מיכל ברנע-אסטרוג
השנים הבאות
שְתַּיִם
"לילה אחד נשארו שניהם בלבד ערים עד השעות הקטנות, והביטו, כל אחד ממקום מושבו, בירח המלא וברקיע הלילה הכחול העמוק, שהכוכבים פיזרו בו אבקת מאורות כסופה. כמה פעמים הצטלבו מבטיהם. כמה דיאלוגים דמיוניים טוו ביניהם חוטים, שהיו בלתי נראים אבל הרטיטו את החלל שבין שני עברי הסיפון, ואין ספק שהתקיימו, ולא רק בדעתה. היא רצתה שיבוא לשבת לידה, אבל הוא לא בא. ואולי עדיף כך. ואולי כל היקום בוכה על הייתכן שנגדע."
מִילָה, צעירה כפרית, מסתלקת מנתיב החיים המוכתב מראש, ומשאירה מאחוריה את משפחתה האהובה ואת חתנה המיועד. כך נפתח הספר, והוא ממשיך ומלווה חמישה סיפורי חיים שזולגים זה אל זה ומתמשכים זה מזה, משלהי המאה החמש עשרה ועד לעתיד הלא רחוק, בשלושה קצוות עולם. ממִילה אל גבּריאל, המשורר ואיש הדרך; מגבריאל אל גיוֹמָאר, בעלת החזיונות המחפשת את אחותה האבודה; מגיומאר אל שולמית, המנווטת בעולמה הפנימי בין עתות חירום לשגרה; ומשלומית אל אינֶֶס, המתאמצת לשרוד בימים של מגפה מסתורית הפוגעת במעגלי האֵמון שבמוח, תחת משטר כוחני ואכזר, בעיר בצורה.
עלילות הפרקים מתרחשות בעולמות ספק מוכרים וספק זרים, בעבר ועתיד המוגדרים ברפיון, וקשרים סמויים וגלויים מסמנים את התנועה המתמדת בין גלגולי החיים, בין קטיעה להמשכיות.
בכתיבה לירית, רגישה וחדה מציירת מיכל ברנע-אסטרוג ב"השנים הבאות" פורטרט יפהפה של אנושיות, של קרבה ובדידות, פגיעה והתעלות, ושל האפשרויות האינסופיות לסבל ולחסד.
ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג היא סופרת, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, וראש התוכנית התלת-שנתית לגישת האקומי בישראל. ספריה הקודמים הם" התבהרות" (רסלינג ו-Karnac, 2017), "אנשים עדינים" (רסלינג, 2018; Routledge, 2019) ו"נדידה" (פרדס, 2021).
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרק 35
הפרק הפותח את חלקו החמישי של הספר
פתאום הוא התחיל לדבר מוזר. כבר כמעט שנה שאנחנו נכנסים ויוצאים מתחת לאדמה, כמעט שנה שהחשמל בא והולך, שהעוצר נכנס לתוקף עם רדת הערב ובאור היום מוּסר, או דווקא להפך; כמעט שנה ששבוע לימונים ושבוע תפוחים ושבוע קמח ובשר משומר. כמעט שנה שככה, ונראָה שאנחנו מחזיקים לא רע, ברוח טובה למדי, רוב הזמן, בקו השפיות הפתלתל; מעט טוב יותר או מעט טוב פחות מרוב השאר. ופתאום, ביום בהיר אחד, הוא התחיל לדבר מוזר. הוא התעורר בבוקר, ורחץ כרגיל את פניו, וגרר כרגיל את רגליו אל הכיור התלוי במטבחון המאולתר, ובחש את הקפה הבוצי בתחתיתו והמקציף על פניו, ופנה אליי; ומה שיצא לו מהפה היה לא סביר, בדיעבד. חתוך לחתיכות. מילים אמיתיות שמצטופפות יחדיו אך אינן מסודרות ברצף. משפטים שמתעופפים כמו זבובים לארבעה כיוונים, לא נפגשים בשום נקודה מוסכמת, לא עולים על שום מסלול מוכר.
