קריאה פסיכולוגית בסיפור "מעשה מהינדיק" מאת רבי נחמן מברסלב
מאת יעל חורי-כהן
פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון שהוא תרנגול הודו הנקרא 'הינדיק'. וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה. והמלך היה בצער גדול מזה. עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאותו. והלך והפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן אצל בן המלך הנ"ל, וגם כן גרר פרורים ועצמות. ושאלו בן המלך: מי אתה? ומה אתה עושה פה? השיב לו: ומה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק. אמר לו: אני גם כן הינדיק. וישבו שניהם יחד כך איזה זמן, עד שנעשו רגילים זה עם זה. ואז רמז החכם לבני הבית להשליך להם כותנות. ואמר החכם ה'הינדיק' לבן-המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כתונת? יכולים להיות לבושים כתונת ואף על פי כן יהא הינדיק. ולבשו שניהם הכותונת. ואחר איזה זמן רמז והשליכו להם מכנסיים, ואמר לו החכם גם כן כנ"ל: אתה חושב שעם מכנסיים לא יכולים להיות הינדיק?! וכו' עד שלבשו המכנסיים. וכן עם שאר הבגדים. ואחרי-כן רמז והשליכו להם מאכלי-אדם מהשולחן. ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים אי אפשר להיות הינדיק? אפשר להיות הינדיק ועדיין לאכול מאכלים טובים! ואכלו. ואחר-כן אמר לו: אתה חושב, שהינדיק מוכרח להיות דווקא תחת השולחן?! יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן.
וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי.
א. מתחת לשולחן
מה אנו יודעים על בן המלך שנפל לשיגעון? המידע שבידינו לא רב: הוא חש שהוא תרנגול הודו, מתפשט מבגדיו ונכנס אל מתחת לשולחן. מה יש מתחת לשולחן? מה יש מעליו? ניתן להתבונן על השולחן כמסמל את העולם הגלוי, את התנהלות היומיום ואת הנימוס החברתי והתרבותי. למעשה, פני השולחן מייצגים את החיים המודעים שבהם נוכח האגו.
האם יכול אדם לחיות חיים שלמים רק לצד השולחן? רגשות ומחשבות, דחפים ויצרים משוטטים בתוכו. רוב הזמן הוא מדחיק אותם, מפנה אותם מפני כוחות תפקוד ומציאות. אך לעתים, כמו שקורה לבן המלך, המודחק מתעורר ומציף את מה שחי מעל פני השטח.
האם אפשר לשמוע את מה שרוחש מתחת?
מה עשו המרפאים בניסיונות הריפוי הקודמים? האם ניסו לדבר עם בן המלך ממקומם לצד השולחן? להוציא אותו משם? לפתות אותו בשידולים שונים רק לבוא רגע לשבת לידם על כיסא, רק להחליף איתם כמה מילים? אין בידינו פרטים אלו, אך ידוע כי פעולתו הראשונה של המרפא שלפנינו היא כניסתו אל מתחת לשולחן יחד עם בן המלך. הוא נכנס יחד עמו אל המקום שמתחת למקום, אל הבית שעושה לו הילד הקטן כשהוא זקוק למרחב משלו, אל הלול של התרנגול. זהו מקום תחושות חייתי, ראשוני, זה שאין לו עדיין מילים, הקודם לכל מה שכבר ישנו.
ב. מה מרפא?
האם ניתן לרפא את מי שלא מעוניין בריפוי?
בן המלך שנפל לשיגעון לא חש בשיגעונו. אביו בצער גדול, אך הוא בשלו: גורר פירורים ועצמות מחתת לשולחן, לא חש בכאב. בן המלך לא יכול לעשות שימוש במרפאים שנשלחים אליו על ידי אביו: באותו שלב אין לו מגע משלו עם חוסר נוחות, או עם רצון בשינוי.
