ז'אן אמרי
תרגום: נועה קול
יד נשלחת בנפש
מסה על מוות מרצון
הוצאת הקיבוץ המאוחד
על רקע הספרות הפילוסופית, הפסיכולוגית והמדעית הענפה המתבוננת בהתאבדות בעין מחקרית־חיצונית, יד נשלחת בנפש מאת ז'אן אמרי הוא ספר עיון יחיד במינו, המבקש להתחקות אחר המחשבה האובדנית מבפנים, מנקודת מבטו של המתאבד עצמו, על הסתירות הלוגיות והקיומיות הגלומות בה. מפרספקטיבה זו אפשר להכיר בבחירה במוות מרצון כבחירה תקפה ובפעולה האובדנית כמימוש של כבוד האדם וחירותו. לדברי אמרי, הבוחרים במוות מרצון אינם מכירים בערך האפריורי של החיים כ"טוב העליון" – אם כנורמה חברתית ואם כ"חוק טבע" שעניינו שימור החיים של הפרט ושל המין. את "המצב האובדני" הזה אמרי משרטט בספרו בכנות חסרת פשרות, בהיגיון חד כתער ומתוך ידע תרבותי עצום. הוא מצביע לא רק על חוסר הטבעיות של מה שמכונה "מוות טבעי", אלא גם על האופן שבו כישלונות בחיים מצטברים לעתים לכדי כישלון של החיים עצמם, עד כדי תבוסה, בחילה קיומית וייאוש. בשביל הגוף הכבד והנפש הרצוצה, הפעפוע של "האנטי־לוגיקה של המוות" הוא שמאפשר ריבונות על אותו "רגע של אמת" שבו השלילה נעשית פוזיטיבית ונטענת מונחים של אשרור עצמי, חירות וכבוד עצמי.
יש להדגיש: אמרי אינו מבקש להצדיק את אלה ששמו קץ לחייהם או לעודד לפעולה את המבקשים להתאבד. עם זאת, הוא מבקש להכיר בבחירה במוות מרצון כבחירה תקפה, כהיבט פנימי של היותנו יצורי אנוש: יצורים חברתיים אך בודדים, השייכים לחברה, אך שייכים בראש ובראשונה לעצמם
ז'אן אָמֶרִי (בצרפתית: Jean Améry; 31 באוקטובר 1912 – 17 באוקטובר 1978) נולד באוסטריה למשפחה יהודית, והיה עיתונאי, מסאי ואיש רוח. הוא היה סטודנט לספרות ופילוסופיה בווינה, משם ברח לבלגיה עם עליית הנאצים. הוא השתתף בהתנגדות לשלטון הנאצי, נעצר ועונה על ידי הגסטפו ונכלא במחנות ריכוז. אָמֶרִי שרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוואלד, ושוחרר בברגן-בלזן בסוף המלחמה. מסותיו שהתפרסמו כמה עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השנייה עוסקות בהתמודדות פילוסופית, כאיש רוח, עם משמעויותיה של השואה. הוא התאבד בשנת 1978. בעברית ראה אור קובץ המסות פרי עטו, מעבר לאשמה וכפרה (עם עובד, 2000).
לפניכם פרק מתוך הספר ופתח הדבר באדיבות ההוצאה לאור:
פתח דבר
מאת יעל לביא
התאבדות היא תופעה שכיחה יותר מכפי שנהוג לחשוב. על פי אומדני ארגון הבריאות העולמי, בכל ארבעים שניות בממוצע שם אדם קץ לחייו. למעשה, התאבדות היא בין גורמי המוות הנפוצים ביותר בעולם, יותר מאשר מלריה, סרטן השד, מלחמה או רצח1. בישראל לבדה נרשמים בכל שנה כ-6,200 ניסיונות התאבדות וכ-400 התאבדויות. כל התאבדות כזאת מטלטלת את עולמם של הנותרים מאחור, של בני משפחה, ידידים ומכרים, ואף סודקת את החזית החברתית, הרואה בחיים ערך עליון.
מבחינה זו, יד נשלחת בנפש מאת ז'אן אמרי הוא חיבור יוצא דופן. יש לומר מיד: אמרי אינו מבקש להצדיק את אלה ששמו קץ לחייהם או לעודד לפעולה את המבקשים להתאבד. עם זאת, אין ספק כי הוא מבקש להכיר בבחירה במוות מרצון כבחירה תקפה, ב"נטיית המוות" כנתון טבעי של התודעה ובפעולה האובדנית כמימוש של כבוד האדם וחירותו; דהיינו להכיר בהתאבדות כאפשרות אנושית. אנושית מדי.