לקח לי זמן להבין. ההכרה שלי עוד המשיכה לסרוק את התקשורת המבולבלת שלו במשך דקות ארוכות. וגם אחר כך, ליד דלת היציאה, עוד המשכתי לתהות. סיימתי לסדר את המיטות ולקפל אותן בחזרה כלפי הקירות, כדי שיהיה קצת מרחב מחיה לענייני היום, אבל בנפשי שלי — שמשלא מצאה בדבריו את שחיפשה נאלצה להודות שאכן, משהו אינו כשורה — נמחץ המרחב. המרחב היקר, ששרד איכשהו למרות הדוחק, למרות הצפיפות, למרות האי־ודאות; למרות תחושות הסכנה והתקווה שהתחלפו תכופות מדי, בזיגזג מחריד; למרות החדשות והשמועות, שהיו אמינות לכאורה או למעשה, ואז התבררו כנכונות או כמופרכות לחלוטין, שנישבו ברחובות כמו רוח פרצים וסחפו איתן את כל מה שנבנה בעמל רב בשעות שטרם בואן, וטרפו את המחשבות; למרות ההגבלות וההקלות שהתגוששו כמו ילדים קטנים, שהפילו אפיים ארצה אלה את אלה שוב ושוב ושוב, בכל שבוע, בכל יומיים, לעיתים אפילו מדי יום ביומו. למרות כל אלה, הצלחתי לטפח לי בתוכי איזו חלקה קטנה, שהיו בה אוויר ואור שמש ואור כוכבים, וחילופי עונות וגשם ואדמה פורייה. והאדמה אף הצמיחה מדי פעם עלעלי שאר רוח רעננים ופירות טריים של מחשבה, ולבלבה מדי פעם במיני פרחים אקזוטיים או צנועים; ואני הצלחתי איכשהו לחממה ולצננה, ולהשקותה ולהזינה, כמו אמא ציפור השבה אל גוזליה הנטועים בקן. אבל עכשיו, לנוכח המלל הסתור שלו, כאילו נרמסה ברגל ענקית וכבדה. גל אבנים שחורות התמוטט ומחץ את החלקה.
עד אז הסתדרנו. לפחות היו לנו זה את זה. והעבר הנורמלי עדיין היה זכור פחות או יותר, ולכן עדיין הקרין את אורו השפוי על עתיד אפשרי, שאולי יהיה אחר. שתינו בשקיקה כל יום שבו היה מותר ובטוח לצאת החוצה, אחר כך הסתפקנו בכך שיהיה מותר. בטוח או לא — זאת לא היה אפשר ממילא לדעת אלא בדיעבד. אם חזרת בשלום, אם לא עצרו אותך בדרך באמתלה חסרת פשר או מסיבה טובה, ואם חלפו עשרת ימי הדגירה ולא הופיעו תסמיני המחלה; ואם כעבור כמה ימים נוספים לא הלמו בדלתך ולא שלפו אותך באטימות מוחלטת מביתך, ואם לא הובלת בידיים עטויות כפפות עבות ובפה ואף מכוסים מסכת רירית כחלחלה, דרך תחנת החיטוי אל תצורת גיהינום פרועה — מתקן ניסויים, מחנה חינוך מחדש, סדרת עבודות פרך בשירות האומה — הרי חמקת מהאסון לעת עתה. רק אז היה אפשר לנשום לרווחה — רווחה מדודה, רווחה להרף עין — ולומר בלב שקט שהיה שווה לצאת. ולהמשיך לספור במתח את הימים מהגיחה שהייתה חמישה ימים אחריה. ולהמשיך לחכות בקוצר רוח לגיחה הבאה. בדרך כלל יצאנו פֵֶּטר ואני ביחד, בשביל חלוקת הקשב — ארבע עיניים רואות יותר משתיים — ובשביל ההרגשה. לפעמים הוא יצא ואני חיכיתי לו בחרדה עד שובו, או להפך. יש מקומות שעדיף להסתנן אליהם ביחידות, גם אם הפחד נורא.