תחילת תנועתו של בן המלך לשינוי היא בשאלה שהוא מפנה למרפא החדש, "מי אתה"? השאלה הזו באה ממנו. עד אליה, למרפא אין כל התערבות בעולמו של בן המלך. המרפא מתקיים לצידו, אך לא חותר למגע. המגע, אם כן מתחיל בשאלתו של בן המלך, מיוזמתו.
מהו הדבר שריפא את בן המלך? שאלה זו תידון להלן, אך רגע לפניה נשאל - האם בן המלך באמת התרפא או שלמד לחקות את המרפא שלו? כלומר, האם לנגד עינינו מעשה אמתי של ריפוי מן השורש, או שלפנינו וואריאציה של "טיפול התנהגותי", בו המעשים משתנים והתפקוד מותאם, אך פנימה מרגיש בן המלך שבעצם הוא עדיין תרנגול?
שאלה זו עולה ישירות מן הטקסט. תיאור תהליך הריפוי הוא מעשי, וחיצוני: אפשר לאכול ולהתלבש כמו בן אדם גם כשאתה הינדיק; אפשר לשבת ליד השולחן ולא מתחתיו, שהרי גם תרנגולים עושים את זה. החכם בונה את שלבי הריפוי על ההנחה שבן המלך איננו מעוניין להיפטר מזהותו כתרנגול, זהות שהוא חש שהיא אותנטית עבורו יותר מן 'הזיוף' המלכותי. לכן הטקטיקה היא לא להילחם בה, לא להראות לו איך מתנהגים אנשים נורמליים, אלא לאפשר לו להתקיים כהינדיק אך להתנהג כבן מלך.
ואולם, פירוש זה ישאיר אותנו עם טעם חמוץ באשר למהות הריפוי המתואר בסיפור, או באשר לאפשרות כינונו כטרנספורמציה אמתית שבה האדם מתחולל מבפנים החוצה. בטרנספורמציה כזו האדם לא רק מסתגל לחיים שמגדירים לו לחיות, מתפקד כראוי או מחקה את הסובבים אותו, אלא חווה את חייו כשונים עקרונית.
מול החשש שעלול להתעורר בנו הקוראים, לפיו מדובר בשינוי שטחי, ניתן לראות שהטקסט מצביע על הריפוי כמהותי, שכן רבי נחמן מסיים כך את הסיפור: "וכן התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי". אכן לפנינו ריפוי מהותי, אך לא ברור מתוכן הטקסט מה מחולל אותו. "ריפא אותו לגמרי" מכוון להיות תוספת על הריפוי ההתחלתי, ההתנהגותי. המילה לגמרי מהדהדת בנפש הקורא והוא מתמלא תקווה כי לנגד עיניו מתחולל שינוי של ממש.
נישאר אם כן בשאלה מה ריפא את בן המלך, מתוך ההנחה כי ריפוי התנהגותי איננו המקרה שלפנינו. בן המלך קורא תיגר על הדבר הזה בעצמו: להיות כאילו בן מלך איננה אופציה עבורו. מלכתחילה הוא מוכרח להיות עצמו, להתנהג את תחושתו העמוקה ביותר שהיא, כרגע, תרנגול.
מעשה הריפוי, אם כן, חייב להכיל את הכרתו של בן המלך באמת כלשהי המתגלה לו מתוך עצמו, ואיננה מוכתבת לו מבחוץ.
ג. אל השיגעון
"פעם אחת בן מלך אחד נפל לשיגעון... "
מה מסמנת הבחירה במטבע הלשון "נפל לשיגעון"? מדוע בן המלך לא פשוט "השתגע"? הנפילה לשיגעון והירידה אל מתחת לשולחן ממחישות שבן המלך הגיע למקום כלשהו. עבור מספר הסיפור הגיבור לא "השתגע" אלא נפל לשיגעון, ולמעשה הגיע למקום שהיה שם תמיד, נוכח נסתר. בצלילי ניסוחו של ר' נחמן מתבקש כמעט לשמוע - נפל לזרועות השיגעון. השיגעון חיכה לו שם, והוא נופל אליו נפילה רכה, כמו בן אובד השב אל החיק.
