חנן אלומה ונרי אלומה
אביב משוגע
ספריית הפועלים, הקיבוץ המאוחד
אביב משוגע צולל אל עולמו הסוער של צעיר רגיש, החווה התקף פסיכוטי בגיל 17, ומתאר אירועי קצה לאורך שנות העשרים של חייו. חנן הוא מתמודד נפש בן 30, מוזיקאי מחונן, יפה תואר וחכם, שעומד להשתחרר בימים אלה מאשפוז ממושך במחלקה הסגורה בבית החולים הפסיכיאטרי "מעלה הכרמל".
בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את שנות העשרים של חייו, על האשפוזים, ניסיונות ההתאבדות, בנות הזוג, האהבות, הדמויות שמלוות אותו, בתי החולים הפסיכיאטריים והרופאים שמטפלים בו. פרקים רבים נכתבו תוך כדי התקפי מאניה, דבר נדיר כשלעצמו, ועם זאת הספר כתוב מתוך מודעות עצמית, בצבעוניות ובהומור.
את החלק השני של הספר כותבת אמו של חנן, נרי, עורכת בכירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ומתארת איך זה להיות אמא לבן מתמודד נפש. בפרגמנטים מרעידי לב היא נוגעת בחוויית ההורות ברגעי משבר. חלקה של האם קורע לב ומטלטל.
בשני קולות נרקם סיפור על זעם ואהבה, הזיה ומציאות, שייכות ונבדלות; מסמך מרתק על הכוחות האלימים הפורעים בנו – מבפנים.
חנן ונרי מוכנים לחשיפה הלא פשוטה כדי "לשבור את מחסום הבושה". מחלת נפש זו המחלה היחידה שלא מדוברת, מושתקת, שאפופה במסתורין ואמונות טפלות. הגיע הזמן לדבר על זה!
חנן אלומה, יליד 1992, הוא מוזיקאי ויוצר. אלבום הבכורה שלו, 'עיתוי מושלם', הופיע בשנת 2020. נרי אלומה, סופרת ועורכת, זכתה בפרס זאב על כתיבתה לילדים.
לפניכם קטעים מתוך הספר באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
חלק I - אביב משוגע
חנן אלומה
צריך לשלול
אני מזדחל בנבכי בית חולים העמק בעפולה, מבקש מאמא שוב ושוב שתחזיק לי את היד. היא נעתרת אך פניה עצובות. יש בה משהו ממני. אולי היא חלק מתוכי, חלק עצוב ומפוחד.
"מתי חוזרים הביתה?" אני שואל.
"כבר אמרתי לךָ, אנחנו מחכים שהרופא יבדוק אותך. צריך לשלול כמה דברים."
אני לא מבין מילה. לָמה מחכים לרופא ולמה הוא לא יכול לבדוק אותי עכשיו ומה זה בכלל "לשלול"?
"בואי נלך הביתה," אני חוזר שוב ושוב.
כל הזמן אנחנו נגררים ממקום למקום, מרופא עיניים לרופא אוזניים לנוירולוג. אומרים שאין כלום ושולחים אותנו למחלקה אחרת. כשהרופא שואל אותי בן כמה אני, אני לא בטוח אם שבע-עשרה או ארבע-עשרה, ועונה שבע-עשרה מתוך אינסטינקט. בלילה אני שוכב על המיטה שלי במחלקת ילדים. משמאלי אישה בהיריון מתקדם יושבת ליד הבן שלה שלא מפסיק לייבב, מימיני חולֶה בלתי נראה, לפעמים מבקרים אותו כמה אנשים, עושים הרבה רעש, מדברים בשפה של חייזרים. וובווו צ'ובבווו וואבהה דידיבאבהה... לאט מאוד, כמו סרט בהילוך איטי.
אחרי שלושה ימים שִחררו אותנו. לא ידעתי את זה. חשבתי שברחנו. גזרתי לעצמי את הצמיד וזרקתי אותו לפח. חשדתי שמישהו החביא בו מצלמת מעקב.
