טראומה משנית – עוגנים לטיפול בסביבתו הקרובה של נפגע טראומה1
אלי שרון
מבוא
מטפלים בנפגעי טראומה מנסים לצמצם ככל האפשר אפקטים פוסט טראומטיים שעלולים להשפיע על הבריאות הנפשית של מי שנחשף לאירוע טראומטי. הישענות על "החיים שלפני" הטראומה ובתוכם חזרה לחיק המשפחה עשויים לסייע בכך (Figley & McCubbin, 1983; Figley, 2013). בני המשפחה נחשפים לחוויות הרגשיות הקשות של השורד ודרכן לזוועה שהתרחשה, ונדרשים להתמודד גם עם תחושת חוסר האונים שהם עצמם חשים נוכח הדברים. האירועים הקיצוניים והחריגים שהתרחשו לאחרונה בישראל מעלים צורך דחוף במתן סיוע לנפגעי טראומה. עם זאת, חשוב להתייחס גם לאלה הנמצאים במעגל הטראומה המשנית. למרות דיון מעמיק בהשלכות הטראומה המשנית על המטפל ועל עבודת הטיפול (Herman, 1992; Newell & MacNeil, 2010), נפקד חלקם של מי שאינם אנשי מקצוע אך נמצאים במעגל החברתי הקרוב של שורד האירוע הטראומטי: בני המשפחה הקרובה. המאמר הנוכחי מבקש להאיר מספר היבטים מערכתיים הנוגעים ל"טראומה משנית" בקרב בני המשפחה ומציע מספר עוגנים להתייחסות טיפולית אליה.
טראומה (Primary Trauma)
אירוע טראומטי (Traumatic Event) מתרחש כאשר היחיד מתנסה, באופן אישי או כעד, באירוע מאיים שנמצא מחוץ לטווח החוויה האנושית הרגילה: איום משמעותי על חייו, על שלמותו הפיזית, על קרובי משפחתו, וכדומה. באופן טיפוסי התנסות זו מעלה תחושות חריפות של אימה וחוסר אונים שעשויות להתמשך מעבר לאירוע עצמו (American Psychiatric Association, 2013). עוצמת חוסר האונים, אבדן השליטה, תחושת הסכנה ורמת האיום שבהן היחיד התנסה יקבעו את היקפם ועומקם של אפקטים פוסט טראומטיים בחייו (Figley, 2013).
אנשים שחוו טראומה מציינים מספר גורמים שעשויים לסייע בהתמודדות עמה (Burge & Figley, 1982; Hirsch, 1980): דאגה, אהבה, וסימפטיה; עידוד והעצמה הגורמים לתחושת משמעות; סיוע בפתרון בעיות פרקטיות וקבלת מידע רלוונטי ומעשי; תחושת ביחד המתבטאת ביחסים בין אישיים קרובים; וכן סיוע מוחשי במשימות ספציפיות כגון סיוע כספי, אפשרות ניוד וסיוע בביצוע מטלות היום-יום. רבים מאלה מתאפשרים באמצעות המשפחה הקרובה ובאים לידי ביטוי בחיקה. לכן, בני המשפחה הם מועמדים טבעיים לחוות טראומה משנית.
טראומה משנית (Secondary Traumatic Stress)
טראומה משנית (Secondary Trauma) היא תופעה המופיעה בסביבתו הקרובה של נפגע טראומה, בעיקר בקרב בני המשפחה. היא מתבטאת בחוויה חוזרת של הימנעות, קהות תחושתית ושחיקה נפשית (Figley, 1995). כך, התחושות של נפגע טראומה משנית תואמות, אם לא זהות, לאלה של נפגע הטראומה (הראשונית) עצמו. בעוד נפגע טראומה עלול לסבול מתסמינים פוסט טראומתיים (PTSD), נפגע טראומה משנית עלול לסבול מסינדרום מותאם (SDST) (Baird & Jenkins, 2003).
למרות הדימיון קיים כמובן גם הבדל מהותי. היחיד שנחשף לטראומה הראשונית נאבק לתת מובן לאירועים הטראומטיים שעולים בזכרונו. בן המשפחה, אשר מתמודד עם האירוע באופן מתווך דרך סיפור, תיאור ותמונות (Figley & McCubbin, 1983) חווה תחושות דומות אך נאלץ במקביל לכך להושיט יד, לסייע ולתמוך במי שעבר את הטראומה: להקדיש זמן ואנרגיה, ולמצוא פתרון לבעיות הכרוכות בהתמודדות עם הסימפטומים שמופיעים. כאן צפויים שיבושים ושינויים דרמטיים בדינמיקה המערכתית של המשפחה כמערכת חברתית ובין-אישית (Figley & Barnes, 2005).
