בעריכת: קמה שיר ויואב גלבוע
אנא - אנתולוגיית טיפול
קתרזיס
הקשר הנוצר בין מטופלות.ים למטפלות.ים שלהם הוא אחד הקשרים האינטימיים והעמוקים ביותר שקיימים, אך זהו גם קשר המוגבל במסגרת ייחודית ובו המטופלות.ים יודעים מעט מאוד על חיי המטפלות.ים.
אנא היא אנתולוגיית שירת עברית עכשווית החושפת את המתרחש מאחורי הקלעים בחדר הטיפולים. אוסף השירים באנתולוגיה נפרש כשיח בין מטופלים למטפלים שלהם ובו נחשף עולמם הפנימי של מטופלים ביחס למטפלים שלהם ולטיפול, וכן עולמם הפנימי של המטפלים. מתוך השירים עולים סערות עוצמתיות ורגשות חזקים: כמיהות, כעסים, צרות עין, יאוש ושלל צבעים וקולות העולים משני השותפים לקשר ואשר מדוברים ולא מדוברים בחדר הטיפולים.
האנתולוגיה מכילה 237 עמודים ובהם שירים של 92 משוררים וביניהם: רוני סומק, אורין רוזנר, אלון ארד, חיה לוי, אורית קולפשטוק, סמדר וינשטוק, חיה משב, גיא עינת, קמה שיר, מאיה ויינברג, נעה וגנר קרן קולטון, יעל שריר ועוד רבים וטובים ובהם קולות מוכרים וקולות חדשים. בנוסף, כוללת האנתולוגיה את המאמר "השירי בחדר: קריאה בשירי האנתולוגיה אנא" מאת גיא עינת, כרימינולוג קליני, משורר ועורך.
אנו מאמינים כי לאור שלל החוויות המתוארות בו, הספר מתאים לכל פרט בחברה הישראלית הנמצא בטיפול או חשב על כך, כמטפל או כמטופל. לראיה, טרם צאתו לאור, מכר כבר למעלה מ־250 עותקים במסגרת רכישה מוקדמת שנמשכה שבוע ימים בלבד. אנו גאים לומר כי האנתולוגיה אנא רואה אור בהוצאתנו ומזמינים אתכן ואתכם לקרוא בה ולתת לה את הבמה המתאימה כראות עיניכם.
לפניכם מספר שירים מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
אנא | נועה שמואלי
קָרָאתִי מַאֲמָר
עַל פְּסִיכוֹאָנָלִיזָה
כְּתִרְגּוּל רוּחָנִי
עַל אֶקְסְטָזָה וְעַל סֵבֶל
עַל הָאַחֵר וְעַל הָאֲנִי.
וְזִהִיתִי מִלָּה אַחַת כֵּנָה
בְּתוֹךְ הַמֻּנָּח הַמִּקְצוֹעִי
מִלָּה שֶׁמַּחְזִיקָה תְּפִלָּה שְׁלֵמָה:
אָנָּא.
אנא אנליזה | ליטל קפלן
אָנָּא אָנָלִיזָה,
הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלִי
כִּי קוֹלִי רָעֵב
וּבְשָׂרִי הַצָּמֵא עָטוּף
בְּאֶפִּידֶרְמִיס מְשֻׁגָּע. אָנָּא
אָנָלִיזָה,
דִּרְשִׁי אֶת הַדָּבָר
הַמְּבַקֵּשׁ לְהִפָּרַע,
בְּעַד כָּל מָה
שֶׁנֶּאֱטַם בְּדָם,
בְּעַד כָּל מָה
שֶׁלֹּא רָאָה
אָדָם מִלְּבַד
אֲנִי, אָנָלִיזָה,
אֵין בִּי זְמַן, עֲשִׂי
בִּי זְמַן, נִגְמַר־
הַזְּמַן־אֲנַחְנוּ־
צְרִיכוֹת־לְסַיֵּם
עַכְשָׁו
אָנָה אֶפְנֶה.
הצפה | יעל לוקסמבורג־כהנא
לַפְּסִיכוֹלוֹגִית שֶׁלִּי יֵשׁ סְתִימָה בַּחֲדַר הַשֵּׁרוּתִים
"תָּמִיד כְּשֶׁמַּתְחִילִים הַגְּשָׁמִים זֶה כָּכָה", הִיא אוֹמֶרֶת לִי
וּמִתְנַצֶּלֶת הִתְנַצְּלוּת נְדִירָה.
