפרדו: "שפתיי מצאו את עצמן מול לחיה, ובלי שציפו לה ובלי שרצו בה ובלי שידעו אותה – נשקו לה" (שלו, 2022, עמ' 213). אירוע זה מזמין אסוציאציה לגבי נשיקה דומה שנשק לאמו: "פתאום רכנתי ונשקתי לה נשיקת פרידה אחרונה... רפה וצוננת היתה, ממש כלחי ההיא שמיכל הגישה לי לנשיקה פרידה. ואף היא ראשונה ואחרונה ומזוהה. כן, זאת אימי, וכן זה זכר אהובתי, וכן זה אני, ואלו הן שפתיי שנשקו את שמורות עינייך [של מיכל] ואת מצחך, את עורפך ואת שפתייך..." (עמ' 218). מיכל אומרת לאיתמר בעת עזיבתה אותו: "האמת שאני פשוט לא רוצה להזדקן לצידך. אתה תישאר תמיד יפה, ואני אתקמט ואתבלה". המשפט מתאר באופן ציורי את מיכל כאובייקט מופנם של חלק האם הנכסף.
בנוסף על היותה דמות רעיה ואם מיכל ממלאת גם תפקיד של "חלקי מטפלת". אך על אף שמה, המבטיח כלי קיבול, היא אינה נענית לשמש מכל לאיתמר. ניתן לפרש זאת כחוסר הסכמה להיות שותפה לרגרסיה הממאירה שלו. לבסוף היא מבטאת את רצונה בסיום הקשר ביניהם ואת ביטחונה כי יום אחד הוא יודה לה על כך: "אני עושה את הדבר הנכון, ויום אחד גם תבין ותודה לי" (שלו, 2022, עמ' 212). משפט זה מבטא תסכול של איתמר כמטופל כמו גם חלקים לא מודעים שהצליחו לפלס את דרכם אל עבר המודע כחלק מתובנה הולכת ומתגבשת.
"אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי" - שרון כלילית
נעבור כעת מהאובייקט הטוב והמיטיב אל האובייקט הרע שמהווה הפנמה של החלק הנרקיסיסטי, שתלטני, מפלצתי, חודרני ומחפיץ באימו של איתמר: שרון כלילית. גם שרון, כמו מיכל, מתחלפת במחשבתו של איתמר עם אמו. דוגמאות לכך מופיעות במספר מקומות בסיפור. במקום אחד איתמר משתמש באותו ביטוי ממש על מנת לתאר את יחסן של שרון ושל אמו כלפיו: "מתעללת" (שלו, 2022, עמ' 188, 189). הוא נשמע כמו חפץ במחזה של חנוך לוין (1972): "אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי" (עמ' 14). כאשר הוא מדבר לשרון הוא מבחין בשינוי גוון קולו: "קולי היה זר לי, מוזר לאזניי: גבוה, ניחר, ילדותי" (עמ' 228). ובאחד המצבים האלימים ביניהם היא אומרת לו במפורש שהיא "אינה אימו". דוגמה נוספת, בעת שהם מקיימים יחסים אינטימיים שואל איתמר את שרון אם תרצה להיות מעליו (שלו, 2022, עמ' 117), וכאשר היא משיבה: "השתגעת? כשטוב לא משנים כלום... ממשיכים אותו דבר" עולה בו לפתע אסוציאציה: "כמו שאבא היה אומר: כשאמא מבשלת משהו טוב באמת אסור לשבח אותה, כי תכף ומייד היא תחליט לשפר אותו ותהרוס הכל" (שלו, 2022, עמ' 117). ובמקום אחר היא אומרת לו: "אתה לא טס ולא הולך לשום מקום, אתה צריך רק לעשות פיפי ולישון... ואני אוליך אותך לשירותים ואכוון לך" באופן שמזכיר מאוד טקסי השכבה בין הורים לפעוטות (עמ' 177). שרון כלילית – שתלטנית, חודרנית, ומחפיצה – שמה לה למטרה לכבוש את איתמר. והוא כלי שרת בידה כפי שהיה שנים רבות בשירות אימו.
