טראומה משבר ובובות - מי יעזור לי?
מאת סמדר קופר-קיסרי
מבוא
"אינך יכול למנוע מציפורי הצער לעוף מעל ראשך, אך ניתן למנוע מהן לבנות קינים בשערך" (פתגם סיני, מקור לא ידוע)
האם בובות התיאטרון יכולות לסייע במשימה זו?
מהן התכונות המייחדות אותן, המסייעות למי שנעזר בהן לעבד משברים וטראומות ולהשתלב מחדש במעגלי החיים?
במשך שנים רבות התפיסה שרווחה בקרב אנשי הטיפול והחינוך הייתה שניתן להיעזר בבובות ככלי להמחשה, ככלי ליצירת קשר ראשוני או כגירוי לעבודה טיפולית. במאמר זה אני רוצה להראות שלבובות התיאטרון יש הרבה יותר מה להציע.
המאמר מבוסס על ניסיון רב השנים שלי בעבודה עם בובות תיאטרון ככלי טיפולי, בעיקר בהתמודדות במצבי טראומה ובמשברים במסגרות שונות עם קהלי יעד מגוונים. בנוסף, אני מתבססת על ניסיוני כמרצה המלווה סטודנטים וצוותים טיפוליים וחינוכיים בתחום תיאטרון הבובות הטיפולי. כמובילת תוכניות התערבות, המסייעות לאוכלוסיות שונות באמצעות בובות, הייתי עדה לתהליכים משמעותיים, שבהם הבובות סייעו לפוגג התנגדויות ולעבד חוויות טראומטיות. הדבר גרם לי להתחיל לחקור את פשר העוצמה הזו של הבובות ומגוון האיכויות הטיפוליות שלהן, גם כשמדובר בילדים וגם בעבודה עם מבוגרים.
במאמר תוצג גישה חדשנית בה ניתן להיעזר במודל שלושת שלבי הטיפול בטראומה של ג'ודית לואיס הרמן (הרמן, ל. ג., 1992, להלן: הרמן) בעבודה התערבותית, המשלבת בובות תיאטרון, בעת משבר או טראומה.
מטרת המאמר היא הנגשת המדיום של שימוש בבובות תיאטרון ככלי טיפולי, כדי להפוך את המדיום לכלי התערבותי נפוץ יותר בעת טראומה ומשבר במעגלי פגיעוּת שונים. כאמור אעשה זאת על ידי הגדרת מושגי יסוד והדגמה מהשטח.
משבר וטראומה - הגדרה
משבר מוגדר כאובדן שיווי משקל הנובע ממפגש בין גירוי המעורר דחק (לחץ) לבין התגובות המתעוררות בעקבותיו אצל האדם, המנסה להחזיר לעצמו את האיזון בין האתגרים העומדים בפניו לסך הכוחות העומדים לרשותו (ויצטום, א., בתוך דסברג, ח., איציקסון, י., שפלר, ג., 1997).
לעומתו המונח טראומה מוגדר כאירוע פתאומי המאיים על החיים ושובר את הרצף הטבעי. הלוקה בהפרעה פוסט טראומתית P.T.S.D מוגדר על פי ה- DSM5 כאדם שנחשף לאירוע טראומתי לו היה עד באופן ישיר או עקיף, לסכנת מוות שלו או של אחרים. פוסט טראומה מתפתחת עד שנה לאחר האירוע הטראומטי, ההפרעה קיימת לפחות שלושה חודשים ומלווה במצוקה נפשית משמעותית. מאפיינים מרכזיים נוספים לפוסט טראומה הינם זיכרונות חודרניים, סיוטים ופלשבקים, שקשורים לטראומה ואותם הוא חווה שוב ושוב. סימפטומים מוגברים של עוררות יתר, שלא היו קיימים לפני האירוע ונטייה להימנעות מתמשכת מגירויים המזכירים את הטראומה (מחשבות, מקומות ואנשים). מאפיין נוסף לטראומה הוא נטייה לאדישות וקהות חושים שלא הייתה לפני הטראומה. (APA ,2013).
התערבות בשעת משבר
התערבות בשעת משבר היא טיפול תמיכתי קצר מועד. מטרתה העיקרית היא העצמת הפרט והשבתו לתפקוד היום יומי. התערבות בשעת משבר לוקחת בחשבון את מצב הלחץ של האדם ומטרתה לתת תמיכה כדי להשיב את המטופל לשיווי משקל במהירות האפשרית. העבודה עוסקת ב"כאן ועכשיו" והמטפל משתמש בשיטות של ייעוץ או הכוונה, המחזקות את הגנות המטופל ואת המנגנונים ההסתגלותיים המאפשרים לו לתפקד ביום-יום.
במסגרת ההתערבות במשבר אין בדרך כלל מקום לתהליכי עומק המאפיינים טיפול דינאמי, כגון התחקות אחר שורשים קונפליקטואליים בילדות או פרשנויות על מנגנוני הגנה. עם זאת, לעיתים ניתן ליישם טכניקות של טיפול דינאמי קצר ואז נעשה שימוש בסיפור חייו של המטופל כמנוף להתמודדות עם המשבר. במקרים מסוימים, הטיפול מתנהל בפורמט של טיפול קבוצתי. לרוב מדובר בקבוצה אשר משתתפיה מתמודדים עם אותו סוג של משבר. הקבוצה מספקת למשתתפיה מרחב בטוח להזדהות ולשיתוף, ובכך מעניקה להם תחושת לגיטימציה והעצמה, בדרך להתגברות על המשבר (ויצטום, א., בתוך דסברג, ח., איציקסון, י., שפלר, ג., 1997). מובן, כי משתתפים שזקוקים למענה ממושך ואינטנסיבי יותר יכולים לקבל הפניה לטיפול על פי הצרכים שעלו בהתערבות.
אני מוצאת, שמודל הטיפול בטראומה שהרמן מציגה מתאים לבניית התערבויות טיפוליות בשעת משבר, ושניתן לשלב בו שימוש בבובות תאטרון, ככלי תרפויטי המזרז תהליכים.
מודל שלושת השלבים לטיפול בטראומה ומשברים – ג'ודית ל. הרמן
אפרט כעת בקצרה את המודל שפיתחה הרמן: הרמן מתארת את תהליך ההחלמה מטראומה בשלושה שלבים.