בבחירתו, מעביר ר נחמן מספריים על הקווים המקווקווים המפרידים בין השפויים למשוגעים, חותך את ההפרדה המקובלת בין הנורמלי לזה ש"השתגע". הוא מצמצם את הפער כך שגם עבור נסיך קיים מגע עם השיגעון. השיגעון איננו "שם", הוא כאן. אפשר ליפול אליו, ואפשר אולי גם, "הס מלהזכיר", לכסוף לבוא בשעריו.
למה?
"הדחף להחלים דוחק את האדם לעבר השיגעון שיש לחוותו" (אייגן, 44). בניגוד לתפיסה הנורמטיבית, יכול להיות מופע של שיגעון שהוא תנועה של בריאות, לעומת "מנוסה מפני השיגעון המחזקת את השפיות ההגנתית מידיי או אף החולה" (שם). ישנה שפיות שהיא "שפויה מידיי", מתוחזקת כולה באמצעות הגנות. אדם שפוי מדי הולך כמו 'איש הפח' - משוריין היטב, אך חסר תנועת חיים ספונטנית, אין לאדם כזה יכולת לפגוש אזורים מפתיעים, להתגמש מולם, להתפתל, ללמוד משהו חדש. ברוח זו, ויניקוט מתאר תנועה כפולה בהתפתחות ובטיפול: "הפרט לכוד לעד בקונפליקט מאוזן היטב בין הפחד משיגעון ובין הצורך להיות משוגע" (227). בהתאם, הוא קובע שבשיגעון הפרט מגיע למה שאישי לחלוטין: שיגעון מקורי, אשר חייב איכשהו לגעת בליבה יקרת הערך, הקדושה של העצמי; זוהי הליבה הלא-מתקשרת, שאין לחללה (אייגן, 241-243).
וכך, בנפילתו אל חיק השיגעון, ייתכן כי בן המלך פוגש את עצמו במקום בו הוא הכי "הוא", ייתכן כי לראשונה בחייו הוא יודע את עצמו. משל היה מהלך כל חייו מסביב למרכז מודיעיני שם מוצפן המידע העמוק ביותר לגביו,
והנה הוא בתוכו.
ד. השיגעון כ"אחר" פנימי
הפעולות אותן נוקט המרפא מותאמות באופן מוחלט לפעולותיו של בן המלך. הוא מתפשט מבגדיו, נכנס אל מתחת לשולחן וגורר פירורים ועצמות. הוא מדבר בשפת השיגעון של בן המלך, ובכך מטשטש את ה"אחרות" השוררת בין המרפא למשוגע, בין בן המלך לאדם מן השורה, בין אדם לזולתו.
קריסטבה (1991), בתוך "למשש את הפיל" (עמ' 181-192) טוענת כי בהצגת הלא-מודע שינה פרויד באופן רדיקלי גם את מעמדו של הזר, משום שהפך אותו להיבט פנימי של העצמי. לפי פרויד, הכרה בקיומו של אחר בנו, הופכת את הזרות לשאלה פנימית. מכאן, שכל אחד מכיל בעצמו גם חלקים הנחווים כזרים עבורו, ותהליך ידיעת העצמי כולל הכרה באחרות הזו. הלא מודע שלנו הוא "הזר שבתוכנו". בהתאם, האופן שבו האדם מתמודד עם האחרות בתוכו מהווה אינדיקציה לאופן שבו הוא רואה את האחר מבחוץ, ומעצב את יחסו אליו.
