פזית גבאי ששון
גוף הדמעות
מטר הוצאה לאור
גוף הדמעות הוא רומן בשני קולות, אם ובתה. הילה, נשואה ואם לשניים, מתבשרת שהיא בהיריון שלישי ומבקשת להפסיק אותו. לאחר לחצים מצד בעלה ההיריון נמשך, ומבחן האימהוּת, המאתגר ממילא, הופך מאתגר עוד יותר כשהיא מגלה שהבת שנולדה לוקה בשיתוק מוחין.
בגוף ראשון, בשפה ישירה ונוקבת, משתפת הילה את הקוראים במחשבותיה הכמוסות ביותר ומעזה לומר בקול רם את מה שאמהות רבות אינן מעזות: "השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?" מרגע לידתה של הבת, ליבי, יוצאת הילה למסע התמודדות אמיץ סביב הקושי שבגידול ילדה בעלת מוגבלויות, והקורא המתוודע לקשיים וליחסי אם-בת מורכבים, מגלה כיצד ניתן בעזרת כוחות נפש ומסירות לחלץ מן החושך אלומות של תקווה, אור ואהבה.
שלושים שנה מאוחר יותר, ליבי נאבקת בדרכה במגבלותיה הפיזיות, בכמיהה שלה לאהבה ולזוגיות, ובעיקר בצורך העז ללדת ילד משלה.
סיפורן של השתיים נקרא בעיקר כתמונת ראי, כשהאם רוצה להפסיק את ההיריון והבת מייחלת להיות אם, אך לרגעים משתכפלים הקולות, נשזרים אלה באלה ומתלכדים לכדי קול אחד; קול אישה אחת בעלת שתי הפנים החושפת באופן מטלטל את מעמקי ההוויה הנשית, מנתצת את מיתוס האימהוּת האידילית הרואה את האם כיצור מושלם, ובכך, משוחררת מכבלי אשמה, מאפשרת לידה מחדש.
פזית גבאי ששון היא עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית, נשואה ואם לשניים. מתגוררת בראש העין. גוף הדמעות הוא ספרה הראשון.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
פרולוג
אמביוולנטית, זה שמה של האם שגופה נוכח ולבה נפקד. רגשות האשם הם המפעילים אותה, מכתיבים לה את סדר היום הנוקשה, הלא־מתפשר. אפשר היה לחשוב שהלב שלה מופעל על ידי סוללות, ללא כל יכולת להפיק פעימות עצמאיות. ואף אחד אינו מעז לשאול את האמא הזאת, "האם את אוהבת את העובר שתופס מקום בגופך?" "האם את רוצה אותו?" והיא, איך תאמר אוהבת כשכל רצונה הוא להיבלע בתוך האדמה, להיקבר, לא להתעורר ליום המחר. היא כבר אינה יודעת דבר או חצי דבר על השמש שעלתה עם בוקר, על בתי הקפה, על ריחות המאפים, על הפקקים ועל תנועת עוברי האורח. העולם נעצר, כמו עמד מלכת. נשמעת צפירה. בניגוד לצפירות האחרות היא אינה עומדת זקוף. מקופלת בתנועה עוברית היא קופאת דקות ארוכות. זוהי צפירה שלא תיגמר לעולם, שתקרא לה להתגייס, תכריז על מלחמה, תביא אותה להתייצב, להיענות לקולות זרים שמצפים שתשתיק את קולה, שתעלים את ילדיה האחרים, שתשתק את בן זוגה.
דממה משתררת. היא מאבדת את חושיה, היא אינה שומעת דבר, מלבד קולו של הרופא שמנחית עליה מכת ברק. היא אינה רואה דבר אלא תהום. הכול איבד מטעמו.
האֵם מתפללת כשם שהתפללה חנה, אך לא לילד אלא להיעלמותו. לוּ רק יכלה להחזיר את הגלגל לאחור. הכול מנסים לתור אחר ראשיתה של הקטסטרופה, להניח את האשמה על משהו, על מישהו. אבל האשמה אינה של אף אחד, וכשהיא אינה מוצאת לה בית, אחרי סיור כתובות ארוך, היא מתיישבת ומכרסמת בה, והאֵם מתכלה.