שרון היא צלמת צבאית. כך למעשה הכירה את איתמר וחשקה בו לראשונה. בדומה לאימו היא נמשכת למראהו החיצוני, מתעדת ומקפיאה אותו ובתוך כך מבטאת את הפיצול בנפשו. שרון עומדת על כך שאיתמר יסיר את משקפיו ויהיה איתה למעשה כעיוור. נשאלת השאלה, האין זה רצונו של חלק מסוים באיתמר? האם לא משתחזרות ומועלות באוב חוויות מופנמות של סירוס? איתמר מספר: "שרון קמה, לקחה משהו ממגירה בשידה. על פי תנועותיה הבנתי שהוא משקפיים... השליכה את המשקפיים על הרצפה... שמעתי את שאון ההתנפצות... היא גחנה ובחנה את השברים... מספיק עם זה, בבקשה... תני לי את המשקפיים שלי... הרכבתי אותם על אפי. הם לא שלי... כופפתי ושברתי אותם לשניים והשלכתי על הרצפה" (שלו, 2022, עמ' 223).
בדומה למיכל, גם את שרון אפשר לראות כ"חלקי מטפלת". הרי היא מאפשרת לאיתמר לצאת, אולי בפעם הראשונה, נגד חלקי העצמי האימהי המסרס שהיא מגלמת ולהשליך את תוקפנותו עליה. שרון כמטפלת טובה אינה נבהלת, אינה מתפרקת ואינה נוקמת באיתמר, אלא מתעקשת על התפתחותו. אני מציעה להביט על האינטראקציה בין איתמר לשרון כעל טיפול המערב חשיפה. איתמר הודף את החשיפה ויתכן שמבטא בכך התנגדות קלאסית לטיפול. הוא אומר לשרון: "לא, שרון... הכל לא בסדר. אני לא רגיל לנהיגה בדרכים כאלה, ואני לא מכיר את המבוך הזה כמוך" (שלו, 2022, עמ' 75).
בועז כחלק עצמי פוטנטי של איתמר
דמותו של בועז, אחיו של איתמר, עשויה אף היא להיות מובנת כחלק אובייקט מופנם שלו. אם נביט בהרכב הפנימי של שמו, "בו-עז", נוכל להבחין ברמיזה על חלק עצמי פוטנטי של איתמר. לאורך הסיפור נדמה שבועז "קורא" את איתמר ומכיר אותו מבפנים. במקרה אחד איתמר עצמו תמה: "איך אתה יודע שהלכתי עם הבחורה הזאת אליה הביתה?" (שלו, 2022, עמ' 38). ומאיה, אשתו של בועז, נאנחת: "מתחת לכל ההבדלים אתם בעצם תאומים... אתה ממש כמוהו, איטה" (עמ' 46). דוגמה נוספת להפנמה של בועז אפשר למצוא בדבריו של איתמר אליו: "חבל שלא היית איתי שם ואמרת לי מה לעשות". בתפקודו כחלק העצמי הפוטנטי באיתמר, בועז טובל בחיים וטבול בתשוקות, מתעניין בפרטים העסיסיים והמיניים. נכתב ששירותו הצבאי עיצב אותו כך, "דרש ממנו לשים לב לפרטים, להאזין ולהבחין" (עמ' 13). בנוסף, יתכן כי על בועז מושלכים חלקיו השתלטניים של איתמר. אלה אשר עברו שנים רבות של שליטה ושימוש ועכשיו, בסיפור, באים לידי ביטוי באחזקתו את בועז להוט וסקרן כילד.
