מסע
מאת יוסי לוי בלז ודפני אסף
פרק מתוך הספר "מתחת לשמיים השחורים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
יום שני אחר הצהריים, שלושה ביוני 2016. דפני ואני יושבים בחדרי הקטן שבסוף מסדרון הסגל במרכז האקדמי רופין. זה עתה סיימנו עוד מפגש של "שיח לוחמים", כך קראנו לסדרת ההרצאות המשותפות שלנו, שני לוחמים בשוחות המאבק בתופעת ההתאבדות. כל הרצאה כזו הניבה מחשבות מעניינות, תובנות חדשות ואף אינטראקציות מפתיעות. מפגשי "שיח לוחמים" גררו תגובות מטלטלות מהקהל, אבל בעיקר טלטלו אותנו. כל הרצאה העלתה שאלות רבות, והבולטת שבהן עלתה גם באותו מפגש בחדרי: מה הצעד הבא? ניסינו להבין איך נוכל להעמיק את הידע על אובדנות ולגוון את דרכי הטיפול בה, איך להפוך את העשייה שלנו למניעה של ממש. היה במפגשים הללו משהו פתוח ורענן, והוא שזרע את הרעיון לכתיבת הספר הזה. התחלנו ללכת, עדיין בלי לדעת מהו היעד הסופי. סוג של מסע פנימה והחוצה, בזמן, במרחב ובלב.
מדוע אנשים מתאבדים? זו אולי שאלת השאלות. זה גם השם של ספרו של תומס ג'וינר, אחד הספרים החשובים ביותר בתחום האובדנות. בספרו ניסח ג'וינר את התאוריה הבין־אישית, התאוריה הפסיכולוגית המתוקפת ביותר להבנת הגורמים לכאב נפשי בלתי נסבל ולהתאבדות. אבל למרות המחקר האינטנסיבי בראי תאוריה זו ובראי תאוריות אחרות, ולמרות מאות חוקרים ואלפי מחקרים שניסו למצוא פשר לתופעה, השאלה מדוע אנשים מתאבדים נותרה, ותיוותר כנראה, ללא תשובה חד־משמעית.
ספרים בתחום האובדנות נוטים להיות מקיפים ומלאי פרטים. שהרי עד שכבר כותבים על הנושא הזה, יש הרגשה שצריך להקיף את הכול, לתת המון מידע לקורא כדי שידע לזהות, לשאול, להתערב ולטפל באדם האובדני. בתחילת 2016 יצא לאור הספר "להאיר את הרי החושך" שכתבתי עם שותפים יקרים ואשר עסק בתופעת האובדנות בישראל ובדרכים למניעתה. 376 עמודי הספר הקיפו את הנושא מצדדיו השונים, ומטרתם הייתה להסביר מדוע אנשים מתאבדים ולהגביר בכך את הסיכוי למנוע את ההתאבדות הבאה. אבל למרות רוחב היריעה הרגשנו דפני ואני שמשהו בספר ההוא, ולמעשה ברוב הכתיבה על הנושא בעולם, עדיין חסר; אולי היו אלו השאלות המעמיקות, הקולות הלא שגרתיים והתובנות הרב־תחומיות שחסרו לנו. ומתחושת החסר נבטה ההחלטה לכתוב ספר אחר, ספר שקראנו לו בהתחלה "האח הצעיר והחצוף של להאיר את הרי החושך". הספר שאתם, קוראים יקרים, מחזיקים עכשיו בידיכם.
ספר זה נכתב תוך מאמץ להיפרד מהדידקטיות, מהצורך לתת תשובות חד־משמעיות ומהצורך ללמד את הבסיס בתחום. רצינו להישאר פתוחים למה שנפגוש בדרך, לרעיונות שיעלו ולכיווני מחשבה חדשים. ביקשנו לברר את פשרו של הכאב הנפשי הבלתי נסבל המוביל לאובדנות מזוויות שונות ומגוונות. ואולי, יותר מכול, ביקשנו לצאת למסע.