השלב הראשון הוא שלב של העצמה והשבת השליטה והאוטונומיה של נפגעי הטראומה אליהם, על מנת ליצור אצלם תחושת ביטחון. השלב כולל את הקטנת הסערה הפנימית וסיוע ביכולת השליטה בה כדי להגביר את תחושת המוגנות.
ניתן בשלב זה להתייחס למושג Agency – החזרת התחושה לאדם שהוא שולט על גורלו. שיקוף התהליך הרגשי (רגשות, מחשבות, משאלות) יוצר מודעות להיבטים פנימיים וחיצוניים. המודעות הזו מסייעת ביצירת ה-Agency - תחושה שהפרט יכול לשלוט בחייו. (Gorlin, E., Bekes, V., 2021). ככלל, החצנת הקושי והדיבור עליו מאפשרים ליצור אינטראקציה ולהגביר תחושת שליטה ומכוונות עצמית. (פארן, ר, ושליף, י., 2018, עמ' 485).
השלב השני אותו מזכירה הרמן מתמקד בהצגת הזיכרונות ועיבודם באופן שמור, במטרה לשלב את הזיכרון הטראומטי באורח חייו של הנפגע. בתהליך השחזור הופך הסיפור נוכח וממשי והנפגע ניצב בפני עברו הטראומטי כשהמטפל עד לסיפורו.
השלב השלישי מתמקד ביצירת קשר מחודש עם חיי היום-יום. המטרה היא לאפשר השתלבות מחדש במעגלי החיים. המטופל מתחיל ליצור את העתיד ולבנות את החיים מחדש, לעיתים במקום שבו הכללים אינם מוכרים לנפגע ועליו ללמוד אותם מחדש.
חשוב לשים לב כי שלבי ההחלמה אינם מתנהלים ברצף לינארי. כך, למשל, בתהליך החלמה מוצלח אפשר לזהות תזוזה הדרגתית מסכנה לא צפויה לביטחון, מטראומה דיסוציאטיבית אל זיכרון מוכר, ומבידוד אל קשר חברתי מחודש, אך קיימים גם מקרים שבהם תחושת הסכנה הלא צפויה מתעוררת גם אחרי שהושגה התקדמות כלשהי בטיפול. בנוסף, לעיתים קבוצת התערבות במשבר עשויה לסייע במועד מוקדם יותר מאשר טיפול פרטני, במידה וחברי הקבוצה סובלים מהשפעתו של אירוע אחד משותף. למשל: השתתפות במלחמה או מגורים ביישובי עוטף עזה בתקופת מתח בטחוני. במקרה זה החוויה המשותפת של הקבוצה יכולה לסייע בתהליך ההחלמה, לסייע בזיהוי תסמינים משותפים ושיתוף באסטרטגיות של דאגה עצמית והגנה עצמית.
כאשר מדובר בעבודה קבוצתית, על פי הרמן עבודת הקבוצה בשלב הראשון צריכה להיות יותר קוגניטיבית וחינוכית. הקבוצה הופכת לבמה להחלפת מידע ומתמקדת בביסוס ביטחון בהווה. המבנה הוא דידקטי וההתמקדות היא בהקלת תסמינים, בפתרון בעיות ובמשימות יום יומיות של דאגה עצמית. חשוב לשים לב שככל שעוסקים ברגעים הקשים יותר בטראומה, קשה למטופל להשתמש במילים. לא אחת הוא משתמש בתקשורת לא מילולית, שכן האירוע הטראומטי עצמו נחווה על ידו באופן חזותי ולא מילולי.
מעגלי פגיעוּת
אירועי הטראומה אינם מסתיימים אצל אלו שחוו את האסון באופן ישיר אלא גם במעגלים הסובבים אותם. גם אנשים אלו עלולים להזדקק לעזרה כגון אנשים שלא חוו את האירוע ישירות אך היו עדים לו וכן אנשים מחוץ לאזור האסון ולפעמים אף במדינה כולה, למשל: אנשים שנחשפו למידע הטראומטי באמצעי התקשורת. עם זאת, ככל שאדם נמצא במעגל שקרוב יותר לאדם שנפגע ישירות באירוע, כך צפוי כי תגובתו תהיה חריפה יותר. לעומת זאת, מי שנפגע באופן ישיר לרוב מקבל עזרה מהירה לעומת מי ששייך למעגל השני או השלישי, שעלול להיפגע באופן עקיף (Rozenfeld B.R. et-al, 2010). עבודה התערבותית באמצעות בובות יכולה לפנות למעגלי הפגיעה השונים.
לפני שנעמוד על האיכויות של תיאטרון הבובות הטיפולי ככלי להתערבות בעת משבר וטראומה נגדיר מהי בובת תיאטרון.
בובת התיאטרון
חשוב להבחין בין בובת המשחק (Doll) לבין בובת תיאטרון (Puppet).
החוקרת, השחקנית והבובנאית נעמי יואלי, הגדירה את בובת המשחק כבעלת עיצוב שלם ומוגמר; העיסוק בה נותר בתחום היחסים בין שניים - הבובה ומי שמשחק עמה. לעומת זאת בובת התיאטרון נבנית במיוחד להפעלה ומקבלת חיים רק באמצעות פעולה דרמטית באמצעות יד המפעיל המפיחה בה חיים (יואלי, 2008, עמ' 15-14). מכאן שההבדל העיקרי בין בובת המשחק לבין בובת תיאטרון מתבטא במערכת היחסים שנוצרת בין הבובה למפעילה. בבובת משחק הקשר הוא אני והיא לעומת בובת התיאטרון שהקשר הוא אני-דרכה.
מיקי ארונוף (Aronoff), מטפלת באמנות ובובנאית, הגדירה את בובת התיאטרון על סמך התרומה הרגשית של אלו שמקיימים אתה יחסי גומלין. על פי הגדרתה, בובת התיאטרון היא אובייקט מונפש, המסייע דרך התנהגותו והטקסט שלו להעלות רגשות ותכנים על פני השטח ולעבדם באמצעות דיאלוג עם הקהל המגיב (,Aronoff ,2005 קופר קיסרי, 2021).
