עבודת כיסאות כשיטה חווייתית חוצת גישות
(II) בין טכניקות ומבנה לרוח היצירתית
מאת עומר אנדר
מאמר זה הוא השני בסדרה של שלושה מאמרים על שיטת עבודת כיסאות. לקריאת המאמר הקודם בסדרה, "עקרונות ומשימות טיפול מרכזיות", לחצו כאן. לקריאת המאמר הבא בסדרה, "סוגי דיאלוג ותיאור מקרה", לחצו כאן.
עבודת כיסאות היא שיטת טיפול חווייתית שבה נעשה שימוש בגישות טיפול שונות. במאמר קודם נטען שהשיטה נסמכת על "ארבע "רגליים" המשותפות לכל הגישות הללו: (1) שלושה עקרונות ליבה, (2) שלוש משימות טיפוליות שנגזרות מעקרונות הליבה, (3) רפרטואר טכניקות והתערבויות לקידום התהליך הטיפולי, ו-(4) יישומים ספציפיים, שאפשר לחלק לארבעה סוגים של דיאלוג עם דמויות משמעותיות בחיי המטופלים או בין חלקי עצמי שונים שלהם. המאמר הקודם, הראשון בסדרה של שלושה מאמרים על עבודת כיסאות, התמקד בשתי ה"רגליים" הראשונות של השיטה; במאמר הנוכחי, השני בסדרה, מפרט כמה מן הטכניקות והמיומנויות העיקריות שמסייעות למטפלים בביצוע התערבויות יעילות בעבודת כיסאות, ואשר מרכיבות את ה"רגל" השלישית של השיטה.
המאמר הנוכחי יוצא מנקודת הנחה כי ארבע הרגליים הן ה"חומר" שממנו יצוקה השיטה של עבודת כיסאות, כלומר המבנה המארגן את הפן הטכני שלה ואת ההמשגה התיאורטית הקוהרנטית. במקביל, המאמר מציע כי לעבודת כיסאות יש גם "רוח" – החשובה לא פחות מהחומר. הרוח של עבודת כיסאות נושבת בה עוד מימי מורנו ופרלס, האבות המייסדים של השיטה, אשר הזינו את השיטה באיכויות של יצירתיות, ספונטניות ונוכחות. בחלק השני של המאמר הנוכחי נידונה אפוא רוח השיטה, ומתוארות מספר דוגמאות להמחשת האופנים שבהם האיכויות של יצירתיות, ספונטניות ונוכחות עשויות לבוא לידי ביטוי בעבודת כיסאות.
התערבויות וטכניקות טיפוליות נוספות בעבודת כיסאות
כעת יוצגו מספר התערבויות טיפוליות נוספות ששימוש בהן עשוי לסייע למטפל להוציא לפועל את המשימות הטיפוליות המרכזיות בעבודת כיסאות – זיהוי והפרדה, אקטיבציה ודיאלוג טרנספורמטיבי – וליישם את עקרונות הליבה. בעוד שכל אחת מהגישות שעושות שימוש בעבודת כיסאות חותרת לממש את שלוש המשימות הטיפוליות, הגישות נבדלות ביניהם בהתערבויות ובטכניקות המסייעות האופייניות להן, המייצרות "סגנון" טיפולי שונה. ההתערבויות המוצגות כאן מאפשרות למטפל להניע ולהחזיק את התהליכים הטיפוליים בדרכים שונות, ומסייעות למטופל להתמסר לתהליך ולהיתרם ממנו. יעילות ההתערבויות נסמכת על "מיומנויות התהליך" (Process-Skills) של המטפל.
- העמקה רגשית תורמת לשימור האקטיבציה של חלקי העצמי. היא מושגת באמצעות טכניקות כמו חזרה על אמירות חשובות של המטופל, הקצנה שלהן במידת הצורך והדגשת המסר העיקרי המובע. בנוסף, שינויים בעוצמה ובטון הקול של המטפל מאפשרים להגביר או להנמיך את האפקט, ומסייעים בוויסות העוררות הרגשית של המטופל. שימוש בדימויים ובשפה פשוטה גם הם מאפשרים בניית אפקט ומפחיתים את הנטייה לשיח אינטלקטואלי ומרוחק. המטפל יכול גם "להזין" את המטופל במשפטים (Line Feeding) אשר מגלמים באופן מובהק מסרים חשובים של המטופל, ובכך מקדמים תהליך של טרנספורמציה דיאלוגית. אמירות של תיקוף עצמי (מטפל: אם זה מתאים כאן, נסה לומר לו "אני לא אתן לך לפגוע בי יותר!") או אמירות של חידוד והנכחה ברורה של רצון הן דוגמא מובהקת לכך.
העמקה רגשית עשויה לשמש בכל אחת משלוש המשימות הטיפוליות המרכזיות, ובפרט ביצירת אקטיבציה ודיאלוג טרנספורמטיבי. במקרים רבים, אקטיבציה של חלקים דורשת עוררות ומגע חווייתי עם רגש על מנת לאפשר למידע המגולם בחלק הרלוונטי להיות נגיש. על מנת לאפשר דיאלוג טרנספורמטיבי, בעת ניהול דיאלוג בין חלקים יש להנכיח מסרים בולטים, צרכים ורצונות, במטרה לקדם שינוי ביחסי הכוח בין החלקים השונים. - שימוש בדמיון מאפשר להגביר את האפקט וכך תורם להעצמת האקטיבציה. למשל, בדיאלוג עם דמות מדומיינת המטפל יכול לבקש מן המטופל, טרם התחלת הדיאלוג, לדמיין היבטים בולטים בהופעתה של הדמות. כמו כן, שילוב עבודה בדמיון בעת ניהול דיאלוג עם חלקים או דמויות מופנמות מאפשר גמישות, ופותח אפשרויות רבות אשר חלקן לא זמינות בעבודה סטנדרטית בכיסאות.
- שמירה על מסגרת הדיאלוג בין החלקים והפחתת "זליגת" השיח לעבר המטפל מאפשרים למטופל לשמר את האקטיבציה של החלקים ולהשתקע בדיאלוג ביניהם וכך מקדמת גם את המשימה של דיאלוג טרנספורמטיבי. מטופלים רבים נוטים באופן טבעי להמשיך ולפנות למטפל בעת עבודת כיסאות, והמטפל יכול לשוב ולעודד אותם לפנות אל הכיסא או החלק שעמו הם מקיימים דיאלוג.