כניסתו של בן המלך אל מתחת לשולחן מסמלת את חבירתו אל ה"אחר" שבתוכו. מה שהודחק וטושטש לאורך שנות גדילתו בארמון המלוכה, הורחק באופן חד עד כי לא נותרת לו ברירה אלא לבוא לידי ביטוי בהתמזגות. אותם כוחות פנימיים לא נחוו עוד כ"אחר", כ"אתה" מול "אני", אלא כ"אני" מוחלט. מכיוון שכך, כל המרפאים האחרים לא הצליחו בניסיונות הרפואה שלהם - בן המלך לא יכול היה בכלל להבחין בהם מכיוון שהוא איבד את יכולת האבחנה בין ה"אני" לזולת, כשם שאיבד את יכולת האבחנה בין ה"אחרות" בתוכו, למי שהוא ככלל.
ה. השולחן כרחם
המרפא שנכנס עמו מתחת לשולחן, מבין כי כדי להחזיר את הגבול בין "אני" ל"אתה" שקרס אצל בן המלך, יש להשיבו לחוויה כמו עוברית: חוויית זהות מוחלטת בין האחר לעצמי, כמו בין התינוק לאמו בשלבי חייו הראשונים. המרפא מתייחס להתנסות זו כהכרחית לבן המלך, ולכן הוא יוצר עבורו רצף טוטאלי של היות עם האחר, כאשר השולחן מהווה מעין רחם עבורם. הרחם מכילה שניים - את העובר ואת אמו הנושאת אותו, וכאן את 'בן המלך התרנגול' ואת המרפא. המרפא מתאים את תנועותיו באופן חלק לתנועות 'בן המלך התרנגול', כשם שמתאר וויניקוט את יכולתה של האם להשקיע את עצמה בתינוקה מבלי שיחוש בנוכחותה, כאשר היא שומרת עבורו את אשליית האחדותיות הקדם-לידתית (וויניקוט, 1956). לצד התנהגותו של המרפא, שכוללת התאמה מוחלטת, הוא מחזיק בתודעתו כי העוברות איננה המצב הקבוע, וכי השלב הסגור הזה של בן המלך התרנגול בתוך עצמו עתיד להשתנות. כמו אם הנושאת את עוללה וחולמת בשבילו את חייו, יודעת את גדילתו וצמיחתו, כך מחזיק החכם את התפתחותו העתידית של בן המלך.
לצד זאת, המרפא לא מתקשר עם בן המלך ולא מאלץ אותו לדבר בשפת בני אדם. הוא מכבד את המעגל המבודד בו שרוי בן המלך, ובכך מצטרף לוויניקוט הטוען כי כל יחיד הוא ישות מבודדת, לעד לא-מתקשר, לעד בלתי-ידוע, למעשה לא-נמצא. מבחינת וויניקוט היסוד הבלתי מתקשר הקיים בכל אדם הוא דבר מקודש, הראוי לשימור. הגנות חזקות עשויות להתארגן כדי להגן על אותו יסוד עצמי מתבודד לבל ייחשף או יחולל (וויניקוט, 1963). ואכן, התאמה זו נושאת פירות. בן המלך מתעורר מקיפאונו. המעגל נפרץ ברגע קל בו הוא מבחין ביושב מולו ושואל - "מי אתה"? הנה בסופו של דבר הוא מפציע מתוך עצמו, מתקשר בשתיקתו.
רגע הכרתו של בן המלך באחר, מבשר עבור המרפא את תחילת יכולתו להכיר בהמשך ב"אחרות" שבתוכו. כפי שכותב אוגדן: "חוויית ה'אחרות' של המציאות החיצונית הכרחית ליצירת חוויית עצמי אמתית. אם אין לא-אני, לא יכול להתקיים אני. בלא אחר מובחן, אדם הוא כל אחד ואף לא אחד." (אוגדן, 49).
שאלת "מי אתה?" מתחילה דיאלוג, ודיאלוג הוא כבר בין שניים. אם השאלה הזאת מהדהדת בין 'בן המלך התרנגול' לבין המרפא התרנגול, ייתכן והיא תוכל להישאל גם בין הלא מודע למודע, בין הפנטזיה למציאות, בין השפיות לשיגעון. בין התרנגול הפנימי לבין בן המלך הפנימי גם יחד.