הנחות יסוד בשימוש בבובות תיאטרון ככלי המייצר אפקט רגשי
השימוש בבובות תיאטרון מתבסס על שני מנגנונים פסיכולוגים הפועלים בו זמנית הן אצל מפעיל הבובה והן אצל המגיב או הצופה בה. המנגנון הראשון הוא הזדהות עם החלקים שהבובה מייצגת, והמנגנון השני הוא השלכה. הכוונה היא שמפעיל הבובה והצופים משליכים את רגשותיהם על הבובה, מתוך מרחק אסתטי, בתחושה ש"זה לא אני, זו הבובה". באופן זה ניתן לעסוק בתכנים רגישים וטעונים באופן מוגן ללא תחושות אשם ופחד. הכוונה במונח 'מרחק אסתטי' על פי תומס שף (Scheff) היא למרחק רגשי אופטימלי ביננו לבין רגשותינו, מצב שבו יש איזון בין רגש לבין ההתבוננות בו. כך אפשר לחוות וגם להתבונן בחוויה, ללא ניתוק ממנה (Scheff, 1981).
בנוסף, בובת התיאטרון משלבת גם צורות הבעה מילוליות ובלתי מילוליות. היא ממזגת מרכיבים חזותיים-תנועתיים, דרמטיים וסימבוליים שונים. כתוצאה מכך עבודה עם בובות תיאטרון מאפשרת למפעילים אותה לפנות לקהל מגוון, גם כאלו שיש להם קושי שפתי (ילדים בגיל הרך, עולים, אוכלוסיות החינוך המיוחד ואנשים שעברו טראומה ומגלים קושי לבטא את רגשותיהם במילים).
חשוב לשים לב שהצופה בהצגת בובות יכול להזדהות עם החלקים שהבובה מייצגת, אך בו זמנית להיות מודע לכך כי זוהי רק בובה, עובדה זו מסייעת בשמירה על הצופה מהזדהות יתר העשויה לגרום להצפה רגשית. ג'ונס (Jones), דרמה-תרפיסט בריטי, התייחס לאיכויות של בובת התיאטרון ככלי השלכתי, היוצר הזדהות בטיפול. בחירה בסוגי הבובות השונים עשויה לסייע למפעיל הבובה ולצופה בה למצוא את ה"מרחק האסתטי" הנכון, בהתאם לצרכיו (Jones, 1996).
ככלל, בובה איננה שופטת ומבקרת וכך ניתן לראות שילדים ואף בוגרים מרגישים בנוח לשתף אותה ברגשות ומחשבות פנימיים. משום כך בובות התיאטרון יכולות לבטא רגשות ומחשבות שלעיתים בלעדיהן היו נשארים חבויים ומודחקים (קופר קיסרי, 2021).
"מרחב המחיה" של בובות התיאטרון - עולם ה"כאילו"
בובות התיאטרון פועלות במרחב הדמיון הנקרא "מציאות דרמטית". פנדז'יק הגדירה מציאות דרמטית כדמיון מוצג. "כאילו" ההופך למציאות ב"כאן ועכשיו", האובייקט המדומיין קיים בעולם הממשי (פנדז'יק, 2015). בובת התיאטרון מגלמת מושג זה באופן מושלם; היא גם אובייקט דמיוני, אך גם קיימת במציאות בו זמנית. במצב זה, בו הפעלת הבובה מתבצעת באופן גלוי (מפעיל הבובה לא מסווה את עצמו או מסתתר), קהל היעד הצופה יכול להזדהות עם התכנים שהבובה מייצגת ממרחק מוגן. הקהל יודע שזוהי רק בובה ולכן יהיה יותר אותנטי בתגובותיו למעשיה ואמירותיה.
לכן, מרחב זה בו פועלות הבובות הוא מרחב שניתן להשתמש בו כמקום להחלמה ולפיתוח חוסן. ניתן להתנסות בו בתפקידים שלעולם לא נמלא בעולם הממשי, להתכונן למצבים טראומטיים, לסיים פרשיות בלתי פתורות בינינו לבין עצמנו, לבדוק אלטרנטיבות ב"מרחב מוגן", לעסוק בטאבו, לגלם תסריט ההופך את חיי ההווה לנסבלים, לפרוק אגרסיות ועוד (להד, 2006).
על פי פנדז'יק, חשוב לערוך אינטגרציה בין התוכן של המציאות הדרמטית לחיי היום-יום. ניתן לערוך עיבוד מילולי או בלתי מילולי של ההתרחשות במציאות הדרמטית והקשר שלה לחיים האמיתיים. עם זאת, יש אוכלוסיות שעבורן עיבוד מילולי והחיבור בין המתרחש במציאות הדרמטית לחומרים האישיים איננה הכרחית, למשל אצל ילדים צעירים, בשונה ממבוגרים, אין צורך לבדוק באופן מפורש כיצד מתבטא הפתרון אותו הציעו בעולם הדמיון במציאות, אולם במקרים הללו ישנה חשיבות להחזקת הקשר בין עולם הדמיון למתרחש בחיים על ידי המטפל/מנחה או ההורה (פנדז'יק, 2015).
שיקולים בבחירת בובת תיאטרון להתערבות
"מודל שלושת ממדי הבובה" הינו מודל שפיתחתי המשמש ככלי שבו נעשה שימוש לבחירת בובת התיאטרון, שתייצג באופן מיטבי את התוכן הנבחר. המודל מסייע לבחון את מאפייני הבובה בשלושה מישורים:
הממד הגשמי – הקונקרטי עוסק במאפיינים של הבובה שעמה נערוך את ההתערבות המסוימת: חומרים, מרקם, צבע, גודל וכד'. ההנחה שככול שהחומר רך יותר הוא מעורר רצון לגעת בו, וכך בובה שעשויה מחומרים אילו מזמינה יותר להזדהות עם מה שהיא מייצגת. נוסף על כך, נשאל מה המרחק האסתטי המתאים למקרה המסוים: אם, למשל, נרצה ליצור הזדהות עם התוכן, נבחר בובת תיאטרון שקרובה למפעיל אותה כמו בובת כפפה. בובה כזו המופעלת באופן קרוב למפעיל אותה מולבשת על כף ידו, כך שמנגנוני ההזדהות וההשלכה עובדים באופן מירבי. לעומת זאת, בחירה בבובה שהמפעיל אותה רחוק ממנה כמו בובת החוטים תעשה כדי לייצר ריחוק מסוים והתבוננות על התכנים שהיא מייצגת.
הממד הסימבולי עוסק בשאלת התכנים הסימבוליים המאפיינים את התודעה הקולקטיבית של אוכלוסיית היעד, שאותם נרצה לעבד באמצעות הבובה. למשל, הינשוף מסמל בתרבויות רבות חוכמה, עומק ושיקול דעת, לעומת זאת, באוכלוסיות אחרות מסמל הינשוף אות מבשר רעות. לכן, חשוב להתייחס לממד זה בבחירת הבובה המתאימה, בהקשר לקהל היעד.
