מבט מחודש על המיתוס האדיפלי ופשרו – פרויד ויונג
מאת רות נצר
מאמר זה לקוח מתוך פרק מהספר 'נפש המיתוס' שיראה אור בהוצאת כרמל.
"ידע של הדימויים המיתולוגיים הוא תנאי הכרחי כדי שהאגו יהיה ביחסים מודעים עם השכבות העמוקות של הנפש" (71: 2001 Edinger).
הידיעה והאמת במחזה 'אדיפוס המלך'
ספור המיתוס לפי המחזה הראשון של סופוקלס, 'אדיפוס המלך' (סופוקלס 1981) נכתב במאה החמישית לפנה"ס: ליוס, אביו של אדיפוס, שהה בצעירותו בחצר המלך פלופס. הוא חטף את בנו הנער כריסיפוס וברח עמו אל ההרים, אך זה ניסה לברוח מחוטפו, ובניסיונו נפל לתהום ונהרג. המלך פלופס שמע על הדבר, וגזר קללה על ליוס1 , על שהרג את בנו. בקללה הוא הזהיר אותו שלא ישא לו אישה, פן יוולד להם בן שירצח אותו, את אביו, ויישא את אמו לאישה. ליוס אכן שמע לאזהרה זו, אך ברבות הימים פגש את יוקסטה, התאהב בה ונשא אותה לאשה. רק לאחר שנולד להם בן, הוא גילה לה את סודו. כשנולד הבן, מיהר ליוס, בשיתוף עם יוקסטה, לקרוא לרועה שיקשור את רגלי בנו ויובילו למות באחד ההרים באזור. הרועה חמל על אדיפוס והשאירו חי על ראש ההר, וכך הוא נמצא ואומץ על ידי מלך קורינתוס. אדיפוס גדל עד בגרותו אצל הוריו המאמצים, המלך ואשתו, עד ששמע באקראי שהוא מאומץ. הוריו המאמצים הכחישו זאת, אך הוא פנה אל האורקל מדלפי, ושם שמע שהוא עתיד להרוג את אביו ולשאת את אמו לאישה. מאחר שחשב שמדובר בהוריו המאמצים, הוא בחר שלא לחזור אל הבית שבו גדל. בדרכו נתקל אדיפוס במרכבה שחסמה את דרכו, ולכן הוא הרג את כל יושבי המרכבה, שביניהם היה גם ליוס, אביו, מלך תבאי - מבלי לדעת את זהותם. בהגיעו לתבאי מצא את העיר נתונה תחת איום הרצחנות של מפלצת הספינקס. זו חייבה את כל העובר לידה לענות על חידה, ומי שלא ידע לענות על החידה היה נבלע על ידיה. אדיפוס ענה על החידה וכך הביס את המפלצת והציל את תבאי. הדבר זיכה אותו בתפקיד המלך של תבאי ובנישואים למלכה יוקסטה שנותרה אלמנה, מבלי שידע שנשא לאישה את אמו. מנישואים אלה נולדו שני בנים ושתי בנות. בתבאי פרצה לאחר שנים מגפה; על פי האורקל מדלפי, הדבר קרה בשל רצח המלך ליוס. אדיפוס החל לחקור ולגלות את האמת אודות הרצח, עשה זאת בעקשנות ובהתמדה, למרות הניסיונות של הנביא תיריסיאס ושל המלכה יוקסטה, אמו, להניא אותו מכך. אדיפוס לא וויתר, ומשנודעה לו האמת לגבי זהותו - הוא רצח את אביו ונישא לאמו - יוקסטה התאבדה, והוא עצמו עיוור את עיניו בסיכה משערה. לאחר מכן, על פי דרישתו שלו, יצא לגלוּת כדי שתבאי תוכל להתנקות מטומאתו (ישנה גם גרסה לפיה קראון שמלך אחריו גירש אותו מתבאי). הוא עזב את העיר ויצא לחיי נדודים כפושט יד, כשבנותיו מלוות אותו בעוורונו. עד כאן הספור במחזה 'אדיפוס המלך', לפי גרסתו של סופוקלס – עליה התבססו פרויד ויונג.
המיתוס של אדיפוס מבטא את תפישת העולם היוונית בדבר הגורל הצפוי מראש, שכן האורקל מדלפי אמר לאביו של אדיפוס את הצפוי לקרות. מנקודת מבט של פסיכולוגית המעמקים של יונג, המשמעות היא שיש בנפש דגם ארכיטיפלי של תהליכי החיים הבלתי נמנעים, שהאדם מיועד להתמודד איתם; מיועד, ואפילו "נבחר", לחטאים ולמשגים שעליו להפיק מהם את איכויות נפשו2 .
ענינו הגלוי של המיתוס במחזה 'אדיפוס המלך' הוא בעצם העובדה שאדם יכול לחטוא את החטאים הגדולים ביותר ששוברים את חוקי הטאבו, ועדיין מדובר בחטאים בלתי נמנעים, כאלה שהחוטא לא מודע לטיבם. אדיפוס הרג את אביו ושכב עם אמו לפני שידע את זהותו שלו, ולכן לא היה מודע לכך שהאיש איתו נאבק ואותו הרג הוא אביו ושהאשה שלה נישא ואיתה שכב היא אמו. פרויד הוא שייחס לאדיפוס את המניע הלא-מודע של דחף להרוג את אביו למען יזכה באם, במובן הארוטי (פרויד [1913], 1988), ואולם, המחזה עצמו, כמו מחזות יווניים אחרים, כלל לא עוסק במניעים. אדיפוס רוצה להכיר את האמת האובייקטיבית, ולא את העולם הפנימי שלו. ניתן לומר, שההתעלמות של המיתוס מהמניעים מקבילה להתעלמות של הגיבור ממניעיו. במצב זה, נוכל להניח שמניעיו של אדיפוס פועלים בו ביתר שאת ככוח לא-מודע. כפי שיונג כותב, "שהחוק הפסיכולוגי אומר שכאשר סיטואציה פנימית אינה מודעת היא מתרחשת בחוץ כגורל" (71 Jung 1959:). כך, נוצר פרדוקס אירוני: אדיפוס יודע כביכול את חידת האדם אבל לא את חידת מעשיו שלו.
החידה היא היבט מרכזי במחזה. אדיפוס הוא היחיד שהצליח לפתור את חידתה של הספינקס3, שישבה בשערי העיר תבאי וגרמה למצור על העיר, כשהיא שואלת כל עובר אורח את החידה המפורסמת: "מה הולך בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" תשובתו של אדיפוס הייתה "האדם", כי האדם בשחר ימיו זוחל על ארבע, בשיא חייו הוא מתנהל על שתיים ובערוב ימיו נשען על מקל. כאשר גילה את התשובה, הוא הציל את העיר מהמצור ולכן זכה ביוקסטה המלכה, והספינקס התאבדה בקפיצה מצוק גבוה.
זוהי לא החידה היחידה במחזה. גם האורקל של אפולו והנביא תרסיאס מדברים בחידות. הקיום כולו מוצג כחידתי. זהו מאפיין של הסיפור העממי, בו קיים מוטיב פולקלוריסטי של חידה בלתי פתירה, כזו שפתרונה יכול להיות ידוע רק לבעליה. (דוגמה לכך היא חידת שמו של 'עוץ לי גוץ לי')4. אני רואה בחידה התמרה התפתחותית של מוטיב מאבק הגיבור באויבו: ממאבק כוחני-פיזי מתפתח מאבק של התגוששות אינטלקטואלית.
ואולם, להתפתחות האדם יש גם גבול. אמנם המיתוס של אדיפוס מעלה על נס את "האדם" כבעל חשיבה, תבונה, ושכל, לפי הערכים של הפילוסופיה היוונית, אבל בסופו של דבר המחזה הזה מדגיש גם את קוצר ידה של התבונה. ידיעת האמת, שהיא הבסיס לחשיבה הפילוסופית ולתודעה העצמית, מתבררת כאסון: בגללה מגלה האדם את עומק חטאו הנורא והבלתי נמנע. כך המיתוס מדגיש את חכמתו של אדיפוס אבל גם את סכנות החוכמה. מדברי המקהלה במחזה משתמע שאל לו לאדם לחקור במופלא ממנו, כי מי יודע מה יעלה בחקירתו. זו למעשה גם הדילמה של הנכנסים לתהליך הטיפולי; עד כמה הם מוכנים, מסוגלים וראוי להם להגיע לידיעת האמת על עצמם ומעשיהם, ומה יכולתם לעמוד בה.