ההתאבדות אינה מערערת רק על הסדר החברתי, אלא, במובן העמוק ביותר, גם מייצרת בקיעים בלוגיקת החיים עצמה, בשלטון היחיד של מחשבת ההיות. הבוחרים במוות מרצון אינם מכירים בערך האפריורי של החיים כ"טוב העליון", אם כנורמה חברתית ואם כ"חוק טבע" שעניינו שימור החיים של הפרט ושל המין. את "המצב האובדני" הזה אמרי משרטט בספרו בכנות חסרת פשרות, בהיגיון חד כתער ומתוך ידע תרבותי עצום. אין הוא מצביע רק על חוסר הטבעיות של מה שמכונה "מוות טבעי", אלא גם על האופן שבו כישלונות בחיים מצטברים לעתים לכדי כישלון של החיים עצמם, עד כדי תבוסה, בחילה קיומית וייאוש.
אלו אכן מנכיחים את גבולותיה של לוגיקת החיים ואת חוסר ההכרחיות שלה. בשביל הגוף הכבד ובשביל הנפש הרצוצה, אמרי כותב, הפעפוע של "האנטי-לוגיקה של המוות" הוא שמאפשר ריבונות על אותו "רגע של אמת", שבו השלילה נעשית פוזיטיבית. במילים אחרות, אמרי מלמד כי המחשבה על מוות מרצון במונחים של אשרור עצמי, של חירות ושל כבוד עצמי היא היבט פנימי של היותנו יצורי אנוש: יצורים חברתיים אך בודדים, השייכים לחברה, אך שייכים בראש ובראשונה לעצמם.
ז'אן אמרי נולד בווינה ב-1912 בשם הנס מאייר. לקוראי העברית הוא מוכר מקובץ המסות המטלטל מעבר לאשמה ולכפרה2, שבו – בסוגה הנעה בין עדות לניתוח אינטלקטואלי מופשט, בין האישי לאוניברסלי – הוא סוקר את "ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה". את התבוסה הנחילה לו המציאות של המאה העשרים; אמרי חווה על בשרו גלות ועינויים, את אושוויץ ואת השלכותיה על הנפש. עם זאת, המוות כגבולות הרוח האנושית העסיקו אותו עוד לפני מלחמת העולם השנייה, כהוגה שהכיר על בוריה את התרבות הגרמנית, שחניכתו הפילוסופית נעשתה בחיק הלוגיקה הפוזיטיביסטית של חברי "החוג הווינאי", ושמצא לו אחר כך בית במסורת של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. על עניינו בשאלת החיים בצל המוות מעיד גם חיבורו עטור השבחים על ההזדקנות (Über das Altern), שפורסם ב-1968.
הספר יד נשלחת בנפש הוא עיבוד של סדרת הרצאות שאמרי נשא מעל גלי האתר בבלגיה בשנים 1975–1976, בין ניסיון התאבדות אחד שכשל (1974) למשנהו שצלח (1978). במכתב לדוד בן גוריון, חצי שנה לפני ניסיון שני זה, כתב אמרי: "התאבדות היא דבר מה עצום ומסתורי. לעולם אי אפשר לעשות עמה צדק"3. הבה נניח אפוא לרגע קצר ל"צודק" ול"נכון" ונתלווה לז'אן אמרי בדרך שהשפה הפשוטה, הנשענת על מושגים ועל קריטריונים השייכים כולם ללוגיקת החיים, אינה יכולה להאיר – בדרך שאמנם אי אפשר לצעוד בה יחדיו, אבל אפשר להכיר בה, ובעיקר אפשר להכיר באנושיותו ובזכויותיו של זה ההולך בה בדד.
