סקירת הרצאה: פסיכותרפיה פסיכדלית - מבוא קצר | ד"ר עודד ארבל
מאת לילך אריאלי
הרצאתו של ד"ר עודד ארבל, פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, "פסיכותרפיה פסיכדלית - מבוא קצר" התקיימה בתאריך 20.01.2022 במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות פסיכותרפיה רגישה-חברתית בראי הגישה הפסיכואנליטית, של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית.
ד"ר עודד ארבל הוא פסיכיאטר, מנהל היחידה לטיפול יום במרכז לברה"נ באר שבע ומייסד מרפאת המיינדפולנס של ביה"ח. ראש התכנית להכשרת מטפלים בפסיכותרפיה מבוססת חוויה ובהשראה בודהיסטית. לומד, מלמד ומתאמן בדרך הזן מעל 2 עשורים, בעל חגורה שחורה בקראטה ומגדל 2 ילדים ו-400 עצים בטל שחר. חוקר, שותף ויוזם של מחקרים העוסקים בפסיכותרפיה בעזרת חומרים מרחיבי תודעה. מייסד שותף, לצד ד״ר עידו סמיון וד״ר קרן צרפתי, של התכנית לפסיכותרפיה פסיכדלית. בוגר התכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באונ' תל אביב ועוסק בייעוץ ובפסיכותרפיה דינאמית.
הקדמה
ד"ר ארבל פתח את הרצאת המבוא בנושא פסיכותרפיה פסיכדלית בשאלה ספק רטורית-ספק פנטזמטית לקהל המטפלים: מה היה קורה אם תוך שלושה סשנים היה אפשר לפגוש מטופל שבוטח משמעותית בגורם המטפל? איך היה נחווה מפגש שמאופיין בגמישות, משחקיות, פתיחות וכנות, אשר נמשך כ-6 שעות? וכיצד ניתן להביא לירידה דרמטית בעוצמת מנגנוני ההגנה המופעלים? גם אם השאלות נשמעות תאורטיות, לא מדובר בנבואה עתידנית: המצבים המתוארים הם חלק מהממצאים של המחקר העדכני בנושא שימוש בחומרים פסיכדליים במסגרת טיפול בתחום בריאות הנפש.
תודעה
"מי את?" שאל הזחל.
"אני... בקושי יודעת, אדוני, מי אני ברגע זה... לפחות אני יודעת מי הייתי כשקמתי הבוקר. אבל אני חושבת שהשתניתי כנראה כמה פעמים מאז."
- פרסומת -
(לואיס קרול, 1989)
חומרים פסיכדליים, שעובדים כמגבירי תודעה שאינם ספציפיים, מחייבים אותנו לפתוח בדיון אפיסטמולוגי על מושג התודעה. ארבל מביא את הדיאלוג שמתקיים בין אליס לבין הזחל, מתוך סיפורו הקאנוני של קרול, כדוגמא לניסיון בחקר התודעה. הסצינה, המתארת את התהליכים הטרנספורמטיביים שעוברת אליס לאורך הסיפור, היא שאלת היסוד של הזן: מיהו אותו עצמי כפי שאנו תופסים אותו, והאם ניתן להשפיע על אותה התפיסה שיש לאחד כלפי עצמו?
אם כן - מהי תודעה?
ראשית ניקח בחשבון, אמר ארבל, כי ריבוי הגדרות ודעות בתחום מסוים מלמד כמה מעט אנחנו יודעים עליו. התודעה היא דוגמה למושג כזה. ארבל מתאר, באמצעות משל סיני, את העיסוק הבלתי פוסק ברעיון התודעה: מאז המאה ה-3 לפני הספירה אנשים העסיקו את עצמם בניסיון להבין מהן מודעות ותודעה. ולמרות הקושי, ניתן לנסות ולהגדיר: דוגמא עכשווית לנושא המודעות, כך הציע ארבל, היא חשיבה על אדם שנוהג במכוניתו ופותח את חלון הנהג על מנת להשליך משם פסולת. התנהגות כזו נחשבת מקובלת אצל אותו אדם, משום שגבולות התודעה שלו נחתמים בגבולות הרכב: מה שבפנים הוא אני, ומה שבחוץ אינו קשור אליי. לעומת זאת, אדם בעל תודעה מפותחת תופס את הסביבה כחלק מהעצמי שלו, ולכן הרעיון ללכלך אותה נראה לו מופרך למדי. כך, גבולות העצמי מוגדרים על ידי הקשר שלנו לסביבות חיינו - השבט, העדה, העם והגבולות. בהרחבת גבולות אלו תיווצר גם הרחבה של התודעה עצמה.
