נורית אסנש
אמא - בין חלום למציאות
שיחות, תובנות ואפשרויות לריפוי
בהוצאה עצמית
האם אי פעם חשבת מחשבות על אמא שלך כמו: "לא אכפת לה ממני", "היא אוהבת את אחי/אחותי יותר משהיא אוהבת אותי", "היא אמא גרועה", "היא נרקיסיסטית", ואולי אפילו "אני שונאת אותה"? האם מדי פעם את מרגישה שאמא שלך מאכזבת, מעצבנת, מבלבלת אותך או פוגעת בך?
הספר אמא – בין חלום למציאות הוא מדריך ראשון מסוגו שייקח אותך למסע של גילוי עצמי באמצעות חקירת האמונות שלך שמושפעות מיחסייך עם אמך. בעזרת ספר זה תוכלי לגלות מי את ללא הסיפור שלך על אמא שלך – סיפור שנברא עוד לפני רגע לידתך – שעיצב את זהותך ומשפיע על יחסים אחרים בחייך כמו היחסים עם עצמך, עם בני זוג, עם ילדייך ועוד.
יחסי אמהות וילדים הוא נושא נפיץ ורגיש, שרבים חוששים לצלול למעמקיו משום שהוא מחבק בתוכו כאב עצום ומאיים, והוא עטוף בשכבות של סיפורים ואמונות שלמדנו לציית להן מבלי להטיל בהן ספק. מסיבות אלה ישנם אנשים שנמנעים מלטפל בקשר זה וכך הוא ממשיך להשפיע על חייהם גם כשהם כבר אנשים בוגרים והורים בעצמם.
בספר זה משלבת המחברת בין שיטות מחקר במדעי ההתנהגות לשיטת העבודה של ביירון קייטי ומציגה סיטואציות אמיתיות, מילדות ועד בגרות. החל ממצבים שגרתיים כמו שיחה יומיומית במטבח ועד לסצנות של אלימות, המחברת מעבירה את הקוראות והקוראים בתהליך שחושף כיצד הצורך והתלות של אנשים באהבה, באישור ובהערכה מצד אמם משפיעים על חייהם וגוזלים מהם דרגות של אושר, חופש והגשמה עצמית.
הספר כולל דיאלוגים, תרגילים ותובנות שניתן ליישם על מצבים כמו ניכור ותחרות בין אחים על אהבת האם, יריבות בין בת לאם, משולש אהבה אמא-אבא-בת/בן, חילופי תפקידים, ילדים הוריים ועוד.
ספר זה מיועד לאמהות, בנות ובנים שחווים קשיים בקשר שלהם זה עם זה או עם ילדיהם הבוגרים, וגם למטפלים/ות בתחום הגוף והנפש.
נורית אסנש עסקה במשך כעשור במחקר והוראה בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית. בחיפושיה אחר דרכים אפקטיביות לריפוי הגוף והנפש היא הרחיבה את ניסיונה המקצועי לפרקטיקות של רפואה אינטגרטיבית ואלטרנטיבית וכך גילתה את העבודה של ביירון קייטי. בעבודה מצאה המחברת שיטת ריפוי אפקטיבית ובחרה להתמקד בה כפרקטיקה וכדרך חיים. אמא – בין חלום למציאות הוא ספרה הראשון שיצא לאור באנגלית ב-2021 וכעת הוא תורגם גם לעברית.
הפרק התשיעי מתוך הספר באדיבות המחברת:
אמא אין רק אחת: האמא שאני רוצה לעומת האמא שיש לי
"בכל פעם שאת מנסה לשנות מישהו, את מנסה לשנות מישהו שלא קיים. אנשים קיימים רק בראש שלך. אנשים הם מי שאת מאמינה שהם." ביירון קייטי.
יש עולם שלם של אמונות שלא נחקרו וסיפורים שלא הוטל בהם ספק על "אמא". כשאנחנו חושבות1 על אמא שלנו, על מי באמת אנחנו חושבות? יש כמה דימויים של אמא שרצים בתודעה שלנו. שלושת הבולטים הם: האמא שילדה אותך, האמא (שאת חושבת) שאת רוצה, והאמא (שאת חושבת) שיש לך.