האופן שבו מגיבה המשפחה לאירוע הטראומה מכונה "טראומה מערכתית" או "תחושת דחק טראומטית משנית" (Secondary Traumatic Stress). הראשון להתייחס לתופעה זו באופן יסודי ושיטתי היה היל (1949) שחקר את חוויות החוזרים משדה הקרב לאחר נתק ממושך מבני משפחותיהם. בדומה למהגרים השבים כזרים לארצם, תפסה הזרות מקום מרכזי בחוויה. האתגר של בני המשפחה, ולכן של הגורם הטיפולי, היה ליצור סיפור חווייתי ורגשי משותף לכולם: זה שחזר מהאירוע הטראומטי ואלה שנותרו מאחור, "בעולם הישן" או "בחיים שלפני" (Figley, 1978).
עם הופעת טראומה משנית, כל חברי המערכת המשפחתית עשויים לחוות שינויים מטלטלים הקשורים לשאלות קיומיות, לתפקוד רגשי, למיקום במשפחה ולדפוסי תקשורת; צפויות תחושות של חוסר אונים אל מול הצורך האקוטי בתמיכה רגשית, הקשיים הרגשיים והמחשבתיים וכמובן הסימפטומים של השב מהטראומה. הורים עשויים לחוש שלא השכילו למנוע את האירוע ולא הצליחו לשמור על יקירם מפני החוויה הקשה; תחושת הביטחון המשפחתי ואיתו ההגנה שהמשפחה אמורה לספק לחבריה עשויים להתערער.
עוגנים בעבודה הטיפולית עם המערכת העוטפת
הטראומה הראשונית מעלה בראשו של נפגע הטראומה הראשונית שאלות חוזרות ונשנות (Figley, 1978): "מה קרה לי?", "איך זה קרה?", "למה קרה לי?", "למה התנהגתי כפי שהתנהגתי?", "איך אנהג בהתרחש אירוע קשה אחר?"
עבור בני המשפחה עשויות שאלות אלה להוות בסיס לשיתוף בחוויה. אכן, כמטפלים עלינו לראות בהן "שערים" שדרכם יכולה המשפחה להביע עניין ואמפתיה ואגב כך ליצור איזורי חוויה משותפת שיסייעו לנפגע הטראומה לחוש שהוא לא לבד בחוויה הרגשית המטלטלת. בני המשפחה שונים זה מזה, כמובן, במידת האמפתיה ובסגנון האמפתי ומציגים עמדות ותפיסות מגוונות ביחס לאירוע שהתרחש. מטפל מיומן יכול לראות בהבדלים אלה "מרווח" המאפשר לנפגע הטראומה תזוזה מהנתיב הצר שבו הוא מצוי מבחינה תודעתית: דרך אחרת לראות ואף לחוות את האירוע המטלטל.
האתגר שמולו עומדת המשפחה הוא פיתוח שיח רגשי עמוק הנוגע לתכנים רגשיים כואבים שבמסגרתו מתנסים בני המשפחה בהחזקה רגשית, בהכלה ובאמפתיה מסוגים שאינם מורגלים להם. עמידה מוצלחת באתגר זה משרתת מטרה בסיסית עוד יותר: קיומו של "העולם הישן" חרף הטראומה. זהו מסר לפיו הדברים החשובים שיש למשפחה להציע – סביבה אנושית תומכת וסט של ערכים משותפים – שרדו את הטלטלה הטראומטית והם עדיין כאן, ואולי אף ביתר שאת.
תפקידו של המטפל בהקשר זה הוא לסייע בהבניית הדינמיקה המשפחתית כך שנפגע הטראומה יוביל את תהליך הריפוי. אחרי הכל, כמי שחווה את האירוע הקשה על בשרו הוא יודע טוב מכולם אילו תשובות ניתן להציע לשאלות לעיל, כיצד הן עשויות להשתנות לאורך תהליך הריפוי, מהם המקומות החלשים שעדיין מצריכים תשומת לב, ומהן התפישות (הקיומיות והעצמיות) שהשתנו בעקבות האירוע.