הפרויקט הבודהיסטי היה זה שהציף את העיסוק בתודעה, באמצעות עיסוק וחקירה במשמעות חייו של האדם, ובפרט באתגרי החיים. התודעה מתארגנת, לפי הבודהה, סביב הקבלה או אי הקבלה של הסבל, החולי והזיקנה. ישיבת מדיטציה היא כלי אחד, שמקורו במזרח הרחוק, באמצעותו ניתן לחקור את התודעה האנושית. היום, ניתן למדוד את השפעת המדיטציה על המוח באמצעות בחינת התפקודים המוחיים בצילומי fMRI. בהדמיות נמצא כי במדיטציה פוחת העיסוק בעצמי. במקביל, פורחים מצבים מנטליים שונים, כמו חמלה ואהבה, ואילו מצטמצמים מצבים מנטליים כמו כעס או צרות עין.
מגבירי תודעה פסיכדליים: היסטוריה
כדי להבין את שינויי התפיסה לגבי החומרים הפסיכדליים בקרב הציבור הרחב, ניתן לבחון את הגישה אליהם במשך השנים. תחילה, על בסיס השינויים בתפיסה שנצפו אצל אנשים תחת השפעת פסיכדליים, הניחו כי מדובר בחומרים המחקים פסיכוזה ופוגעים בהליך החשיבה. ואולם, תקוותיהם של הפסיכיאטרים להבין את בסיס המנגנון הסכיזופרני באמצעות למידת המרכיב הפסיכוטי בחוויה הפסיכדלית נתבדו בסופו של דבר; בפועל, מאפייני התפיסה תחת השפעת חומרים פסיכדליים שונים במהותם ממאפייני התפיסה במצב של פסיכוזה סכיזופרנית. החומרים תוארו גם כהליצינוגנים (hallucinogens), עקב היותם מעוררי הלוצינציות (הזיות), הכוללות ראייה קליידוסקופית וארגוני צבעים ומרקמים שאינם נורמליים. נהוג היה לייחס להם גם תכונות אלוהיות שכן נחשבו לחומרים מרחיבי תודעה, כאלה שמאפשרים לנפש לפרוץ ולבטא את עצמה, לא רק החוצה אלא גם כלפי פנים: חומרים אלה נחשבו לכאלה שמרחיבים את החוויה האנושית הסובייקטיבית.
Pcylocibine
לעומת המדיטציה של המזרח הרחוק, בדרום אמריקה נהוג לחקור את התודעה באמצעות חומרים מרחיבי תודעה. עדויות פרה-היסטוריות לשימוש במרחיבי תודעה נמצאו גם באירופה, באירלנד ובאנגליה, לצד טענות לשימוש גם במזרח התיכון, אלא שבשורת הפטריות הגיעה לעולם המערבי דרך דרום מקסיקו בסוף שנות ה-50. היה זה רוברט גורדון ווסון, בנקאי, ביולוג ועיתונאי, שהיה המערבי הראשון להשתתף בטקסי הפטריות של מריה סבינה, קוראנדרה (מרפאה) מזאטקית. לאחר שפרסם ווסון במגזין אמריקאי את טקסי הפולחן שלה, שהתבססו על שימוש בפטריות פסילוסיבין, הפכו אלו למוקד עלייה לרגל לסקרנים ומחפשי חוויות ובמהרה התפשטה הבשורה לכל רחבי העולם. בהמשך, בשנת 1958 סנתז אלברט הופמן, מדען וחוקר פטריות, את החומר הפעיל מהפטריות של סבינה, וקרא לחומר פסילוסיבין.
MDMA
בשנת 1912, עם הפריחה המדעית בתחום הכימיה האורגנית, פיתחה חברת התרופות מרק (MSD) את המולקולה MDMA (3,4-Methylenedioxymethamphetamine). סינתוז המולקולה לא נועד עבור מטרה מוגדרת, עד שבסוף שנות ה-70 היא נקלעה לידיו של אלכסנדר שולגין, כימאי ופרמקולוג אמריקאי, והוא החל להחדיר את הסינתוז שנוצר לשדה הפסיכולוגיה, לשימוש פסיכו-פרמצבטי במסגרת תהליכי פסיכותרפיה. הייצור המסחרי החל להרקיע, ומהר מאוד הפכו הרחובות מוצפים באקסטזי, גרסת הרחוב של MDMA, תרכובת הטרוגנית שרק אחוז מסוים ממנה מכיל חומר טהור. לרוע המזל, כיום מנהל התרופות האמריקני (FDA), הגיע למסקנה כי 80% מהאקסטזי שנמכר ברחוב כלל אינו מכיל MDMA, אלא חומרים מסונתזים אחרים.