כמו במקרה של מיכל ושרון, גם את בועז אפשר לראות כ"חלקי מטפל". איתמר מביע התנגדות לרבים מדבריו ואבחנותיו של בועז על אף שלכאורה הם מדויקים ותומכים בתהליך התפתחותו והתפקחותו. בועז אומר לו: "במקום לריב עם שרון, היית צריך להבין שהיא מאפשרת לך ללמוד הרבה על עצמך". ואיתמר מגיב: "אחי הקטן... נעשה פסיכולוג בגרוש" (שלו, 2022, עמ' 226).
האינטראקציה ביניהם ממש מזמינה מחשבה על תהליך אנליטי. הם מקיימים "סטינג" קבוע מאוד של פגישות, אחת לשנה בעונת האביב. רק במקרה אחד, בשנה שאימם נפטרה, הגיע איתמר לארץ פעמיים (באביב ובסתיו). הקביעות הרבה של פגישותיהם לא נעלמת מעיניהם והם משוחחים עליה ומנסים להבין את משמעותה. ההתייחסות לעונות השנה בסיפור משרה תחושה מעגלית וספירלית הדומה לטיפול. בכל פעם הם נוגעים באותם נושאים (מקום מרכזי תופסים ילדותם והוריהם), אולם לעיתים מתוך זווית ראייה חדשה. הפגישות ביניהם מתקיימות תמיד באותו בית מלון (האם באותו חדר?), והם שותים תמיד את אותו סוג יין עד לשכרה. בדומה לתהליך אנליטי, השתייה לשכרה מאפשרת חלימה משותפת, טשטוש גבולות והתנגדויות ומגע עם הלא מודע.
מעניין לשים לב גם לחבילת הטישו המוזכרת כמה פעמים לאורך הסיפור, שכן היא מאפיינת מאד את חדר הטיפולים. איתמר מספר: "אני מעמיד את קופסת ממחטות הנייר" ( שלו, 2022, עמ' 34), "בכל לילה כזה יש לנו [לאיתמר ולבועז] התפרצויות של בכי – קופסת ממחטות הנייר נועדה בדיוק לשם כך". ובהמשך: "התחלתי לבכות... הוא [בועז] הדף את קופסת ממחטות הנייר לעברי והתרגז" (עמ' 211). כאשר פלד (2022) מאפיינת את חדר הטיפולים היא מתמקדת, בהומור מסוים, בקופסת הטישו: "על השולחן, הניצב בין כורסת המטופלת ובין כורסת המטפל, שולחן פינתי בדרך כלל, שולחן קפה, על השולחן הזה שוכנת דרך קבע, שלווה כמו הנצח... קופסה של ממחטות נייר, מה שנקרא בקיצור מעתה: טישו. אפשר לסמוך עליה שהיא תהיה שם: לפני ואחרי, כמו הנצח, כמו ההר – היא תמיד תהיה שם. בלי הקופסה הזאת... החדר הזה נראה פחות או יותר כמו חדר מגורים" (עמ' 128) או סתם חדר במלון, אני מוסיפה. ואולי, דווקא בכלל לא סתם.
בתקופת מגפת הקורונה, בה נוצר קושי להיפגש עם מטופלים פנים אל פנים בחדר הטיפולים, עלה בי רעיון לעשות טיפול "רכב אל רכב". כלומר, להיפגש בחוץ, אני ומטופלי כל אחד במכוניתו, להפנות את השמשות הקדמיות אחד מול השני, ולשוחח בטלפון. עם התמקמות הזום בחיי האישיים והמקצועיים, נזנח רעיון זה, אולם בהקשר לבחירתם של איתמר ובועז להיפגש במקום ניטרלי הדומה בכך למרחב הפתוח, הוא שב ועלה בראשי. רבות דובר כבר על היות טיפול נפשי הדדי אך לא סימטרי. וכך אולי דווקא בחירה במקום בו שנינו, מטופל ומטפל, איננו נמצאים באזור הנוחות האישי, מנותקים מטבורו של חדר הטיפולים המסורתי, יכולה להדגיש ולתמוך ביתר שאת ברעיון זה ולהעניק לטיפול איכויות חדשות. ובכל זאת לגבי ה-"סתם": מה עם התחושה הזולה העולה מחיבור המילים "חדר ללילה במלון"? האין בחירה זו, החוזרת שנה אחר שנה, מעידה על תהליך עקר שאינו מוביל למעשה להכרות עמוקה של איתמר ולהתפתחות נפשו?