עכבישים
כשהייתי בבית החולים האמנתי בכל לבי שאם רק אגיע הביתה הכול יסתדר. אבל שום דבר לא הסתדר. הצריף הזערורי בחצר האחורית של הבית היה רדוף רוחות. עכבישים קטנים מתרוצצים על התקרה, מצלמת מעקב בתוך המנורה, צופרי אמבולנס מלמטה, מהכביש. עכבישים מופיעים ונעלמים, שוב מופיעים, שוב נעלמים. עכביש גדול מתחת לכרית חומק ונעלם כלא היה. העכבישים מגיעים בִּמקום ההורים שלי, זה ברור כשמש, אפילו לא צריך להגיד את זה. כשהם נעלמים, סימן שההורים בבית, קרובים אליי, וכשהם מופיעים, סימן שלא. אני חייב לצאת מכאן לחפש אותם. עכשיו. בדרך אישה עוברת עם הבוקסר שלה קשור ברצועה. הכלב רואה עליי. הוא יודע מה שהיא לא יודעת, מה שאף אחד לא יודע חוץ ממני. הוא רץ לעברי וכשהוא מתקרב הוא נראה שקוף. כמו רוח של כלב, מנסה לנגוס לי בישבן. האישה נוזפת בו ומושכת בכוח ברצועה. אני מרחם על הכלב.
שלולית
כל עשר דקות בערך אני נכנס לשירותים לבדוק את התחתונים שלי. הם לא רטובים. אין סימנים לקקי או לפיפי, אבל בכל פעם שאני יושב על ספה או על כיסא, אני מרגיש אי נוחות שם למטה. אני מפחד שקורה לי מה שקורה לזקנים, שהם מאבדים את השליטה על הסוגרים. הזבובים שנדבקים אליי רק מאמתים את החשדות. אבל כשאני בודק את עצמי בשירותים – כלום. אולי זה כבר הספיק להתייבש? אני תוהה בחשש. אין לי שום שליטה על מה שקורה. בערב, כל המשפחה מול הטלוויזיה, רואים חיות באיזו סוואנה, וברקע השדרן מדבר. הוא מדבר עליי. לא זכור לי מה הוא אמר, רק זכור לי תאו ששוכב פרקדן באיזו שלולית, והידיעה הנוראה שמכה בי שאני התאו, והשלולית היא שלולית השתן המביכה שלי-עצמי שעכשיו שוב אינה בחזקת סוד כי אם גלויה, לא רק להורים שלי, אלא לעוד אנשים שיושבים בבתים שלהם ונגעלים ממני. אני ניגש לטלוויזיה ומכבה אותה.
"מה אתה עושה? מה קורה לך?"
האיש העיוור שלי
אנחנו נוסעים לטיול משפחתי בהרי הכרמל עם הדודים והסבים מצד אמא. כבר בחניון אנחנו מתחבקים. איש בלונדיני במשקפי שמש שמחזיק פחית קולה ניגש אלינו ומבקש לזרוק את הפחית לבגאז' שלנו. "אין פחים באזור," הוא אומר. אני מסתכל על סבתא שלי והיא מחזירה לי מבט תמוה ואומרת, "לא יודעת, הוא שלכם," וצוחקת. שלכם... מהדהדת המילה במוחי. מי שלנו? האוטו או שמא היא מתכוונת שהאיש הזה שלנו? ככל הנראה האיש הוא שלנו. האיש עיוור ולכן הוא חובש משקפי שמש, אבל למה הוא מבקש לזרוק פחית קולה לבגאז' של אוטו סתם ככה? אולי משום שהוא עיוור הוא לא מסוגל לראות את הפחים? אני מסביר לעצמי שהאיש הזה הוא חלק מקהילה של אנשים מוגבלים שעמותות דואגות לשלֵב אותם עם מטיילים. לכל משפחה יש האיש שלה, אבל רק אחד מבני המשפחה אמור לדאוג לו. עליו לזהות בעצמו את האיש העיוור או המוגבל ולהתחבר אליו, ללוות אותו בטיול ולארח לו לחברה. זו משימה.