LSD
נראה שהחומר הבולט והחשוב ביותר בתחום מרחיבי התודעה הכימיים, לפי ארבל, הוא LSD – אותו חומר שנשא על כתפיו את "אות הקלון של הסמים הפסיכדליים". בשנת 1938, בשוויץ, אלברט הופמן סנתז את מולקולת ה-LSD, לה קרא לימים "My Problem Child". הייתה זו תקופה של התעוררות בתחום הפטריות לשימוש רפואי, כשעשור קודם לכן הביא אלכסנדר פלמינג את בשורת הפניצילין לעולם הרפואה. LSD, כפי שגילה הופמן על בשרו, נחשב לחומר מאוד פוטנטי; כמות זעירה מהחומר גורמת לחוויה תודעתית חזקה מאוד. העוצמה של החומר כל כך גבוהה, עד כדי כך שמעט ממנו עשוי לחדור דרך העור והריריות בכמות מספקת לעירור חוויה פסיכדלית. הופמן עצמו התנסה בחומר כחמש שנים אחרי הסינתוז, כשעבד ללא כפפות. נדרש לו ליווי רפואי צמוד שנמשך יממה שלמה כדי להתאושש מכך.
DMT
החומר הפעיל באיוואסקה, שיקוי פסיכואקטיבי המבוסס על חליטת צמחים, המשמש כרכיב מרכזי במעגלי ריפוי פולחניים באגן האמזונס. טקסים אלו משלבים בדרך כלל אלמנטים מוסיקליים.
הסשן הטיפולי-פסיכדלי
אחד האישים הבולטים בסצינה הפסיכדלית הוא סטניסלב גרוף, פסיכיאטר צ'כי, שהיה זה שהניח את היסודות האתיים לטיפול באמצעות פסיכדליים כחלק מסטינג טיפולי. גרוף, שברח מהמשטר הקומוניסטי לארה"ב, חקר את השימוש התרפויטי בפסיכדליים עד שאלו נאסרו לשימוש בתחילת שנות ה-80. אמנם גרוף פנה לחקר מרחיבי תודעה אחרים, אלא שהקווים המנחים שניסח מלווים את פרוטוקול הטיפול הפסיכדלי עד היום. גרוף הדגיש את חשיבות הסט והסטינג (set & setting) לארגון החוויה הפסיכדלית. סט הוא אוסף עמדות ומחשבות שאדם מחזיק בהן לקראת ההתנסות הפסיכדלית – כך, העמדה הנפשית שאדם מצוי בה כשהוא נוטל חומרים פסיכדליים עבור הטיפול שונה בתכלית מהעמדה הנפשית המתאימה במצב אחר של צריכה. המושג סטינג מתייחס לכך שהמרחב של נטילת החומר הוא בטוח ועוטף; סביבה שמורה ומוגנת המעודדת למידה. סביבה זו תואמת לציפיותינו מסביבה טיפולית, להבדיל מסביבה של מסיבה, שעלולה להיות פרוצה, מפחידה ונעדרת השגחה. בנוסף, הסטינג הפסיכדלי ילווה כמעט תמיד במוסיקה. זאת משום שמחקרים מצאו כי תופעת הסינסתזיה, חווית שמיעה שמפעילה גם אזורים שאינם אודיטוריים גרידא, יכולה להביא בתורה להפעלה וליצירת תקשורת עם אזורים מוחיים רגשיים שונים, כפי שנרצה שיתקיים בסשן טיפולי-פסיכדלי.
סשן טיפולי פסיכדלי אינו עובד לפי לוחות הזמנים של הטיפול הנפשי המסורתי. אמנם לחומרים שונים יש זמן השפעה שונה, אך בכל מקרה אין מדובר בסשן בן 50 דקות. טריפ של MDMA , LSD ופסילוסיבין לוקחים כל אחד בממוצע כ-5-6, 12, ו-6 שעות בהתאמה, ולזה יתווספו שעות מסגרת נוספות של הכנה לסשן והתאוששות ממנו.