ו. בין שפיות לשיגעון
יכולת המעבר של המרפא בין היותו "המרפא" האחראי על "השפיות", לבין היותו משוגע המתנהג כתרנגול, עשויה להעיד על תפיסתו את הנורמלי ושאיננו נורמלי. ניתן להניח שמרפאיו הקודמים של בן המלך עמדו מצד אחד של הנהר, וניסו להעבירו אל צידו האחר. המרפא הנוכחי מבין את השיגעון לא כחציית הנהר, אלא כאבדן היכולת לנוע בין גדותיו ובתוכו, בין שיגעון למציאות, כמו בין חלימה לערות.
ביון תוהה האם קיימת בגוף תקשורת של מחשבה או טרום-מחשבה לפני שהיא נרשמת ברמה המודעת, וכן כיצד ניתן לתקשר עם האזור הארכאי המפוצל הזה, שבו נחווים הרגשות בעוצמה גדולה (ביון, 1987). בהתאם להמשגה זו, בן המלך שנפל לשיגעון מזהה את עצמו עם מקומות קדומים וחזקים, וניסיונות המרפאים שלא צלחו מספרים את הקושי לבוא במגע עם האזורים הללו ולתקשר עימם. המרפא שניגש אל מתחת לשולחן לא מתייחס אל השיגעון כאל מצב המפוצל ממנו עצמו, שכן בכוונתו לתקשר עמו ולהבינו. הוא מבין את מקום השיגעון כחלק מנפש האדם הבריא. הדבר דומה לאופן שבו ביון מציב את מצב הערות מול מצב השינה-חלימה, ומציע לראות גם במצב השינה-חלימה חלק מהאדם:
מדוע מתייחסים למצב הנפשי של ערות, מודעות, היגיון, כאל מצב של 'שמירה על העשתונות', אך רק אם מדובר במחצית מעשתונותינו?... כשאנו מגלים שיש לנו רק מחצית מעשתונותינו, זוהי תגלית מטרידה מאוד. זו אחת הסיבות מדוע הדעות חלוקות - האם צריך להחזיק בכל עשתונותינו או שמא עדיף לחזור למחצית עשתונותינו בלבד, הוא המצב הערני, המודע, הרציונלי, ההגיוני (ביון, 254).
כל חלום יש בו מן השיגעון - ערבוב מציאות ופנטזיה, אפשרות של מעשים בלתי אפשריים וצמצום או הרחבת הזמן. בכל אלה יש מימד של ניתוק מן המציאות. מדובר במימד קצוב של ניתוק או 'שיגעון' אשר בפעולתו הבלתי הגיונית מכונן אדם שלם.
לאור זאת, מעשהו זה של המרפא הנפרד מן השפיות שלו, היא כנראה פרידה גם מן ה"ידיעה" שלו. המרפא מוכן לא לדעת. הוא מוכן לרדת אל מתחת לשולחן, מתחת לנימוסים ולנורמות המקובלות. בכך הוא נותן מקום לרכיבים הארכאיים, הפרימיטיביים, הקודמים לכל חינוך ותרבות. הוא עושה זאת מבלי לפחד מפניהם, מבלי לדעת בוודאות לאן הוא הולך ומה יביא עמו המסע מתחת לשולחן.
הוא מוכן לשחק עם השיגעון.
ז. מתחת לשולחן - מרחב פוטנציאלי - או: 'לשחק עם השיגעון'
הנחת היסוד של המרפא היא כי רפואתו של בן המלך אינה נעוצה בחינוכו מחדש, אלא ביצירת מרחב מעבר בו אפשר לשחק ולחצות קווים בלי לקרוס לאחד מן הקטבים; שפיות/שיגעון, מלוכה/דחפים פרימיטיביים.