- מיקוד בתחושות, מחוות ומנח הגוף המאפיינים חלקים רלוונטיים של המטופל יכול לסייע במשימת זיהוי החלקים ויצירת הפרדה ביניהם, ומאפשר למטפל ליצור ולשמור על אקטיבציה. המיקוד נעשה בעזרת הפניית הקשב של המטופל למאפיינים תנועתיים או פיזיולוגיים קיימים הנראים כמשויכים לחלק ספציפי, "סימון" שלהם ותשאול לגביהם, או בעזרת הצעה "לשחק" מחוות ומאפיינים אלו (למשל, לעמוד ולהביט מטה כאשר המטופל מגלם חלק ביקורתי, תוך כדי הרמת הקול). כך למשל, מעבר של המטופל מישיבה לעמידה יכול ליצור תחושת העצמה, שעשויה לסייע לו בהתמודדות מול חלקים דומיננטיים דיספונקציונליים.
בנוסף, מיקוד בתחושות הגוף עשוי לסייע גם ביצירת דיאלוג טרנספורמטיבי, בייחוד אם תחושות אלו עולות לאור אקטיבציה וביטוי של חלק עצמי. דוגמה נפוצה היא תחושות שעולות לאור ביקורת עצמית, כאשר המטפל עשוי לשאול: "אילו תחושות עולות בך, אם אתה מקשיב לגוף, כשאתה אומר לעצמך שאתה נכשל בכל דבר שאתה עושה". הפניית הקשב לגוף, לאור הביקורת, עשויה לגלות תחושות גופניות ורגשות, כמו עצב, אשר מסמנות הופעה של אקטיבציה של חלק נוסף, הופעתו מהווה מעין סימון לדיאלוג פנימי בין הביקורת לבין החלק החווה את הביקורת. - זיהוי והבעה של צרכים מאפשרים להנכיח חלקים מוחלשים ולאזן את יחסי הכוח בין חלקים. המטפל יכול למשל לסייע למטופל לזהות את הצרכים שלא קיבלו מענה או את הרצונות המושתקים המתעוררים בדיאלוג למול דמות מופנמת או חלק עצמי ביקורתי או מעניש, ולבטא אותם באופן ברור ובעל עוצמה ככל שניתן. בנוסף, ביטוי של צרכים מעמיק את האקטיבציה ומייצר תחושת תוקף, אשר כשלעצמה נמצאה כיעילה בשינוי דפוסים דיספונקציונליים (Elliott et al., 2004; Pugh, 2020).
- עידוד המטופל לקחת בעלות על חלקים ולבטא באופן ישיר את רצונותיו ("אני רוצה/בוחר/מתכוון..."; "אני לא מוכן/אסכים/אתן ל...") מאפשרים הטמעה של חלקים באופן עמוק לתוך המערך הכללי ומסייעים באיזון יחסי הכוח.
- התערבויות ישירות של המטפל מול חלקים בכיסאות נעשות בעיקר כאשר המטופל נמצא בדיאלוג מול חלקים הרסניים וביקורתיים. המטפל מבקש רשות להתערב, ומגן על המטופל מול היחס השלילי המובע כלפיו. לאחר ההתערבות הוא בודק עם המטופל את ההשפעה של התבטאויותיו של המטפל כלפי החלק או דמות האחר.
- המטפל עצמו משמש כמודל לחיקוי (מאפשר modeling) בהמחשת עקרון הריבוי ובטיפוח עמדת העצמי הבוגר כאשר הוא עצמו מדגים דיאלוג בין חלקים של המטופל, או מחצין את חלקיו שלו ויוצר דיאלוג ביניהם. למשל, מטפל עשוי לומר "החלק של המטפל בי רוצה לעזור לך ומוכן להיות איתך גם כשאתה מתבטא בחריפות כלפי. במקביל יש בי חלק שנעלב ואפילו קצת מפוחד, והוא מופעל כשמישהו תוקף אותי באופן ישיר, כפי שקרה כאן ביננו". שימוש המטפל בעצמו כמודל עשוי לסייע גם ביצירת אקטיבציה, כאשר הוא עצמו משחק את חלקיו של המטופל, ומקדם מגע חווייתי שלו עמם. בנוסף, המטפל כמודל לבוגר בריא מסייע בקידום דיאלוג טרנספורמטיבי, בכך שפועל לביסוס של חלק בריא, מאוזן ואינטגרטיבי במטופל. חלק זה, כאשר מבוסס-דיו, עשוי לקחת חלק מרכזי בדיאלוג בין חלקים ובעימות מול דמויות מופנמות.
טכניקות נוספות המסייעות בהעמקה רגשית ובהגברת יעילות ההתערבויות בעבודת כיסאות לקוחות מן הפסיכודרמה והגשטלט:
- שימוש בכפיל וכפילות-עצמית (Self-Doubling) מאפשרת להתנסות בפרספקטיבות חדשות על הדיאלוג ועל החלקים השונים בו, לאחר שהמטופל כבר השמיע קול של חלק אחד או התנסה בדיאלוג בין קולות שונים. בכפילות-עצמית המטפל מציע למטופל לקום ולעבור לעמוד מאחורי הכיסא שעליו ישב קודם לכן, ולהתבונן מעמדה זאת על חלק מסוים, החלקים השונים, או על הדיאלוג כולו. בתהליך זה, הרושם שיצרו החלקים או השיח עשוי להשתנות באופן מכריע. למשל, חלק שנראה מאיים הופך פתאום קטן ומפוחד, דמות מרשימה מקבלת היבטים פגיעים, וכד'.
לחילופין, המטפל עשוי להציע את עצמו בתור כפיל, ומציע אמירה המבטאת חלק רלוונטי אשר אינו בא לביטוי בדיאלוג באופן מלא או בכלל. אם האמירה נשמעת למטופל נכונה, הוא מוזמן לחזור עליה, ולאחר מכן לשים לב לאופן שבו הוא מרגיש לאחר האמירה. אם האמירה של המטפל-כפיל אינה מתאימה, המטופל מוזמן לשנות אותה או לשלול אותה כליל. - לדוגמה, מטופלת אשר נאבקת עם פחד עמוק מכישלון בעקבות אירועים שחוותה, אך שבעברה חוויות של הצלחה ומסוגלות. בניסיון ליצור דיאלוג בין הפחד לאומץ, היא מתקשה לבטא את "קול האומץ". המטפל מציע את עצמו בתור כפיל, נעמד לצידה, בעודה ישובה על "כיסא האומץ", ומציע את המשפט "אני האומץ של נעה, ואני יודעת כמה כוח יש לה, ועל אילו מכשולים היא גברה בזכות עצמה בחיים". נעה מסכימה עם המשפט, אך משנה אותו מעט כך שיתאים יותר, ואומרת אותו ישירות מול "כיסא הפחד". היא מוזמנת לשים לב איך זה מרגיש ולאחר מכן לראות כיצד "הפחד" מגיב.