האישה שילדה אותי
בעולם הפיזי יש אמא שהיא בת אנוש, בת אדם, גוף, אישה שילדה אותך (או גידלה אותך). היא האמא הביולוגית שלך. יש פיסת נייר, מסמך מבית חולים המשמש כראייה המוכיחה את העובדה שאת יצאת מתוך הגוף שלה. היא האישה שכל האנשים קראו לה "אמא שלך" ואת האמנת בזה וקראת לה "אמא שלי".
היא אישה אמיתית ופיזית, ויש לנו סיפורים על הנשיות, האישיות, האנושיות והגוף שלה. שימי לב, אילו סיפורים מתעוררים בך כשאת חושבת על אמא שלך באמצעות כל אחת מהמילים האלה? האמירה "האישה שילדה אותי" גם היא סיפור. את יכולה לשבת בחקירה ולשאול את עצמך את ארבע השאלות וההיפוכים על המחשבה הזו – "האישה הזאת ילדה אותי" – כדי לחשוף את הסיפורים והזהות שיצרת סביב האמונה הזו. מה קורה לך ואיך את מגיבה כשאת מאמינה למחשבה "האישה הזאת ילדה אותי"?
האמא (שאני חושבת) שאני רוצה
"האמא (שאני חושבת) שאני רוצה" היא פנטזיה על אמא אידיאלית ומושלמת שהיינו רוצות שתהיה לנו. היא חיה וקיימת בתודעה שלנו. אנחנו בדרך כלל פוגשות אותה ברגעים מלחיצים שיש לנו עם האמא הביולוגית שלנו (או עם האמא שגידלה אותנו), כשאנחנו לא מקבלות ממנה את מה שאנחנו רוצות. בהתאם לסוג היחסים שיש לנו איתה, חלקנו פוגשות אותה לעיתים קרובות כשהמציאות סותרת את החלום, בעוד שאצל נשים אחרות, שחוות פחות קונפליקטים מול אמא שלהן, היא תופיע לעיתים רחוקות יותר.
אנו מפנטזות שהאישה שלה אנו קוראות "אמא שלי" תהיה אוהבת ללא תנאי, אכפתית, מטפחת, חמה, רכה, חזקה, עוצמתית, עדינה, בריאה, נוכחת, מקורקעת, בטוחה בעצמה, רבת תושייה, מוכשרת, יפה, רגישה, תומכת ומגוננת. היא מישהי שתענה על כל הרצונות והצרכים שלנו ותשים אותם לפני הרצונות והצרכים שלה. יש לה כוחות קסומים. נשיקה, מילה או חיבוק שהיא נותנת יכולים לרפא את הפצעים שלנו, לפתור את הבעיות שלנו ולגרום לכאב להיעלם. זאת האמא שאנחנו רוצות.
יש לנו רשימת משאלות מנטלית לגבי דמותה של האמא האידאלית והיא כוללת ציפיות כמו: היא צריכה להיות מישהי שאני יכולה לסמוך עליה; היא תומכת בי רגשית וכלכלית; היא תמיד תהיה שם בשבילי; היא אומרת לי שהיא גאה בי ואני גאה בה; היא אוהבת אותי באותה מידה שהיא אוהבת את אחי או את אחותי; היא אף פעם לא פוגעת בי; היא מטפלת בי כשאני חולה; היא מישהי שתערוך לי מסיבת יום הולדת, תאסוף אותי מבית הספר, תבוא להופעה שלי בבית הספר, תעזור לי בשיעורי בית, תאפה איתי עוגיות במקום לקדם את הקריירה שלה, תבשל לי ארוחת ערב בעשר בלילה אבל לא תגיד לי מה לאכול, ותקנה לי מכונית או דירה; היא סבתא נפלאה, היא עוזרת לי עם הילדים ושמחה לשמרטף את הנכדים שלה; היא נותנת לי מרחב, מבלה איתי כשאני צריכה אותה, אבל יודעת את מקומה כשאני רוצה להיות לבד ומכבדת את הפרטיות שלי כשאני לא רוצה שהיא תתערב לי בחיים; היא מסוגלת להתמודד עם כל הציפיות האלה וההפכים שלהן, והיא יכולה לקרוא אותי כמו ספר פתוח (את רוצה שאמא שלך תקרא אותך כמו ספר פתוח – האם זו האמת?).