אבל עכשיו הכול השתנה. בתוך כמה ימים הידרדר מצבו עד מאוד. הוא התבלבל, הוא נאטם, הוא לא ראה אותי כשהביט בי. הוא השתולל, הוא זרק דברים, הוא תלש את בגדיו ואת זקנו. ואחר התיישב על מקומו, וחיבק את עצמו, ובמשך שעות ארוכות רק התנדנד קדימה ואחורה, כמו בכיסא נדנדה שלא היה קיים, ומלמל בקול שלא שמעתי מעולם. ולא נתן לי לגעת. ולא בלע דבר מאכל. וכעבור יממה חדל להתנדנד וחדל למלמל, ורק בהה, ושקע בקטטוניה כמעט גמורה. לא הצלחתי להבין מה קרה. תצורה חדשה של הווירוס? אולי חלפו על פנינו הסימפטומים המבשרים, ולא הבחנו מרוב הכחשה? לא היה לי עם מי להתייעץ, בדרך כלל היינו מתייעצים זה עם זה, כי הרי כל פנייה החוצה לעזרה הייתה עלולה להסתיים בכי רע. אבל לא, זה לא נראָה כמו הווירוס. זה היה משהו אחר. כאילו דבר מה עמוק בתוכו נכנע ללחץ ונקרע.
עשיתי הכול כדי להרגיעו ולהוציאו מבדידותו האיומה. ניסיתי לעטוף וניסיתי לנקות וניסיתי להאכיל ולהשקות, אלוהים עדי, אבל נראה שלדבר לא הייתה עליו השפעה. לבסוף אף העזתי ודפקתי על דלתה של איזבלה — שלא הייתה מלשינה עלינו לעולם, היא הייתה ידועה בכך בשכונה — ובכל זאת הייתה הסכנה שמישהו אחר יראה את פניי הבהולות, ויסיק שמישהו בביתנו נמצא במצוקה, ויקרא עלינו את זרועות החוק. אבל גם איזבלה, למרות מומחיותה המופלגת וניסיונה העתיר במצבי קיצון, לא הצליחה להועיל. ובתום חמישה ימים, בבוקרו של היום השישי, מצאתי אותו מת בכיסאו. ומאז אני לבד.
*
דירתנו הייתה מרתפית, חצי קומה למטה מגובה הרחוב. ארבע מדרגות יורדות הובילו אליה, מדרגות אבן צפחה אפורות כהות, נאות בעברן הרחוק. ככל הנראה כניסת שירות אחורית — כניסת משרתים, אפילו — במה שהיה בית מידות גאה ונאות, לפני שהועלה מצידו המערבי באש בימי המהפכה הסוערים ההם, וננטש ונפלש והוזנח, וחולק לעשרים וארבעה חדרונים עצמאיים, אשר בכמה מהם היו הדיירים מתחלפים חדשות לבקרים, מסתתרים וחוזרים לנוס, עד כי לא היה אפשר לדעת מי דייר ומי אורח או אומלל שאיבד את דרכו. בדירות האחרות ישבו משפחות וזוגות ויחידים כאילו לעד — או עד הסוף הממשמש ובא, מי יודע, אולי בשבוע הבא — והשתקעו ונאחזו והתלפפו בהן כשורשי פיקוס עבותים באבני המדרכה. מה שהיה מואר הועם, מה שהיה לבן או תכול התרבב ונשחק ונקלף. מה שהיה ברזלי החליד, מה שהיה טחוב צימח כתמים חומים ועובש. אריחים מצוירים נסדקו ונשברו או נעקרו כליל, וחשפו תחתיהם בטון ואבק ועפר. תיקנים חלפו בעדם בסך, ונמלים גדולות וקטנטנות עוקצניות, ולעיתים עכבר שקט או נדל תזזיתי או עקרב.