ומה עכשיו? עכשיו הדמעות הופכות לשפה הרשמית. שום דבר לא מצליח לחדור מבעדן, לחצותן.
הילה
1
תמיד פחדתי מהקול שלי. כיסיתי אותו בקולותיהם של אחרים. היו כל כך הרבה אחרים: אמא שלי, אחיותי, בעלי, ההורים שלו, האחיות שלו. אני עטופה בהם, בהבטחות האומללות שלהם כי "ילדים זה ברכה, שמחה. יהיה בסדר, את תראי." אבל אני מרגישה שאני כבר לא רואה, שהתעוורתי. לא רואה איך אני קמה ומטפסת החוצה מן הקבר העמוק הזה, שנחפר במרץ על פי מידותי. קולותיהם של האחרים הם כתכריכים לגופי, מספידים אותי בעודי בחיים. מה ידעתי על עצמי? הייתי אשתו של, אמא של, הבת של, וה"של" הזה היה כמו חבל על צווארי, כמכונת חמצן המכתיבה את פסיעותי. עכשיו נוספה גם הילדה הזאת, ה"היא" שאין לה שם. המיותרת. היא לא שלי, שייקחו אותה ממני. אני בכלל לא רציתי עוד ילדים, והאיש הזה אופיר, בעלי, עכשיו נעלם. הוא תמיד נעלם. זה שמשליך את תשוקותיו לתוכי כמו הייתי פח. מה אני יודעת עליו? מה אני יודעת על הבחירה שלי בו? בו ברגע שסיים הרופא את דבריו, אופיר קם והלך. הוא תמיד הולך ואני אחריו, לא עומדת בקצב צעדיו. הפעם עצרתי מלכת, נדבקתי לכיסא. גופי לא נשא אותי עוד. ו"ההיא", גם היא טרם הסתלקה. השארתי אותה ברחמי ועכשיו עלי להישאר איתה. לכמה זמן? אף אחד לא ירצה להתחלף איתי, אף אחד לא ירצה אותה. מה יהיה אם גם אני אברח, ממש כמו בעלי שתמיד ממהר?
איך זה שגברים יכולים להסביר היעלמויות ונשים לעומת זאת לא זזות ממקומן? הפעם אברח גם אני, אבל לאן? אמי לא תקבל אותי אליה, אלא תחזיר אותי אליו. איך אמצא מילים שתתאֵרנה את מה שקרה? ברגע שאוציא זאת מפי הדבר יהפוך לנחלת הכלל, לנחלת שבעה. כולם יחפשו מילים לנחם, ירוצו לחבק את ילדיהם, יודו לאלוהים על מה שנתן להם. הנשים ישכבו עם בעליהן, יעשו אהבה, יעריכו את מה שיש, לא יקטרו בשעות הקרובות, ביממה הבאה. מאחורי הגב יגידו, שמעת מה קרה להילה? מסכנה, שמים שחורים נפלו עליה.
לא. לא אגיד מילה לאיש. אשמור על זכות השתיקה. לא רוצה להיות על סדר היום. זו לא הצעת חוק אלא טרגדיה נוראה, אסוני הפרטי. בינתיים לא רואים על "ההיא" דבר. הילדים לא יבחינו בכלום, גם לא השכנים. לא אגלה שמשהו לא בסדר איתה. זה לא הכרחי כרגע, אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, גם לא דיווחי תנועה. הכול בסדר, רק עייפות, אנסה לישון, אולי אקום מחר למציאות שונה. אולי בלילה היא תיעלם, יחטפו אותה או יחליפו באחרת. דברים קורים, שום דבר אינו בטוח. אולי יקרה לי נס, נולדתי בחנוכה.