המיתוס מוליך אל הטרגדיה שנובעת מידיעה המגשימה את הצו הכתוב על שער מקדש אפולו: "דע את עצמך". זהו ההבט הפרדוקסלי והטרגי של ידיעת האמת העצמית. העיוורון העצמי מבטא את הייאוש של אדיפוס מתבונת הראייה-ידיעה שעד כה האמין בה: הדחף שלו לדעת את האמת על סיבת המגיפה ואת האמת על מוצאו התברר כהרסני, כי רגע גילוי הזהות העצמית מזוהה עם גילוי החטא הארכיטיפי שכרוך בהפרת איסור טאבו כפול, חטא שבלתי אפשרי לבן-אנוש לעמוד בו. מכאן נובעת תגובתו הקיצונית. מתברר שאדיפוס אמנם הביא אסון על אחרים (אביו ואמו) כשפעל מתוך אי-ידיעה, אבל הוא גם הביא אסון על עצמו כשנודעו לו הדברים. אדיפוס, שעיקר מעשיו נבעו מלכתחילה מאי ידיעה של מהות מעשיו, הפך לאדם שמונע בהמשך חייו על ידי הדחף לדעת את פתרון חידת הספינקס ולדעת את האמת.
הפרדוקס הזה – קידוש הידיעה וההצבעה על סכנותיה – הוא ביטוי לתפיסה היוונית: כשהאדם מרבה ידע הוא מרבה מכאוב. כך גם האזהרות לאשת לוט ולאורפאוס שלא להביט אחורה, והאזהרה לפרסאוס שלא להביט במדוזה. וגם בימינו הפרדוקס נוכח: מנקודת מבט של תהליכי האינדיבידואציה, ידיעת אמת של חלקו של האדם בגורלו היא שלב הכרחי, למרות הסבל הכרוך בה, אבל היא תמיד מלווה באזהרות של מידת האמת שאדם יכול לעמוד בה (נצר 2011: 120). באופן הזה ניתן לפרש את פרדוקס הידיעה העצמית, שמתבטא במחזה באמצעות העיוורון. הפרדוקס מתבטא בכך שברגע שנפקחו עיניו של אדיפוס הוא מתבייש להביט בילדיו ובאנשי תבאי, ומעוור את עצמו כעונש, כביכול על מנת לשוב אל אותו עיוורון של אי הידיעה, אלא שלא ניתן לשוב אליו.
העוורון העצמי הוא גם סרוס עצמי. האנליטיקן היונגיאני אריך נוימן מכנה זאת 'הסרוס העליון', כשהעוורון מסרס את אפשרות הראיה שמאפיינת את התודעה (159: 1971 Neumann). פרויד הניח שהבן מוותר על משאלת האינצסט5 עם האם מתוך פחד מפני הסרוס של האב המעניש (פרויד [1909] 2003). בתחילת חייו אביו של אדיפוס מנסה לפגוע בו ופוגע ברגלו, פגיעה תחליפית לסרוס. אפשר לראות את העוורון כסרוס-ענישה עצמי של אדיפוס שלוקח על עצמו אחריות ואשמה, ועל ידי כך גם מגשים את הדחף הרצחני האבהי נגדו. בכך, הוא משתף פעולה עם היותו קרבן גורלו. האנליטיקן היונגיאני אדוארד אדינגר קבע כי האינטנסיביות בתגובותיו של אדיפוס מעידה על כך שהחטאים שפגש (גילוי עריות ורצח אב) הם הצל הארכיטיפי ולא הצל האישי, כלומר, הוא מימש משאלות לא מודעות כלל אנושיות ארכיטיפיות (82: 2001 Edinger).
אשמת הגורל לעומת אשמת האדם
בתהליך החיפוש קורה דבר אופייני: אדיפוס מחפש באחרים את האשם במגפה, כפי שהאדם נוטה לחפש את האשם באחרים. כך קורה גם בתהליכים בפסיכותרפיה – האדם נוטה לחפש את האשם בהוריו ובכל הסובבים אותו, והגילוי שהאשמה נמצאת בו היא גילוי קשה. הגילוי קשה במיוחד אצל אדיפוס כי מדובר בחטאים הארכיטיפליים הקשים ביותר עליהם חל טאבו בכל התרבויות: גילוי עריות ורצח הורה. אדיפוס מתייעץ עם האורקל לסיבת המגיפה, כלומר, פונה אל הלא-מודע לקבל תשובה, והתשובה היא שיש לגלות את רוצחי ליוס. כלומר, להביא לתודעה את הכוחות השליליים-הציליים הלא-מודעים שפועלים בנפש.
למעשה, כוחות הנפש, שהפעילו את אדיפוס, שהם בעצם כוחות הגורל, מתבטאים בתכונותיו החיוביות – יוזמה, עצמאות, נחישות, חשיבה מהירה ותושיה, אומץ, חכמה, דחף לידיעת האמת. הוא פותר חידות, נוטל אחריות (גם לידיעת האמת, גם לשלום העיר וגם למעשיו), וגם נאמן לערכים ומוסר. כל אלה הם אפיוני תודעת אגו מפותחת. ואולם, תכונות אלה בהקצנתן, בתוספת לתכונותיו השליליות, שהן אופיו הנמהר ומהיר החימה, ובטחון עצמי מופרז, מביאות לנפילתו כשהוא מתעקש לדעת את האמת, שכולם מזהירים אותו מפניה. הטענה היוונית שגורלו של האדם נקבע מראש מקבלת כאן את משמעותה מכך שגורלו של האדם נקבע על פי תכונותיו הקיימות בו מראש.
חוקר המיתוסים מעיין מזור כותב שהאמונה בנבואות משמעה שיש כוח על-אנושי המעניק מסגרת הגיונית לפעולות בני האדם, גם אם היגיון זה אינו תואם תמיד את ההגיון האנושי: "הנחמה היחידה של אדיפוס ושל הקהל אחרי הגילוי היא העובדה שנבואת האלים התגשמה, דבר שמקנה למעשים חסרי המשמעות מבחינה אנושית משמעות גדולה יותר. (משמעות אשר) אולי נשגבה מבינתו של האדם אך הולמת את רצון האלים" (מזור 2022: 104).
מבט יונגיאני על המחזה 'אדיפוס המלך'
גם יונג התייחס לידיעה של אדיפוס, לאשליה שהתמודד בהצלחה עם בעיות החיים לאור פתרון חידת הספינקס. לפי יונג:
"התוצאות הטרגיות היו נמנעות אילו רק היה אדיפוס נבהל מההופעה המבהילה של האם הגדולה והבולעת שהספינקס מגלם. לא היה לו מושג שחידת הספינקס לעולם לא תיפתר רק על ידי פקחות האדם [...] מאלמנט בעל עוצמה כזו אי-אפשר להפטר על ידי פתרון חידה ילדותית. החידה היתה למעשה מלכודת שהספינקס הציב לנודד הבלתי זהיר. מתוך גישה גברית אופיינית, של הערכת יתר לאינטלקט, אדיפוס הלך ישר לתוך המלכודת, ובלי ידיעתו בצע את חטא האינצסט. חידת הספינקס היתה היא עצמה האימאגו של האם הגדולה, שאדיפוס לא תפש שהיא מוצבת שם כאזהרה מפניה" (179-182: 1956 Jung ).
- פרסומת -
הכוונה היא שהאם הגדולה6 הנוראה7, שמתגלמת בדמות הספינקס, ומזוהה עם הכוחות הלא-מודעים של הלא-מודע הקולקטיבי, היא עצמה החידה והמסתורין הגדולים שהאדם לא מסוגל לפתור. הספינקס-האם מגלה את פניה האפלות כשהיא מתגלמת כמפלצת מטריארכלית (אמהית) המביסה את האדם.
האנליטיקן היונגיאני רוברט סטיין (Stein 1973: 65-81) פיתח את דברי יונג; הוא אמר שההיבריס (גאוות יתר) נעוץ באשליה שהאדם הוא התשובה לחידת היקום, ושיש לאל ידו לפתור את חידת היקום הגדולה ממנו. מפלצת הספינקס שנפלה מהצוק אחרי שגילתה את תשובתה, קמה ומופיעה שנית בדמות המגפה שהיא מפילה על העיר. סטיין אומר שההיבריס היא גאוות יתר שקשורה למחשבה שבן אנוש יכול לנצח כליל את הפן הבולעני של הלא-מודע שמזוהה עם האם הגדולה. ואכן הלא-מודע הספינקסי (התגלמות ארכיטיפ האם הגדולה השלילית, שהיא כוח טבע נטול מודעות) שב ובולע את אדיפוס (בכך שהפעיל כוחות הרסניים כנגד עצמו על ידי העוורון). חוקר המיתולוגיה היוונית רוברטו קאלאסו אומר באירוניה שאדיפוס פתר את חידתה של הספינקס אך כתוצאה מכך נהפך בעצמו לחידה (קאלאסו 1999: 289). חוקרת הקבלה ביטי רואי כותבת שהפרדוקס הכפול של הספינקס הוא ש"לפיו ללא פענוח החידה היה נגזר על אדיפוס מוות, אולם משעה שפענח אותה נידון לחיי סבל. אם כן, מה יתרון יש לאדם שפתר את חידותיו?" שאלה זו, דומני, יש לשאול על התפתחות התודעה בכלל והמחיר שהאדם משלם עליה. רואי מציינת שהתשוקה ובו בזמן אי האפשרות לפענח את האם הגדולה החידתית דומה לתשוקה זו כלפי האל שהוא עצמו העולם וההעלם-התעלומה כאחד (רואי 2019-2020 : 434). דברים אלה תואמים להכרתנו כי הלא מודע הקולקטיבי לעולם יישאר חידתי ולא יפוענח.