ממד הרוח מתייחס לאופן שבו הבובה נטענת במשמעות אישית ובנשמה במהלך השימוש בה (מרכיב ההנפשה) וגם לאופן הפעלתה (המרכיב הקינטי), כנתון המשפיע על תחושות של חיוניות, שליטה ויכולת לחולל טרנספורמציה עבור מפעיל הבובה ועבור קהל היעד הצופה ו/או המגיב אליה. לדוגמה, כאשר מטופל נמצא במצב מדוכדך, הפעלתה של בובת התיאטרון עשויה לסייע לו ביצירה של תחושת חיוניות ושל תחושת שליטה, מעצם היותו המפעיל המפיח בה חיים. במקרים מסוימים, ניתן להפעיל בובת תיאטרון גם על ידי מטפל: הפעלה כזו מאפשרת לו לחוש בשליטה, גם במצבי חוסר אונים, ולסייע לו להעביר מסר שניתן לחולל שינוי (קופר קיסרי, 2014).
תרומת האיכויות המיוחדות של הבובות בהתערבות בעת משבר בהתייחס למודל שלושת השלבים של הרמן
ניתן להציג את יתרונות העבודה עם בובות תיאטרון ככלי התערבותי בהתייחס גם למאפיינים של מודל שלושת שלבי הטיפול בטראומה של ג'ודית לואיס הרמן.
השלב הראשון - שלב של העצמה והשבת השליטה והאוטונומיה של נפגעי הטראומה אליהם על מנת ליצור אצלם תחושת מוגנות וביטחון.
בובת התיאטרון בהיותה כלי השלכתי ומתווך היוצר הזדהות, מסייעת לגעת בתכנים רגישים באופן מוגן, ללא תחושות אשמה ופחד. הבובות מאפשרות סינון בעוצמת הרגשות שעולים בעקבות התכנים, הן של מפעיל הבובה והן של הצופה או המגיב אליה.
כשקהל היעד מפעיל בעצמו בובת תיאטרון הוא פועל ומגלם תפקיד ובו זמנית יכול לצפות על עצמו ועל המופע ביתר קלות, מכיוון שבובת התיאטרון חיצונית לו. זאת, בשונה מאשר במקרה שבו היה מגלם דמות בעצמו כשחקן. היכולת לפעול ולהתבונן והאפשרות לנוע ביניהם מאפשרים שליטה וויסות רגשי - עצם ההפעלה של בובת תיאטרון מחברת לשליטה. המפעילים הם השולטים בבובה ובכך מיקוד השליטה חוזר אליהם (קופר קיסרי, 2014).
הצופה בבובה יכול להזדהות עם החלקים שאותם מייצגת הבובה, אך בו בזמן הוא מודע לכך כי זוהי רק בובה. עובדה זו מסייעת בשמירה על הצופה מהזדהות יתר, העשויה לגרום להצפה רגשית (Malkin, 1977). כאשר קהל היעד מספר מה בובת התיאטרון מרגישה, חושבת או רוצה, השליטה על התנהלות בובת התיאטרון חוזרת אל קהל היעד ומספקת לו תחושת העצמה ומוגנות, הוא השולט במה שמתרחש - כך שתחושת ה-Agency מתחזקת.
השלב השני מתמקד בהצגת הזיכרונות ועיבודם באופן שמור, בובת התיאטרון משלבת צורות הבעה מילוליות ובלתי מילוליות, וממזגת מרכיבים חזותיים, דרמטיים וסימבוליים שונים. כתוצאה מכך עבודה עם בובות תיאטרון מאפשרת לאנשים שעברו טראומה ומגלים קושי לבטא את רגשותיהם במילים לעבד חוויות שיש קושי לתמלל. בובות התיאטרון יכולות לבטא רגשות ומחשבות שלעיתים בלעדי הבובות היו נשארים חבויים ומודחקים, כיון שהבובה כלי השלכתי היוצר הזדהות. הבובה אינה שופטת ומבקרת וכך ניתן לראות שילדים ואף בוגרים מרגישים בנוח לשתף אותה ברגשות ומחשבות פנימיים ללא תחושות אשמה ופחד. הבובות מסייעות לפרק את עולמו הפנימי של המפעיל אותן ולבנותו מחדש, באמצעות הבובות, המגלמות דמויות שונות ומייצגות משמעויות סמליות ובכך יוצרות קשר וגשר בין הפנים והחוץ. היותה של בובת התיאטרון אמצעי מתווך עשוי לסייע לאדם לספר את שעבר עליו ולהמחיש אותו באופן שמור, דרך הבובה ואף בחסותה לגעת בתכנים קשים באופן הומוריסטי ומשחקי.
השלב השלישי מתמקד ביצירת קשר מחודש עם חיי היום יום, השתלבות מחדש במעגלי החיים. שלוש תכונות מרכזיות של בובת התיאטרון עשויות לסייע במשימות של שלב זה.
תכונה ראשונה עוסקת בהיותה של בובת התיאטרון כלי מוחשי שאמצעותו ניתן לתרגל מיומנויות שונות, דרך התנסות באופן פעיל או למידה דרך התבוננות. הבובה בהיותה מדיום השלכתי – "זה לא אני, זו הבובה" המחובר למשחקיות ולילדות מאפשרת לתרגל באמצעותה באופן הומוריסטי מיומנויות שונות הנחוצות לקהל היעד כגון: אופן נשימה מרגיעה ועד לראיונות עבודה.
תכונה שנייה נקשרת למרכיב הייחודי לבובת התיאטרון1 - המרכיב הקינטי. מרכיב זה קשור לכך שעצם הפעלת הבובה גורמת לחפץ לנוע ו"לקום לתחייה". הפעלת הבובה מחברת את המפעיל לכוח ולתחושת חיות, בשונה מאדישות ותחושת קיבעון שמאפיינת אנשים שחוו טראומה.
תכונה שלישית נוספת המתאפשרת בעת הפעלת בובה הינה חיבור לתקווה וליכולת לשינוי. על בובה לא חלות מגבלות של בן אנוש. היא נצחית: היא יכולה למות ולהתעורר לחיים, להתפרק לחלקים ולהתחבר מחדש באופנים שונים. תכונה זאת מתבססת על היכולת הטרנספורמטיבית של בובת התיאטרון, המסייעת לפרט להתחבר לכוחות שבו ולעודד אמונה ביכולת ליצור משהו חדש.