שְׁתֵּינוּ מְחַיְּכוֹת בִּמְבוּכָה,
כַּמָּה חָרָא שֶׁל אֲחֵרִים כְּבָר יְכוֹלָה לָשֵׂאת
אִשָּׁה אַחַת לְבַד.
אֲנַחְנוּ מִתְיַשְּׁבוֹת עַל כֻּרְסָאוֹת
וּמִתְנַהֲגוֹת כְּאִלּוּ לֹא עוֹמֵד בַּחֶדֶר
מַשֶּׁהוּ
בִּלְתִּי נִסְבָּל,
הֲרֵי תֶּכֶף נִפְתַּח אֶת הַחַלּוֹן.
לִפְנֵי שֶׁאֵלֵךְ, אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאוֹל
(וְלֹא שׁוֹאֶלֶת)
מָה הִיא עוֹשֶׂה
כְּשֶׁהִיא
כְּבָר מַמָּשׁ מַמָּשׁ חַיֶּבֶת?
על הווידוי | אורית נוימאיר פוטשניק
לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן: זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת,
שֶׁצּוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין,
לִפְרִיצַת הַמַּנְעוּל, לַנִּתּוּץ שֶׁל הַדֶּלֶת,
לַעֲמֹד עֵירֻמָּה, שֶׁתִּירְאִי לִי, בִּפְנִים.
שֶׁתִּרְאִי לִי, עָמֹק, תִּנְעֲצִי בִּי עֵינַיִם
לֹא תַּשְׁאִירִי אַף סוֹד נֶעֱלָם וְחָבוּי,
שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְסֹס בְּתוֹכִי כְּמוֹ יַיִן
כָּבֵד וְרָעִיל, אַל תִּתְּנִי לִי סִכּוּי
לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁתֹּק, לְהַמְשִׁיךְ לְכַסּוֹת.
מִתְחַנֶּנֶת, תּוֹרִידִי אוֹתִי עַל בִּרְכַּי,
לִצְלִיפַת מַבָּטֵךְ, לַקְּרִיעָה שֶׁל הַסּוֹד,
כְּמוֹ אֶת בְּכִי הַתִּינֹקֶת מִבֵּין יְרֵכַי.
לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן, זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת
רַק הִמְשַׁכְתִּי לָשֶׁבֶת מוּלֵךְ לְהַמְתִּין.
מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן הֱבִיאוּנִי לַדֶּלֶת.
הִיא צוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין.
למטפלת | מאיה ויינברג
אֵינֵךְ מַכִּירָה אוֹתִי. יֵשׁ לָךְ שִׁנַּיִם יָפוֹת. שֵׂעָר נוֹרְמָטִיבִי.
אֲנִי – בְּמִלָּה אַחַת – בְּסֵדֶר. בִּשְׁתֵּי מִלִּים – לֹא בְּסֵדֶר.
הַשֵּׂעָר שֶׁלִּי חֲסַר תַּקָּנָה כְּמוֹ הַנֶּפֶשׁ. אֲנִי כְּבָר יוֹדַעַת
לָשֵׂאת אֶת עַצְמִי, אֵלַיִךְ אוֹ מִמֵּךְ אִם צָרִיךְ.
יֵשׁ לִי יְכֹלֶת פַנְטַסְטִית לְהִתְחַבֵּב. אַתְּ תִּרְאִי.
אֲנִי יוֹדַעַת לְהַצְחִיק, לִמְצֹא אֶת הַנְּקֻדּוֹת הָרְגִישׁוֹת, לְלֹא מִלִּים וּלְלֹא
מוּדָע לְהַכְנִיס שָׁם אֶת עַצְמִי.
זֶה כִּשָּׁרוֹן שֶׁיֵּשׁ לְגוּרִים נְטוּשִׁים. מַנְגָּנוֹן רִאשׁוֹנִי.
אֲנִי אֹכַל מִכַּף יָדֵךְ אֶת כָּל מָה שֶׁתַּגִּישִׁי. גַּם אִם אַחַר כָּךְ אָקִיא.
אֲנִי יוֹדַעַת לְזַהוֹת, אֲפִלּוּ רַק לְפִי הָרֵיחַ, מִי יִהְיֶה טוֹב אֵלַי.
תָּמִיד אֶרְצֶה אֶת זֶה שֶׁאֵינוֹ. זֶה נִסְיוֹן הַתִּקּוּן הָעִוֵּר שֶׁלִּי.