אמו ואביו של איתמר כחלקי עצמי מופנמים
לבסוף, על דמותם של אימו רחל ואביו יחיאל כאובייקטים מופנמים וחלקי עצמי של איתמר כדאי להביט בהקשר של חרדת הסירוס. כזכור, אימו דורשת ממנו שלא יספר לאחיו שהיא זו שהרגה את אביהם כאשר הניחה לו לגסוס למולה. מזווית זו, בסמליות החלום, אימו מבצעת את הרצח במקומו. התיאור המפורט של התאכזרות האם לתחינותיו של האב לתרופות היכולות להצילו ממוות יכול להתפרש כמשאלה לא ממומשת של איתמר לרצח אביו (פרויד, 2013). בדומה לכך, הסיפור אודות הכלב שאביו של איתמר הרג על מנת להציל, כן או לא, ילד שהותקף. ניתן לפרש מקרה זה כמשאלת לב אלימה של איתמר כלפי אביו או כהזדהות של איתמר הן עם הילד המותקף והן עם הכלב. על פי פרשנות כזו, הילד והכלב מגלמים שניהם חלקי עצמי חסרי אונים באיתמר.
סיכום
בגיל שישים איתמר ממשיך להסתתר מאחורי משקפיו ולאחוז בהם, באופן מטאפורי, כבמגן מפני קשר אנושי קרוב ומתגמל. בפרפראזה על ווניקוט (2018) נוכל לומר כי איתמר נמצא באזור הסכנה לנפשו. שלא כדנידין, שלעתים הוא נראה ולעתים אינו נראה, וכך שומר על דואליות בחייו, איתמר לעולם אינו נראה. אך בדומה לאדיפוס, שעיוור את עיניו על מנת שלא לראות את המציאות, איתמר נותר עיוור, שבוי בלא מודע למרות התעקשותו לחבוש את משקפיו ואולי דווקא בגללה.
האם איתמר מתפתח או מתפקח לאורך הסיפור? קשה לומר. מצד אחד, לקראת סוף הסיפור ניתן לזהות שינוי מסוים בהבנתו ובתחושת המסוגלות שלו. יש לכך כמה דוגמאות. שרון אומרת לו: "אתה לא צריך שאני אוביל אותך, איתמר" (שלו, 2022, עמ' 252). כמו כן, הוא עצמו נשמע פחות ילדי כאשר הוא מספר על הפעם האחרונה ששכבו והוא נישק אותה "לא על הלחיים שלה" (עמ' 251). ובמקום אחר הוא מתבטא כלפיה בכעס: "מה אני הצעצוע שלך?" (עמ' 221). אימו, כזכור, נהגה לכנות אותו במלה צצק'ה (צעצוע). אם נקשיב אנליטית נוכל אולי לראות כאן נבטי הבנה של איתמר לנפשו ולהתנהלותו בחיים ובקשרים אינטימיים.
חיזוק לשינוי באיתמר אפשר למצוא גם בחילופי הדברים בינו לבין שרון לקראת סוף הסיפור. איתמר מגיב בתסכול לכליאתו בביתה: "לעזאזל... לשרוף את הבית הזה. זה מה שהייתי צריך לעשות. לשרוף אותו כשאת בתוכו, מרשעת. זה מה שאת, מרשעת! מפלצת!" והיא משיבה לו ברווחה מסוימת: "סוף סוף אני מרגישה זעם אמיתי" (שלו, 2022, עמ' 225). מעניין לקרוא שורות אלה אל מול התבטאות קודמת שלה על איתמר: "חוץ מהמשקפיים שלך אתה באמת לא דורש כלום... רק ממלא דרישות של אחרים. החברה שלי אמרה לך להישאר בבר ולחכות לי, ונשארת וחיכית... אני אמרתי לך לבוא איתי לכאן, והסכמת ובאת... אמרתי לך איך בדיוק לזיין אותי, וככה עשית" (עמ' 140). שוב נשאל, האם לקראת סוף סיפור החלום, וסוף הספר, מפציע עצמי אמיתי (וויניקוט, 2018) של איתמר או לפחות חלק שלו?