דרך הכול עברו איזו התפוררות, איזו שבריריות, איזו צינה; אבל גם, לעיתים רחוקות, כאשר נשב לפתע אל החדרים ניחוח פריחה אביבית מן העץ היחיד ברחוב שעדיין לא הוחרב, ושהמשיך לנהוג כבימים ימימה, מאובק ומפוחם ככל שהיה, בהתאם לעונות השנה; או כאשר ציוץ ציפור דקיק בצמרתו נענה בציוץ ציפור חברה; או כאשר העשבייה שלרגליו קלטה כמה טיפות גשם ולכמה רגעים נעשתה רעננה; או כשצמד פרפרי לבנין הכרוב הפשוטים, החגים בדילוגים אוויריים זה סביב זה, טעו פנימה מבעד לסבכה; או כאשר רשרוש דפי ספר מצהיבים העלה על הדעת מחשבה נעלה — ברגעים האלה בקעה מן החומרים הישנים והנידחים מין חמימות רכה ומרווחת, כהד לטוב שהיה. ואז מי שעמדו לו כוחותיו חש מין רטט, והרים את עיניו, ונשא מבטו אל מי שנמצא עימו בחדר באותה שעה, או אל החלון אם היה חלון, או אל שרידיה של אבן מגולפת מעל מה שהיה פעם האח, או אל משיכת מכחול שלמה במרצפת אחת נקייה ולא שבורה — ולכמה רגעים הרגיש את החסד שעדיין מסתתר אי־שם. ותקווה חמקמקה חלפה בו, כחיזיון מעורפל באופק מרוחק עד מאוד של ארץ שייתכנו בה, עכשיו או בעתיד, שירה ויופי, ורוח אדם המתרוממת מדי יום ביומו לשחקי האנושיות, ואינה נוברת בעפר כתולע ואינה שקועה עד צוואר ועד קודקוד בביצת ההישרדות הדלה.
עדיין היו לנו מים זורמים, אם כי כל מה שהגיע מן החוץ היה חשוד. הרתחנו. וליתר ביטחון הרתחנו שוב. ובעת המקלחת, תחת הזרזיף הפושר העכור, חשקנו שפתיים, שלא תסתנן בעדן אף טיפה. גם את האוכל בישלנו, ואת מה שרצינו להשאיר טרי היה עלינו לקרצף ולהשרות בנוזל חיטוי חמוץ. כל אלה היו מותרות, אני יודעת, ופטר היה מזכיר לי וצוחק עליי שאני עושה עניין משטויות. ובכל זאת הייתה רוחי מתכווצת בי, ועימה הגרון והחזה והאזור ההוא שבין הצלעות, בכל פעם שכהד לטעם המלפפון והתפוח, כשסוף סוף נמצאו, היה מופיע גם טעם החומץ, ומעורר בי צמרמורת קלה ורתיעה קלה שהיה עליי להתגבר עליהן כדי להזין את הגוף. והיה בכך מפח נפש שלא הצלחתי להתנער ממנו — כאילו לעולם כבר לא ייתכנו עונג שלם או דבר מה שאינו פגום.
אבל עכשיו זו רק אני, כבר לא אנחנו. אני רואה בכל המקומות בבית את דמותו, מרחפת כמו הולוגרמה תלת־ממדית, עושה את כל הדברים שנהג לעשות. ולפעמים אני שולחת כף יד פתוחה כדי לגעת, או שתי אצבעות. אל הספה הצהובה, הבלויה, אל גופו שאינו מוחץ באין־משקלו את כרית הקטיפה הדהויה, שאינו מתכרבל בשמיכת הצמר הפרומה בקצותיה. שולחת יד ומרגישה את האוויר. לא את זרועו, לא את פניו, לא את כתפו.