ניגשנו למשימה בסקרנות גדולה והחלטנו לבדוק את האפשרות שתחומי ידע מגוונים — היסטוריה, פילוסופיה, אומנות, בודהיזם, אנתרופולוגיה וחינוך — יוכלו להוסיף תשובות לשאלות הגדולות בתחום האובדנות, נוסף על התשובות שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה נותנות. לשם כך בחרנו לפגוש במסענו אנשים חושבים, רבי־ידע וגדולי לב מתחומים שונים. כל אחד ואחד מהם מומחה ומנוסה מאוד בתחומו, חלקם מכירים את תופעת האובדנות מקרוב, חלקם עוסקים בכאב נפשי בעשייה המקצועית שלהם, ואחרים אינם מכירים מקרוב את הנושאים הללו. אבל המשותף היה שכולם הסכימו להיפגש לשיחה פתוחה, לחשוב יחד, להרגיש, לנכוח בלי לדעת לאן הולכים. ואכן, כל שיחה הובילה אותנו למחוזות חדשים ועובּדה לְפֶרֶק שמאיר את הכאב הנפשי והאובדנות מזווית קצת אחרת ובאור קצת שונה. לעיתים צללו השיחות ישר ללב הבעיה, לעיתים התחילו במבוא רחב על הדרכים המובילות לתחום. הקורא המעמיק יוכל למצוא גם לא מעט נקודות מפגש והסכמות (ואי־הסכמות!) בין המומחים השונים. שאבנו השראה לא מעטה גם מהספר "הנזיר והפילוסוף" של ז'אן־פראנסוא רוול ומאתייה ריקאר, שהתגלגל אליי לפני שנים. אני לא פילוסוף, ודפני לא נזירה, ובטח לא להפך, אבל משהו ברוח ובעוצמה של השיחות שבה את ליבנו ושימש כמצפן שנטע בנו אמונה ששיחות כאלו יכולות להיות בעלות משמעות. התוצר הסופי אינו ספר לימוד; אין בו פירוט מסודר של גורמי הסיכון או של התהליך המוביל לאובדנות. יש בו ניסיון צנוע להרחיב את היריעה ולהתנסות בהתבוננות רב־ממדית על התופעה הכואבת הזאת. "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים" אמר הרקליטוס לפני יותר מאלפיים שנה. ואכן, עם השיחות השתנינו גם אנחנו, למדנו, החכמנו ופתחנו את הלב.
***
התחלנו את המסע שניים, בעצם שלושה. דפני, אני ודורון, בתה של דפני, שהתאבדה בינואר 2007 ושהייתה עימנו ברוחה לכל אורך הדרך — בַּתוֹכֶן, ברוח ובהשראה להפוך כל אבן כדי למנוע את ההתאבדות הבאה.
במהלך המסע הלכה החברות בין דפני לביני והעמיקה. שיחות ארוכות בנסיעות למפגשים השונים יצרו אט־אט פתיחות רבה והבנה מעמיקה של הסיבות שהובילו אותנו לצאת למסע הזה: הרצון להבין לעומק את פשרה של התופעה הזאת, הרצון להבין את המשמעויות של הכאב הנפשי בתוכנו ומסביב לנו והבקשה הכמוסה של דפני, שנהפכה אט־אט גם לשלי: "שדורון תהיה המתאבדת האחרונה". היה מובן לשנינו כי זו בקשה שאינה בהישג ידינו, ובהישג יד בכלל, ובכל זאת — אני חושב שהיא הייתה שם בנסיעותינו כמעין דלק המניע את המכונית לנקודות השונות שנסענו אליהן.
עם התקדמות השיחות החלו להופיע אצל דפני כאבים וקשיים גופניים שונים. דפני, כמו דפני, ביטלה אותם בהינף יד כאומרת — זה לא מה שיכריע אותנו. "מכה קלה בכנף, המשימה שלנו חשובה יותר", הייתה נוהגת לומר לי כששאלתי אם אינה מעדיפה להשהות קצת את המסע לטובת הטיפולים הרפואיים. וכך המשכנו לנסוע והמשכנו להיפגש, לדבר על הכאב שבחוץ וכמעט להתעלם מהכאב הגופני שבפנים. בדיעבד, אולי הייתה זו עוד סיבה למסע המיוחד הזה.