- חילוף-תפקידים (Role Reversal) מתבצע כאשר המטופל עובר לכיסא נפרד ומגלם דמות של אדם אחר. מעבר זה מאפשר לו לחוות משהו מעמדת האחר, ולפתח הבנה ואמפתיה עמוקות כלפיו. לחילופין, הוא מאפשר לו לראות את עצמו "מבחוץ", מן העיניים של האחר, כולל של המטפל. לדוגמה, מטופל מספר למטפל על כך שלא ביצע במהלך השבוע משימה שהצהיר בפני המטפל שיבצע. המטפל שם לב כי המטופל ממתין בדריכות לתגובת המטפל. המטפל מציע את התרשמותו כי המטופל כעת ממתין לראות איך המטפל יגיב, ומזמין אותו להחליף תפקידים, ולהגיב בתור המטפל. המטופל מתיישב על כיסא המטפל ומביע אכזבה עמוקה כלפי "המטופל". לאחר מכן הם מתחלפים בחזרה, ודנים בתוכן שעלה, ובפרט בציפיות של המטופל כלפי עצמו והאופן שבו הוא חווה את הזולת/המטפל כבעלי ציפיות ממנו.
- שאטלינג (Shuttling) היא טכניקת גשטלט שבמהלכה המטופל מונחה להעביר את תשומת הלב והמיקוד שלו מאובייקט אחד לאובייקט אחר, למשל מזיכרון אחד לאחר, או מעמדה אחת לאחרת. המעבר מאפשר גישה למשאבים, שינויי פרספקטיבה, הגמשה רגשית וקשבית ועוד. בעבודת כיסאות ניתן להיעזר בשאטלינג לאחר יצירת דיאלוג לצורך חידוד קטבים והגברת עוצמת המפגש בין המסרים השונים בדיאלוג.
לדוגמה, בעקבות דיאלוג בנושא התלבטות של מטופלת בנוגע להפסקת עישון, לאחר שהשמיעה את שני צידי הדילמה (לעשן לעומת לחדול מעישון), המטפל מזמין את המטופלת לעמוד מאחורי כל אחד מן הכיסאות המייצגים את צידי הדילמה, ולהשמיע משפט אחד המביע באופן מזוקק את העמדה הנוכחית. מאחורי "כיסא העישון" המטופל אומרת: "אני חופשיה לעשות מה שבא לי!"; ומאחורי ה"כיסא ללא-עישון" היא אומרת "אני לא רוצה להיות חולה ולמות כמו אמא שלי!". כך היא מוזמנת לנוע בין הכיסאות, מספר פעמים, ולהשמיע את המסרים המזוקקים. לאחר מכן, המטפל מזמין אותה לעמוד מול שני הכיסאות ולשים לב איך היא מרגישה כלפי הצדדים השונים, ולאמוד את שיעור הזיקה שלה כלפי כל אחד מהם. - כניסה ויציאה מתפקידים (Roling & De-roling) היא טכניקה הלקוחה מן הפסיכודרמה ואמנויות התיאטרון, אשר כוללת כניסה מכוונת לתפקיד (או לגילום חלק) באמצעות הצהרה, התכווננות פסיכולוגית ופיזיולוגית ו/או שימוש בעזרים חיצוניים (כמו תלבושות). היציאה מתפקיד כוללת גם היא התכווננות דומה. המטרה בכניסה מכוונת לתפקיד (Roling) היא הצהרת כוונות והנעת מוטיבציה לעבודה, התכווננות המסייעת ביצירת אקטיבציה והפרדת תכנים וחלקים אחרים אשר אינם רלוונטיים לתפקיד הרצוי. היציאה המכווננת מן התפקיד (De-roling) מטרתה לתת תוקף לחוויה שנוצרה תוך כדי גילום התפקיד, ולתרומות שלה, ולאפשר מעבר לחלק בוגר-בריא או אחר, בהתאם לסיטואציה (Lassken, 2016).
לדוגמה, מטופל החווה עצמו כחלש וחסר ביטחון מול אביו, ומתקשה להתגבר על תחושות אלו, המשפיעות על הקשר עם אביו ועל תפיסתו העצמית. המטפל מזמין אותו לדבר בתור עצמו "החלש וחסר הביטחון", אך שם לב להיסוס. המטופל אומר כי הוא חושש מהבעה של הקול הזה מכיוון שסבור שהיא תביא להגברת הנוכחות שלו בחייו. המטפל מציע כי ינסה לשחק את הדמות שלו כחלש וחסר ביטחון, ויתחיל בכך שיאמר "אני רונן שמרגיש בטוח בעצמו רוב הזמן, ועכשיו אני הולך לשחק את רונן החלש וחסר ביטחון". לאחר מכן המטפל מסייע לרונן לעצב את המנח והטון שלו כך שיתאימו לזה של "החלש וחסר הביטחון" (כתפיים מכופפות מעט קדימה, מבט כלפי מטה וטון הקול נמוך ובעצמה חלשה). לאחר שרונן מגלם את חלק זה, המטפל מזמין אותו לצאת מן התפקיד, באומרו "זה היה רונן החלש וחסר הביטחון, ועכשיו אני חוזר לרונן "הרגיל", שיודע שהוא שווה ובעל ביטחון עצמי". אמירה זו מלווה בשיבה למנח לטון הקול הקודמים.
יצירתיות, ספונטניות ונוכחות בעבודת כיסאות
עבודת כיסאות הוצגה עד כה, במאמר הנוכחי ובזה הקודם בסדרה, כשיטה המושתתת על כמה עקרונות ליבה ומורכבת מטכניקות ותהליכים. הפרישה המובנית של העקרונות, המשימות הטיפוליות, הטכניקות וההתערבויות השונות נועדה להקל על מדידת התהליכים ומחקרם, ולא פחות מכך, על ההקניה של עבודת כיסאות כשיטת טיפול. יחד עם זאת, עבודת כיסאות אינה מוגבלת לטכניקות ותהליכים ידועים מראש, ועוצמתה החווייתית באה לביטוי ביצירתיות, בספונטניות ובנוכחות ברגע ההווה, המתאפשרות במפגש הטיפולי כל פעם מחדש.