כנראה נרדמתי לכמה שעות. כשהתעוררתי ה"היא" עדיין שכבה לידי. מעולם לא האמנתי בנסים. האמנתי בקולם של האחרים, נתתי להם את הכוח לנווט את חיי. ומה ידעתי אני על חייהם? רק את מה שרציתי לשמוע, על המתיקות, הפריכות, הקישוטים, ולאלה נתתי את הכוח לשוט במציאות שלהם כפי שביקשו. רציתי גם אני את הכוח להמתיק את חיי.
לידתה של "ההיא" יצרה סדק. בקרוב החיים שלנו כבר לא יהיו עוד חלון ראווה שכולם יבקשו להתבונן בו, בזוג היפה עם הילדים היפים והבית היפה. פתאום ניהפך לזוג שנפל עליו אסון. הזוג שמפחיד את האחרים אך באותה נשימה גם גורם להם לחוש הקלה, שלפחות זה לא קרה להם.
ללא מילים נפלה בינינו החלטה לא לגלות דבר לאיש, ועם ההחלטה נפלה דממה. רק שנינו ידענו, אך התנהלנו כאילו כל אחד קיבל את הבשורה לחוד והתבקש לשמור זאת בסוד. פתאום שותפי לחיים נראה לי זר. נהפכנו לשני זרים החולקים כיור, מקלחת, שירותים, שם משפחה. גם המגע בינינו הלך והתמעט. אני עדיין מבשלת את ארוחותיו, מכבסת את בגדיו וממלאת את צלחתו, אך הוא לא יודע אותי ואני לא יודעת אותו.
אני שואלת את עצמי: אם לא הייתי מתחתנת איתו, גם אז היא היתה מופיעה בחיי? מאיפה היא נחתה עלי נחיתת אונס? ביקשתי ממנה צו הרחקה אך היא תבעה את קרבתי בבכיה, בתלונותיה, ברעב שהשתלט עליה ללא הודעה מוקדמת, בעצם נוכחותה.
כשגיליתי על ההיריון הזה העזתי לחשוב על הפלה. המחשבה הרגיעה אותי. עוד לא מאוחר, חשבתי. אוכל להציל את עצמי מהסיטואציה הזאת, לשלוט בגופי ובחיי. אוותר עליה, החלטתי, הנה פתרון המונח לפתחי. בערב, כשיחזור מהעבודה אשתף אותו, בתקווה שיסכים שזה לא מתאים עכשיו. יש לנו כבר שני ילדים, יאיר בן החמש וענבל בת השלוש, אנחנו לא בנויים לזה, גם לא מבחינה כלכלית. הכנתי טיעונים, השתכנעתי ונשמתי. עד הערב אשא אותה בתוכי, אחר כך פשוט אחפש כתובת למקום בו מפילים עוברים. עוברים הם עדיין לא ילדים, עדיין אין להם נשמה, רצונות ותשוקות. זה בסדר לא לרצות ילדים נוספים, משפחה מאושרת לא קשורה במספר הילדים, אלא בדינמיקה ביניהם, ביחסים של אהבה.
אני נוטה ליפול, עייפתי מלגדל ילדים, להחליף חיתולים, להודות לאל שזה רק פיפי ולא צריך לקלח, להשכיב לישון, למצוא פעילות תואמת גיל, להכניס לרכב, לחגור, לנסוע, לחזור, לגלות שנרדמו במכונית, שוב להרים, להשכיב, לבשל למחר, לקחת לגן, לא לשכוח להגיע בזמן. אין לי מקום לעוד אחת. אני אקרוס!
בעודי עומדת במטבח ומבשלת מול החלון הגדול, קולפת את תפוחי האדמה, שמעתי את השיר "ילדים זה שמחה", שהתנגן ברקע. רצתי לכבות את הרדיו. דממה, ואני בקולי המותש המשכתי עם פזמון משלי: "ילדים זה פצצה."
אני סגורה עם עצמי, אטומה בפלדלת. לא אגדל עוד ילד בתוכי. אשכיב את הילדים לישון, אגיש לבעלי את ארוחת הערב הספוגה בדמעותי ואציע לו שניפרד. אנחנו ניפרד ממנה, מ"ההיא", שעוד לא לגמרי חיה אלא רק מתפיחה את בטני.