אֲבָל אֵינִי יוֹדַעַת לְהִתְמַסֵּר. לֹא לָךְ. לֹא לִבְנוֹתַי. לֹא לְעַצְמִי.
אֲנִי מִתְהַלֶּכֶת בַּגּ'וּנְגֵּלִים שֶׁל הָרְחוֹב מִבְּלִי לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ
וּמָה שֶׁיֵּשׁ לִי לְסַפֵּר לֹא שָׁוֶה אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל .
בָּאתִי לְפִתְחֵךְ לִגְוֹעַ וְתִרְאִי שֶׁלֹּא אָמוּת גַּם
לְלֹא אֹכֵל גַּם לְלֹא מַיִם. בָּאתִי
כְּדֵי שֶׁתִּהְיִי עֵדָה לְסִבְלִי.
* | אהוד עינת
עֶשֶׂר שְׁנוֹת טִפּוּל אִישִׁי
שָׁלוֹשׁ שְׁנוֹת הִתְמַחוּת
עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה יְמֵי אַזְכָּרָה
וְדָבָר לֹא הֵכִין אוֹתִי
לִהְיוֹת מְטַפֵּל בְּלִי אִמָּא
שֶׁמַּקְשִׁיב לַמְּטֻפָּל
עִם.
לאבד את הבתולין (בין כותלי המחלקה הסגורה) | שחף ארז
בְּעֵין הַסְּעָרָה פָּגַשְׁתִּי בְּךָ,
טְרוֹמְבּוֹן מְיֻסָּר. בְּעֵינֶיךָ שְׁבָרִים
שֶׁל אֲדָמָה.
בְּצֵאת הַחַמָּה
אִפְשַׁרְתָּ לִי לָשֵׂאת
בְּיַחַד אִתְּךָ
אֶת הַפְּנִינָה הַשְּׁחֹרָה.
תָאֵר לְךָ, אִינְטִימִיּוּת כָּזוֹ
בֵּין כְּתָלַי הַמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה.
וּכְשֶׁלִּחַשְׁתָּ שֶׁמִּצִּיתָ
סֵרַבְתִּי לְוַתֵּר,
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַצְלִיחַ לֶאֱחֹז בְּיָדְךָ
וְלִמְשׁוֹת.
אָז הִמְשַׁכְנוּ לְנַסּוֹת
וּלְנַסּוֹת,
אַךְ עֶרֶב אֶחָד (לְלֹא הַתְרָעָה)
נֶאֱלַמְתָּ, חָדַלְתָּ לְעַנּוֹת
אֶת עַצְמְךָ.
בְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת
אַחַת הָאֲחָיוֹת בַּמַּחְלָקָה
הֵטִיחָה לְעֶבְרִי:
"שָׁמַעְתִּי שֶׁאַתָּה כְּבָר לֹא בָּתוּל״.
וַאֲנִי, מָה
כְּבָר יָכֹלְתִּי לַעֲנוֹת?
נוֹתַרְתִּי לְבַד.
מִתְבּוֹנֵן בְּקֶמֶט הַשְּׁקִיעָה.
בְּעֵינַי שְׁבָרִים שֶׁל אֲדָמָה.
חייבת | רותי ויטל גילעד
לְכִי לְטִפּוּל, אָמְרוּ, אַתְּ חַיֶּבֶת.
עָבַרְתְּ דָּבָר כָּל־כָּךְ קָשֶׁה.
הַכֻּרְסָה שָׁקְעָה וְגַם הַשִּׂיחָה.
בַּחוּץ הִזְמִינוּ קָפֶה וּמַאֲפֵה,
עֵינַיִם עוֹרְגוֹת גִּשְּׁשׁוּ, נִלְכְּדוּ.
אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁשִּׁלַּמְתִּי הָמוֹן. הָיִיתִי חַיֶּבֶת.
חִפַּשְׂתִּי חַמְצָן לַחַיִּים
וְנִלְכַּדְתִּי בְּכֻרְסָה, בְּשִׂיחָה עַל עָבָר שֶׁעָבַר.
כְּשֶׁיָּצָאתִי הַחוּצָה, שָׁאַפְתִּי הָמוֹן.
הָרְחוֹב הִשְׁתּוֹקֵק מוּלִי, מַעֲבִיר
אֶצְבַּע מְנֻסָּהּ לְאֹרֶךְ צַוָּארִי.
פָּרַצְתִּי בְּשִׂמְחָה. הָיִיתִי חַיֶּבֶת.