האיכויות של יצירתיות, נוכחות וספונטניות הודגשו בעבודתם וכתיבתם של אבות השיטה, מורנו ופרלס (Giacomucci, 2021; Clarckson & Cavicchia, 2013; Moreno, 1987; Perls, 1969), והזינו את הפרקטיקה של עבודת כיסאות מראשיתה: יצירתיות היא איכות המאפשרת למטפל ולסיטואציה הטיפולית לשמור על רעננות, להבדיל משעתוק של פעולות, אמירות וסגנונות מקובעים; הנוכחות של המטפל ברגע, וערנותו למתרחש, מאפשרות לו להביא את האיכות היצירתית לביטוי מותאם, אשר נולד מתוך ההקשר הנוכחי המסוים; ספונטניות היא הזרז או האנרגיה המניעה את היצירתיות לכדי פעולה, ובכך מאפשרת למטפל חופש יצירתי. שמירה על המתח המתקיים בין ה"חומר" לבין ה"רוח" – כלומר בין הדיוק הטכני והמשגה תיאורטית קוהרנטית לבין היצירתיות, הספונטניות והנוכחות עם מה שקיים ברגע – היא המשווה לפרקטיקה של עבודת כיסאות עוצמה ורעננות.
מכיוון שאין זה אפשרי להציג קווים מנחים פורמליים לעבודה באיכויות של יצירתיות, נוכחות וספונטניות, להלן מספר דוגמאות להתערבויות אשר עושות שימוש שלא תוכנן מראש בפרטים וברעיונות שעלו ברגע העכשווי של המפגש הטיפולי, וכך ממחישות את רוח היצירתיות, הספונטניות והנוכחות ברגע כפי שהיא באה לביטוי בעבודת כיסאות. לצד איכויות אלו ההתערבויות נאמנות לעקרונות הליבה של עבודת כיסאות (ריבוי עצמי, חילופי מידע וטרנספורמציה), המיושמים באמצעות המשימות הטיפוליות התואמות (זיהוי והפרדה, אקטיבציה של חלקים ודיאלוג טרנספורמטיבי), כפי שתוארו במאמר הקודם בסדרה. חמשת התיאורים שיוצגו כאן בקצרה מבוססים על מקרים אמיתיים (בשינוי הפרטים). ההתערבות הראשונה ממחישה "עבודת כיסאות ללא כיסאות", השנייה מציגה את הגוף כזירה של ריבוי, השלישית מדגימה עבודת כיסאות בסיוע יצירות או טקסטים של המטופל, הרביעית – עבודת כיסאות עם דמויות מן המדיה הפופולרית, והחמישית מראה כיצד משתלבת המחזת חלומות בעבודת כיסאות.
1. עבודת כיסאות ללא כיסאות
עבודת כיסאות כוללת מיקום של חלקים במרחב, תנועה ודיאלוג. אך למרות המשתמע משמה, עבודת כיסאות אינה מחייבת כיסאות ממשיים. בדוגמה הבאה אפשר לראות שימוש יצירתי וספונטני במרחב, בתנועה ובדיאלוג ברוח עבודת כיסאות – אך ללא כיסאות:
רוני, בן 20, סבל מהזנחה ובדידות רבה לאורך חייו, החל מילדותו המוקדמת. לאורך חייו הוא פיתח יכולת מרשימה להשתקעות בדמיון, ומצא בעיסוק זה עניין והקלה בתחושת הבדידות. כעת, בבגרותו, הוא נוטה לדמיין אינטראקציות עם נשים, אשר בדמיונו מעניקות לו חום והקשבה ומקבלות אותו ללא תנאים. אינטראקציות ממשיות בחייו אינן מספקות לו את אותו מענה, והוא נמשך יותר ויותר לקשרים דמיוניים ונסוג מקשרים ממשיים – מה שמותיר אותו מבודד ולא פעם שרוי בבלבול.
לאחר שרוני תיאר בפני המטפל אינטראקציה דמיונית כזאת, המטפל הציע לו (לאחר הסבר קצר על ההתערבות), לעמוד ולתת ביטוי בקול לפנטזיה. בעודו עומד ועוצם את עיניו, רוני סיפר כיצד הוא רואה עצמו עטוף באהבה וקבלה ללא תנאי. לאחר מכן, המטפל ביקש מרוני לשבת על הרצפה, ולאחר התמקמות ומעט הרגעה וקרקוע, סייע לו לתת קול לילד הבודד והמוזנח אשר חש נטוש ופגום. לאחר שסייע לו לבטא את תחושותיו אלו, המטפל ביקש רשות מרוני לגשת ולרכון לצידו, ולשים לב לנוכחות הקרובה שלו והבעת החום, תוך כדי שהוא ער לתחושות שעולות בו. לאחר שרוני דיווח על תחושת רגיעה והפחתה ניכרת בתחושת הכאב והבדידות, המטפל הזמין אותו לקום ולנוע מעט בחדר לצורך שחרור. לאחר מכן הם דנו בחוויה ובתובנות שעלו ביחס לצרכיו של רוני, ותפקיד הפנטזיה ביחס אליהם.
בדוגמה אפשר לזהות שני חלקים שפעילים ברוני ושהמטפל זיהה, לפי עקרון ריבוי העצמי והמשימה הטיפולית התואמת: הפנטזיה כחלק שמטרתו לתת מענה להפחתת המצוקה, וחלק ילדי חסוך ובודד, אשר נמצא בגלות נפשית ואינו מקבל ביטוי מספק. לפי עקרון חילופי המידע, החלק הילדי נושא מידע חיוני אשר ניתן לתקשרו לחלקים אחרים. יצירה של דיאלוג תאפשר טרנספורמציה בחלק הילדי ובחלקים אחרים הנמצאים עמו במערך דיאלוגי (לפי העיקרון השלישי), שינויים אלו ישנו את המערך הכללי. בהמשך לכך, המטפל יצא מנקודת הנחה שמגע עם החלק הילדי יאפשר להקל את הכאב ולאחות את חוויות הפגיעה וההזנחה מן העבר. המטפל גם החזיק בדמיונו חלק בוגר של רוני, שמתקשה לבוא לביטוי נוכח הכאב והשימוש הנרחב בפנטזיה.