צורות עבודה עם בובות ככלי טיפולי
קיימות מספר אפשריות לעבודה עם בובות תיאטרון ככלי טיפולי: בניית בובות, יצירת מחזה של תיאטרון בובות, דיאלוג בין בובות, דיאלוג עם בובות, משחק חופשי עם בובות, צפייה בהצגת בובות ותגובה לה ושימוש בבובת חבר (Bernier ,2005).
"בובת חבר" מוגדרת כדמות קבועה, המשמשת את המנחה, המטפל, באופן בלעדי (הילדים לא מפעילים אותה). לבובת החבר קווי אופי קבועים ועקביים (פרי, בנדק חביב, 1997). בדוגמאות שאביא להלן אדגים שימוש בבובת חבר.
דוגמאות למפגשי התערבות בעקבות משבר או טראומה
לאחר הצגת מונחי היסוד, הקשורים להתערבות בעת טראומה או משבר ושימוש בבובות ככלי תרפויטי, אציג שתי דוגמאות למפגשי התערבות בעקבות משבר או טראומה לקהלי יעד שונים. בכל דוגמא אציג את קהל היעד, הטראומה או המשבר, מטרות ההתערבות, צורת העבודה שייחדה את המפגשים ואתאר בקצרה את מהלך ההתערבות. בסוף כל דוגמא אנתח את ההתערבות ויתרונות השימוש בבובות במהלכה, דרך התבוננות במודל לטיפול בטראומה של הרמן.
מפגש התערבות חד פעמי עם קבוצת ילדים בני 3-4, הגרים ביישובי עוטף עזה בתקופת מתח ביטחוני
https://www.youtube.com...=Heg5qqGvrJM
קהל יעד - קבוצת ילדים בני 3-4, המתגוררים ביישובי עוטף עזה.
הטראומה/משבר - תקופות מתמשכות של ירי טילים על היישובים של הילדים המשתתפים בקבוצה או ביישובים הסמוכים להם.
מטרות ההתערבות - לסייע לילדים הצעירים לערוך דיאלוג עם הפחד, לראות מה הם חושבים, מרגישים, מה הצרכים שלהם ומה יעזור להם.
צורת עבודה - שימוש בבובת כפפה מוכנה של צב, שמשמשת כבובת חבר למנחה. השימוש בבובת חבר מאפשר לקהל ליצור דיאלוג עם התוכן שהבובה מייצגת, כחלק מהתקשורת עם הבובה עצמה, ובהמשך גם דיאלוג פנימי.
בשלב הראשון המנחה מפעילה את בובת חבר שלה והילדים מגיבים אליה.
בשלב השני הילדים בוחרים בובה משלהם מתוך מגוון בובות כפפה שמביאה המנחה ומנהלים דיאלוג בין הבובה שלהם לבובת החבר של המנחה.
בניית התערבות בעזרת בובות תיאטרון על פי מודל שלושת ממדי הבובה
בהתערבות זו נעזר המנחה בבובת חבר שתייצג באופן מיטבי את רגש הפחד ואת הרצון להסתתר ולהיות במקום מוגן. לשם בחירה מיטבית בבובת חבר שתתאים לתוכן הנבחר נעזרנו ב"מודל שלושת ממדי הבובה" הכולל שלושה ממדים: הממד הקונקרטי, הממד הסימבולי וממד הרוח, המכיל את מרכיב ההנפשה והמרכיב הקינטי (קופר קיסרי, 2014).
בהתייחס לממד הקונקרטי נבחרה בובת כפפה של צב כבובת חבר של המנחה, בובה העשויה מחומר רך היוצר רצון לגעת וליצור קשר, כשהשריון עשוי מחומר קשיח יותר, המדמה תחושת מוגנות.
בהתייחס לממד הסימבולי נבחרה בובה של צב. צב הוא חיה הנושאת את ביתה על גבה ולכן השימוש בה מייצג את המקום הבטוח בו היא יכולה להסתתר, בייחוד כשמדובר בשריון. בנוסף, בחירה בבובת חיה, במקום בובה של ילד, מסייעת לילדים לשתף יותר באותנטיות ובאופן שמור מעולמם. בחירה זו מגדילה את מנגנון ההשלכה, זה יותר רחוק מאיתנו ולכן קל יותר לשתף, מכיוון שזה לא אני, זה הצב שחושש.
ממד הרוח מתייחס לשלב שלאחר עריכת הדיאלוג של המנחה עם הילדים באמצעות בובת החבר. הילדים בחרו בובה משלהם מתוך מבחר שהוצג, וכך יכלו גם הם להגיב לבובת החבר של המנחה עם בובה. הדבר אפשר להם להרגיש שליטה, מול המציאות היומיומית בה אין להם חוויה כזאת. הם יכלו להפיח חיים גם במקומות שהתרחש בהם הרס וגם להפעיל את הבובות באופן לא מציאותי, ובכך להתחבר למקום גמיש שמאפשר שינוי, ולחווית התקווה.
מהלך ההתערבות – בתחילת ההתערבות רק המנחה מפעיל בובת חבר. במהלך ההתערבות, בובת הצב של המנחה לא יוצאת מהשריון שלה והילדים מוזמנים לנחש מדוע, מה היא מרגישה ומה יסייע לה. כשהילדים מנחשים מדוע היא לא יוצאת ומה היא מרגישה הם בעצם משתפים מהמתרחש בקרבם. המנחה חוזרת עם הבובה על דברי הילדים ולעיתים מרחיבה אותם, ובכך יוצרת דיאלוג חי בין הרגשות, מחשבות והצרכים של הילדים, בין הפנים לחוץ.
דוגמאות - כשבובת הצב של המנחה לא יוצאת, ג' ילדה בת 4 שואלת אותה "אתה מפחד מאזעקה?", ומסבירה לו שהאזעקה נועדה לעזור ולא להפחיד.
א' ילד בן 3.5 מתקרב לבובת הצב לקראת סיום המפגש ולוחש לו בסוד "שתדע, כשמתי שעוברים את זה, כל האויב הופך להיות טוב, הבנת צבי החמודי?" ונותן לצב נשיקה.