כך, עיוורונו של אדיפוס הוא ביטוי להיותו קרבן, לא רק לרצחנות של אביו, אלא גם לכוחות הגדולים הטרום תודעתיים של הספינקס-האם הגדולה, שאדיפוס לא הכיר בעליונותה על תודעת "האדם", כאשר גם במיתוסים אחרים העיוורון הוא עונש על היבריס: בלרופון, במיתולוגיה היוונית, נענש בעיוורון כשהוא רוכב על הסוס המעופף פגסוס, אחוז באמונת ההיבריס שהוא כל-יכול כמו האלים, והנביא תרסיאס מקבל את עוורונו כעונש על יוהרת היבריס כלפי הרה. גם שמשון נענש בעוורון, כתוצאה מאמונת יתר בכוחו, דהיינו, היבריס.
ההיבריס של האגו הוא לא רק התכחשות לעליונות כוחו של הלא-מודע אלא גם התכחשות לנוכחות אלוהית שמכתיבה צניעות. תשובתו של אדיפוס היא – 'האדם', בעוד שתשובתו הנכונה של פרסיפל, העלם הצנוע, באגדת הגביע הקדוש, לחידה המוצבת בפניו, היא שהאדם משרת את האלוהי. עמדת ההיבריס של האדם שבה מחדש בימינו, כשהאדם הרג את אלוהיו, כפי שניטשה אמר, והציב את עצמו כאל במקום אלוהים. גם פרויד התכחש לנוכחות האלוהית והציב את האגו ודחפיו במקומו. אולי לכן אדיפוס השבוי בדחפיו מבטא בעיני פרויד את התסביך המרכזי בנפש האדם.
למעשה, תשובתו של אדיפוס לספינקס מבטאת היבריס אם כוונתו שהאדם שממורכז באגו שלו הוא מרכז היקום או היעד של היקום או שהוא בעל יכולות על. עצם העובדה שלא יכול היה לשאת את תשובת האורקל על אשמתו ולכן עיוור את עצמו, כביכול כדי למחוק את האמת ולא לראותה עוד, מורה על מוגבלות כוחו של האדם. אני סבורה שאם אדיפוס היה מעמיק בחידה של הספינקס, אולי היה מנסח נכון יותר את תשובתו, והיה עונה בענווה שהאדם הוא פשר החידה במובן זה שהוא האחראי על האיזון המוסרי והחברתי של עצמו ושל החברה ואף אחראי לאיזון האקולוגי של היקום. בתשובה כזו האדם ממורכז בעצמיותו האינטגרטיבית ולא באגו ההישגי. ואמנם בהמשך מסעו במחזה השני הוא מחובר לעצמיותו ומממש אחריות זו.
לבסוף, האנליטיקן היונגיאני נתי פרי אומר שהנטייה האינצסטואלית אצל בני אדם קשורה לנטייה להיבריס, כיוון שכך הם מבטאים את השאיפה לחרוג מחוקי הטאבו הראשוניים של האנושות ולחיות כאלים או כמלכים רמי מעלה, שהם אלה שבימים קדומים הורשו ביחסי גילוי עריות8 . בכך, בהיבריס של משאלת האינצסט, הם פוגעים בסדר הראשוני של הקיום (פרי, 2018). ניתן לשאול אם אצל אדיפוס אכן היה היבריס של ממש, שכן לא רצה בפועל במימוש האינצסטואוזי עם אמו.
היסוד האמהי
היסוד האמהי, דהיינו ארכיטיפ האם, מופיע במיתוס כולו בהיבט שלילי. גם בספינקס שמייצג מפלצת נקבית-אמהית וגם ביוקסטה אמו של אדיפוס: אמו של אדיפוס לא מונעת מאביו מלנסות להמיתו. באחת הגירסאות היא אף משתפת פעולה עם האב בהרחקת התינוק ובעצמה קושרת את רגלי התינוק. כך למעשה היא אם זונחת ואף ממיתה. אחרי שמתברר לאדיפוס שאמו יוקסטה תלתה את עצמה הוא נהיה אשם לא רק ברצח אב ובאינצסט עם האם, אלא גם ברצח אם.
הספינקס מתוארת כדמות נשית שחטפה גברים צעירים אחרי שפיתתה אותם על ידי השירה של חידתה (מזור, 2011). בכך היא דומה לסירנות באודיסיאה שהיו מפתות את המלחים אל מותם על ידי שירתן. למעשה דמות הספינקס היא שילוב בין האם הגדולה הנוראה, הבולענית, לבין ההיבט הדמוני של הארכיטיפ הנשי כפאם-פאטאל.
כאמור, כשאדיפוס ראה שיוקסטה תלתה את עצמה, הוא הוציא משערה סיכה ודקר בה את עיניו. אני רואה בסיכה שנלקחת מאמו ביטוי נוסף לעוצמת ההרס שמופעלת כלפיו מתוך ארכיטיפ האם הגדולה. נזכור שליוס גרם שרגלי אדיפוס התינוק ינוקבו בסיכה כדי להמיתו. מוטיב הסיכה של התחלת המחזה שב בסופו, כשאדיפוס, כאמור, מפנה אל עצמו את הגשמת דחף ההשמדה של האב אל בנו. נראה שהסיכה המנקבת את גופו ונפשו נובעת מהאם ומהאב כאחת. שניהם חטאו כלפיו והוא שילם על חטאיהם.
המיתוס לא מסביר מדוע יוקסטה מתאבדת, ולא נותן לה פתח לכפרה וסליחה9. יתכן שפרויד בחר במיתוס הזה כי תאם את המודל שהתקיים בימיו, על סף המאה העשרים, כשהאב תפוש בצרכיו הנרציסטיים ולא מסוגל ליחסי אהבה לבן אלא לתחרות כוחנית, והאם, שאין לה חשיבות בתרבות הפטריארכלית, מפנימה את מבט האב ללא קול משלה ומשתפת פעולה איתו כנגד הבן. המיתוס האדיפלי לא מאפשר לה לעבור תהליך תיקון וכפרה כפי שמתאפשר לאדיפוס במחזה השני, 'אדיפוס בקולונוס'. היא פועלת נגד בנה אדיפוס ובסוף נגד עצמה. כוחות ההרס משתלטים עליה.
המבט היונגיאני על תסביך אדיפוס
המבט היונגיאני לא מתייחס לספור האדיפלי כדרמה משפחתית, וגם לא להיבט המיני שבו, אלא מתייחס למשמעותו הסמלית. נוימן מדגיש שהטעות של פרויד היא שהוא מתייחס רק לאב הפרסונלי בעוד המאבק של הבן הוא בעיקרו באב הארכיטיפי שמסמל את הערכים החברתיים, כשעליו למרוד בהם כדי להקשיב לקולו העצמי. כך, ביכולתו לגאול מתוך ערכי הסופראגו החברתי את המצפון האישי, שהוא בת הקול הפנימית (נוימן, 1963: 96-97). מאבק האב בבן שמתואר בתסביך ליוס, מתואר כבר במיתוס היהודי: "כל הבן הנולד היאורה תשליכוהו" – מצווה פרעה, וגם בסיפור על הורדוס שמצווה להשמיד את התינוקות שעלולים לרשת אותו. במיתולוגיה היוונית, מאבק זה בא לידי ביטוי בסיפורים על כרונוס שבולע את בניו ועל אורנוס שמסרב שילדיו יוולדו. התנגדות האב לבן מסמלת את התנגדותו של האב הסמלי, דהיינו, התנגדותו של היסוד התודעתי, מייצג הערכים השמרני הקיים בנפש, לכל חידוש שנולד בחברה ובנפש. התוצאה היא שכל יסוד חדש שנולד בנפש ובחברה מאויים ביחס של נטישה ודחיה ובנסיון להשמדתו על ידי עקרון האב. זוהי הדרמה הפנים נפשית שמתקיימת בנפש היחיד, בין הכוחות הישנים שמושכים לאינרציה (שהאב מסמל) לבין הכוחות החדשים הנולדים בנפש ששואפים לפרוגרסיה (שהבן מסמל), והיא עשויה להתבטא גם ביחסי אב-בן ממשיים. כשהאב וערכי החברה דומיננטיים מדי וחוסמים את דרכו של הבן, כמו שליוס חסם במרכבתו את דרכו של אדיפוס, אזי הבן חייב להאבק באב הממשי, כדי למצוא בתוכו את הערכים שהוא בוחר בהם ואת קולו ועצמיותו היחודיים האינדבידואליים. למעשה הבן חייב "להרוג" סמלית את האב. כמובן שלא מדובר בהרג קונקרטי, שהוא תמיד חטא, אלא בהתנגדות למה שמאיים על קיומו הנפשי. זו המשמעות של "המלך מת יחי המלך". חייבת להיות התחדשות דרך סילוק מלכות תודעת האגו השמרנית והקולקטיבית הקיימת.