יתכן. ומצד שני, אולי לא. לצד תחושות סקרנות, התרגשות ואימה שעלו בי בעת הקריאה בספר, עלתה בי גם אי נוחות מטרידה. הן כלפי המסופר בו והן כלפי מה שהתחולל בי אל מול המסופר. לאורך הסיפור איתמר משחרר פרטים במסורה, מספר על מצבים מתעתעים, בלתי אפשריים, אכזריים ומתאכזרים כמו גם על מצבי התענגות מיניים ואינטימיים; מפתה את הסקרנות ובו בזמן הודף אותה. הוא העלה בי תחושת בוז וביקורת עצמית כלפי המציצנות אותה הוא מעורר ומזמין. התחושות הביאו איתן ספקות: האם אכן זהו דפוס שהוא מכיר מילדות? האמנם הוא מבקש לספר על האופן שבו חווה את אימו הן כמפתה והן הודפת? או שאי הנחת ותחושות התסכול הם רק חלקי עצמי פרטיים שלי, מפוצלים ומושלכים עליו, אשר מביאים לידי ביטוי את רצוני הלא רלוונטי לחלום אותו בשונה ממה שהוא (אוגדן, 2011).
הערות
- המאמר נערך על ידי הפסיכולוג והחוקר ד"ר גדי און.
מקורות
אברבנאל, נ' (2002). חווה ולילית. הוצאת אוניברסיטת בר אילן.
אוגדן, ת' (2011). על אי – היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.
בולבי, ג' (2016 [1998]). בסיס בטוח. עם עובד: פסיכואנליזה.
ביון, ו'. ר' (1962). ללמוד מן הניסיון. תל אביב:תולעת ספרים.
בירן, ח' (2021). ללמוד את ביון – פירוש לספר ללמוד מן הניסיון.
בן אמו, מ' (2019). האקטואליות של התסביך האדיפלי. פסיכואקטואליה. רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. אוקטובר. 76: 30
ברונסטיין, ק' (2008 [2001]). התיאוריה הקלייניאנית. תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד' (2018 [1935-1963]). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.
לוין, ח' (1972). חפץ – מחזה בשתי מערכות. התיאטרון הקאמרי. תל אביב: ספרי סימן קריאה.
מיטשל, א' ובלאק, ג' (2006 [1995]). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל אביב: תולעת ספרים.
סימינגטון, ג' וסימינגטון, נ' (1996). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל-אביב: תולעת ספרים.
עגנון, ש' (1998 [1943]). האדונית והרוכל. תל אביב: שוקן.
פלד, א' (2022). בראשית. תל אביב: בבל.
פרויד, ז' (2013 [1958]). פירוש החלום. עם עובד: פסיכואנליזה.
פרנצי, ש' (2017 ). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עם עובד: פסיכואנליזה.
קוהוט, ה' (2014 [1967]). השבתו של העצמי. תל אביב: תולעת ספרים.
קטלינה, ב' (עורכת) (2009 [2001]). התיאוריה הקלייניאנית. תל אביב: תולעת ספרים.
שלו, מ' (2022). אל תספר לאחיך. תל אביב: עם עובד.
שלו, מ' (2017). גינת בר. תל אביב: עם עובד.
שפנצר, נ' (2009). הפסיכולוג הטוב. תל אביב: ידיעות ספרים.
Thompson, M.G. (2004). Aspects of Authenticity: In the Clinical Thinking of Freud, Winnicott, Bion, and Lacan. Fort Da, 10:27-38