ישבתי לצדו, ליד השולחן הקטן במטבח, הנחתי את הצלחת עם תבשיל הבשר ותפוחי האדמה ושתקנו. אנחנו לא מורגלים לדבר זה עם זה, אנחנו שותקים או עושים משהו כדי שלא ניבהל מהשתיקה. הפעם שאלתי: "איך היה בעבודה?"
"בסדר," ענה קצרות.
"תראה," המשכתי בהיסוס, בקול רועד, "חשבתי עלינו, אני אוהבת אותך, הילדים שלנו מקסימים אבל עדיין קטנים ודורשים ממני המון תשומת לב, ואני מחלקת אותה ביניהם באופן שווה, מנסה לא להחסיר מהם דבר. אולי זה לא הזמן להביא ילד נוסף לעולם."
"מה זאת אומרת? את כבר בהיריון, יש לנו עוד ילד," הרים אלי שתי עיניים נוקבות.
"אני מציעה שנדחה את זה לזמן אחר."
"השתגעת לגמרי? לדחות? מה זה, פגישה ביומן?"
דמעותי קישטו את מפת השעם האדומה, ואז יצא ממני המשפט שאחריו יחרוץ בעלי את דיני, ולא נחליף יותר מילה: נישן גב אל גב ולא נדבר ימים שלמים, שבועות ארוכים. "אני רוצה לעשות הפלה."
"הפלה? את רוצה לרצוח עובר?"
"לא, חס ושלום. אני רוצה לדחות את המועד של עוד ילד, לחשוב, לתכנן."
"מה נכנס לך לראש? מה זה, אתר בנייה? מה, את מהנדסת? אלוהים שלח לנו עוד ילד ואנחנו אומרים 'תודה'. את יודעת כמה היו רוצים להיות במקומך?"
בעלי רתח מזעם. "את יושבת בבית ומתכננת איך להרוג עוברים?" צעק, קם ממקומו, השאיר את הצלחת עם שאריות האוכל, הצהיר, "אני הולך לישון," ולא סובב את ראשו. זרקתי את שאריות המזון, אך לא הצלחתי לזרוק מראשי את רעיון ההפלה.
עד שילדתי לא ניסיתי לשוב ולדבר. לא היה טעם, בעלי היה הפוסק האחרון. לא מצאתי את מיתרי קולי, נדמתי.
2
הרופאים מדברים בשפה שרק הם מבינים, ולכן הם מצליחים לשמור לאורך זמן על תדמית החכמים. תוסיפו לזה חלוק לבן שאמור ליצור חיץ בינם ובין האחרים, המסתובבים בדיוק באותו המקום, צופים באותם המראות, שומעים את אותם הקולות במסדרונות, ומריחים את אותם הריחות. ראשונים בין שווים. מלאכים?
מה הוא אמר שיש לה? אולי עלי ללכת לרופא אחר. מה אני בכלל יודעת עליו? איפה למד? כיצד קיבל את התואר? באיזו מדינה? האם יש לו יושרה? ילדים? אישה? מה הצבע האהוב עליו? האם הוא קורא ספרות יפה? הולך לקולנוע? מה הוא אוהב לאכול?
דבר לא ידעתי על האיש שישב מולי ובכמה משפטים בודדים המיט עלי אסון שממדיו עדיין אינם ברורים. אני צריכה להחליף רופא, לחפש אחר, מושיע, מישהו שאפשר לסמוך עליו, לבקש דעה שנייה. הוא לא אלוהים. איפה באמת אלוהים? בכל פעם שאני צריכה אותו הוא נעלם, מתפוגג, ממש כמו בעלי. חייב להיות הסבר אחר לדברים. אני לא מקבלת אותם. זו מלחמת קיום! אפשר לחבק ילדים, אי־אפשר לחבק אסונות.