כולנו מתחילים לטפס במעלה ההר. אני מביט סביבי בחיפוש אחר האיש העיוור, אבל הוא נעלם. שוב ושוב אני שומע את המילה "הישרדות" ומסיק שכנראה זו משימה של הישרדות: מי יצליח לשרוד את הטיול הרגלי הזה? מי יגיע אל היעד עם העיוור הנתון תחת חסותו? אנחנו ממשיכים ללכת. קבוצה של ילדים מבצעת תרגילי התעמלות בצִלם של עצים גדולים. מישהו מהמשפחה אומר: "זאת התערוכה של הגופות." אני מזדעזע. התערוכה של הגופות? שמעתי נכון? הילדים האלה שעושים התעמלות הם גופות? והם רק מוצגים בתערוכה? האיש שלי, האיש הבלונדיני במשקפי השמש, מופיע. ברור שעליי להתחבר אליו וללוות אותו, אחרת אכשל במשימה, אבל אני פוחד לדבר איתו. עד שאני זז מישהו אחר לוקח לי אותו, בן דוד שלי. הוא הקדים אותי. נכשלתי כי התמהמהתי והאיש שלי בטח מאוכזב ממני מאוד; הוא יודע שהוא האיש שלי, הוא חיכה לי שאתחבר אליו, שאלווה אותו בטיול. ועכשיו מאוחר מדי.
אני ממשיך ללכת בשקט וסוחב על כתפיי את התיק. אמא משבחת אותי שאני סוחב אותו בשלווה ולא מתלונן ולא מבקש שיחליפו אותי. באותו רגע אני מבין שהיא לא קולטת בכלל איזה חוסר-שקט ובלבול מוחלט יש בתוכי. מבחוץ כנראה אני נראה רגיל לגמרי, אף אחד לא רואה את המחשבות המוזרות שעוברות לי במוח. אולי אני בכלל מדמיין את כל הדברים האלה? מה אמיתי? לפי מה אני יודע אם זה אמיתי או לא? הכול נשמע מעוות, לא הגיוני, המילים שאנשים אומרים, הרעיונות שיש להם בראש, הסיפור עם פחית הקולה והבגאז', המשימה של ההישרדות, התערוכה של הגופות.
אנחנו מגיעים לקרחת יער ושם עורכים פיקניק. אני ניגש אל אבא. "איזה באסה," אני אומר לו, "נכשלתי במשימה." הוא מסתכל עליי במבט מחויך ותמֵה ושואל, "איזו משימה?"
"נו, המשימה של ההישרדות."
אבא צוחק. "איזו משימה של הישרדות? על מה אתה מדבר?"
אני מגרד בראש במבוכה ונדבק בחיוך שלו. אחר כך אני חש קליל ואוורירי כמו נוצה, מנותק מגופי. הבכי פורץ החוצה.
מיטה תלויה באוויר
האם בכלל ישנתי בלילה? אני לא יכול להגיד בבירור. אני שוכב במיטה. המיטה תלויה באוויר, אותו אוויר צפוף-דחוס של הצריף הקטן שבּו גרתי. האוויר מזוהם. אני מפנה את מבטי אל החלון: יובש קיצי בחוץ. קיץ מוזר, לא רגיל. אני ער עכשיו. כל הלילה התפתלתי על המזרן, ימינה, שמאלה, שוב ימינה, שוב שמאלה, על הבטן, על הגב, ואז הפלאשים. כשאני אומר פלאשים אני לא מתכוון בדיוק להבזקי אור של מצלמה, אלא למשהו שדומה יותר להבזק ברק שמפציע בשמיים מסוכנים ומבשרי רעה, הבזק שהתפוגגותו כנקיפת שנייה:
אני פוסע על המדשאה בבית הספר, מרגיש מצומק, פונה להיכנס לבניין, פותח את הדלת, שני נערים ונערה מסתכלים עליי, זאת ענת היפה. אני משפיל מבט. תמיד מתחמק ומתבייש כשאני רואה אותה. בטח היא חושבת שאני מכוער. חולף על פניהם, שומע צחקוקים מאחוריי. סך הכול אמרו לי שלום. איך לא שמת לב, מטומטם? אמרו לך שלום ואתה התעלמת. הטחות אשם כבדות, מחנק בגרון, אימת הקירות המתקלפים, המעקה הצהוב, הריח הרע מהשירותים. "עזבו, הבנאדם גמור."