גם האנליטיקן היונגיאני ג'יימס הילמן (Kerenyi and Hillman, 1995) מדגיש את התובנה הסמלית לעומת הקונקרטית. לדבריו, הטרגדיה נובעת מכך שליוס ואדיפוס מבינים את הקללה-הנבואה באופן ליטרלי (בהבנה מילולית, פשוטו כמשמעו), כלומר במשמעות הקונקרטית של הנבואה כאירוע שעתיד לקרות, ולכן ליוס מנסה להרוג את בנו ואדיפוס בורח מקורינתוס כדי לא לרצוח את אביו. הטרגדיה נובעת מהבנה ליטרלית של האורקל, הבנה מוטעית כשם שהבנה ליטרלית של חלום אינה מספקת. לפי הילמן, המחזה מלמד אותנו שההבנה צריכה להיות סמלית. מסר נבואי הוא לא חד משמעי אלא למעשה פוטנציאל של אפשרויות, ובאופן דומה: אלה תמיד אמירות בעלות משמעות סמלית שנושאות את עומק המשמעויות של הלא-מודע. תובנה זו באה לביטוי גם בכך שליוס ואדיפוס נפגשו בצומת דרכים. משמעות צומת דרכים, כמו אצל הקטה אלת הצמתים, היא אפשרויות אחדות ולא אפשרות אחת חד משמעית, כמו המשמעות הליטרלית, שעליו לרצוח את אביו.
הקונפליקט האדיפלי לפי פרויד כולל רצח אב ורצח בן, אבל אין בו התייחסות ספציפית לנושא של רצח תינוקות. במיתוס, ליוס מנסה לרצוח את בנו התינוק. משמעות ארכיטיפית סמלית של תינוק היא החיים החדשים הנפשיים שנולדים בנפש של הדור הבא, וכשליוס רוצח את התינוק הוא רוצח את הפוטנציאל של הדור החדש. ליוס יכול היה לשמוע שנאמר לו, אצל האורקל: שמור ולמד היטב את בנך, כי הוא הפוטנציאל שטמון בסופך. בדומה לנקודות אחרות בטקסט, ליוס בחר בפרשנות הליטרלית ולא הסמלית.
המיתוס של אדיפוס הוא רק אחד המיתוסים העוסקים בבעיתיות של יחסי משיכה-היפרדות של הבן מהאם. כידוע, קודם למאבקו באב, חייב הבן בראשית חייו להיחלץ מהסימביוזה האמהית כדי להתקיים כישות נפרדת, ולהיות בעל אגו משלו. ההזדהות עם ערכי האב, שמסמל את גבולות הסדר החברתי, מאפשרת זאת.
בניגוד לפרויד, בתפיסה הסמלית של יונג, המשאלה לשכב עם האם אינו ביטוי לדחף מיני כלפיה, ואינו ביטוי לדחף לשכב עם האם הקונקרטית, אלא הוא ביטוי לדחף התמזגותי ששואף לשוב אל הסימביוזה האמהית ואל הקיום הראשוני המוכל באם, בקיום טרום תודעתי10. יונג כינה זאת "אינצסט אורובורי". הדחף האינצסטואוזי האורובורי הוא בעייתי כשהוא רגרסיבי ומבטא סרוב להתפתח, ומגמתו שיבה ללוע חיק האם במקום תנועה החוצה. ולכן, מדובר בחטא כלפי הנפש שמיועדת להתפתח11. עם זאת, במובן הרחב הדחף להתמזג עם הקיום הלא מודע שהאם מסמלת יכול להיות חיובי, כמאפשר התפוגגות זמנית של הגנות האגו, כאמצעי להתחבר מחדש למקור ההיולי הראשוני של הלא מודע שמפרה את הנפש. מדובר בחיבור לחוויה האוקיאנית, חיבור שמאפשר לשוב ולהיוולד עם כוחות חדשים. דחף ההתמזגות הינו אחד הביטויים של מאווי הנפש לשיבה נצחית אל המקור הקיומי, לפי אליאדה חוקר הדתות ([1971], 2000).
שני הווקטורים, הן הדחף להתמזג עם האם והן הדחף להתנגד לאב, הינם כוחות שפועלים בנפש ובחברה ללא הרף. קיים הדחף לשוב אל העבר ולהתגעגע אל מה שזנחנו כדי להתחדש מתוכו (האם הסמלית), וקיים הדחף להתנגד לערכים ולתרבות השלטת (האב הסמלי) כדי להביא תאוריות ודרכי חשיבה ויצירה חדשות, כדי לקדם את התרבות אל מעבר לה. חוקר התרבות ג'ורג' סטיינר כותב: "אולי יש גרעין של אמת בהשערה הפסיכואנליטית שכדי להשיג את עצמאותו חייב אדם להדיח מכסאו את דמות האב שלו, למחוק ולקטול אותה מן הבחינה הנפשית; ובלי מרד כזה אולי לא תהיה בו מקוריות די הצורך ולא כוח רצון." (סטיינר 2001: 170).
בחברה, העמדה הבקורתית כלפי התרבות הקיימת, היא מרד נגד האב הארכיטיפי-קולקטיבי. ניתן לראות שבמובן הרחב, ההתקדמות של האנושות כולה בנויה על המתח הבין דורי, כאשר כל דור חייב לגאול עצמו משעבוד מצרים של תבניות המסורת, כמרד נגד האב הארכיטיפי, כדי למצוא את דרכו מחדש, ולהביא רעיונות חדשים לתרבות ולחברה. בחיי היחיד, נוכל לראות את מרד גיל ההתבגרות כדחף היפרדות מהאם ומהאב גם יחד. עולה בדעתי שגם הרעיון של ניטשה של המתת האנושות את האל, היא ביטוי לעמדה סמלית אדיפלית של הריגת הבן את האב.
ואולם, בספור היווני אדיפוס נלחם באביו הקונקרטי ולמעשה לא נאבק עם דמות האב בנפשו ועם ערכי האב, כפי שלא נאבק במפלצת האמהית, הספינקס, כדי להיפרד ממנה. רוברטו קאלאסו אומר: "המפלצת יכולה למחול לגיבור אשר הרג אותה, אך היא לעולם לא תמחל לגיבור המסרב לגעת בה" (קאלאסו 1999: 289).
פרויד שולל בציניות את הפרוש של יונג את תסביך אדיפוס:
"השינויים ששינה יונג בפסיכואנליזה יוצאים מתוך כוונה לסלק את הצדדים הדוחים שבתסביכי המשפחה [...] הליבידו המיני הוחלף במושג מופשט, שעליו אפשר לומר כי הוא נשאר טמיר ונעלם בעיני חכמים ושוטים כאחד. תסביך אדיפוס משמעותו אינה אלא "סמלית", האם המופיעה בו פירושה – מה שאינו ניתן להשגה, מה שהאדם אנוס לוותר עליו לטובת התפתחותה של התרבות; האב, הנהרג במיתוס של אדיפוס, הוא האב "הפנימי", שאדם צריך להשתחרר ממנו כדי להיעשות עצמאי. [...] לאמיתו של דבר קלטה האוזן מתוך הסימפוניה של ההתרחשות העולמית כמה צלילי תרבות עליונים, אך אטומה הייתה מלשמוע את מנגינת היצר הכבירה-ההיולית". (פרויד [1912] 1988:227-228).
ואמנם יתכן כי יונג התכחש מדי לדרמה האינצסטואוזית המינית במשפחה, וכמו פסיכולוגים אחרים בזמנו, וכמו פרויד עצמו, כמעט שלא התייחס לנזק של גילוי עריות ממשי במשפחות (נצר 2019-2020).
לצד אפשרות זאת, יש לציין כי היחסים בין פרויד ליונג היו רוויים קונפליקטים אדיפליים: פרויד לא היה יכול לשאת את הרעיונות החדשים של יונג ונוצר מאבק ביניהם, כאשר יונג שנועד על ידי פרויד להיות יורשו הרוחני (הבן הסמלי) יצא נגדו ובסופו של דבר יחסיהם נותקו. היתה זו מערכת יחסים של אב-בן, ללא הצלע השלישית של הקונפליקט האדיפלי, לפי פרויד, שהיא האם הנכספת. האירוניה היא שפרויד התנגד לרעיון החדש של יונג על קיומו של לא מודע קולקטיבי, כשלמעשה עצם הטענה של פרויד שבנפש כל אדם קיים אותו תסביך מסוים שנעוץ במיתוס, היא למעשה אישור לקיומו של ארכיטיפ כלל אנושי שמקורו בלא מודע הקולקטיבי.