מהדיאלוג הזה ניתן לראות מה הילדים מרגישים וחושבים, ומה הם צריכים בעצמם על מנת להירגע.
בהמשך, לאחר שהילדים בוחרים בעצמם בובת כפפה, המנחה שואלת את הבובות שלהם שאלות, והם עונים לה בשם הבובות. למשל, ילדה שבחרה בובת כבשה סיפרה שהבובה שלה ממש פחדנית ומפחדת.
ניתוח על פי המודל לטיפול בטראומה של הרמן
מפגש ההתערבות מתמקד בשלב הראשון של המודל: ביסוס תחושת הביטחון, העצמה והשבת תחושת שליטה מסוימת לילדים, שמאפיינים אלו ניטלו מהם, בשל הסיטואציה אליה נקלעו שלא בשליטתם. ניתן במפגש גם מקום מסוים לשלב השני במודל, המיועד לעיבוד החוויה הטראומטית באופן מוגן, וכן ניתן לאתר ילדים הזקוקים לטיפול אינטנסיבי בעקבות תגובתם למשחק הבובות.
השלב הראשון - העצמה והשבת השליטה והאוטונומיה של נפגעי הטראומה על מנת ליצור אצלם תחושת ביטחון ולהקטין את הסערה הפנימית. בחירה במפגש בבובת חיה של צב, מגדילה את אפקט ההשלכה, תחושת מוגנות וביטחון מכיוון ש"זה לא אני שמפחד, זו הבובה". תחושת השליטה והוויסות הרגשי גוברת בתגובה של הילדים לבובת החבר שמפעילה המנחה, כשהם מנסים לנחש מה היא מרגישה, מה הסיבות לכך ומה יעזור לה. המנחה שואל את הילדים מה יוכל לעזור לצב להירגע והילדים עונים. כשהם מציעים לו פתרונות הם משתפים בדרכי ההתמודדות המתאימות להם, שההקשבה להם על ידי המנחה יכולה לסייע בעת הצורך.
התפקיד של הילד בטיפול בבובה מוביל להתמודדות פעילה ולא לפסיביות וחוסר אונים. התמודדות זו מעצימה את הילד כיוון שהיא מעבירה לו תחושה של בגרות ואחריות. העבודה עם הילדים נשארת ב"מציאות הדרמטית", כלומר, בהתרחשות הדרמטית בה הצב מפחד והילדים מסבירים מדוע וכיצד ניתן לעזור לו. המנחה שהוא בבחינת המבוגר האחראי, המלווה את הילד או את קבוצת הילדים במפגש, אמון על תרגום ותיווך מחשבות והצעות הילדים לרעיונות מעשיים בחיי היום-יום.
תחושת השליטה והוויסות הרגשי גוברים בעיקר כשהילדים בעצמם מפעילים את הבובות ומנהלים דיאלוג בין הבובות שלהם לבובת החבר של המנחה. בשלב של הפעלת הבובה שהילדים בחרו הם יכולים לבכות, לצעוק ולהביע מגוון רגשות בחסותה. מתאפשר להם לא רק להציע מה היא חשה, אלא גם ממש להפעיל את התחושות.
השלב השני - עיבוד חוויות טראומטיות באופן שמור - הבובה יכולה לבטא רגש ומחשבה שבלעדיה היו התחושות והפחדים נשארים חבויים ומודחקים. גם ללא מילים, הבובה מאפשרת העברה והבנה של מסרים: כשהצב מפחד, הוא נכנס לשריון - יש לו מרחב מוגן שהוא השריון שלו. הילדים יכולים, במידה והם בוחרים בכך, להוסיף מילים להתנהגות המסבירים את התנהגות הצב. מכיוון שמדובר בכלי השלכתי, מתאפשר להם לבטא תחושות ורגשות באופן שמור ומוגן, ללא תחושות אשמה, בושה ופחד. העיבוד הטראומטי, במסגרת הקבוצתית, הוא ראשוני ושמור.
הסרטון מתעד התערבות חד פעמית עם בובות שהתקיימה בקיבוץ דורות לילדים בגילאי 3-4. הסרטון הוצג בכנסים בנושא חוסן בארץ ובעולם.
https://www.youtube.com...=Heg5qqGvrJM
הצגת תיאטרון בובות למבוגרים בנושא הלם קרב ודיון אחריה
https://www.youtube.com...=LZfnvYJc-xQ
רקע להצגה - הצגתו של גדי ויסמן והבמאי אדם יכין "דו"צ [דו צדדי] עם רגל אחת לשמיים", מבוססת על סיפורו האישי של גדי ויסמן. בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, בהיותו בשירות מילואים, נפגע גדי מדו"צ (אש כוחותינו). פציעתו בקרב שינתה את חייו. לפני הפציעה לא הייתה לו שום זיקה לעולם התיאטרון או למשחק. אחרי הפציעה וההחלמה הגופנית הסתבר לו שאינו מסוגל עוד לחזור לחייו הקודמים - הוא לקה בהלם קרב. תיאטרון הבובות וההצגה סייעו לו בתהליך השיקום. בהצגה שעולה במסגרת תיאטרון 'האייל המרקד' והועלתה לראשונה בפסטיבל ישראל בשנת 2016, הוא משחזר את מה שחש בקרב. ההצגה מאפשרת לקהל לחוות את מה שעוברים חיילים במציאות המטורפת והמסויטת של קרב ונוקטת מגוון דרכים כדי לייצר תחושה זו, במיוחד במצבי הלם קרב. ויסמן מפעיל בובה גדולה בדמותו ובובות צעצוע של חיילים לצד חפצים כגון תיבה צה"לית גדולה, המשמשת כמוצב, שוחת אויב, אלונקה, מיטה לנוח בה ולבסוף גם קבר.
ההצגה מעלה תכנים פנימיים שעוסקים בהיבטים שונים של הטראומה, כמעט ללא מלל, תוך שימוש בעקרונות של תיאטרון בובות - חיילי פלסטיק ובובת ספוג גדולה המייצגת את גדי האחר ומשמשת לו מעין כפיל. באופן הזה הקהל נחשף לתכנים מורכבים וטעונים לצד הומור מרכך. כל אלו מאפשרים לקהל להרגיש קרוב למה שמתנהל על הבמה ויחד עם זאת מוגן ומרוחק מהסיטואציות המועלות.