1. לפני הקפיצה
דומה הדבר לאדם הדוחף דלת עץ כבדה וחורקנית, המתנגדת ללחץ הדחיפה, כדי להגיע אל האור. הוא אוזר את כל כוחותיו, חוצה בצעד את המפתן, ואחרי אפלולית החדר שבה עמד, הוא מצפה לאור: אבל תחת זאת הוא מוצא את עצמו מוקף כעת אפלה בלתי חדירה. עצבני ומפוחד הוא מגשש סביבו, ממשש פה ושם כל מיני דברים, ללא יכולת לזהותם. לבסוף, באטיות רבה, העין מסתגלת לחשכה. קווי מתאר עמומים מתגלים, גם הידיים המגששות מחכימות כעת. עכשיו הוא יודע בבטחה שהוא נמצא במקום שא' אלווארז (Alvarez) מכנה בספרו היפה האל הפראי "העולם הסגור של ההתאבדות"4. של ההתאבדות? אינני מחבב את המילה הזאת, ובהמשך אסביר גם למה. אני מעדיף לדבר על מוות מרצון, בידיעה שלמה שהמעשה הזה מתבצע לא פעם עקב כורח דוחק. ואולם כצורת מיתה, המוות מרצון חופשי ממכבש האילוצים; שום גידול סרטני אינו מאכל אותי, שום אוטם שריר הלב אינו תוקף אותי, שום כשל בתפקוד הכליות אינו מחניק את נשימתי. אני הוא ששולח יד בנפשו, שגווע לו שם, אחרי נטילת כדורי שינה "מהיד לפה". את סוגיית המינוח יש להבהיר רק באופן עקרוני בשלב זה, במהלך השיחה נתמסר מן הסתם לשפת היומיום המרושלת, ואז גם יצא לנו לדבר על "רצח עצמי", ולבטח גם על התאבדות, Suizid, sui caedere, "הרג עצמי". תמוה איך שצורות לטיניות תמיד מרוקנות את הדברים מהממשות שלהם. הן נגישות ושימושיות, ועל כן אשתמש בהן, מטעמי פשטות, כל עוד המציאות שאני בוחן תישאר ברורה די הצורך. המוות מרצון יהפוך אז להתאבדות (Suizid), האדם המשמיד עצמו למתאבד (Suizidanten), ואילו אובדני (Suizidär) יכונה מי שמטפח בלבו רעיון של מוות מרצון, בין שהוא שוקל אותו ברצינות או רק משתעשע בו.
אבל עוד טרם הגענו לשם. הן אך לפני רגע עוד דחפנו בקושי את הדלת הכבדה, הסתגלנו חלקית לאפלה, שלעולם לא תוּאר לגמרי, וזאת מסיבות שיידונו בהמשך. אבל האם לא הדלקנו כבר אבוקות במקומות רבים? האין בנמצא פסיכולוגיה שתבוא לעזרנו? סוציולוגיה שתסייע לנו להתמצא כאן? האם לא קיים זה מכבר ענף מחקרי המתכנה חקר האובדנות, שהוציא תחת ידיו מחקרים מדעיים משמעותיים? כמובן. הם אינם זרים לי, אחדים מהם קראתי בשקיקה. למדתי מגוון של דברים מהסקירות החרוצות האלה: איך, איפה ומדוע אנשים נוטלים את חייהם, אילו שכבות גיל נמצאות בסיכון הגבוה ביותר, באילו מדינות יש יותר מקרים של מוות מרצון ובאילו פחות. אגב, לעתים קרובות הסטטיסטיקות סותרות זו את זו, ומספקות כך לחוקרי האובדנות הזדמנות להתכתשות מלומדת. דבר נוסף שלמדתי: מונחים. "התאבדות בהחלטה של רגע". הגדרה קולעת. או: "משבר נרקיסיסטי". גם כן לא רע. או: "פעולת נקמה". "Je me tue parce que vous ne m’avez pas aimé… Je laisserai sur vous une tache indélébile" (אני מתאבד כי לא אהבת אותי... אני אשאיר עלייך כתם בל יימחה) – כך ניסח זאת המשורר דריה לה-רושל, שהרג את עצמו בסופו של דבר, אבל לא בגלל סירוביה של אשת כיסופיו, אלא מאימת נקמתה של הרזיסטנס. כמה כל זה פשוט בעצם, יש רק לעקוב בתשומת לב אחר הספרות המקצועית וכך לדעת – מה? לא כלום. בכל מסגרת הבוחנת את פעולת ההתאבדות כעובדתיוּת אובייקטיבית, כאילו מדובר בגלקסיות או בחלקיקי יסוד, מתרחק החוקר עוד ועוד ממושא החקירה שלו ככל שהוא אוסף עוד פרטים ועובדות. הקטגוריות שלו, הראויות מבחינה מדעית, ואולי אף מועילות מבחינה טיפולית – אבל מה המשמעות של טיפול כאן בכלל? – הן כמו כלי רכב המרחיק אותו בתאוצה גוברת מהמעגל המכושף של "העולם הסגור" – עד שאי אפשר עוד לאמוד את הריחוק שלו אלא בשנות אור.