מבט חדש של הפסיכואנליזה על תסביך אדיפוס
במחצית השנייה של המאה העשרים התרחש בפסיכואנליזה שינוי במהלך הפרשני שנע מהמניע המיני של התסביך האדיפלי אל מניע רגשי, בין-אישי, ונע מהפרשנות הקונקרטית של תסביך אדיפוס, אל משמעותו הסמלית, שדומה מאד לזו של יונג: הפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים רואה את הזיקות האדיפליות כזיקות מורכבות של אהבה בין הילד להוריו ורצון בבלעדיות על האם וסילוק האב המתחרה על אהבתה; ההפך קורה אצל הבת לגבי האב, אולם בלי לייחס משמעות מינית לזיקות אלה. בטלהיים צמוד לדרמה המשפחתית האישית הקונקרטית (בטלהיים [1975] 1980).
הפסיכואנליטיקן אריך פרום מסכים עם התיאוריה של פרויד בספרו 'פסיכואנליזה ודת' (פרום [1950] 1964), אך טוען כי בבסיס התסביך לא עומד דחף מיני, אלא צרכים פסיכולוגיים של אינטראקציה בין-אישית ורצון עמוק יותר (שבסיסו ברצונות ילדות) להישאר מחובר לדמויות מגוננות. פרום רואה בתהליך ההתפתחות של כל אדם את התקת האנרגיה הנפשית מההתמכרות לאם-אחות ומהמערכת המשפחתית הסימביוטית אל המערכת החברתית והאידיאלים שלה. בספרו על אגדות ומיתוסים (פרום [1949] 1973) מבקש פרום להצביע על תובנות חברתיות שעולות מהמיתוס האדיפלי כנגזרות ממתחים בין תפיסות מטריארכליות לפטריארכליות. לטענתו יש לקרוא מיתוס זה לא בהקשר של המאוויים המיניים אלא יותר בהקשר של היבטים בסיסיים בזיקות בין-אישיות ויחסן לסמכות. פרום מציין את היעדרם של תיאור רגשות של משיכה ארוטית או אהבה חושנית מצד אדיפוס לאימו. לכן הוא בוחר לקרוא את המיתוס לא כסמל לאהבה שיש בה גילוי עריות בין אם לבנה, אלא כסמל למרידת הבן בסמכותו של האב במסגרת המשפחה הפטריארכלית.
במשך השנים, בעיקר אצל לאקאן, מתפתחים בפסיכואנליזה מושגים של האב הארכאי והאם הארכאית שקיימים בנפש הילד כקיימות פרי-היסטורית עוד לפני המפגש עם האב-האם האישיים. מושגים אלה חופפים למושגי האב והאם הארכיטיפיים של יונג. מעניין שפרויד עצמו בספרו 'טוטם וטאבו' ( [1912] 1988) מזכיר "אב קדמוני מהפילוגנזה" אבל לא מפתח את הרעיון. לאקאן מציע פרשנות סמלית לתסביך אדיפוס שבה האב הוא בעל תפקיד סמלי והליך הסירוס של הילד מקביל לכניסתו של הילד אל הסדר הסמלי של האב. האב מגן על הילד מפני סכנת היבלעות על ידי האיווי של האם. על ידי הפרדה ביניהם מעניק האב לילד את איסור גילוי העריות כמו גם את שאר איסורי החברה ובכך מאפשר לילד להיכנס אל הסדר הסמלי שהאב מסמל. כך הופך האיחוד עם האם, האובייקט האבוד, לפנטזמה אשלייתית של שלמות שמשמרת את זיכרון האחדות הדמיונית עם האם (בנימיני 2009). ידוע שלאקאן הושפע מיונג וייתכן שהושפע ממנו גם בפרשנות הסמלית לסיפור אדיפוס.
עמדה סמלית דומה מבטא גם הפסיכואנליטיקאי הנס לוואלד. הוא טוען שתסביך אדיפוס אינו מונע על ידי הדחפים המיניים והתוקפניים של הילד, אלא הוא במהותו התגוששות בין הדורות, מלחמה לחיים ולמוות על אוטונומיה, על סמכות ועל אחריות. כלומר, זהו מאבק על עצמאות ואינדיווידואציה. רצח ההורה הוא התגלמות הדחף להיעשות לאינדיווידואל אוטונומי ואילו משאלות אינצסטואליות מייצגות לדעתו את הצורך של הילד האדיפלי לאחדות עם האם, שקיים בו-זמנית (1979 Loewald )12 . הפסיכואנליטיקן מקסים בן אמו מסכם שהתובנה החדשה בפסיכואנליזה היא שההתנסות עם התסביך האדיפלי מאפשרת לילד להטמיע את כללי היסוד של התרבות: איסור על גילוי העריות וטאבו על רצח, ובמיוחד על רצח אב והאם: "בכל עת מתקיים בנפש מעין דחף להדיח את האב הארכאי, לנטרל ולרצוח אותו, מפני שעצם קיומו נוגד את המהות של הדחף. הדחף לרצוח את האב הארכאי שווה למעשה לדחף לשוב ולחזור לחיק האם הארכאית, דחף לבטל את הנפרדות, דחף לבטל כל תסכול, דחף לשוב ולחוות את העונג המירבי של הסימביוזה הראשיתית אם-תינוק." (בן-אמו 2019: 29). בן אמו מוסיף כי "תסביך אדיפוס מעניק למערכת הנפשית יכולות גבוהות יותר לנהל מצבי חרדה, ובכך תורם במידה רבה לקוהסיביות פנימית ולשליטה עצמית [...] בעת המעבר לתפקוד אדיפלי נחנך לראשונה מנגנון התרעה נפשי מקורי ויעיל המכונה "חרדת סירוס" [...] בזכות מנגנון התרעה זה האני יהיה כעת מסוגל, הרבה יותר טוב מבעבר, להתכונן לקראת האיום של ההצפה הרגשית הגועשת, להיכנס לכוננות ספיגה ובכך לחסוך לעצמו שימוש במנגנוני התמודדות קיצוניים ומגבילים (פיצול, פירוק, השלכה וכדומה) (שם. עמ' 25).
פשר אדיפוס לפי המחזה 'אדיפוס בקלונוס': ההבט האינטגרטיבי
"בחיים הפרטיים אין להיכנע לייאוש בגלל / שגיאותינו וחטאינו, מפני שאין העבר חתום / והוא זוכה למשמעות שמעניקים לו מעשינו / המאוחרים". (מילוש 2013: 316).
המשך קורותיו של אדיפוס עד מותו מסופר במחזה 'אדיפוס בקולונוס' שסופוקלס (1999) הוסיף למיתוס הקדום המתואר במחזה הראשון שלו, 'אדיפוס המלך'. זו גירסתו של סופוקלס שאינה מוכרת בגירסאות קודמות של כותבי המיתוס. מעניין שסופוקלס עצמו היה כבן תשעים, לקראת מותו בקולונוס, כשכתב את המחזה העוסק בתהליכי הכנה למוות. אפשר להניח שכתב מתוך תובנותיו ותהליכי הנפש שלו לקראת מותו. עלילת המחזה: אדיפוס מגיע יום אחד לחורשת האריניות, אלות הנקמה והקללה שהפכו לאומינדות, האלות "נוטות החסד", והן מאפשרות לו לשהות בחורשתן שבפרוורי אתונה. תושבי המקום, שזהותו נודעה להם, דורשים ממנו לעזוב, כדי שלא יחלל את המקום בטומאתו. בסופו של דבר, עקב התערבות תזאוס, עתה מלך אתונה, נשאר אדיפוס במקום. הוא משקם עצמו ומחדש גדולתו כקדם. בשלב הזה הוא הופך מאומלל וטמא לאיש בעל שיעור קומה, זקן חכם, אמיץ, נחוש, סמכותי ותקיף. הוא עובר מהפך של התפייסות עם עצמו מתוך תובנות למעשיו. בהשפעת האלים נוכחותו מביאה חסד והאורקל קובע שהעיר בה תקבר גופתו תהיה מבורכת והעיר תזכה בניצחון. רגע לפני מותו אף כמו נפקחות עיניו, והוא מוביל אחריו את תזאוס ומראה לו את מקום הקבורה המיועד לו. מקום קבורתו של אדיפוס לא נודע לקהל הרחב.
האנליטיקן היונגיאני אדוארד אדינגר (2001 Edinger,) מציין שהמחזה השני פותח במגיפה שמחפשים את פישרה. המוטיב של המגיפה או הבצורת בארץ מופיע גם באגדת המלך ארתור, אחרי שארתור נפצע, וגם במיתוס היווני של חטיפת פרספונה, שבעקבותיה הטילה אמה דמטר בצורת על הארץ. זה מצב של חולי, אבדן אנרגיה, וריקנות נפשית שהם נקודת מוצא לתהליך החיפוש הפנימי: האבירים מחפשים את הגביע הקדוש שיביא מרפא למלך ודמטר מחפשת את בתה שתחדש את פריון האדמה. כך גם במחזה זה: בעקבות המגיפה אדיפוס מתחיל תהליך של חיפוש ושינוי פנימי.