מרחב פוטנציאלי הוא מושג שטבע וויניקוט כתחום היפותטי הקיים בין התינוק ובין האובייקט (האם), בשלב דחיית האובייקט כ"לא אני" (וויניקוט, 124). כך מסביר וויניקוט את שלב המעבר מהיות התינוק שקוע בהוויה שכולה הוא, להפצעת רמזים לכך שקיימת מציאות נפרדת ממנו. אמא היא אדם נפרד, אחר, ואם כך הדבר, כמה מטלטלת יכולה להיות ההכרה של התינוק שאין לו שליטה עליה ושהיא לא זרועו הארוכה. מרחב המעבר הזה הוא במהותו מקום ללא הגדרה ברורה. הוא מרחב המאפשר תנועה בין קטבים, בין מה שבכוחי למה שנמצא מחוץ לשליטתי, מרחב אשר במיטבו מכונן את כל סוגי היצירה האנושית. מדובר במרחב אשר צמצומו מגביל את יכולתו של האדם לנהל דיאלוג בין חלקיו השונים, לשחק בין קטבים, לחלום. בספרו "על אי היכולת לחלום", אוגדן מרחיב את ההבנה לגבי המרחב הפוטנציאלי של וויניקוט, ומתאר אותו כמצב נפשי המבוסס על סדרת יחסים דיאלקטיים בין פנטסיה למציאות, אני ולא אני וכן הלאה (אוגדן, 180).
חווית החיים של בן מלך משמעה לחיות עם גינונים של מלוכה, ואלו עשויים להיות מחלצות נוקשות אשר מולבשות עליו ומספרות לו מי הוא ומהו ייעודו, עוד לפני שהיה בידו לתרגם את עצמו בעצמו. כאשר המרפא מתחיל להתלבש ואומר "אפשר להיות הינדיק וללבוש חולצה" הוא מתחיל לנוע מקוטב אחד למשנהו, מבלי להכריע ביניהם. המשחק הזה מאפשר לבן המלך להיות משוגע ובן מלך בו זמנית, ובעצם חוויית ה"תרנגוליות" שלו נשארת חלק ממנו אך לא מחייבת אותו להיות כולו.
אוגדן כותב על מצב שבו נאבדת היכולת לסימבוליות כשאין מרחב מעברי (אוגדן, 170). השיגעון של בן המלך התבטא בהתמזגות עם דחפים, רעיונות וכמיהות ללא יכולת להכיר בהם כמסמלים או מייצגים חלקי נפש. עד הריפוי, הוא היה מוכרח לפעול ולהתנהג את תחושותיו, ולא יכול היה להתבונן בהן ולנסות להבינן (שם, 171).
אותה שאלה ששאלנו בהתחלה, אם בן המלך נותר משוגע מבפנים ורק למד להתנהג כבן מלך, נענית כעת בפנים חדשות: בן המלך הוא גם בן מלך וגם תרנגול. יש בו חלקים "תרנגוליים", שהם משונים, אחרים, זרים. הוא לומד להיכנס אל תוכם ולצאת מהם, אך ביטוים איננו אומר הצפה שלהם עד הזדהות מוחלטת, אלא יכולת לתקשר איתם. כשם שהתעלמות מן החלקים המשוגעים מביאה לקריסה, כך גם התעלמות מחלקיו המלכותיים היא מסוכנת לנפש. הכללת בן המלך בשיגעון והשיגעון בבן המלך, כמו שזירת שתי וערב אינסופית, היא המאפשרת את ריפויו.
"וכך התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי" הוא משפט שלא מבשר את הכחדת השיגעון מפני השפיות, אלא את התמוססות הידיעה מפני אי הידיעה. אנו נישאים על גלי הסיפור ללא פירוט מסועף של שלבי הריפוי, מכיוון שדרך הסיפור היא כדרך הריפוי: משאירה בפנינו מרחב עלום, פוטנציאלי. בו אפשר לשחק, אותו אפשר להגות, לדמיין וליצור.