בערב, אחרי שבוע שכמעט לא דיברנו מאז ישבנו יחד המומים בחדר הצפוף של הרופא, הודיע בעלי שהיום הוא הולך לרב מקובל. רב מקובל? חשבתי, מה לנו ולזה? נכון, גם אני מדברת לפעמים עם אלוהים, בעיקר בעתות משבר או כשאני ממש רוצה משהו, אבל עם רבנים? איך בכלל אוכל לדבר איתם אם רוב הזמן אני לבושה באופן לא צנוע ומבחינתם קול באישה ערווה?
אופיר מצדו מחזיק בבעלות גם על אלוהים. מבחינתו הוא קיים ואם תרצו ממנו הוכחות, יפרש את כל המתרחש מסביב כהשגחה פרטית. הוא לא בא מבית דתי, אך גם אמא שלו מאמינה שיש אלוהים, ושאופיר הוא בצלמו — מושלם.
אתה עדיין חושב שיש אלוהים רחום וחנון? צחקתי בתוכי. אבל אולי לא כדאי לפסול על הסף? אולי עוד נמצא ישועה, נחמה, הקלה, המתה?
לרגע הכו בי מילותיו של בעלי שאמר לי אז כשרציתי בהפלה, "את רוצחת ילדים!" ומה התברר? אני השפויה השקטה, השפויה הכבויה, הרוצחת בדימוס שנתקעה עם ילדה שלא בחרה בה, שלא רצתה בה, שהושרשה בתוכה ושרדה, למרות תפילותי להמיתה. עכשיו שירוץ גם הוא לחפש ישועה.
גם הוא מכביד עלי. מאז שהיינו אצל הרופא הוא מתהלך בבית כצל. אוכל, נשכב על הכורסה ומתמזג עם הטלוויזיה.
אנחנו ישנים באותו החדר, חולקים את אותה המיטה, אבל לא מחליפים מילה. בשלב הזה היינו עמוק בגיהינום שאת אדמתו פיצלנו לשניים וכל אחד בנה עליה את מבצרו. לחיות בזוג ולא לדבר זה כמו לחיות בגוף בלי עור. הכול חשוף לפגיעות, לסכנות; זוגיות שברירית ושתוקה.
כשחזר, לא אמר דבר על איך היה אצל הרב. הייתכן שכלל לא הלך? ששינה את דעתו? אם כך, לאן הלך? והישועה, מה איתה? והנס היכן הוא?
אלוהים, לא רצחתי את בתי, לא עברתי על הדיבר הזה "לא תרצח". ואתה, איך אתה מדבר אלי? רק באסונות, בטלטלות, בייסורים. איזו שפה זאת? אני לא יכולה להבינהּ, לשתף איתה פעולה, לתרגם אותה. איפה אתה? שלח לי ישועה, אחזיר לך בהודיה. בהכרת תודה. חזור בך, החזר לי את חיי, את עצמי. אני כבר לא מזהה את בבואתי במראה, אני נראית יותר סחבה מאשר אישה. מי אני ומהם ממדי האסון שהדבקת לי? בטל את הגזרה.
המחשבות תקפו אותי עד שעייפתי. ולבסוף נרדמתי.
בבוקר הוא שוב הלך לעבודה מבלי לומר לי בוקר טוב. שנינו ידענו שהמצב רחוק מלהיות טוב, ובכל זאת רציתי איחול שאוכל להיאחז בו. ראיתי את עצמי תלושה, דף שגזרו ממנו חתיכה, מחברת שעקרו ממנה דף כאילו בלי שתרגיש. דף מקומט שנשלח לפח, דף מקושקש אחרי שהעט שרט ופצע אותו. הייתי כדף נייר לא חלק, לא מזמין, שנבעט, שהושלך, שנשרף.