בספרון שופע התובנות שלו ההתאבדות (Le Suicide), חוקר האובדנות הצרפתי פייר מורו (Moron) מצטט את עבודתו של אחד מעמיתיו, הכותב: "מחשבת ההתאבדות, הייצוג המנטלי הפשוט של הפעולה, אינה אפשרית לחקירה תיאורטית במסגרת מחקר של התנהגות אובדנית, המתחיל מעצם הגדרתו בפעולה זו. עם זאת, אם נראה בה הדמיה של פעולה זו, נוכל לאתר במחשבת ההתאבדות את אותם דחפים אינסטינקטיביים-היפעלותיים כמו בפעולה עצמה: הכוונה להתמסר למוות". לזאת אני קורא מחשבה חריפה, דבר לא נעלם מעיניו. אבל אם נציב לנגד עינינו את אוטו ויינינגר בן העשרים ושלוש, הבוהה נכחו, ובמוחו המגורה עד כלות משתקפת שוב ושוב רק אותה אישה, שהוא בז לה בלי יכולת לשלוט בתשוקתו לה; הרואה תמיד רק את היהודי, הבזוי והנחות שבבריות, אותו יהודי שהוא עצמו. אולי הרגיש שהוא נמצא בחלל צר, שקירותיו הולכים וסוגרים עליו. ובתוך כך גדל ותפח ראשו, כמו בלון מתנפח, אך גם הלך ונעשה דקיק. ראשו הכה בארבעת הקירות ההולכים וסוגרים ללא רחם. כל נגיעה הכאיבה והדהדה, כהקשה בתוף דוּד. בסופו של דבר חוללה גולגולתו של ויינינגר הנהדפת לכל עבר מערבולת סוערת – עד שהוא... עד שהוא התנפץ לחתיכות, או "פרץ מבעד לקיר", לדברי מי שעמדו מחוץ לחדר והתבוננו בו. לכל זה כבר אין שום קשר אליו. עוד הרבה פחות מכך היה מעניין אותו מה יש לאדון המלומד מצרפת לומר בעניין. ויינינגר לא ידע דבר על "התנהגות אובדנית", אבל אני חושב – משער, יש להודות – שהוא ראה ושמע ללא הרף, כשלבו מתאמץ להירגע אך אינו חדל מפעום: אישה, יהודי, אגו: הלאה עם כל זה. האם התחלנו כבר למצוא את דרכנו בחשכה שלתוכה נכנסנו? אני מאמין שכן, כי בעצם הוויתור על האפשרות לנתח את מה שמכונה "התנהגות אובדנית", כמו פתולוג משפטי המבתר רקמה מתה, כבר עלינו על הנתיב שאינו מרחיק אותנו מהאדם שמשמיד את עצמו, אלא מקרב אותנו אליו. אם ירצה הגורל והוא יישאר בחיים, הוא יודה לנו על כך, בלי שמחה גדולה. וגם אם לא יודה לנו על כך, אין זה אומר בהכרח שטעינו, למעשה סביר יותר שהחבר "X" שנותר בחיים זנח את עצמו, מצא את עשתונותיו ושב והכפיף את עצמו, בוש ונכלם, ללוגיקה של החיים, שאת שריון הפלדה שלה כבר הצליח לפרוץ.
היגיון בריא ואצילי ביותר, שלעולם, יש להודות, אינו מסוגל לראות מעבר לעצמו, יטען נגדנו: ויינינגר? למה לקחת אותו דווקא כדוגמה? והאם אין מדובר פה בעצם ביוהרה אינטלקטואלית? שהרי בפסיכולוגיה יש צורות שונות לגמרי של "נטייה אובדנית", המותנות בסיבות מרובות, קשות עד מאוד לפענוח, ומן הסתם רק מומחה לאוטו-אגרסיה (פגיעה עצמית), לתסביך אדיפוס, ל-social isolation (בידוד חברתי), לנוירוזה נרקיסיסטית, לנטייה למצב כמו-אפילפטי, למלודרמה היסטרית, או בקיצור: רק מי שמצויד בארגז הכלים הפסיכו-סוציולוגי, מוסמך לדבר עליהן! מדוע להעלות באוב כבר בהתחלה מיתוס מההיסטוריה של הרעיונות ולהציג בצורה פשטנית-מטפורית את ויינינגר, היהודי השונא את עצמו, ואת המעשה שלו? אני יודע, כבוד, הכבוד מחייב, ויש לי כל כך הרבה כבוד למדע, שלעולם לא הייתי מעז... כבוד, כן. אבל גם קצת בוז. נמשיך אפוא. יש צורות, השתלשלויות, תפיסות כה שונות של מוות מרצון, עד שנדמה כי כל שאפשר לומר הוא: המכנה המשותף היחיד שלהן הוא שהאדם האובדני ביקש למות מרצונו.