אין בהצגה כמעט טקסט מדובר. ההתרחשות מלווה בפס קול של צלילי ירי, הפגזות, צרצור צפרדעים, קול מואזין ועוד. כמו כן, נעשה שימוש בטכניקת וידאו ארט המשלבת סרטונים, תאורה של הבזקים ושברי תמונות. ההתרחשות הבימתית ממחישה את המחשבות והפלאשבקים שמציפים את הלוקים בהלם קרב ומדמה את החוויה היום-יומית המורכבת של חיים עם פוסט טראומה.
בתיאור מקרה זה אתייחס לשני קהלי יעד: הראשון - השפעת תהליך יצירת ההצגה עם בובות, הכולל את יצירתה והצגתה בפני קהל על גדי ויסמן יוצר ההצגה, והשני - השפעת הצפייה בהצגה והדיון המתקיים בעקבותיה על הצופים בה.
קהל יעד - כפי שכתבתי לעיל, במקרה זה יש שני קהלי יעד. גדי, שהוא מעין קהל יעד, שכן הוא עובר תהליך טיפולי בעקבות השימוש בבובות. הקהל השני הוא הקהל הצופה בהצגה.
טראומה/משבר - הלם הקרב.
מטרות ההצגה - עבור גדי תהליך יצירת ההצגה היה חלק מתהליך השיקום שעבר, בעקבותיו נוכח שההצגה אותה הוא יוצר עשויה לסייע לאנשים רבים. עבור הצופים בהצגה, המטרה היא לעורר מודעות לסובלים מהלם קרב וליצור שיח רב-גוני עם כול מיני קהלים, במעגלי פגיעות שונים: המתמודדים עם הפוסט טראומה, קרוביהם, בני/בנות זוגם, המיועדים לשירות ובכלל הקהל הרחב שיכיר באנשים שחיים לצדו. כל זאת מתוך רצון לאפשר הבנה, שפה משותפת, הכרה בחוויה ואחריות חברתית2.
צורת עבודה - הצגת יחיד שבסיומה מתקיים דיון פתוח בין השחקן, שההצגה מבוססת על סיפורו האישי, והקהל. הדיון מאפשר תהליך ראשוני של עיבוד החוויה הרגשית של הקהל. במסגרתו, מתפתח דיבור פתוח על החוויה, ללא תחושות של אשמה ופחד, תוך עיסוק בדרכים אפשריות לסיוע וליצירת הרגשה של שייכות לחברה הישראלית.
ניתוח על פי המודל לטיפול בטראומה של הרמן
בתהליך התרפויטי שעבר גדי במהלך יצירת ההצגה והצגתה מול קהל באו לידי ביטוי שלושת השלבים של המודל. גדי יצר מידה מסוימת של שליטה והתבוננות בתכנים ובחוויות שהעלה באמצעות ההצגה, וגם עיבד חוויות וזיכרונות שמלווים את הטראומה ואת הלם הקרב בו לקה. ההופעות שלו עם ההצגה מול הקהל והדיון המתפתח בעקבותיהן מסייעים לו בהשתלבות ותרומה משמעותית לקהלים מגוונים בחברה הישראלית. ניתן לומר, כי הוא משמש כשופר להעברת מסרים לחברה הישראלית בכללותה.
על השלבים שעוברים הצופים בהצגה ניתן ללמוד מתגובותיהם במהלך הדיון, המתרחש בסיום המופע, וכן מההתייחסויות באתר ההצגה. בתגובות, באים לידי ביטוי בעיקר השלב השני של עיבוד החוויה הטראומטית, וכן השלב השלישי, העוסק בהשתלבות מחדש בחיי היום יום.
שלב ראשון - שליטה והקטנת הסערה הפנימית - בתחילת ההצגה נעזר גדי בבובות צעצוע של חיילים שיוצרות הרחקה ומאפשרות להתבונן בסיטואציה. בהמשך, מפעיל גדי בובה גדולה בדמותו שמשמשת לו כפיל ויוצרת הזדהות וקרבה. כך מתאפשרת תנועה בין הקרוב לרחוק, בין הבובה הגדולה ובין בובות הצעצוע של החיילים. בסיום ההצגה מוקרן קטע וידאו בו בנו של גדי משחק עם טנק צעצוע. מהלך זה מאפשר גם לצופה להתרחק ולצאת פחות מוצף מההצגה. כך מתעוררת התחושה שניתן לנהל את הסערה הפנימית ולשלוט בה.
שלב שני - עיבוד החוויה הטראומתית באופן שמור - השימוש בבובה מאפשר לקהל ריחוק באופן עיכול הטראומה או הקושי. במקביל, הבחירה של גדי להיות מפעיל גלוי שנוכח על הבמה יוצרת ברית בינו ובין הקהל. לדברי הבובנאי אריק בס (Bass, 1999) הקהל יודע שהבובה אינה חיה ולכן עליו להשקיע חיים בבובה. הבובנאי מזמין את הקהל לפיענוח המתרחש לפניו. באופן זה הבובנאי, הבובה והקהל מכוננים ביניהם ברית ומרגישים שהם שותפים.
בנוסף, שלל הגירויים, הדימויים והפערים בין פנים לחוץ, מזמנים את הקהל למחשבה ופיענוח הנעשה על הבמה וליצירת דיאלוג פנים-חוץ משל עצמו.
שלב שלישי - השתלבות מחדש במעגלי החיים - הבחירה בבובות לסיפור על חוויית הטראומה מתייחסת לבובה כטיפוס - היא לא מייצגת רק את דמותו של גדי אלא חיילים באופן קולקטיבי, ובכך מעבירה מסר אוניברסלי ולא רק סיפור אישי. למהלך זה יש חשיבות רבה בכל הקשור לניסיון לעורר את מבטו הביקורתי של הקהל על מערכת הערכים החברתיים הנבחנת בהצגה.
השיח לאחר ההצגה עוסק בהתבוננות על החוויה ודיון עליה. הוא מאפשר חשיבה על דרכים לסיוע ולחיזוק תחושת השייכות של בעלי הלם קרב, לרבות ההשתלבות שלהם בקהילה. ניתן ללמוד על כך מתגובות הצופים בהצגה, כפי שסיפר לי גדי עצמו בראיון שערכתי עימו.