אחרי שגלה מתבאי אדיפוס נודד ממקום למקום13 . נדודים מאפיינים את תהליך החיפוש הפנימי של האינדיבידואציה. אדינגר (שם) אומר שאדם לא ימצא את היחס הנכון אל העצמי הפנימי אלא אם יהיה במצב של חסר. חסר זה, שכאן הוא המגיפה והגלות, הוא שהופך את הנדודים למסע חיפוש. הנפילה לשאול של הכרת החטא, העיוורון והגלות אצל אדיפוס הם שלב לקראת מודעות חדשה14. גדולתו היא יכולתו לקחת אחריות למעשיו ולקחת אחריות לגורל העיר. כשהוא יוצא לגלות הוא מוותר על ההיבריס ועל האגוצנטריות שאפיינו אותו, והוא זוכה בהארה פנימית ובכוחו של העוורון15 המוליך אל עמקי הראיה הפנימית ואל שלב רוחני גבוה יותר.
גם הפסיכולוג רולו מיי, מהאסכולה האקסיסטנציאלית, רואה את ההיבט ההתפתחותי שבמחזה השני, 'אדיפוס בקולונוס'. לפיו (1991), בשלב זה ניתן לראות את ההיבט המרפא והאינטגרטיבי של העלילה, שלדבריו, הפסיכואנליזה הפרוידיאנית התעלמה ממנו, כשהתבססה על החלק הראשון בלבד של 'אדיפוס המלך'. ההיבט האינטגרטיבי הוא כשאדיפוס מגיע לתובנה שאמנם הוא אחראי על מעשיו אבל אינו אשם; שעשה מה שעשה מתוך אי ידיעה ולא מתוך פגם בטבעו; כי הרג את זה שעמד להרוג אותו וגם לא ידע מי הוא, לכן על פי החוק ידיו נקיות. כמו כן חוק העיר הוא שקבע שיוקסטה תהיה אשתו כאשה-שי על הצלתו את העיר ולא הוא שחשק בה.
פרויד היה עסוק במשולש היחסים אב-אם-בן, במניעים המיניים והכוחניים במשפחה, ולא עסק בשאלת מהות האשמה שמקבלת מקום כה חשוב בסיפורו של אדיפוס. הפילוסוף ז'אק דרידה כותב על האשמה: "האשֵמה הלא היא תבאי. זו תבאי אשר, בבלי דעת, תבאי הלא-מודעת, הלא-מודע-עיר, הלא-מודע בלב הכרך, הפוליס, הלא-מודע הפוליטי (זו הסיבה לכך שההאשמה מפלילה מבלי להפליל: איך מעמידים למשפט לא-מודע או עיר, כאשר לא זה ולא זו יודעים לערוב למעשיהם?); זו תבאי, אם כן, הנושאת, בבלי דעת, באחריות לפשע. הלא-מודע (של) תבאי נעשה אשם ללא סליחה בחטאיו של אדיפוס, בגילוי העריות ובהפקרתו של אדיפוס. [...] החוק של העיר הוא אשר, בלי לרצות ובלי לדעת, דחף אותו לפשע" (דרידה 2007: 76). התייחסות זו אל המיתוס של אדיפוס שונה לגמרי מזו של פרויד. בעוד פרויד ראה במיתוס את התגשמות המאוויים הלא-מודעים של הבן כלפי הוריו, דרידה מדבר על הלא-מודע של העיר, כלומר הלא-מודע החברתי-קולקטיבי, שהוא האחראי והאשם.
הגירסה של סופוקלס היא הגירסה הראשונה שבה אדיפוס מעוור את עיניו מתוך אשמה. בגירסאות קודמות הוא לא עיוור את עיניו ואף נשאר למלוך בתבאי. בגירסה זו לראשונה מופיעה האשמה, תודעת החטא והצורך לכפר. הגירסאות הקודמות עסקו בחשיבות שמירת ערכי תשתית של הקולקטיב: החברה, העיר והמשפחה, ולכן בכורח ביחסי כבוד של בנים להוריהם (בהתאם, בניו של אדיפוס קוללו בגרסאות אלו כי זלזלו בו). לעומת זאת, אצל סופוקלס הדגש הוא על אשמה המוליכה לאחריות היחיד לגורלו ותהליכיו (מזור 2011: 49). להבנתי, המהלך של אדיפוס מהחצי הראשון של חייו המתואר ב'אדיפוס המלך' אל החצי השני של חייו המתואר ב'אדיפוס בקולונוס' הוא המהלך התודעתי של האנושות כולה, שעוברת מחיים קולקטיביים אל חיי אינדיבידואציה.
תודעת החטא והאשמה היא שלב חשוב בהתפתחות תודעת האדם. התרבות נוצרת על ידי המודעות לטוב ורע מתוך אכילת פרי עץ הדעת. מודעות זו מאפשרת את התפתחות המוסר והבושה ואשמה הנובעים מכך. אולם דגש יתר של התרבות המערבית על האשמה אפשר לממסד החברתי והדתי לשלוט בהמונים על ידי החוק הקולקטיבי. שליטה זו מונעת את התפתחות האינדבידואליות. הוגה הדעות מרדכי רוטנברג מדגיש שפרויד השפיע על התרבות המערבית, בכך שראה את האדם מעוגן בחטא האדיפלי, שמשחזר את החטא הקדמון של אכילת הפרי. בכך פרויד העצים את העמדה היהודית-נוצרית הרואה באדם נידון לאשמה, בעוד שני ה"חטאים" מבטאים, לדעתו, את המרד ההכרחי נגד האב (רוטנברג 1994: 99), שאינו אמור להיות מקור לאשמה כי הוא חיוני להתפתחות. רוטנברג סבור שהתרבות המערבית ההיהודית-נוצרית מבוססת אפוא על נוירוזה קולקטיבית של אשמה על הדחף לאינדבידואליות. התפיסה הבעייתית הזו גורמת לאדם המערבי להיות אדם נוירוטי מלכתחילה. ידועה אמרתו של פסקל שהנוצרי הוא אדם חולה.
המחזה עוסק בתהליך שאדיפוס עובר באופן ההתמודדות עם האשמה. בתהליך זה אדיפוס משלים עם מעשיו ומתפייס עם עצמו ועם הסובבים אותו. זו התפייסות עם הקיום הבלתי נמנע של הצל הלא-מודע והחטא הנובע ממנו – חטא ההיבריס, חטא רצח האב וחטא האינצסט עם האם. אדינגר אומר שזו טעות אוניברסלית כמעט של האגו לקחת אחריות אישית טוטלית לסבל ולכישלונות שלו. זו יוהרה לחשוב שהאדם אמור לקחת אחריות מלאה, ועל כן גם אשמה מלאה, על הכוחות הארכיטיפיים הלא-מודעים של הגורל והנפש שמופעלים בו, מעבר ליכולתו לאחריות, למודעות ושליטה בכוחות אלה. התוצאה של אחריות יתר זו היא דחייה עצמית ואשמה על החולשה והסבל. תהליך דומה, למעשה, מתקיים גם במצב של דיכאון. ולכן, הכרה בחולשה ובכישלון כחלק מהגורל האנושי, כהתגלמות של האל הסובל (ישו), ולא כחטא ומקור לאשמה - מאפשרת לאדם נקודת מבט שונה לגמרי. גם החסידות רואה באחריות יתר, במוסריות יתר ובאשמה עצמית ביטוי לגאוות יתר ( נצר 2011: 246).
אדיפוס שבראשית חייו היה מונע על ידי הכורח לדעת, מגיע בסוף חייו לידיעה הבוגרת של מגבלות הידיעה האנושית ומגבלות השליטה בחייו. התפייסותו של אדיפוס עם גורלו מתאפשרת, לדעתי, על ידי נוכחות האירניות שבחורשת קלונוס: האירניות היו רודפות בסיוטים וביעותים עד שגעון את אלה שביצעו רצח בקרובי-דם. לפי הגירסאות הקדומות כל הקללות שנובאו על ליוס ואדיפוס הן קללות האירניות. אמנם המיתוס לא מספר לנו שהאירניות רדפו את אדיפוס אחרי שגילה את חטאיו, אבל ניתן לומר שבאופן מטפורי הוא נרדף על ידן ולכן עיוור את עצמו. מול מצב זה, המהלך שאדיפוס עובר בקלונוס הוא של ריכוך עמדת הסופראגו הנוקשה ממידת הדין הגברית למידת החסד הנשית, כמו האירניות, שמסופר עליהן ששכנו בחורשה בקלונוס, שאדיפוס בא לשכון בה. הן עברו תהליך שינוי-התמרה מאלות נקם לאלות שנוטות חסד למתחננים אליהן בבקשת רחמים (אייסיכלוס 1990). היחס של אדיפוס לעצמו ויחס האֵלים אליו עובר אפוא תהליך זהה, מדין לחסד (נצר 2019: 407). "האלים שהפילו אותך תומכים בך עכשיו" – אומרת לו בתו איסמנה.