לשם התחלה נתמקד רק במי שביקשו והשיגו, כלומר במתאבדים, ונזרוק את השאלה: האם באמת אין להם דבר במשותף לבד מהעובדה המוצהרת ששמו קץ לחייהם? נבחן זאת בהמשך. לבטח אין עוררין על כך שיש מקרי התאבדות שבמבט ראשון קשה למצוא קשר ביניהם מבחינת ההשתלשלות הסיבתית, מבחינת הכוונות שמעבר להתאבדות, ואף מבחינת המעמד החברתי. עולה בדעתי ידיעה חדשותית מתקופת נעוריי באוסטריה, שפורסמה בכל העיתונים: עוזרת בית אחת קפצה מהחלון בשל "אהבה נכזבת לאהוב מהרדיו", כפי שהעיתונים התנסחו באותם הימים. כיצד אפשר ליישב את המקרה הזה עם משאלות מוות, בקשות מוות אחרות, החסרות לכאורה כל מכנה משותף? הפסיכואנליטיקאי פ"פ (פול פדרן), תלמיד של פרויד מהדור הראשון, ירה בעצמו בגיל מופלג. זמן קצר לפני כן איבד את בת זוגו; לבד מזאת הוא סבל מסרטן ערמונית סופני. כל אדם יבין מדוע שלח ידו אל האקדח, גם אם לא יצדיק זאת בקול רפה ובארשת פנים חמורת סבר. אותו אדם חי חיים מלאים ועשירים בעשייה, הוא למד והגשים דברים רבים. כעת לא היה יכול לצפות עוד לדבר לבד מכאב גופני ומבדידות: מה שמכונה עתיד היה חסום בפניו, ולפיכך הוא הפך את הלא-עתיד, שבשבילו לא היה אלא מוות מקופל בחיים, לעניין ברור, למוות. או זיגמונד פרויד עצמו. סרטן החניכיים של פרויד הקשיש היה סופני. מפיו של החולה עלה סירחון של נבלה, עד שאפילו כלבתו האהובה סירבה לגשת אליו. הוא אמר לרופא האישי שלו שמכאן ואילך לא נותרו אלא ייסורים, ודרש את הזריקה הגואלת, דרישה שחברו הוותיק לא סירב לה. גם זה מקרה ברור של מוות מרצון שהחברה מכירה ומוקירה. אך מה באשר למקרה של צ'זארה פבזה, שהתאבד בפסגת תהילתו הספרותית ובשיא כוחו היצירתי בגלל "פרשיית אהבים מטופשת"? ומה לגבי פאול צלאן, האלמוני מנהר הסיין, או פטר סונדי, האלמוני מאחד האגמים בברלין, שביכרו השמדה בזרם המים על פני חיים מכובדים ומהוגנים. האם פבזה, צלאן וסונדי דומים יותר לעוזרת הבית הווינאית שהטילה עצמה מחלון מאשר לפרויד ולפ"פ? ומה באשר לסגן גוסטל של שניצלר, דמות בדיונית אך נאמנה לגמרי למציאות?5 הוא העביר את הלילה בפראטר שבווינה אפוף מחשבות על מוות מרצון שאין ממנו מנוס, אחרי שאופה חזק ממנו מנע ממנו לשלוף את חרבו במהלך עימות, כמצוות קוד הכבוד של הצבא האוסטרו-הונגרי. הוא היה יכול לומר לעצמו: "נו, הברנש הזה היה חזק יותר ממני, זאת לא אשמתי. ואם יהיה שפל מספיק כדי לפרסם ברבים את הסיפור המשפיל הזה, ואם המפקדים שלי יהיו מטומטמים מספיק כדי לזרוק אותי מהצבא בגלל זה, אז כל זה כבר לא עניין שלי. אעזוב בעצמי ואמצא לי משרה ציבורית נוחה". ואולם "המדים הקיסריים" היו בשבילו הכרח קיומי בדיוק כמו האהבה לזמר שקולו ממיס לבבות בשביל עוזרת הבית. הוא לא רצה, לא היה מסוגל, לחיות בלעדיהם, כמו הנערה בלי אהבת אותו זמר, השר מעדנות: "שתי עיניים מן האגדות, יפות ככוכבים"6. ובסופו של דבר הוא לא ירה בעצמו רק משום שנודע לו במקרה, עוד לפני שהספיק להושיט יד לאקדח, שהאופה הגברתן מת מהתקף לב באותו לילה. הכללים המגדירים חיים ראויים מבחינת סגן גוסטל ומבחינת עוזרת הבית נבדלו מאלה של פרויד, פדרן, פבזה, צלאן, ובנסיבות הקיימות לא היה ביכולתם לציית לכללים האלה.