רשימת המשאלות מתעדכנת ומשתנה על פי הגיל ומצבי החיים המשתנים שלנו ושלה. יש ציפיות שנשארות אותו הדבר וישנן ציפיות שמתפוגגות כשאנחנו גדלות ומתפתחות – מתינוקות לילדות, לנערות, לנשים בוגרות, לאמהות בעצמנו וכן הלאה. מהרגע שאנחנו נולדות אנחנו רוצות ומצפות למשהו מאמא שלנו. כל עוד ניצמד אל דימוי האם האידיאלית והמושלמת, אנו עשויות לבזבז את חיינו בכמיהה אליה ובהמתנה לפגוש אותה.
כשאמא מתה, הפנטזיה הזאת לא בהכרח מתה איתה. לאחר המוות האלמנט הפיזי נעלם, אבל היא ממשיכה לחיות בתודעה שלנו. המוות משנה דברים כמו לחשוב ש"היא צריכה להתקשר אליי ביום ההולדת שלי", או "אני רוצה שהיא תיתן לי הלוואה", אבל זה לא משנה את הציפיות שהיו לנו ממנה בזמן שהיא הייתה בחיים כמו: "היא לא הייתה צריכה להרוס לי את החיים", "היא הייתה צריכה לאהוב אותי כמו שהיא אוהבת את האחים שלי" ו"היא הייתה צריכה להתעניין בי". המחשבות החמוצות על ההחמצה, על מה שיותר אין לו סיכוי להתממש, יכולות להמשיך ולחיות בנו לנצח. אמא שלך חיה בתוכך לנצח.
"האמא (שאני חושבת) שאני רוצה" היא פרי יצירה של הדמיון שלנו – דמות בדויה. ההמתנה המתמשכת לה והמחשבות עליה הן ממכרות. העבודה מזמינה אותנו להתעורר למציאות, ואנחנו יכולות לעשות זאת כשאנו חוקרות את המחשבות שלנו בנוגע לרצונות והצרכים שלנו שקשורים לאמא. כדי שתהיי מאושרת וחופשייה, את רוצה שהיא תשתנה, ואת צריכה שהיא תהיה יותר אוהבת – האם זו האמת? ביירון קייטי אומרת, "אני-לא-יודעת היא העמדה האהובה עליי, כי זה המקום שבו לחיים יש הזדמנות להראות לי את האמת".
האמא (שאני חושבת) שיש לי
"האמא (שאני חושבת) שיש לי" גם היא פנטזיה, תודעה סובייקטיבית, תפיסה שיש לנו על האמא הביולוגית. ברגעים מלחיצים אנו עלולות לערבב בין שני הדימויים ולחשוב שדמות האם הביולוגית שווה לדמות "האמא (שאני חושבת) שיש לי". אולם לפעמים במציאות שני הדימויים האלה אינם תואמים, וזה עלול לגרום לבלבול. אנחנו גם עלולות ללכת לאיבוד מנטלי כשאנחנו משוות בין "האמא (שאני חושבת) שיש לי" לבין "האמא (שאני חושבת) שאני רוצה".
בפער שבין האידאל למציאות, ל"אמא (שאני חושבת) שיש לי" יש טעם של אכזבה שהוא חלק בלתי נפרד מתיאור התפקיד שלה. היא לעולם לא תהיה טובה כמו דמות האמא המושלמת והרצויה שפועלת ברקע – האמא שאני רוצה שהיא תהיה, זו שאני מאמינה שהיא צריכה להיות. אנו יכולות להמשיך לחכות, לקוות או לנסות לגרום לאמא האידיאלית להופיע בדמותה של האמא שניצבת מולנו, אך כשזה לא קורה אנחנו עשויות להפוך להיות מתוסכלות, כועסות, מרירות, עצובות, מנותקות ומדוכאות, ואפילו אלימות ואובדניות. הסיבה לסבל שלנו היא ההיצמדות לאמונות כמו "אני לא רוצה את האמא שיש לי" או "היא צריכה להשתנות כדי שאקבל אותה".
"האמא (שאני חושבת) שיש לי" היא תוצר של החשיבה שלנו עליה. היא תלויה באיך שאת חווה את עצמך פיזית, רגשית ונפשית. "האמא (שאני חושבת) שיש לי" היא חוויה, לא אובייקט. חוויית האם נוצרת ומושפעת מפיסות מידע שאספת עליה, עובדות מעורבבות עם תפיסה סלקטיבית, השלכות, פרשנות סובייקטיבית ודמיון וכל האמונות שספגת מהסביבה על איך אמא טובה צריכה להיות. היא החוויה האישית שלך, שמושפעת מדימויים מן העבר והעתיד. את לא באמת מכירה אותה.