אני חייבת למצוא מרפא, קוסם, מישהו. לא יכולה יותר בַּלבד הזה שאין לו תחתית. תענית הדיבור שגזרנו על עצמנו השאירה אותנו במבוי סתום. אם רק הייתי מקשיבה לעצמי, היה יותר סיכוי שהיינו ניצלים מהשואה הזאת. אין כוונתי להשוות לשואה הגדולה הבלתי נתפסת והבלתי נסלחת, אלא לשואתי הפרטית הביתית. לתחושתי הילדה הזאת היא כטלאי צהוב; מבדילה אותנו מכל אלה שילדיהם בריאים.
נוכחותה הצריכה מאיתנו לבקר בבתי חולים בתכיפות רבה, בשעה שחברותי ישבו לקפה. הן דיברו על דברים שלא מצאתי בהם יותר עניין: הדאגה השתלטה על חיי ולא עניין אותי לשמוע שהילד שלהן כבר זוחל ושהן מתמלאות נחת ושמחה או מתלבטות על סוג המוצץ, החיתול, או המבצע החדש. איבדתי את היכולת הזאת.
בעצם מעולם לא הרגשתי ביחד. חומות החברים שהקיפו אותנו עד אז לא ידעו הרבה על חיי. על מי אני? מה אני רוצה? מהן השאיפות שלי? מהו החזון הזוגי שלי? איך אני רוצה לגדל ילדים? כמה ילדים אני רוצה? אני רוצה ילדים? מאיזו סיבה? מה יש לי לתת? ומה אני לא יכולה? מעולם לא דיברנו על זה, מעולם לא נשאלתי על ידן ומעולם לא היתה לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה. הן לא ידעו עלי דבר, כשם שאני לא ידעתי על עצמי.
התחתנתי בגיל עשרים וחמש. האמנתי באהבה, אך בעיקר האמנתי שבעלי הוא המושיע שיוציא אותי מבית אמי ויגוֹנה ויעניק לי חיים עצמאיים, אחרים בתכלית מאלה שהיו לה. אבנה לי בית, חשבתי, אחר משלה, רחוק מהקושי היומיומי, פחות הישרדותי, שמח יותר. האומנם? הייתי צריכה לזכור שהכרכרה היא כרכרה רק לכמה שעות, וסופה להפוך לדלעת.
קבעתי פגישה עם רופא נוסף, לשמוע ולנסות להבין מה זה אומר. אנשים טועים וגם רופאים הם אנשים. מעולם לא הבנתי את אמירותיהם של הרופאים. הדיבור תמיד החלטי ובעל גוון אפרפר, תמיד מזמין דאגה ואשמה. דאגה לשלומו של הגוף ואשמה המבוססת דיה, שרק אם הייתי עושה אחרת, אם לא הייתי מעשנת, אם לא הייתי אוכלת בשר אדום, אם הייתי שומרת על המשקל. הבעיה הגדולה היא שה"אם" הזה אין לו סוף. אפשר היה לחבר הכול עם ה"אם". הוא כמו חוט שאפשר להשחיל עליו אלפי חרוזים. אם לא הייתי מתחתנת, אם לא הייתי מזדיינת, אם לא הייתי נקלטת — לא הייתי פה.
הרופא היה צעיר וחייכן. הריח בחדרו היה נעים בניגוד לריחות שכבר הרגשתי, שהספיקו להידבק בי, בשׂערי ובבגדי. כשאגיע הביתה אזדקק למקלחת הגונה, במובן הזה לא שונה ביקור בבית חולים מביקור בבית קברות.
קולו היה נעים ומלטף. "בוקר טוב, גברת, מה שלומך?" פנה אלי בישירות. כשאנשים שואלים את השאלה הזאת, אני תוהה עד כמה הם באמת רוצים לדעת, כמה הם באמת רוצים לשמוע. נראה היה כי הפעם הרופא הזה כן רצה לשמוע, הוא הקשיב בקשב רב.