הרעיון למקם את חלק הפנטזיה בעמידה התקבל לאור תיאור של סיטואציה בה רוני תיאר עצמו הולך ברחוב ושקוע בפנטזיה. תנוחת העמידה מדמה את התנוחה שבה רוני היה שרוי בעת האירוע שסיפר עליו. ההחלטה להושיב את החלק הילדי על הרצפה קשורה לכך שהילד והפנטזיה נמצאים ביחסים מקוטבים (מענה מושלם בפנטזיה – למול חוסר מוחלט במענה בחלק הילדי). תנוחת הישיבה מאפשרת גם חיבור לנמיכות קומה ילדית, יחד עם ההשפעה המקרקעת והיציבה המתקבלת במנח זה, ומסייעת בוויסות. התנוחות השונות סייעו ביצירת אקטיבציה, שהיא משימה טיפולית מרכזית, ולכך תרמו גם טכניקות מסייעות נוספות, כגון העמקה רגשית באמצעות חזרה על אמירות מרכזיות של המטופל והדגשת היבטים מתוכן.
המטפל יישם את המשימה הטיפולית של אקטיבציה באמצעות טכניקה של התגלמות (דיבור בתור החלק המזוהה). הביטוי של חלק הפנטזיה איפשר לרוני לבוא במגע עם התחושה הנעימה של מענה בדמיון על צורכי ההתקשרות שלו. במקביל, השמעתו של חלק זה בקול רם יחד עם המטפל איפשרה לרוני להתבונן ולהתמקם במרחק מיטיב, במקום להתנתק מן הסביבה, כפי שמשפיעה עליו לרוב ההשתקעות בפנטזיה. המעבר לחלק הילדי, יחד עם התערבות של זיהוי והבעה של צרכים, איפשרו למטפל לסייע לרוני לחוות את הכאב, ולספק לו מענה חלקי על צורכי ההתקשרות, באמצעות נוכחות יציבה ומרגיעה, והבעת תוקף, חמלה וחום באופן ישיר. מענה זה איפשר לרוני להתחבר לחלק הבוגר ולהתבונן בסיטואציה ובדינמיקה בין החלקים. התערבות דיאלוגית זו יצרה שינוי ביחסי הכוח, כאשר החלק הילדי קיבל ביטוי ותוקף. המענה שניתן לחלק הילדי גם איפשר את ההופעה של החלק הבוגר, אשר בא במגע עם החלק הילדי, וחש חמלה כלפיו – בהתאם לעקרון הטרנספורמציה ולמשימה הטיפולית התואמת של דיאלוג טרנספורמטיבי.
2. הגוף כזירה של ריבוי
תופעות גופניות, כגון תנועה, מתח שרירי, מנח וטון הקול עשויות לשאת מידע על הדינמיקה הפנימית ו/או הבין-אישית המתקיימת במפגש. פנייה לתופעות אלו ברגע הופעתן לעיתים מאפשר גישה לחלקי עצמי מושתקים או לתהליכים הרי משמעות אשר מתנהלים ברקע.
דנה, בת 35, הגיעה לטיפול במצב דיכאוני, מספר שנים לאחר אובדן אימה. היא סיפרה כי בילדותה אימה לא הייתה זמינה לה, וגרמה לה לחוש לא אהובה ונטולת תמיכה. תוך כדי כך היא כיווצה את אגרופה. המטפל, אשר שם לב לכך, שאל: "דנה מה את עושה עם האגרוף שלך?". דנה ענתה כי היא כועסת. המטפל המשיך ושאל: "אם האגרוף שלך היה הכעס, מה הוא היה עושה או אומר?". לכך דנה השיבה כי הייתה חובטת באמה. המטפל הציע לה לדמיין כיצד הייתה חובטת בה, והבהיר, לאחר שזיהה אי נחת במטופלת, כי זה רק תרגיל בדמיון. תוך כדי שדנה תיארה כיצד היא חובטת באמה בדמיונה, המטפל ביקש ממנה לומר לאמה את כל מה שיש לה לומר. דנה המשיכה "לחבוט", ותוך כדי כך אמרה לאמה "את לא היית שם בשבילי, אני התמודדתי לבד עם הכול, עם הבעיות בבית, בבית הספר... לא הגנת עליי, גרמת לי להרגיש לא אהובה". "ומה אימא עושה עכשיו?", המטפל שאל, ודנה ענתה: "היא בוכה, היא מצטערת". בשלב זה דנה החלה לדמוע, עלה בה עצב על הילדה הזנוחה והמפוחדת שהייתה. לאחר זמן מה נראה שהוקל לה. בעבר לא הצליחה להביע כעס זה כלפי אמה, מאחר והרגישה אשמה לבטא אותו לאור הקשיים שאמה חוותה בעבר. פטירתה של האם הותירה אותה, כביכול, ללא האפשרות ליישב ולתקן את המורכבות ביחסים עמה. כעת, לאחר הבעת הכעס כלפי דמות האם, והעצב על הכאב "הילדי", דנה הבינה כי קודם לכן לא הרשתה לעצמה "להרגיש טוב", וכי כעת יש תחושה כי היא יכולה להתפנות לעצמה, וכי משהו מן העול הרגשי פחת.
לפי עקרון ריבוי העצמי והמשימה הטיפולית התואמת, המטפל בדוגמה זאת זיהה כי מחוות האגרוף של דנה מסמלת חלק כעוס בתוכה אשר אינו מקבל ביטוי מספק. לפי עקרון חילופי המידע, הוא שיער כי החלק הכעוס לא מקבל ביטוי מספק כתוצאה מיחסים דיאלוגיים פנימיים תקולים, וכי יש להביאו לאקטיבציה על מנת שניתן יהיה לאפשר ביטוי מיטיב והתמקמות מחדש ביחסים הדיאלוגיים. מאוחר יותר התברר כי חלק נושא אשמה חסם את ביטוי הכעס.
בהתאם לעקרון הטרנספורמציה והמשימה הטיפולית התואמת של דיאלוג טרנספורמטיבי, זיהוי האגרוף בתור כעס ומתן רשות להביעו שינה את הדיאלוג בין דמות האם המופנמת לבין החלק הילדי הזנוח, כאשר תוקפנות ישירה הופנתה כלפי דמות האם, אשר הביעה צער בעקבות כך. נוצר מעין פיוס או הרגעה ביחסים המופנמים עם דמות האם, מה שאיפשר לדנה לפנות לעצב ולהתאבל על הילדה שהייתה, ובהמשך להתפנות לחלקים אחרים, ובפרט לחלק בוגר המוכן "להרגיש טוב".