לצערנו, לאחר בדיקות רבות שעשתה דפני, הגיעה הבשורה כי היא חולה בסרטן. עם הבשורה הופיעו קשיים גופניים חדשים, לפעמים בלתי נתפסים. לעיתים היא הגיעה לנסיעות ומתחת לבגדיה שרוולי קרח כדי להקל עליה את הכאבים הבלתי פוסקים ואת בערת העור המתמדת. כשהבטתי בה בזמן השיחות, ראיתי את המאבק הפנימי בין הרצון להתמסר לכאבים הגופניים ובין הדחיפות להמשיך ולהעמיק, להבין, לחקור ולשאול על אודות כאב נפשי ואובדנות. באופן מופלא נמשכו השיחות כמעט כמתוכנן בתקופה הזאת, ורק אני הייתי עד סודי למה שמתחולל אצל דפני. לא פעם שאלתי את עצמי אם נכון להמשיך, אם נכון לנסוע דווקא עכשיו לעוד מפגש, להיפגש לעוד דיון בנושא הספר, כאשר בד בבד דפני מנהלת מאבק חסר פשרות בסרטן. גיליתי, שוב, אישה אמיצה שאינה מוותרת. הרגשתי עד כמה הספר הוא מקור להתרגשות ולשמחה בשבילה, דווקא בין הטיפולים ולצד המכאובים הרבים. גמרנו אומר להמשיך בין הטיפות ובין סבבי הכימותרפיה וההקרנות. זה לא היה קל, ואט־אט הופיע לו שעון חול דמיוני מעל לראשינו עם השאלה המהדהדת מה יסתיים קודם. עם הזמן היה נדמה לי כי גם יכולותיה להשתתף בשיחות נחלשו וכי היא מתקשה לפעמים להיות פעילה בדיאלוג שמתפתח. הרגשתי כי קולה נשמע פחות ופחות, היא שואלת פחות ועוצרת פחות את השיחות, שלא כטבעה האנושי המיוחד, שהיה תמיד מוסיף עוד נדבך אישי, שואל שאלה ממעמקי הלב. לצד היחלשות זו של דפני גם קולה של דורון נשמע פחות ופחות במשך השיחות, כמו נמוג עם אימה יחד. רק בדיעבד יכולתי להבחין בכך.
ובכל זאת המשכנו בדרך. ובדרך היו גם אשפוזים בבתי חולים, שינויים טיפוליים ותרופתיים, ואלו הובילו בשלב מסוים גם להפסקות ארוכות ולביטולים של ראיונות. כשביקרתי אותה בבתי החולים המשיכה דפני לדבר איתי על הספר, והרגשתי שוב ושוב איך הוא משמש עבורה כמו עוד מרשם לטיפול ממוקד ומאריך חיים. את השיחה המשותפת האחרונה שעשינו עם ד"ר שמעון אזולאי ערכנו לאחר שני ביטולים, במרחק שנה מתאריך הפגישה המקורית. דפני הגיעה לשיחה הזאת עייפה, כואבת ומותשת מהטיפולים הרבים. בקשתה הייתה שלא נוותר, שניסע למרות הכול. ובכל זאת היה אפשר לראות שהקשיים מעיבים עליה, מרחיקים אותה מהשיחה אל עבר המאבק הפנימי הבלתי נגמר. אחרי השיחה הזאת עצרנו שוב ולא המשכנו לקבוע עוד מפגשים. דפני המשיכה במאבק בסרטן. לאחר כמה חודשים החלו העדכונים ממנה להיות אופטימיים — נמצא טיפול חדיש, יש סיכוי להחלמה. סיכמנו שנותנים להפוגה עוד חודש וממשיכים. היה לי ברור שדפני יוצאת מזה, כי אדם כמו דפני מנצח גם מחלה קשה כמו סרטן. זה ברור כשמש. שלושה שבועות לפני מותה נפגשנו לחשוב איך ממשיכים בדרך, חילקנו משימות עריכה לשיחות שכבר סיימנו להקליט, והתחלנו לחשוב על המומחים האחרונים שניפגש עימם. זו הייתה, לצערי הרב, פגישתנו האחרונה.