"היא היתה אמורה כבר ללכת. היא גם לא זחלה בזמן וגם לא התהפכה וישבה בזמן. אתה מבין, לכל דבר יש את הזמן שלו והיא לא עומדת בזמנים, בצירים, בעקומות הנורמה. היא לא נורמלית ואני משתגעת, נטרפת. היא לא עומדת בקריטריונים של בני גילה. היא בעצם לא עומדת, נקודה. יש לי עוד ילדים בבית וכן, כן משווים כל הזמן, בכל רגע נתון. לפני שהגעתי אליך הייתי אצל עוד רופא. הוא היה לא סימפתי, בלשון המעטה, יהיר ומתנשא. הוא אמר ממרום כיסאו: 'יש לה שיתוק מוחין.'"
אלוהים, מה זה צירוף המילים הזה? חודשיים שאני מנסה לזכור מה הוא אמר, והנה ההגדרה נשלפה מפי במדויק הברה אחרי הברה. שלופה, חשופה, נשמעת ולא בצעקה, כאילו הקראתי אותה למישהו מתוך ספר. זו היתה עבורי התנסות חדשה, כילדה הלומדת לקרוא ומבינה את הצירוף של האותיות והצלילים.
"ואני אפילו לא יודעת מה זה אומר עלי, עליה, על חייה, על חיי, עתידי, עתידה," הוספתי בהתרגשות. "אני לא ישנה בלילות, לא מדברת כמעט עם איש, גם לא עם בעלי — נוצרה בינינו חומה. הבית כמו נחרב עלי."
השתררה דממה, ופתאום הבחנתי בכך שמבלי להרגיש חיסלתי את חבילת הטישו שהיתה מונחת על שולחנו של הרופא, שרק לפני כחצי שעה היה זר ופתאום מוכר. בנוכחותו חשתי קרובה לעצמי, פחות מנותקת, יותר חדירה. כבר חשבתי שאי־אפשר להיכנס פנימה אל הבועה שעטפה אותי, חנקה אותי וסגרה עלי. יצאתי מהמצור. הייתי כבושה על ידי היגון, מובסת, משותקת. מה שבת קול יכולה לעשות. פתאום נבהלתי, אפילו לא זכרתי את שמו של הזר שהרגיש לי קרוב. הוא זיהה את הבהלה שלי ואמר:
"אני מבין שצריך לעכל את האבחנה שניתנה לך, אך הייתי מציע שלפני הכול תביאי איתך את בתך. ליבי, נכון? אני אבדוק אותה ואחר כך נוכל לקבוע פגישה נוספת. זה נראה עכשיו כמו סוף העולם, זה ברור לי מדברייך. אני חושב שאוכל לתרום מניסיוני ומהידע שלי, כדי לעשות סדר בתוהו ובוהו שנקלעת לתוכו ולהבהיר קצת את העמימות שנוצרה. אך לפני הכול כדאי שאפגוש בה."
השתררה שתיקה. הוא הביט בי והמשיך: "בניגוד לדעה הרווחת שרופאים יודעים הכול, גם אני רק אדם בשר ודם ולא יודע הכול. מה שבעיני יכול לעזור במצבים מסוג זה זו התקווה. הבת שלך בראשית חייה, וגם אם האבחנה נכונה יש הרבה מה לעשות. היא אולי לא עומדת בזמנים אך נשמע שהיא בתנועה. קצת פקקים עוד לא הרגו אף אחד," אמר וחייך.
לראשונה אחרי כל כך הרבה ימים חייכתי גם אני. הוא קם, הניח את ידו על כתפי ואמר: "לא סוף העולם!"
כשיצאתי הסתכלתי על תג השם שהיה לצד הדלת, ושיננתי לעצמי: ד"ר רפאל גוטמן, אורתופד, ד"ר רפאל גוטמן, אורתופד.
בדרך הביתה, בפקקים, חזרתי ביני לביני על המשפט שאמר, "לא סוף העולם!" ופתאום דמעותי הרגישו לי מרוּוחות יותר. חזרתי הביתה, שחררתי את הבייביסיטר והרמתי את ליבי: "לא סוף העולם, ליבי!" לחשתי לה. היא חייכה ושמעתי אותה עונה בלי קול: "לא סוף העולם, אמא."