אני מתרומם למצב ישיבה על המיטה ותופס לעצמי את הראש, כאילו אפשר היה לעקור ממנו ככה את המחשבות. מחשבה אחת מהדהדת בעוצמה שוב ושוב, אמנם דומה יותר לתחושה: מה אם זה לא ייגמר לעולם?
אלף אצבעות נורות לעברי ואלף קולות צועקים בתוכי: אפס. אפס קטן ומושתן! חשבת שיש לך חברים, אבל בעצם כולם עושים ממך צחוק. אתה חי בתוך בועה.
חלק II - אני מגדלת בבית חיה פצועה
נרי אלומה
והגשם הִכה
בלילה הסתובבתי בחלוק בית חולים כשהגשם הִכה בחלונות כנביא זעם. פערת את פיךָ לבכות בחדר התינוקות ואני חיפשתי לך שֵׁם ולא מצאתי וחיפשתי לנו טרמפ הביתה ולא מצאתי. אבא שלי אמר שלסדרן הרכב אין שום דבר בשבילנו: "אם הייתם ב'העמק'... אבל רמב"ם, מה פתאום לנסוע עד רמב"ם? מי יולדת ברמב"ם?" בטלפון הציבורי חייגתי וסבתא ענתה. רציתי לבכות בזרועותיה ותחת זאת אמרתי: אקרא לו על שם סבא, ושמעתי בקולה שרווח לה, וקיוויתי לחנינה.
בָּכִיתָ
בכיתָ – הנקתי. בכיתָ – החלפתי. בכיתָ – שרתי, חיבקתי, נדנדתי. בכיתָ – בכיתי. בכיתי – צרחת. צרחתָ – לקחתי, יצאתי, הלכתי. החושך לעג לי. מעל האסם ראש ירח עגול נתלה, שבור-מפרקת. חרקו גלגלי-עגלה וְתַחְתָּם מדרכה יגעה וקשה נאנקת.
נרדמתָ – חזרתי. הרמתי – בכיתָ. בכיתָ – צעקתי, קיללתי, גידפתי. עצמתי עיניי, לא רציתי לקום עוד, וקמתי. בבוקר הבטתי בךָ בשנתך: כליל-שלמות שכזה מעולם לא ראיתי. ריסים ארוכים, מרעידים, מסתירים את המִפלץ שכמעט והייתי.
נותרנו שניים
עוד לא מלאה לךָ שנה כשאבא שלך התחיל ללמוד בירושלים. היה מגיע הביתה בימי חמישי ונוסע במוצאי שבת, כך במשך שנתיים. איך הפנית ממנו את המבט, משיב פניו ריקם, כשבא. איך נצמדת אליי כשהושיט אליך ידיים. ראיתי את הצער בעיניו, כמה התאמץ לרכוש את אמונךָ כל פעם מחדש, להשתחל באין-רווח שביני לבינךָ, כמו אוויר בין מצִלתיים. ועד שהתרככת, והרשית לו להתקרב ולהצחיק אותך ולהרכיב אותך על מושב האופניים בחיקו, כבר היה שבת בצהריים ושוב פרידה, ושוב נותרנו שניים. איך בלי שהתכוונתי קמו ביניכם חומות ירושלים.
סליחה
לפני השינה, זמן הפיוס שאחרי המלחמות. אחותךָ הקטנה כבר נרדמה ואתה, בן חמש, טומן את ראשך בשקע צווארי: "סליחה, אמא, סליחה."
אני מהדקת אותך אל חזי, ממששת את הצלעות בגבך: "סליחה, קטנטן שלי, סליחה."
ואיננו משערים כמה מאות ואלפי פעמים, עוד נטפטף זה על צווארו של זה ונחזור על אותן טעויות, שנה אחר שנה, גם כשאתה תהיה איש ואני אהיה זקנה.