המטפל השתמש בטכניקה של עבודה בדמיון לצורך הגברה של האפקט הכועס והעמקת הדיאלוג עם האם. הבחירה להתערב ללא כיסאות התקבלה לנוכח האגרוף הקפוץ, אשר למעשה ביטא אקטיבציה (חלקית) בהתגלמות של החלק הכעוס. במילים אחרות, החלק הכעוס כבר היה נוכח, ומיקום שלו מחדש ככל הנראה לא היה תורם למהלך ההתערבות. נוכחות המטפל והקשבה לרגע הנוכחי, איפשרו לזהות את התופעה (הופעת כעס בצורה של אגרוף קפוץ) ואת הקשרה (חוסר בהבעת כעס ישיר כלפי האם, ומצב של מורכבות בלתי פתורה ביחסים עמה), ולבחור בהתערבות זו.
3. עבודת כיסאות בסיוע חפצים, יצירות או טקסטים של המטופל
מטופלים לעיתים מביאים חפצים, יצירות וטקסטים שכתבו למפגש הטיפולי. במקרים מסוימים מועיל לראותם כביטוי של חלקי עצמי, ולהיעזר בהם בעבודת כיסאות. לדוגמה:
גל הגיע למפגש לאחר ביקור בסטודיו שבו הוא נוהג לצייר ולפסל. הוא הביא עמו שני ציורים שצייר, אחד בצבעי שמן והשני בפחם. ציור השמן תיאר דמות צבעונית ומאירה פנים, בעוד ציור הפחם הראה דמות אפרורית בעלת הבעה קודרת. גל סיפר כי צייר את המורה שלו לאמנות בצבעי השמן, בעוד שדמות הפחם היא למעשה הדמות של אביו.
המטפל הציע לגל "להושיב" את הציורים על כיסאות ולנהל עמם דיאלוג. בעוד שדמות המורה הביעה חום, תמיכה והבעת הערכה על ההתפתחות האמנותית של גל, הדמות של אביו מיעטה בתקשורת ונדמתה לגל כאדישה. כאשר המטפל ביקש מגל להביט היטב בפנים של דמות אביו ולראות מה עולה, גל אמר שהוא חושב שאביו עצוב, אך לא יודע למה. המטפל ביקש מגל לשים לב איזה רגש עולה בו. גל זיהה עצב, אשר עם מעט סיוע של מיקוד מהמטפל, התברר כעצב על התחושה האדישה והקרירה שקיבל מאביו מאז ילדותו. המטפל סייע לגל לפנות לעצב ולברר את הצורך שבו. התברר לגל כי המורה לאמנות מספק בפועל מענה חלקי על הצרכים שנותרו בחסך מילדותו של גל, ובפרט בקשר עם אביו. האפשרות "לקחת בעלות" על העצב, אשר נולד מן החסך, איפשר לגל לחוש תוקף מחודש כלפי עצמו ולחוש ראוי ליחס מיטיב. החיבור לאפרוריות של ציור הפחם סייע לגל להיות ערני לנסיבות הופעתם של מצבים "אפרוריים", בהם הוא חש אדישות או ניתוק, כפי שחש מול ציור הפחם של אביו, ולהבין כיצד התעוררות החלק הילדי שמחזיק חסך רגשי מובילה אותו לעיתים לניתוק מן הכאב ולתמונת עולם אפרורית.
הציורים של גל רמזו על קיום של דיאלוג פנימי בין חלקי עצמי שונים לבין דמויות מופנמות, בהתאם לעקרון הריבוי ועקרון חילופי המידע. הדמויות תוארו באופן מקוטב, מה שעורר במטפל את ההשערה כי הן קשורות אחת לשנייה ומקיימות מתח דיאלוגי. עבודת הכיסאות בדיאלוג מסוג יחסים ומפגשים (יישום שיתואר במאמר הבא בסדרה) איפשרה מגע עם חלק ילדי מסופק, המקבל מענה מדמות המורה לאמנות. בדיאלוג השני הופיע חלק ילדי בודד וחסוך רגשית, המאופיין בתחושת נחיתות, הנמצא בדיאלוג עם דמות האב הלא זמינה רגשית אשר משדרת דחייה. כדי לסייע לגל ליצור מגע עם החלקים והדמויות המופנמות, המטפל הפנה את תשומת לבו לתחושות הגוף שהתעוררו בו לאור הכרה ב"נוכחות" הדמויות של המורה ושל אביו בחדר. בנוסף, המטפל סייע לגל לנסח את תחושותיו ולאפשר כך למשמעות חדשה להיווצר. באותו תהליך אפשר היה גם לחשוף ולבטא את צרכיו באופן ברור, אשר נטוע עמוק בנראטיב החדש שנוצר. בנוסף, השימוש ביצירות באמצעות האנשה העניק חיות למפגש המדומיין, ובו בעת איפשר ריחוק מיטיב באווירה של יצירתיות וספונטניות משחקית.
4. עבודת כיסאות עם דמויות מן המדיה הפופולרית
לא פעם, במהלך השיח במפגש הטיפולי עולות דמויות מן המדיה הפופולרית, מן הספרות וההיסטוריה. דמויות אלו עשויות לייצג חלקי עצמי חשובים, שדיאלוג פנימי או חיצוני איתם יכול להיות מיטיב. לדוגמה:
זהר, בת 30, היא בת בכורה למשפחה מרובת ילדים, אשר מאז ילדותה הרגישה כי עליה לטפל באחיה הקטנים, לבצע את מטלות הבית, ובנוסף לכך להצטיין בלימודים. בעודה ילדה, היא למדה כי עליה לפתח חוסן נפשי רב, וראתה עצמה כמעין גיבורת-על חסינה בפני כמעט כל מפגע. במקביל, לאורך חייה חשה כעס חבוי, אשר הופיע על פני השטח מספר מועט מאוד של פעמים, וגם אז התקבל בביטול או בביקורת מצד סביבתה. בגיל 25, בזמן התמודדות עם מבחנים באוניברסיטה, סבלה מחרדה עצומה, ולאחר תקופת המבחנים שקעה בדיכאון אובדני.