לא במקרה אדיפוס עובר תהליך השלמה עם עצמו בחורשת האירניות שהפכו ל"נוטות החסד". בהקשר זה נזכיר שאדיפוס התינוק ניצל על ידי הרועה שריחם עליו. הרחמים ששרתו את נפשו בתחילת חייו שבים בסופם: הרחמים של הרועה משתלבים עם רחמים לעצמו, בסוף המחזה, כיסוד של רחמים-חמלה בנפש, שמתגייס כנגד כוחות ההשמדה. הרועה קרוב לטבע, לאינסטינקטים הטבעיים שטרם הושחתו על ידי התרבות, כמו שפרסיפל שראוי לקבל את הגביע הקדוש, הוא איש כפרי שגדל קרוב לטבע16.
מסופר שתזאוס הוא היחיד שתמך באדיפוס הזקן המגורש ואימץ את רוחו, והיחיד שליווה אותו אל מקום מותו, ונתן מחסה לבנותיו של אדיפוס לאחר מות אביהן. מעניין שתזאוס, שהיה בראשית דרכו אדם אגוצנטרי שפוגע באחרים17, הוא המלווה התומך של אדיפוס, וזאת בשלב שבו תזאוס עצמו השתנה והפך להיות מסייע לאחרים18. תזאוס מסמל, אפוא, את היכולת להכיל את החטא-הצל ואת היכולת לעבור טרנספורמציה: אלה היבטים חדשים שמופעלים בנפשו של אדיפוס.
לפי המחזה, גם הרמס, מורה הדרך של הנשמות, מוליך את אדיפוס אל מקום קבורתו ביחד עם אלת השאול. הרמס הוא השליח של האלים לאדם, וכמו אלת השאול, הוא מסמל את הדיאלוג בין האלים והאדם, דהיינו, בין המודע והלא-מודע, ומכאן להגשמת תהליך האינדיבידואציה. הוא גם מורה הדרך אל המוות בהיותו מזוהה עם כארון המסיע את המת בספינתו אל ארץ המתים (נצר 2004: 237). נראה שהליווי של הרמס הוא מעין אישור לכך שמהלך חייו של אדיפוס קיבל את הנחייתו הפנימית הנכונה דרך תהליך ההתפייסות עם גורלו19.
הלווי של תזאוס והרמס מתרחש רק במחזה 'אדיפוס בקולונוס', בסוף חייו, כשהם מלווים אותו לקראת מותו. לגיבורים אחרים היה מורה דרך שהוא אל מלווה או דמות אנושית שמנחה אותו בעצותיו ומעניק עזרה ממשית במהלך משימות חייהם20. בחצי הראשון של חייו, בִמקום הנחיה של מורה דרך כיצד לפעול מבלי להינזק, ולהוציא לפועל את גבורתו, אדיפוס הופעל על ידי הנבואות של האורקל – שירצח את אביו וישכב עם אמו, שהן גזר דין כפוי של הגורל ולא הנחיה.
דרידה מתייחס לסופו של סיפור אדיפוס, כשאדיפוס מבקש מתזאוס, שמלווה אותו אל מקום קבורתו, שלא יספר לבנותיו ולשום איש על מקום קברו (הסודיות של מות אדיפוס האב מהדהדת לנו גם את הסודיות של מקום קבורתו של משה, האב הרוחני, מביא החוק האלוהי). לפי דרידה "הסוד בדבר מקום קבורתו של האב המת הוא המקור של המסורת. [...] האב, מקור החוק מכונן חוק נסתר בהסתירו את מותו (של החוק, של האב) בהיעדרו. סוד המוות (היעדר קיומי) הקרוב כל כך לסוד הטרנצנדנטיות (היעדר מטפיזי). לאב המת החסר מקום קבורה, החסר חלקת קבר, לא נותר אלא מקום אחד, מקום אוטופי ואנרכי: בפנימיותו של האדם" (דרידה, 2007: 14)21.
סופו של אדיפוס מופלא ובא ללא כאב ומחלה. הוא אומר לבנותיו שקשה להפרד אבל זה קל יותר על ידי מלה אחת – אהבה. השליח שמביא את בשורת מותו של אדיפוס אומר שדברי אדיפוס האחרונים היו שהאהבה היא המשחררת אותנו ממשקלם וכאבם של החיים. כוונתו לאהבה בינו לבנותיו שמלוות אותו בעיוורונו. ליווי זה הוא המאפשר לו, לראשונה בחייו, קשר רגשי, שהוא בו בזמן גם קשר עם ההבט הנשי בנפשו22. החיבור הבוגר ליסוד הנשי-הרגשי בנפש, שיונג כינה 'אנימה', הוא חלק ממשימות האינדיבידואציה במסעו ההתפתחותי של הגבר. בשלב הזה מתרחשת טרנספורמציה בנפשו כאשר מתוך הארכיטיפ האמהי השלילי ששולט על גורלו בראשית חייו (הספינקס ואמו יוקסטה) נגאלת האנימה. השלב הראשוני של התפתחות האגו הוא הספרציה מהאם שמתרחשת כמאבק נגד ההיבט הבולעני של האם הגדולה. במהלך תקין של התפתחות, אחרי מאבק הההיפרדות מההבטים האמהיים-דחפיים-רגשיים של האם כדי לבסס את גבריותו, על הגיבור לשוב ולהתחבר אל ההיבטים הנשיים בנפשו. זו גאולת האנימה 23. אצל אדיפוס לא התרחש תהליך תקין של התפתחות, שכולל מאבק באם ובבבולענות שלה, כי מלכתחילה ננטש על ידה והופרד ממנה ואחרי כן מתוך אי מודעות שכב איתה כאילו שב אל רחמה. ואולם האירניות שהפכו לאומינדות המיטיבות, וכן בנותיו של אדיפוס, הן היסוד הנשי במחזה שבאמצעותן מתאפשר לאדיפוס לחבור לאנימה, ליסוד הנשי בנפשו.
ואולם, גם בשלב הזה יש הבט טרגי: בניגוד לקשר הרגשי החדש עם בנותיו, הקשר לבניו נשאר בעייתי. אדיפוס כועס על בניו שזנחו אותו כשגלה מתבאי, ומקלל אותם שיהרגו זה את זה, וכך גם קורה: שני בניו של אדיפוס נאבקים על הירושה ואדיפוס מקלל אותם על שזנחו אותו שיהרגו זה את זה במלחמת אחים24. ניתן לראות שאדיפוס יוצא לא רק נגד אביו אלא גם נגד בניו. יתרה מזו, ביחסו אל בניו הוא משחזר את יחס אביו אליו (תסביך ליוס), שדן אותו למיתה. אדיפוס למד לסלוח לעצמו אבל לא לבניו. במובן הזה אין בו השלמה והתפייסות מלאים שחוברים למודעות החדשה בשלב האחרון אצל הגבור במחזה הטרגי ( קרוק 1986).
דרך ההתרחשויות במחזה, ניתן לראות שהאלימות והתחרות בין הגברים בדור הראשון משוחזרת גם בדור השני. הבנות שמלוות את אדיפוס בעוורונו למעשה מקריבות את חייהן האישיים בטפול באב. הגורלות של ילדיו נקבעים על ידי אדיפוס עצמו, אב דומיננטי שקובע כך את גורל ילדיו. ממבט פמיניסטי אציין שהדגם של הבנים הנלחמים והבנות המיועדות לטיפול במשפחה – הוא הדגם הפטריארכלי הבעיתי שמוצב כאן עבור התרבות המערבית.
כאמור, המחזה הראשון, 'אדיפוס המלך', מבטא את התפיסה שהגורל צפוי מראש והוא מתייחס לדרמה שביחסי הבן עם ההורים. לעומת זאת, יש לציין שבמחזה השני, 'אדיפוס בקלונוס', מופיעים תכנים שלא נחזו על ידי האורקל. כך מוענקת לאדיפוס החרות לעצב את גורלו והכרעותיו מתוך המוסר האישי שלו. בתפיסה היונגיאנית השילוב של שני המחזות יחד מתאר את הקיום האנושי של מהלך האינדיבידואציה, שבו האדם נדרש מחד להתמודד עם הארכיטיפים המעצבים את גורלו, ומאידך להשתחרר מהם במידת האפשר ולבחור את הכרעותיו הערכיות האינדבידואליות. פרויד ביסס את התאוריה שלו על התסביך האדיפלי על המחזה הראשון של סופוקלס25 שמסתיים באדיפוס שמעוור עצמו, באקט חריף של סרוס-עוורון עצמי, ולא התייחס להמשכה של הדרמה שמאפשרת תהליכים התפתחותיים חשובים של אחריות אישית, וקבלת הצל המוליך באופן בלתי נמנע לחטא. (נצר 2011: 255).