אין בכך כדי לבטל את הטיעונים של חקר האובדנות. במקרה של סגן גוסטל היו דנים שם בכורח לציית לקוד כבוד חסר אנושיות, במקרה של עוזרת הבית, בגורם המניע – אהבה נכזבת – שגרם לתחושת המיאוס מהחיים, שכבר קיננה בשכבות העמוקות יותר של קיומה, להתלקח לכדי התאבדות, במקרים של צלאן וסונדי, אולי בדיכאונות אנדוגניים7. חוקרי האובדנות צודקים. אלא שמבחינת האדם המתאבד או האובדני, אמירותיהם חלולות. שכן ככל הנוגע להם, הייחודיות המוחלטת וחסרת המקבילות של מצבם, של ה-situation vécue8, שלעולם אין אפשרות לתארו בשלמות, היא כזו שבכל פעם שמישהו מאבד עצמו לדעת, או אפילו רק מנסה למות, צונח מעטה שאיש לא יוכל להרימו עוד, שלכל היותר יהיה אפשר לשפוך עליו די אור כך שהעין תצליח לזהות תמונה חטופה. עוד יורחב הדיבור על תמונות כאלה. קודם לכן יש לשאול שוב, מה, מעבר לעובדות האובייקטיביות, משותף לכל הדוגמאות שלנו, שמוות מרצון בוצע בהן או נדמה שהיה בלתי נמנע בהן? קל להשיב על כך. התשובה תישמע טריוויאלית בשמיעה ראשונה, אך לאחר ניתוח יסודי יותר, היא תפער את התהום של חידת החיים. אני מדבר על המצב שלפני הקפיצה.
[1] הנתונים לקוחים מהדו"ח של ארגון הבריאות העולמי: Suicide in the World: Global Health Estimates, 9 September 2019 (ראו: https://www.who.int/health-topics/suicide).
[2] ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה: ניסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה (תל אביב, עם עובד, 2000, תרגם יונתן ניראד).
[3] Heidelberger-Leonard, The philosopher of Auschwitz: Jean Améry and Living with the Holocaust (New-York, I.B. Tauris, 2010, p. 239)
[4] אל אלווארז, האל הפראי: עיון בהתאבדות )ירושלים, כרמל, 2011, תרגם יפתח הלרמן-כרמל).
[5] סגן גוסטל (Leutnant Gustl), 1903. הנובלה מציגה את הקונפליקטים בין היחיד לחברה ואת המהלכים הנפשיים בחיי הפרט בעזרת מונולוג פנימי המתרחש בנפשו של קצין בצבא הבסבורג העומד במרכזה של שערורייה ציבורית, שבגינה הוא עלול לעמוד לדין צבאי ולאבד את דרגותיו. הפראטר הוא פארק גדול בווינה.
[6] שיר מתוך האופרטה "נסיכת הקרקס" (Die Zirkusprinzessin), שהוצגה לראשונה בשנת 1926 וחוברה על ידי מלחין האופרטות אמריך קלמן (Kálmán, 1882–1953).
[7] דיכאון אנדוגני (endogenous depression) שימש בעבר כהגדרה להפרעת דיכאון קליני הנגרמת בהיעדר גורם חיצוני ברור. נקרא גם דיכאון תכונתי או ביולוגי. מופיע היום ב-DSM תחת "הפרעות דיכאון מאז'ורי" (Major Depressive Disorder).
[8] ה-situation vécue היא קטגוריה במחקר הפנומנולוגי האיכותני שעניינה פענוח ההתנסות החיה בגוף ראשון: המפגשים המיידיים עם נתוני החושים כפי שהם נחווים לפני רפלקסיה או ייצוג, מתוך הנחה כי נתונים עובדתיים בלבד אינם יכולים לאפיין את המבנה השלם של החוויה האנושית הסובייקטיבית, הכרוכה בחוויות קונקרטיות בעלות הקשרים ספציפיים ומשמעויות פרטיות המשפיעות על אופי הידיעה והפעולה.