במפגש טיפולי זהר סיפרה על תוכנית דוקומנטרית על דודו טופז שבה צפתה, ושבה תואר מסלול חייו של טופז שהוביל למעשי אלימות קשים, למאסר, ובסופו של דבר ללקיחת חייו בכפו. זהר תיארה כיצד החברה פספסה את הכאב העמוק שלו, וכשלה במתן סיוע הולם, אשר היה מונע את השתלשלות האירועים הטראגית. המטפל הציע "לארח את דודו" במפגש. הוא הנחה את זהר לדמיין את דודו ישוב על כיסא ריק מולה, ולשים לב מה היא רואה וחשה כלפיו. זהר דיווחה על עצב עמוק ותחושת חמלה כלפיו. לאחר זמן מה של חקירה ותשומת לב לרגש שעולה כלפי דמותו של דודו, זהר אמרה כי היא רואה דמיון בינה לבין דודו, וגם היא חשה "מפוספסת". המטפל שאל את זהר אם היא יכולה להתחבר לרגשות אלו ולראות את עצמה הצעירה ישובה בכיסא, תוך כדי שהיא הבוגרת תישאר במושבה, נוכחת עם תחושת החמלה. המטפל שאל את זהר "הבוגרת" מה החמלה שנוכחת בה רוצה לעשות בשביל זהר הצעירה. זהר אמרה כי היא רוצה לתת לה חיבוק. המטפל הנחה את זהר לדמיין כיצד היא מושיבה את זהר הצעירה על ברכיה, והציע לה לחבוק את זרועותיה, כמעין חיבוק עצמי, ולחוש את המגע החם על הזרועות. המטפל ביקש מזהר לשים לב "מה קורה לזהר הקטנה?", תוך כדי שהיא אסופה כך בזרועות זהר הבוגרת. זהר תיארה כיצד היא חשה התרככות, הגנה ולבסוף אהבה "שבאה מבפנים".
הבעת ההזדהות של זהר כלפי הדמות המופנמת של דודו טופז כדמות שחוותה מצוקה קשה אשר נותרה בלתי נראית ולא קיבלה סיוע מתאים, רמזה על קיומו של חלק הנמצא בגלות נפשית, עודו בלתי נראה וזנוח. השימוש הספונטני של המטפל בביטוי "לארח את דודו" היה מעין תזכורת לעבר של דודו טופז בתור מנחה תוכניות בידור. הוא שיווה להתערבות אווירה משחקית, שאיפשרה לגשת לחלק הילדי הגולה באופן הדרגתי ונוסך ביטחון. כחלק מכך, סוג הדיאלוג שנוצר השתנה: מדיאלוג של יחסים ומפגשים לדיאלוג פנימי מדומיין בין זהר הילדה לבין זהר הבוגרת. המפגש הדמיוני בין הבוגרת לילדה כלל גם התערבות של הרגעה עצמית בעזרת מגע, חיבוק עצמי. התערבות זו מורכבת מטכניקות של העמקה רגשית דרך שימוש בתנועה ובמגע ושל מיקוד בתחושות הגוף. כך התאפשרה העמקה של המפגש הדיאלוגי בין שני החלקים, לכדי טרנספורמציה, באמצעות מענה עצמי עמוק על צרכים רגשיים.
השינוי במערך הנפשי התאפשר בזכות יצירת ההפרדה בין הילדה לבוגרת, בהתאם למשימה הטיפולים של זיהוי והפרדה בין חלקים המיישמת את עקרון הריבוי. לכך תרמו גם השמירה על אקטיבציה הדדית של חלקים אלה בעזרת השימוש בהאנשה (ההכוונה לדמיין את הילדה), והיצירה של יחסים דיאלוגיים מיטיבים ביניהן, בהתאם למשימת הטרנספורמציה בעזרת דיאלוג מיטיב, שאיפשרה תחושה של נחמה וקרבה בין החלק הבוגר לזה הילדי.
5. המחזת חלומות
עבודת כיסאות שעושה שימוש בדמויות וחלקי עצמי שעלו בחלומות מאפשרת החייאה של סצנות רוויות משמעות, ולפעמים כאב, תוך כדי שמירה על מרחב אסתטי ומשחקיות פסיכו-דרמטית.
לורי, בת 25, פנתה לטיפול בשל דכדוך כללי וקושי ביצירה של מערכות יחסים זוגיות. בילדותה גדלה בבית רווי מתחים, וחוותה אלימות מצד אביה. בעת פנייתה לטיפול, הייתה בראשיתו של קשר זוגי, והתמודדה עם קשיים בכניסה לקשר. באחד המפגשים לורי סיפרה על חלום שבו היא רואה את עצמה הולכת לבית הספר, כאשר יש לה תחושה שמשהו רע עומד לקרות. בדרך לבית הספר היא פגשה במספר ילדים, והרגישה כי הם יודעים שבבית הספר יש משהו מסוכן, אך הם לא מזהירים אותה. כאשר הגיעה לפתח בית הספר התחדדה ההבנה כי בפנים יש כלב מסוכן, וכי אם תיכנס תיפגע.
המטפל הציע ללורי להמחיז את החלום, ולגלם את הדמויות השונות בעזרת הכיסאות בחדר. כך תוכל כל דמות לספר מה היא יודעת ומה תפקידה בחלום. כיסא ניתן לדמותה של לורי בחלום, אשר הביעה חשש הולך וגובר, ותחושה שאין מי שמגן עליה; כיסא נוסף ניתן לחבורת הילדים, אשר הביעו אדישות כלפי גורלה של לורי, למרות שידעו מה מצפה לה; עוד כיסא ניתן לכלב התוקפני, אשר התגלם בכיסא ככוח הרסני גולמי, המשרה אימה; כיסא נוסף ניתן לבית הספר, אשר שימש כמרחב לא בטוח בו ישנה התנהגות אלימה ללא פיקוח. לאחר מעבר בין הדמויות השונות, ניתן מקום – הפעם בעמידה – ללורי המתבוננת. המטפל נעמד לצידה וביקש ממנה לשים לב למהלך הדברים כפי שבא לביטוי באמצעות הכיסאות, ולרגשות שעולים בה לנוכח כל דמות. כעת לורי שמה לב לכעס שהתעורר כלפי הילדים, ויחד אתו עלתה דמות אימה. לורי אמרה שחשה כעס כלפי אימה, שלא הגנה עליה ומנעה את האלימות של אביה כלפיה. לאחר מכן, לורי אמרה כי הכלב הוא הזעם הלא מרוסן של אביה, וכי "מישהו צריך לשים לו מחסום ולקשור אותו". כלפי הילדה היא הביעה דאגה וחמלה, ואמרה כי מישהו צריך לאסוף אותה, ולהוציא אותה מבית הספר הזה. זה התחבר לה למחשבות שליוו אותה גם בתור ילדה, שהייתה רוצה לגור בבית אחר, עם הורים אחרים.
כעת, מתוך עמדת המתבוננת הבוגרת, לורי יכלה לראות גם כיצד החששות שלה מכניסה לקשרים הם מצד אחד חשובים, שכן הם מצביעים על הצורך בביטחון, נראות וחופש בחירה, שעשויים להיות בסכנה במסגרת קשר בלתי מיטיב. מצד שני, היא הבחינה כי חששות אלו מקורם בחוויות מוקדמות, המגולמות בחלק עצמי של ילדה פגיעה. כעת, בתור בוגרת, היא יכולה להבחין כשצרכים אלו אינם באים לביטוי בקשר, ולבחור לצאת ממנו.