מי שאת קוראת לה "אמא שלי" היא מה שאת מאמינה לגביה. היא כל הדברים וההפכים שלהם שקיימים בך – טובה ורעה, חכמה וטיפשה, מעניינת ומשעממת, חזקה וחלשה. זה דימוי דינמי. ל"אמא (שאת חושבת) שיש לך" יש את היכולת להשתנות מול עינייך ברגע אחד מהיר, מאמא יפה, אדיבה, מלאכית ואוהבת – לאמא מכוערת, אנוכית, איומה ואכזרית. היא משתנה ומתפתחת בהתאם לאיך שהתודעה שלך משתנה ומתפתחת. את מגדירה אותה לפי מה שאת מכירה בעצמך.
כשאנו נוכחות בתפקיד הילדות, הפוקוס שלנו הוא על "אני" ו"אני". זהו מכשול שמפריע לנו להכיר את אמא שלנו. כפי שקורה לפעמים, אנחנו חושבות ש"היא לא רואה אותי" או ש"היא לא מקשיבה לי", וכך נפסיק לראות אותה או שלא נרצה להקשיב לה. מי או מה היא אם כך האישה שאת קוראת לה "אמא שלי"? עד כמה באמת מעניין אותנו או מתאפשר לנו לדעת? במציאות, מה שאנחנו יודעות עליה הוא רק קצה הקרחון.
ברור לי שאני יוצרת את החוויה שלי על אמא שלי. אני שמה לב איך אני יוצרת סיפורים עליה. לדוגמה, כשאנחנו מתכתבות בהודעות טקסט, היא שואלת אותי שאלות ואני חושבת, "היא מתעניינת בי" וזה עושה אותי מאושרת. מאוחר יותר בשיחת טלפון היא שואלת הרבה שאלות על הבת שלי, ואני הופכת להיות חסרת סבלנות כשאני חושבת, "היא שואלת יותר מדי שאלות". בהזדמנות אחרת היא מדברת על בעיות אינסטלציה ועל מתחים בין השכנים, ואני חושבת, "כבר שמעתי את זה בעבר. היא סיפרה לי על זה בפעם הקודמת שדיברנו", ואני נעשית חסרת סבלנות. כשהיא ממליצה לי לנסות איזה מוצר למען הבריאות שלי, אני חושבת, "אכפת לה ממני", ואני מרגישה חום וקרבה אליה. אבל כשאני חושבת, "אני לא צריכה את העצות שלה", אני חשה נסיגה פנימית ודחייה. אבל כשפתאום עולה לי הרעיון לחשוב עליה כעל "חברה" ולא כ"אמא", אני שמה לב שהעניין שלי בה משתנה ואני מקשיבה יותר בתשומת לב למה שהיא אומרת, כמו שאני מקשיבה לחברות הקרובות שלי.
אני תמיד מתנדנדת בין האמונות "אכפת לה ממני" ל-"לא אכפת לה ממני". זו הזמנה לחקור איך המחשבות משפיעות על הרגשות והתגובות שלי. אני רושמת לעצמי הערות מנטליות בנוגע לפרשנויות שלי, כשהיא מספקת לי את מה (שאני מאמינה) שאני רוצה ממנה וכשהיא לא. בנוסף, התודעה שלי מטיילת גם בין העבר לעתיד כנקודות התייחסות והשוואה למה שקורה ברגע הנוכחי. לפעמים עולים דמיונות-זיכרונות של איך היינו פעם, ולפעמים דמיונות-חזיונות על העתיד, שבו אני רואה דימויים שלה ושלי ואיך הדברים ייראו כששתינו נהיה זקנות. הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי על הקשר ביני לבין אמא שלי יכול להתפתח, להתפתל ולהסתבך באין-סוף דרכים בתודעה שלי. אני בוראת את אמא שלי בכל כך הרבה דרכים במוחי הקודח.
משחק תודעה
שימי לב, כשאת חושבת על אמא שלך, קוראת את הודעות הטקסט שלה, מדברת איתה בטלפון או יושבת איתה ליד שולחן ארוחת הערב, האם את נוכחת? האם את חושבת מחשבות שמסיחות את דעתך ממה שקורה באותו רגע? לאן נודדת התודעה שלך?
שימי לב כשאת...