גדי מספר שבמהלך השיח שהוא מקיים עם הצופים בסיום ההצגה הוא חש שהבובות עוזרות לרבים מהם להיפתח ולדבר על נושאים שלא דיברו עליהם ושלא היו במודעות. נושאים אלה קשורים למעגלי פגיעה שונים, לא רק אלו שחוו טראומה ישירה. "הבובות יצרו עבורם מקום בטוח לדבר, לחלוק ולהיעזר אחד בשני. היו כאילו שהגיעו כמה פעמים להצגה וכול פעם בסופה סיפרו משהו נוסף וראו תגובות של האנשים שהיו איתם וכך התחילו לספר את הסיפור שלהם. אחת הצופות סיפרה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה את אבא שלה מדבר על מה שקרה לו במלחמה. חלק מהקהל בא ובוכה ואני יכול לפנות אליהם, לחבר ביניהם ולהפנות לסיוע".
ניתן להציג בעזרת טבלה את יתרונות העבודה עם בובות תיאטרון ככלי התערבותי במקרים שהוצגו בהתייחס למאפיינים של מודל שלושת שלבי הטיפול בטראומה של הרמן:
סיכום
במאמר זה בחנתי כיצד ניתן להיעזר בבובות תיאטרון ככלי התערבותי במצבי משבר וטראומה במעגלי פגיעות שונים, עבור אוכלוסיות שונות.
הצגתי שתי דוגמאות לסוגי התערבות שונים, המשלבות בובות תיאטרון לקהל יעד מגוון: ילדים צעירים ומבוגרים, וניתחתי את יתרונות העבודה עם בובות תיאטרון ככלי התערבותי בעת משבר וטראומה דרך מודל שלושת השלבים לטיפול בטראומה של הרמן (הרמן, 1992).
אני מקווה שמאמר זה יסייע ביצירת הבנה מעמיקה יותר בדבר איכויותיה השונות של בובות התיאטרון ככלי התערבותי בעת משבר או טראומה וישפיע על אנשי טיפול וייעוץ להסתייע בהן בעת הצורך.
תודות
ברצוני להודות לחברתי אסתי אוסובסקי, ביבליותרפיסטית, בובנאית ואשת חזון ועשייה, שהייתה שותפה במסע כתיבת מאמר זה, ולגדי ויסמן האמיץ והמוכשר, שבזכות הצגתו "דו"צ עם רגל אחת בשמיים", המודעות לתגובות הלם קרב ולסובב אותן מגיעות לאוכלוסיות רבות.
הערות
- להרחבה על המרכיב הקינטי ראה "מודל 3 ממדי הבובה" (קופר- קיסרי, 2014)
- בשנה האחרונה היינו עדים למקרה של איציק סעידיאן, הלום קרב שניסה להצית את עצמו. המקרה של סעידיאן העלה, לצערנו, למודעות הציבורית בצורה מאוד בולטת את המקרה שגדי ניסה להתמודד איתו ולהעלות אותו ציבורית בצורה כל כך מרשימה באמצעות הצגת התיאטרון.
מקורות
הרמן, ל' ג' (1992). טראומה והחלמה. (2005). עם עובד.
ויצטום, א' (1997). בתוך ח' דסברג, , י' איציקסון, וד' שפלר (עורכים). פסיכותרפיה קצרת מועד. מאגנס.
יואלי, נ' (2008). תיאטרון הבובות וילדים, ממשחק לאמנות. סל תרבות ארצי.
להד, מ' (2006). מציאות פנטסטית – הדרכה יצירתית בתרפיה. נורד.
להד, מ' ודורון, מ' (2009). See Far CBT, מעבר לטיפול קוגניטיבי והתנהגותי. משאבים.
פארן, ר' ושליף, י' (2018). ללמוד מהילדים ומהמבוגרים בזמן מלחמה סיפורים מן המקלטים בצפון ישראל. בתוך: ש' מי-טל ור' שלהבת-קניאל (עורכות). סוגיות בפסיכולוגיה חינוכית מהלכה למעשה (481 – 504). משרד החינוך המנהל הפדגוגי אגף א' שירות פסיכולוגי ייעוצי.
פנדזיק, ס. (יוני 2015). המציאות הדרמטית: הגדרתה וערכה הטיפולי.Academic Journal of Creative Arts Therapies, 5 (1). 520 – 532. https://ajcat.haifa.ac...._article.pdf
פרי, נ' ובנדק חביב, ד' (1997). זה לא רק הצגה - תיאטרון בובות ככלי חינוכי-טיפולי. רכס.
קופר-קיסרי, ס' (2010, 11, נובמבר). 'בובותרפיה': האפקט המעצים של עבודה השלכתית בגיל הרך באמצעות שילוב סיפורים ותיאטרון בובות. פסיכולוגיה עברית. http://www.hebpsy.net/a....asp?id=2051
קופר-קיסרי, ס' (2014). בובת התיאטרון ב"זום-אין" - מודל שלושת ממדי בובת התיאטרון: היבטים תרפויטיים. טיפול באמנויות, 4 (1). 407 – 415.
קופר-קיסרי, ס' (2021). כיצד מייצרים חוסן רגשי?. בין המילים, 19. 11 – 36.
American Psychiatric Association. (2013) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, (5th ed.). Washington, DC: Author
Aronoff, M. (2005). "Puppetry as a Therapeutic Medium: An Introduction." In M. Bernier & J. O'Hare (Eds.). Puppetry in Education and Therapy, Unlocking Doors to the Mind and Heart. (pp. 117 – 124). Author House.
Bass, E. (1999). "Notes on Puppetry as a Theatrical Art: Response to an Interview". Contemporary Theatre Review, 10, (1). pp. 35-42.
Bernier, M. (2005). Introduction to Puppetry in Therapy. In M. Bernier & J. O'Hare (Eds.). Puppetry in Education and Therapy, Unlocking Doors to the Mind and Heart (pp. 109 – 116). Author House.
Gorlin, E. I., & Békés, V. (2021). Agency via Awareness: A Unifying Meta-Process in Psychotherapy. Frontiers in psychology, 12, 698655. https://doi.org/10.3389....2021.698655
Jones, Phil (1996). Drama as Therapy, Theatre as Living. Routledge.
Malkin R, M. (1977). Traditional and Folk Puppet of the World. Thomas Yoseloff.
Rozenfeld, L.B., Caye, J., Ayalon, O., Lahad, M., (2010). When their world falls apart: Helping Families and children manage the effects of disasters. NASW Press.
Scheff, T. J (1981). The distancing of emotion in psycho-therapy: Theory research and practice.: Berkley University press.