הבשורה על לכתה של דפני מאיתנו הייתה כואבת מנשוא, ובאופן לא מוסבר מפתיעה מאוד, אף שהכתובת הייתה על הקיר חודשים רבים כל כך. נדמה לי ששנינו לא האמנו שזה יכול להיות הסוף. בן רגע נהפכתי מאדם המדבר על כאב נפשי לאדם החווה אותו. בהספד שקראתי מעל קברה במעגן מיכאל נשבעתי להמשיך את דרכה, את דרכנו, להמשיך את המסע שלנו ולהביא את הספר לכדי סיום. בידיים רועדות אני כותב את האותיות הללו: למרות הכול, ההבטחה הזאת הוגשמה.
את הקילומטרים האחרונים של המסע הזה הלכתי כשדפני כבר אינה בחיים. את הפגישות לשיחות האחרונות בספר קבעתי לבדי, אולם קול פנימי גרם לי לא להגיע אליהן לבד. בלי להיות מודע לכך התנהלו שיחות אלו כולן בשלישייה. בכל אחת מהן אדם יקר אחר ממלא את החסר, כמו משאיר את הפורמט של שיחה בשלושה, כמו משאיר את דפני נוכחת אף על פי שהיא איננה. ואולי גם הספר הזה משאיר את דפני נוכחת, חיה, שואלת, חושבת ומרגישה, אף על פי שהיא איננה.
***
התחלנו את המסע שניים, בעצם שלושה, ונותרתי כביכול אחד. כביכול, כי הספר הזה הוא בין היתר תוצאה של עבודה מלאת רצון טוב ולב רחב של רבים. זה המקום להודות בכל ליבנו לכל האנשים הנפלאים הללו על תרומתם האדירה, על החזון ועל המוכנות לשאת איתנו בעול של כתיבת הספר. ראשית תודה עמוקה לאנשים המרתקים שניאותו לפתוח את ביתם ואת ליבם ולשוחח איתנו. תודה לכל החברים הרבים ולבני המשפחה שעזרו וייעצו, שהאמינו ולא ויתרו, שנתנו חיבוק ותמיכה, עצה טובה או רעיון מיטיב. תודה למור קלוגמן, נוי נשרי, מורן כנפו ומאי אזולאי ששקדו על ההקלטות והפכו אותן לטקסטים. תודה לעוזי לוי, עינב מאור, מרב מילא, יואב גרובייס, ענבר גולן, אמיר אסנין, גדי זרח, תומר אושרי ואורן גור על קריאת הפרקים ועל ההערות החשובות כל כך. תודה רבה לרותם רז על העזרה הרבה בעריכה. תודה ענקית לעוזי שביט, העורך הראשי לשעבר של הוצאת הקיבוץ המאוחד, על ההזדמנות שנתן לנו כבר בפגישתנו הראשונה, ותודה אין־סופית לנגה אלבלך האחת והיחידה, שהאמינה בספר לכל אורכו. ספריה של נגה היו מונחים לצד מיטתה של דפני גם בימיה האחרונים. תודה רבה מקרב לב למוריה דיין קודיש, עורכת הספר, שבלב אוהב ובעיניים טובות הנהיגה את המסע הסופי והמרגש של הספר הזה. תודה לירון אסף, בעלה של דפני, לעפרה וחגי חרמש, לדבי וארז צפתי וליוספינה לוי היקרים על התמיכה בפרויקט הוצאת הספר. ותודה אחרונה משולבת באהבה עמוקה למיטל אהובתי ולילדים הנפלאים שלנו — לילה, דריה, מורי ונגה. התמיכה שלכם הייתה יקרה מפז לאורך כל הדרך, והדרך לא הייתה קצרה.
התחלנו את המסע שניים, בעצם שלושה, ונותרתי כביכול אחד. כביכול, כי דפני עדיין כאן. ואפילו שלקח זמן עד שהתאוששתי מהאובדן, כשמצאתי את הכוח להמשיך במסע הבנתי שאנחנו עדיין שניים, בעצם שלושה, ואנחנו הולכים בסקרנות בדרך הזאת, מבקשים להרים כל אבן כדי להציג תמונה רחבה של התופעה ומוכנים לתת לרוח לקחת אותנו למקומות מרגשים, כואבים ומפתיעים.
***
בספר ארבעה פרקי מסגרת ושתים עשרה שיחות עם מומחים מתחומים שונים. שני פרקי המסגרת הראשונים הם הפרק הזה והפרק הבא שכתבה דפני על דורון. התייחסנו לסיפורה של דורון כמעין מקרה בוחן להבנה של תופעת הכאב הנפשי והתהליך המוביל להתאבדות. את הפרק שלחנו לחלק מהמומחים טרם המפגש עימם, וחלקם אף בחרו להתייחס אליו בשיחות עצמן ולנסות להבין באמצעותו את התופעות שעמדו במרכז שיחותינו.