במקרה של לורי אפשר לראות שלושה רבדים מקבילים, שכולם מבטאים את אותו מערך נפשי, ברמות שונות של הפשטה: ממד הקושי המוצהר, קרי קשיים בכניסה לזוגיות; הממד הסימבולי-משחקי של החלום; והממד התמתי-רגשי המכיל את החוויות המוקדמות בבית ההורים. בכל אחד מהרבדים הללו יחסי הכוח בין החלקים השונים במערך הנפשי אינם מאוזנים, והקשר ביניהן מתאפיין בהשתקה ותוקפנות, פחד וכעס. הבחירה הספונטנית של המטפל להציע שימוש בסצנת החלום, כלומר ברובד הסימבולי-משחקי, איפשרה לראות את החוט המקשר בין הרבדים הללו.
דוגמה זאת ממחישה את שלושת עקרונות הליבה והמשימות התואמות להן: אפשר לראות כיצד ההפרדה של החלקים השונים שהופיעו בחלום ומיקומם במרחב איפשרו ללורי לבוא במגע עם המידע המגולם בכל אחד מהם, ובהמשך לקיים דיאלוג בין "לורי הבוגרת" לבין החלקים השונים. הדיאלוג עם חלקי החלום הביא למגע עמוק יותר עם חלקי העצמי והדמויות המופנמות, ויצר מרחב דיאלוגי ישיר עמן. השימוש בסצנת החלום איפשר מרחק מיטיב להתבוננות, אשר איפשר להאזין לקולות השונים ולחשוב על היחסים ביניהם, תוך כדי שמירה על עוררות רגשית נסבלת ואפקטיבית לעבודה. הזיהוי וההבעה של הצורך בקשר מיטיב תוך כדי שמירה על החופש וביטחון האישי, הביא לאיזון מחודש במערך הדיאלוגי. התובנות שעלו כך סיפקו תחושת ביטחון והרגעה לחלק הילדי, חיזקו את הנוכחות של החלק הבוגר, וכך יצקו משמעות חדשה להתמודדות של לורי עם הקשיים בכניסה לקשר זוגי.
סיכום
בחלקו הראשון של מאמר זה נפרש רפרטואר עשיר של טכניקות מסייעות, שמטפלים מגישות שונות משתמשים בהם כחלק מעבודת כיסאות. הטכניקות ומיומנויות התהליך הוצגו כ"רגל" השלישית מבין ארבע ה"רגליים" המשותפות לכל הגישות שעושות שימוש בשיטה, שהצטרפה לשתי ה"רגליים" שהוצגו במאמר הקודם, הראשון בסדרה – עקרונות הליבה והמשימות הטיפוליות התואמות להן. במאמר הבא תושלם הצגת מבנה ה"ארבע הרגליים", וייסקרו היישומים הספציפיים של עבודת כיסאות באמצעות "מטריצת ארבעת הדיאלוגים" הממפה סוגי דיאלוג שונים (Kellogg & Garcia Toress, 2021).
אולם המאמר הנוכחי לא התמקד רק בפן הטכני המתבטא במבנה "ארבע הרגליים" ובפרט ב"רגל" השלישית, של מיומנויות התהליך והטכניקות המסייעות; המאמר עסק גם בהיבט חשוב נוסף של עבודת כיסאות – הפן היצירתי האינדיווידואלי, שמעניק לעבודת כיסאות חופש פעולה ומשחקיות. כפי שניתן לראות בדוגמאות שהוצגו בחלק השני של מאמר זה, אין סתירה של ממש בין ה"חומר" וה"רוח", כלומר בין הפן הטכני והשיטתי של עבודת כיסאות לבין היצירתיות, הספונטניות והנוכחות המלוות את ההגשה של התערבויות הללו. מעבר לכך, החופש של המטפל, אשר בא לידי ביטוי דרך איכויות אלו, עשוי להקנות גם למטופל תחושת ביטחון וחופש, ואף הנאה משחקית, אשר מרחיבות את טווח האפשרויות והחוויה במפגש.
אצל חלק מן המטופלים, פן משחקי וספונטני זה פגוע או מעוכב. מטופלים אלו עשויים לראות בעבודת כיסאות אתגר, ואף איום. אך בעזרת הנגשה וביטחון מותאמים של המטפל, הם גם עשויים להיתרם רבות מהתנסויות אלו, לקבל תוקף ואישור לחוות הנאה, ולהתנסות בחוויית חוסר ודאות בסביבה בטוחה ותומכת, הנוסכת בעבודה הרגשית גם רוח של הומור וקלילות לפרקים. איכויות אלו הן גם מה שמאפשר לעבודת כיסאות להיראות ולהרגיש שונה בין מטפלת אחת לרעותה. העקרונות, המשימות, המיומנויות והיישומים ניתנים לרכישה – אך ההגשה היא אינדיבידואלית וטבולה באופן הייחודי שאיכויות אלו באות לביטוי במטפלת הספציפית. במאמר הבא, השלישי והאחרון בסדרה, יובא גם תיאור מקרה שיציג את עבודתו האינדיבידואלית של מטפל ספציפי, ובה בעת ינסה להדגים כיצד משתלבים המרכיבים הרבים והשונים של עבודת כסאות, אשר הוצגו בשלושת המאמרים בסדרה.
מקורות
Clarckson, P. & Cavicchia, S. (2013). Gestalt counseling in action (4th edition). Sage publications.
Elliott, J., Watson, J., Goldman, R., & Greenberg, L.S. (2004) Learning Emotion-Focused Therapy: The Process-Experiential Approach to Change. American Psychological Association.
Giacomucci, S. (2021). Essentials of Psychodrama Practice. In: Social Work, Sociometry and Psychodrama. Springer.
Kellogg, S., & Torres, G.A. (2021). Toward a Chairwork psychotherapy: Using the four dialogues for healing and transformation. Practice Innovations, 6(3): 171-180.
Lassken S. (2016). Persona Non Grata: A Theoretical Exploration of De-Roling in Drama Therapy. MA thesis, Concordia University, Montreal.
Moreno, J.L. (1987). The Essential Moreno: Writing on psychodrama, group method and spontaneity. Springer.
Perls, F.S. (1969). Gestalt therapy verbatim. Real People Press.
Pugh, M. (2020). Cognitive Behavioral Chairwork. Routledge.