סיכום
מי אתה? שואל בן המלך
מי אתה - מי אתה - מי אתה
שאלתו מהדהדת מתחת לשולחן, מטפסת ועולה אל בין כתלי הארמון.
מילותיו הראשונות של בן המלך מאותתות לחכם שהגיע שלב מעבר בריפוי, ולכן יכול גם הוא לדבר. בן המלך מסמן לחכם שהוא כשיר להיכנס אל תוך השפה, מרחב שיש בו מגבלות ביטוי, לצד אפשרות תקשורת. החכם לא מתפתה להשיב. הוא מבין את שאלתו כמשאלת לב עמוקה, ועל כן מחזיר לו בשאלה: ומי אתה? "אני הינדיק", אומר בן המלך. אך אלו הן כבר מילים, שהופכות אותו לתרנגול שיכול לדבר בשפת בני אדם, לתרנגול שמוכן למפגש. בן המלך לא עזב את סביבת בני האדם. הוא ירד אל מתחת לשולחן בבית המלך ובכך סיפר כי מה שהוא מבקש נמצא איכשהו בקרבת מקום. ועוד סיפר, בקולות קרקור וגרירת פירורים, כי לא יוכל למצוא את מבוקשו לבדו. בן המלך נפל אל מתחת לזמן ומקום, אך השאיר פתח, כשהוא שואל את סביבתו - האם אימצא?
"כל ילוד אנוש שמתפתח שרוי כמו כל ישות מתפתחת בתוך רחמה של האם הגדולה: העולם הקדמון, הלא-מובחן, בטרם קיבל צורה... לילוד אישה ניתן פנאי להחליף את החיבור הטבעי ההולך ונשמט עם העולם, בחיבור רוחני, כלומר - בקשר... האדם מגיע ל'אני' דרך ה'אתה'" ... "אין הרוח בתוך ה'אני', אלא בין 'אני' ל'אתה'" (בובר, 32-42).
מקורות
אייגן, מ. (2001). בתוך: פכלר, ע. (עורך). הזנה רעילה. תרגום: משה ברגשטיין ודורית שיקרייסקי. ירושלים: כרמל.
אייגן, מ. (2004). בתוך: שטיינבוך, מ. (עורך). העצמי הרגיש. תרגום: מרב בן שך. תולעת ספרים.
בובר, מ. (2013). אני ואתה. תרגום: אהרון פלשמן. מוסד ביאליק. ירושלים
ביון, ו. (2011). ללא זיכרון וללא תשוקה. בתוך: סימינגטון ג, נ (עורכים): החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תל אביב: תולעת ספרים.
ברסלב, נ. (1971). סיפורי מעשיות, עורך: יהודה יערי. ירושלים: מוסד הרב קוק.
ויניקוט, ד.ו. (1998). משחק ומציאות. תרגום: מילוא, י. תל אביב: עם עובד (החיבור המקורי פורסם ב - 1971).
ויניקוט, ד.ו. (2013). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: ברמן, ע. (עורך). עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ 145-153) תל אביב: עם עובד (החיבור המקורי פורסם ב - 1956).
ויניקוט, ד.ו. (2013). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים. בתוך: ברמן, ע. (עורך). עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 233-249). תל אביב: עם עובד (החיבור המקורי פורסם ב - 1963).
שחורי-סטאל, מ' (2019). הדומה, הזר והלא-מוכר ביחסים טיפוליים. מתוך: פכלר, ע' (עורך). למשש את הפיל: נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית. חיפה: הוצאת כרמל.
תומס, א. (2011). בתוך: ברמן, ע. (עורך). על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.
תומס, א. (2016). בתוך: ברמן, ע. (עורך). להשיב חיים שלא נחיו. תל אביב: עם עובד.