לאחר שני הפרקים האלה מובאים בספר פרקי השיחות עם המומחים. השיחות מסודרות על פי הסדר הכרונולוגי של התקדמות המסע שלנו. פרקי השיחות מתחילים בשיחה עם פרופ' יורם יובל ומסתיימים בשיחה עם עדי אלטשולר, שיחה שחתמה את המסע שלנו. את הפרקים הללו אפשר לקרוא ברציפות זה אחר זה או לחלופין לנתב את הקריאה לפי העניין בזוויות ההתבוננות השונות על כאב נפשי ואובדנות.
לאחר פרקי השיחות מובאים עוד שני פרקים מסכמים. הראשון הוא מעין אפילוג, ובו מילים המסכמות את המסע שעברנו ומציעות מבט קדימה, אל העתיד. בפרק ביקשתי להתבונן לאחור (וגם קדימה) על הדרך שסיימנו, להיישיר מבט על התהליכים שעברנו, על מי שהיינו ועל מי שאנחנו עכשיו. הפרק הנוסף, האחרון בספר, מספר את סיפורה של דפני אסף ומציג את תרומתה האדירה לתחום מניעת האובדנות. אף על פי שפרק זה לא נכלל כמובן בתוכנית המקורית, מצאתי לנכון להכיר לקוראים את דפני ואת פועלה יוצא הדופן; לא סתם הייתי קורא לה "תוכנית מניעת אובדנות של איש אחד". הספר מסתיים בנספח שעוסק במניעת אובדנות ומנסה, בעמודים אחדים, לצייר תמונה כללית של כאב נפשי ואובדנות. בנספח מנינו את גורמי הסיכון, הצגנו את התהליך שמוביל אדם אל הגג, ובעיקר הסברנו מה עושים כדי לזהות אובדנות וכדי למנוע אותה. אנחנו מאמינים כי מדובר בנספח חשוב לכל מי שהולך בדרך החשובה של מניעת אובדנות בישראל.
שמו של הספר, "מתחת לשמיים השחורים" — לקוח מהשיר "מתנה" של להקת אלג'יר. לא במקרה בחרנו בשם הזה לספר. השיר הזה, וכן כל התקליט "מנועים קדימה", מלווה אותי מאז יצא בשנת 2004 ומתנגן אצלי בבית, במכונית, במשרד — בכל מקום. הוא אפילו משמש כבר חלק מתוכנית הלימודים בקורס שאני מלמד במרכז האקדמי רופין. שיריהם של אביב גדג' וגבריאל בלחסן, חברי להקת אלג'יר, שימשו גם כפסקול הנעורים של דורון, ולאחר מותה של דורון נפגשה דפני עם אביב גדג' לשיחה על האובדן ועל האפשרות להשתקם ממנו. ואולי הספר שלנו מציע גם אפשרות לתנועה, לשינוי, להתמודדות עם כאב נפשי ועם מחשבות אובדניות מתוך תקווה ש"מתחת לשמיים השחורים אפשר כבר להרגיש זרמים תת־קרקעיים של יופי" (אביב גדג', "מתנה").
"כשההשראה לא באה אליי, אני יוצא ופוגש אותה בחצי הדרך", כתב זיגמונד פרויד בתחילת דרכו. אנחנו תקווה שהמסע הזה והספר שנולד ממנו יעוררו השראה ויובילו לתובנות על הנושאים הכואבים שעסקנו בהם. הלוואי שהספר יוכל להמריץ את הקוראים להמשיך לחפש ולהתבונן לעומק באנשים סביבם. ייתכן שמישהו מהאנשים הללו מתמודד ממש עכשיו עם כאב נפשי בלתי נסבל ורק מחכה שיושיטו לו יד. ובסופו של דבר, הושטת היד הזאת היא התפקיד של כולנו כחברה, כקהילה, כבני אדם. והיא יכולה ממש להציל חיים.
פרופ' יוסי לוי בלז
קיבוץ המעפיל
יולי 2022