- משווה את אמא שלך עם הפנטזיה של האמא האידיאלית שאת רוצה שהיא תהיה, שהיא צריכה להיות, על מנת שתוכלי להיות מאושרת.
- עסוקה במחשבות כמו "אני רוצה... ", אני צריכה...", מתי יגיע תורי?" "תראי אותי, תקשיבי לי, תעשי בשבילי". מה קורה לך כאשר הרצונות והצרכים שלך מתנגשים עם הרצונות והצרכים של אמך?
- מתערבת בעניינים שלה, אומרת לה מה היא צריכה לעשות ואיך להיות, אם זה במילים או במחשבות שבראש שלך. האם את מכתיבה לה מה לעשות, נותנת לה עצות, רוצה להציל אותה (מעצמה), מאמינה שאת יודעת טוב יותר ממנה, מחליטה בשבילה כשהיא לא מבקשת ממך לעשות זאת?
- דבקה בסיפור שלך, מגינה על הגרסה שלך לא פתוחה להקשיב לסיפור שלה או לסיפור אחר של אף אחד עלייך, עליה, או על הסיטואציה.
- מטיילת מנטלית במנהרת הזמן ומשווה את אמא שלך ברגע הנוכחי עם דימויים שלה בעבר או בעתיד.
- משווה אותה לטיפוס של האמא שאת חושבת שהיא עבור אחיך או אחותך.
- משווה אותה לאמהות אחרות שאת מכירה, כמו אמא של חברה שלך, שכנה, דודה, סבתא, או לאבא שלך.
- משווה אותה לעצמך או לאמא שאת חושבת שהפכת להיות או שתהיי בעתיד.
- משווה את אמא שלך לנורמות, למוסכמות חברתיות ולמושגים שיצרו בני האדם, ומעריכה האם היא עומדת בסטנדרטים האלה או לא (לדוגמה, "לנשים יש אינסטינקט אימהי", "אמא צריכה לשים את הצרכים של ילדיה במקום הראשון", או "אמא שלי חייבת לי כי היא ילדה אותי".)
אנחנו לעולם לא יכולות לדעת באופן מלא מי היא אמא שלנו, בהנחה שאנחנו רוצות לדעת. אנחנו יוצרות פרשנות שיוצרת סיפור שיוצר חוויה פנימית, סובייקטיבית וסלקטיבית של "אמא שלי" בזמן שהיא אומרת את מה שהיא אומרת ואנחנו שומעות את מה שאנחנו רוצות לשמוע, או כשהיא עושה את מה שהיא עושה ואנחנו מבינות את מה שאנחנו מסוגלות או פתוחות להבין. אנחנו מוסיפות תבלינים ומעניקות משמעות לדברים, זורקות כמה השלכות ושיקופים, קמצוץ של דמיון ו... הנה אמא!
כל עוד היא מתנהגת לפי הסיפור שבפנטזיה שלנו, אין שום בעיה. הבלבול – הוויכוח עם המציאות – מתחיל כשהיא לא עומדת בציפיות שלנו ממנה ועדיין אנחנו ממשיכות להיאחז בעקשנות בסיפור שלנו על מה צריך ואיך צריך. יש לה דרכים משלה להראות לנו איזה סוג של בת אדם היא, בזמן שאנחנו עשויות להיות מקובעות בחלום על איך דברים צריכים להיות אחרת ממה שהם במציאות.
אמא אין רק אחת. זה מבלבל לנסות ולהפריד בין "האמא שילדה אותי" לבין "האמא (שאני חושבת) שאני רוצה" ולבין "האמא (שאני חושבת) שיש לי", משום שעל כל הדמויות האלה אנו ואחרים הלבשנו סיפורים. מי היא האמא שהיא פרי יצירה של הדמיון, דמות מפוברקת, לא אמיתית? ומי היא האמא שבמציאות? נראה שאין אמא אחת אובייקטיבית, רק דימויים שמשתנים עם התודעה. מי היא האישה שמולה אני מתמודדת? אני נכנעת ומקבלת כאקסיומה שאני לא יכולה לדעת בוודאות מי היא אמא שלי, "האמא האמיתית". אני יכולה רק לנחש או לבדוק כשאני יושבת עם ארבע השאלות וההיפוכים על כל מחשבה ואמונה שיש לי לגבי "היא אמא שלי" ו"אני הבת שלה".
הערות
- הספר כתוב בלשון נקבה, אך מכוון לכל המגדרים.