המוקד בתרפיה הפסיכדלית הוא לא פרשני ועיקרו הוא לא השיח. מדובר בפסיכותרפיה מבוססת חוויה בהשראה הומניסטית ובודהיסטית, המבקשות להרגיש את הדברים שעולים בכאן-ועכשיו ולהשהות אותם. עיקרון נוסף הוא האמונה האורגנית שכל מה שצף במסגרת סשן לא נוצר בגלל החומר הפסיכדלי עצמו: התובנות והתחושות משנות את הפוזיציה שלהן, עולות מהלא מודע למודע כך שנוצרים תהליכי למידה חווייתיים. המטפל הפסיכדלי שואף לשהות בתכנים הללו ולחקור את הווייתם. למרות נוכחותו המשמעותית של המטפל בסיטואציה, והמרכזיות שלו ביחסי ההעברה, אין הטיפול הפסיכדלי שם דגש על עיבודם של המרכיבים האלה. נהפוך הוא, הטיפול הפסיכדלי הוא בגדר ניסיון לנטרל כל פרשנות ולהתמסר ל- being בצורתו הטהורה. נדבך משמעותי וחשוב בחוויה הפסיכדלית הוא תהליך האינטגרציה (הטמעה), תהליך שמתחיל מסוף הסשן ויכול ללוות גם בהמשך החיים. במסגרת האינטגרציה נאספות כל חתיכות הפאזל שעלו מתוך הלא מודע לכדי ארגון של מבנה שניתן לעבד אותו בזמן אמת, כשבהמשך ניתן לעבוד עם מבנה זה במסלול התפתחות רגשית ונפשית ארוכת טווח.
על מטפל המלווה תהליכים פסיכדליים להיות מיומן בעבודה עם מצבים מאוד ראשוניים מבחינה פסיכולוגית, משום שסשן כזה עשוי להביא לרגרסיה משמעותית. במסגרות המחקר השונות התקבעה הנטייה לעבוד בטיפול ב-CO, כאשר יחידת הטיפול כוללת מטפל ומטפלת. מסיבות אלו, חוויה פסיכדלית עשויה להיחוות באופן מקביל לחווית הורות מוקדמת, ועל כן מזמינה תהליכי העברה הורית מחזיקה וראשונית. בנוסף, חוויות פסיכדליות נכנסות להגדרה של חוויות מיסטיות, ולראייה מטופלים רבים יחושו תחושות של אהבה ואחדות ליקום כולו ולחוכמה עמוקה. על כן המטפל הפסיכדלי נדרש לבקיאות בעבודה עם סמלים, מיתוסים וארכיטיפים הנוגעים למגוון רחב של תרבויות, אשר קשורים בסוגים שונים של אנרגיות וחוויות רוחניות.
ארבל הזהיר כי חומרים פסיכדליים אינם בטוחים בכל מצב: במסגרות מבוקרות בהן התקיים מחקר פסיכדלי, בין השאר עקב תהליך מיון קפדני, אף אחד מהמטופלים לא פיתח פסיכוזה ולא נגרם שום נזק גופני. עם זאת, נטילת חומרים מסוג זה ממקור לא מהימן, בסט ובסטינג שאינם בטוחים דיו עלולה להיות מסוכנת בהחלט. היעדר הכלה של התהליך הפסיכדלי יכול להביא לחוויות של רה-טראומטיזציה, או להעיר התפתחות של סכיזופרניה אצל בעלי פרה-דיספוזיציה להפרעה. כמו כן, אמנם פוטנציאל ההתמכרות לחומרים פסיכדליים הוא זניח, אלא שאנשים שנמצאים תחת השפעת חומרים אלו נתונים במצב סוגסטבילי שמציב אותם חשופים לפגיעה או לניצול, כך שקיימת סכנה בשימוש בהם.
המוח הפסיכדלי
המשותף לכל החומרים הללו הוא הדמיון המולקולרי שלהם לנוירוטרנסמיטור סרוטונין - מולקולות פשוטות שבמרכזן טבעת אינדולית. עקב כך מצליחים חומרים אלו לשפעל את הרצפטורים לסרוטונין ( 5-HT receptors), אלא שעוצמתם גדולה בהרבה, והם מעוררים את מערכת העצבים המרכזית באופן דרמטי במיוחד. האופן בו חומרים פסיכדליים משפיעים על המוח תועד בממצאי דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI): בהיעדר משימה קוגניטיבית, מתחילה לפעול רשת ברירת המחדל (default mode network) של המוח, שמתחילה להריץ מחשבות ניהוליות טורדניות. לעומת זאת, בנטילת חומרים פסיכדליים נמצאה הפחתה בפעילות המטאבולית בחלקים אלו של המוח. הפחתה זו קורלטיבית להפחתה בתחושת המרכזיות של העצמי, כך שעקב ירידה בתחושת העצמי מתאפשר למוח לשחרר את אחיזתו בדעות ואמונות עיקשות. מסיבה זו נטילת חומרים פסיכדליים מאפשרת יותר חופש מחשבתי, שיביא בתורו לשינוי משמעותי בהפרעות נוקשות כמו אובססיות ודפוסים חוזרים. מדובר למעשה בשחיקת המסלולים הדומיננטיים של דיכאון ו-OCD, לכן הבנה זו משמעותית במסגרת הניסיון למפות אילו סוגי הפרעות נפשיות יגיבו בחיוב לטיפול בפסיכדליים.