עם זאת, חשוב שחווה הטראומה לא ימצא את עצמו לבד. תהליך הריפוי אמור להפוך את חוויית הטראומה של היחיד לחוויה משפחתית שמערבת את בני המשפחה כולם. לשם כך על המטפל לסייע לכל אחד מבני המשפחה לתמוך בחברי המשפחה האחרים מתוך עמדה של הבנה אמפטית. המשפחה עצמה צריכה לסמן את הכיוון לפתרון הנכון עבורה כמערכת המתארגנת-מחדש בעקבות הטראומה. חוויה משפחתית תקל על נפגע הטראומה להתמודד עם אשמה על כך שהוא זה ש"קילקל" וכעת כולם צריכים להתאמץ על מנת להחזירו למצבו טרם הטראומה כדי להקל עליו ועל עצמם.
בד בבד נדרשת רגישות רבה לאופן הייחודי בו כל אחד מחברי המערכת חווה את האירועים, מעבד אותם, ומביע את החוויה האישית שלו. קבלת הביטוי האישי של כל אחד מבני המשפחה תיצור סביבה סובלנית ומכבדת שבה יקל לקבל גם את השונות והאחרות של נפגע הטראומה.
בבסיס עוגני הטיפול שהוזכרו עד כה מונח יסוד משותף: תחושת הלכידות (Cohesion) מהווה גורם בסיסי בבריאות המשפחה (Beavers & Hampson, 2000; Miller et al., 2000; Olson et al., 1979; Thomas & Lewis, 1999). על הטיפול לכוון לאימוץ דפוסי תקשורת מעמיקי-שייכות תוך ביטוי ממדים רגשיים חדשים מצד כל אחד מבני המשפחה. כאשר התהליך מצליח נוכל להבחין בשינוי בפוזיציה התפקודית של כל אחד מבני המשפחה ועמה גם בהיררכיה המשפחתית הפנימית: מכיון שנפגע הטראומה "יודע" תחושות, חוויות, עמדות ומחשבות שהאחרים עדיין אינם מכירים, עליו לתאר את צרכיו בתהליך הריפוי. חברי המערכת העוטפת, כל אחד על פי דמותו ותפקידו במערכת, צריכים להענות בכך שיעמידו לרשות תהליך הריפוי את המשאבים שלהם.
סיכום
הטראומה הראשונית מקרינה אל הסביבה המשפחתית של נפגע הטראומה ומעמידה את בני המשפחה בחשיפה להשפעתה של טראומה משנית. על מנת לאפשר תהליך ריפוי מוצלח מומלץ למטפלים להפנות את תשומת לבם אל המשפחה כמערכת שלמה, הן על מנת לסייע לבני המשפחה עצמם והן על מנת לאפשר דינמיקה משפחתית שתועיל לנפגע הטראומה הראשונית. מומלץ למטפל המיומן לעזור לבני המשפחה להתארגן מחדש כמערכת אל מול הטלטלה שהתרחשה, תוך שימת דגש על שינוי הדינמיקה והלכידות המשפחתית. הנכחת ה"יש" הקיים – השרדותו של העולם הישן של המשפחה חרף הטראומה – מהווה עוגן מרכזי לתהליך הריפוי.
הערות
- ערך ד"ר גדי און
מקורות
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (DSM-IV). Washington, DC.: American Psychiatric Association.
Charles R. Figley. (1978). Catastrophes: An Overview of Family Reactions. In Stress and the Family (pp. 3–20). New York: Routledge.
Figley, C. R. (2013). Trauma and its wake. New York: Routledge.
Figley, C. R., & McCubbin, H. I. (1983). Catastrophes: An Overview of Family Reactions. Ariel, 129(81), 82–190.
Figley, C. R., & Barnes, M. (2005). External Trauma and Families. Families and Change, 379–402.
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. In J. Ruzek (Ed.), Professionals coping with vicarious trauma (pp. 1–5). New York: Basic Books.
Newell, J. M., & MacNeil, G. A. (2010). Professional Burnout, Vicarious Trauma, Secondary Traumatic Stress, and Compassion Fatigue: A Review of Theoretical Terms, Risk Factors, and Preventive Methods for Clinicians and Researchers. Best Practices in Mental Health, 6(2), 57–69.
Hill, R. (1949). Families under stress: adjustment to the crises of war separation and reunion. New York: Harpe.