המחקר העדכני בנושא כלל התייחסות למודל קישוריות קולקטיבי במוח. לפי מודל זה, אם במוח 'רגיל' אזורים מסוימים מתקשרים דרך קבע עם אחרים, מוח בהשפעה פסיכדלית מקיים יותר קשרים תוך מוחיים, ואף נוצרת תשתית עתידית ענפה יותר לקיום תהליכי למידה והתנסות. לפיכך חוויה פסיכדלית היא חוויה שמייצרת גמישות מוחית, ומעודדת שינויים מוחיים ארוכי טווח ולאורך זמן. אברהם מסלאו, פסיכולוג אמריקאי, הציע את המונח "חווית קצה" (peak experiences), כחוויה משמעותית חולפת שנותרת בתודעתו של האדם כמצפן וכמגדלור להמשך חייו. מעדויות של אנשים שעברו תהליכים פסיכדליים, ניכר כי זוהי בדיוק החוויה הפסיכדלית.
המחקר העכשווי
כיום המחקר בתחום החומרים הפסיכדליים מובלת על ידי ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies). MAPS הוא ארגון רב תחומי ללא מטרת רווח הפועל להעלאת המודעות וההבנה של חומרים פסיכדליים, שהביא לקדמת הבמה את האפשרות לטפל בהפרעה פוסט טראומטית (PTSD) באמצעות MDMA. PTSD היא הפרעה כרונית קשה אשר פוגעת באורח החיים התקין, שהטיפול בה מתבצע באמצעות רשימת תרופות ארוכה. מתוך רצון להפחית את התלות היומיומית בתרופות ניתנה לוותיקי קרבות בארה"ב כמות מבוקרת של MDMA. טיפולים אלו נחלו הצלחה מסחררת והביאו להאצת תהליכי רגולציה. תוצאות המחקרים מציגות מגמה עוצרת נשימה של 68% הצלחה; משמעות הדבר היא ש-68% מאלו שעברו את הטיפול לא עמדו בקריטריוני התחלואה של PTSD שנה לאחר מכן - ממצא גבוה באופן משמעותי לעומת כל טיפול אחר בהפרעה. המודל התיאורטי של הטיפול ב- MDMA מבוסס על חלון העוררות בו קיים ויסות מספק שמאפשר גם תהליכי פסיכותרפיה וגם מצב הרגעה, ביטחון ואמון במקביל, מה שמאפשר עיבוד של הטראומה לזמן ממושך.
תוצאות המחקר בשימוש בפסילוסיבין כטיפול בדיכאון עמיד מציגות גם הן צניחה בשיעורי הדיכאון עד כדי אי עמידה בקריטריונים של דיכאון. להבדיל מנטילת תרופות מסוג SSRI שמציפות תחושה של נוכחות מעומעמת בכאן ועכשיו, השימוש בפסיכדליים אינו גורם לתחושה של הרחקה מהחוויה, אלא של מיכל רגשי גדול יותר, המאפשר התמודדות יציבה יותר עם סיטואציות שאינן פשוטות.
סיכום
הרצאתו של ד"ר ארבל הייתה מאירת עיניים, והשאלות שעלו בקרב אנשי המקצוע שפקדו את ההרצאה רק הנכיחה את הרעב בקרב השדה הטיפולי להרחבת הידע בתחום הרחבת התודעה. טיפול נפשי באמצעות פסיכדליים הנתמך בפסיכותרפיה עלול היה להישמע מסוכן וחסר אחריות בעבר, אלא שכיום, גם לאור התפתחות השדה המחקרי, ניכר כי הפוטנציאל הגלום בתחום יכול להוות מפתח למנעולים רבים שעוד נותרו בשדות הטיפול והמחקר הפסיכולוגי. לדעת ארבל, התקווה אשר זרועה בלב העיסוק בטיפול פסיכותרפי, היא התקווה להשפיע על אופן ארגון התודעה על מנת להקל על הסבל בחייו. כחלק מכך, הוא הוסיף כי על כל העוסקים בטיפול לראות עצמם כחוקרי תודעה, שכן בתודעה טמונים זרעי המצוקה האנושית, והניסיון לאתרם הוא לא אחר מאשר מחקר תודעתי.