במיתוס של אדיפוס כולו מתקיימים המוטיבים הארכיטיפיים המאפיינים של תבנית מיתוס מסע הגבור במעגל החיים: איום ההשמדה ההורי, היתמות, הנטישה, הנכות – הגבור הנכה-הפגוע – הרגל הפגועה. ההורים הכפולים, המאבק הבודד לגורלו, הבסת המפלצת, ההיבריס, הדחף למודעות, הנפילה והפגיעה, הסבל, האשמה, ובסוף מודעות חדשה, התחדשות וחסד והתכוננות למוות.
אדיפוס הוא גבור טרגי כי מעשיו הנראים מלכתחילה כנצחון הרואי (הריגת בעל המרכבה שחסם את דרכו, פענוח החידה ונישואין למלכה כפרס נצחון) מתבררים כמשגה שנבע מניבוי הגורל. לפי אדינגר, הכוח לשאת את הגורל נובע מן הבשלות, שהיא הבגרות המוסרית המלאה, וזו נובעת מהידיעה אשר באה דרך הסבל.
בדבריו, אדינגר מבחין בין הגיבור המיתולוגי לגיבור הטרגי, כשהוא רואה באדיפוס את הגיבור הטרגי. הגיבור המיתולוגי שרוי בתווך בין האגו והעצמי, כאשר יש בו יותר מרכיבים מהאגו (ששואף לחזק את כוחו) ופחות מהעצמי (שפועל למען מימוש אוטנטי של מהותו). לעומתו, הגיבור הטרגי הומני יותר. אין לו כוחות על והוא בעל מגבלות שלכדו אותו בפיתוי הגורל הארכיטיפי, שמונע על ידי דחפים כלל אנושיים, והוא מתמודד עם תבוסה (72: 2001 Edinger). אדינגר מתאר ארבעה שלבים בדרכו של הגיבור הטרגי, שבהתאם להם הוא רואה את גורלו של אדיפוס: 1. האגו מובס. 2. הגיבור סובל. 3. הגיבור מתאבל על התבוסה. 4. הגיבור מצוי במצב של תאופניה, שהיא שיבה מהצער אל שמחת הלידה מחדש (שם, עמ' 69). הלידה מחדש אצל אדיפוס היא תהליך הטרנספורמציה שלו בסוף חייו, שמקרבת אותו למימוש העצמי.
המודעות החדשה, ההתחדשות, הבשלות המוסרית וההתפייסות מרכיבים יחד את ההיבט האינטגרטיבי, שפודה את האדם מהמיתוס הרודפני של 'האדם האשם', ומעביר את הדגש מ"הכל צפוי" אל "הרשות נתונה". זה השלב בו אדיפוס יכול להבין שהתשובה לחידת החיים אינה התשובה השטחית של 'האדם' כנתון פוטנציאלי של שינויים גופניים מהולך על ארבע כעולל, אל הולך על שתיים כבוגר, ואל הולך על שלוש כזקן נתמך במקלו (אותה תשובה שניתנה לספינקס); אלא 'האדם' העובר תהליכים נפשיים עמוקים, האדם המתהווה, המשתנה, הסובל, המתפתח, המבשיל מילדות לבגרות ולזיקנה.
גם הפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט (2006) סבור שאין לשים את הדגש בסיפור אדיפוס רק על האשמה של ראשית חייו, אלא גם על המשך מסע חייו שמוליך אותו, לאחר הגלות מתבאי, להגשים ולממש את העצמי במלואו, בעקבות ידיעת האמת, במהלך האחרון של חייו. קוהוט מרחיב את תחומי הפסיכואנליזה ומציב את האדם באשר הוא מעבר למשולש האדיפלי של החטא, האשם והעונש, ורואה את עיקר מהותו ביסוד הטרגי הכרוך בשיקום העצמי משיברונו ובאיחוי הקיומי של רוחו באמצעות החתירה לחיות את חייו על פי תבנית העצמי הגרעיני שלו. האדם הטרגי של קוהוט אינו האדם האשם של פרויד, נוסח אדיפוס, שהוכרע על ידי כוחות ומאווים יצריים לא מודעים ראשוניים שנובעים מזיקת עבר לא פתורה (כפי שמתואר במחזה הראשון), אלא אדם שמונע על ידי כוחות עתיד מודעים לקראת הגשמת עצמיותו (כפי שמתואר במחזה השני), כשהטרגיות נעוצה בקשיים הגדולים שיש להתמודד איתם כדי לממש את העצמיות.
המבט המקיף על חיי אדיפוס לאור הנרטיב של חטא וכפרה, סבל וגאולה, חופף לנרטיב של מוות ותחיה בתהליכי הטבע ובגורלו של היחיד. לפי מבקר התאטרון פרנסיס פרגוסון (סגל 2007: 95), יש להבין את המיתוס של אדיפוס על רקע התרחיש המיתי הפגאני שמתואר על ידי חוקר התרבות ג'יימס פרייזר (2004): הריגת המלך והחלפתו מקבילות למות עונות הטבע והתחדשותן. פרגוסון סבור שסיפור הייסורים והגאולה המיתולוגי של הגיבור בטרגדיות נובע מהתפיסה המיתית הקדומה בה יש זהות בין המלך לבין אל הצמחיה שמת ונולד. לפי תפיסה זו, הבריאות והפריון של החברה והאדמה תלויים בבריאות והתנהגות המלך. לכן, אומר פרגוסון, אדיפוס מלך תבאי חייב להקריב את כס המלוכה כדי לעצור את המגפה ומלך אחר בא במקומו. אני סבורה שתפיסה מיתית זו מתאימה לעידן הקדום שבו עדיין אין ליחיד אחריות אינדיבידואלית לגורלו. המלך הוא האל והגיבור כאחת, והוא מייצג לחברה את העצמי הקולקטיבי, ועליו משליכים גם את הצל, גם את האחריות של האגו, וגם את העצמי הרוחני, ולכן הוא האחראי-אשם וגם השעיר לעזאזל והגואל. גיבורי הטרגדיה בספרות משמשים עבורנו בתפקיד דומה, ייצוגי. ואולם, הריטואל הקדום של החלפת המלך ("המלך מת - יחי המלך") משרת את הקיום ההישרדותי של החברה, בעוד סיפורי הטרגדיה, שהם למעשה תחליף מפותח יותר של הריטואל הקדום, כיוון שהגבור שלהם עובר תהליך התפתחותי, אמורים לשרת את המודעות העצמית והגאולה של הצופים בה, כלומר, של כל צופה וצופה.
לפי חוקר המיתוסים רנה ז'ראר (סגל 2007: 149) אדיפוס אינו הגורם למגפה אלא קורבן תמים של המגפה, שהיא מטפורה לאלימות שפשתה בחברה. החברה הופכת אותו לאשם, מתוך צורך בשעיר לעזאזל, ואז נוצר המיתוס של אשמתו של אדיפוס. מכאן נראה לי שאפשר לראות באדיפוס גבור אנלוגי לישו. הוא מופיע כגואל תבאי כשפתר את חידת הספינקס, והוא גואל את תבאי מחדש כשהוא מעוור-מעניש את עצמו ומַגלה עצמו מתבאי כדי שהמגפה בתבאי תיפסק. במובן הזה הוא גואל וקרבן כמו ישו. הוא שעיר לעזאזל של החברה שמשלם מחיר על מגפת העיר על ידי הענשה עצמית והגליה וכך גם מציל את העיר, ובכך נושא עליו את חטאי החברה, כמו שנאמר על ישו שהוא מכפר על חטאי בני אנוש.
אפשר לראות אנלוגיה נוספת בין ישו ואדיפוס: אדיפוס וישו, שניהם בסכנת השמדה עם לידתם: הורדוס רודף את ישו וליוס רודף את אדיפוס. שניהם גם נאמנים לאמת הפנימית האוטנטית שלהם. ישו נאמן לדעותיו על אמונה ואדיפוס לרצון לדעת את האמת. אדינגר רואה בשניהם את התגלמות תהליך האינדיבידואציה (Edinger 1992). ספורו המיתי של אדיפוס מכיל בו אפוא מורכבות של תהליכי חיים הרבה יותר ממה שפרויד ראה, כשצמצם את גורלו לספור החצי הראשון בלבד של חייו. פרויד התייחס לבעיה ולא לפתרונה.
המבט של ג'יימס הילמן – הטיפול האדיפלי
לפי הילמן, המיתוס של אדיפוס קיים בתשתית הטפול הפסיכואנליטי. אדיפוס מגיע אל האורקל מאפולו שהמסר במקדש שלו הוא "דע את עצמך", והאורקל מציע לו תובנות. באופן דומה, קורה שבטיפול אפולו שולח חץ של תובנות פתאומיות למטפל. תובנות אלה מרשימות ומסנוורות אותנו כמטפלים, וכך גורמות לעוורון, כי עוד לא ברור מה הביא אותנו לתובנה. בטיפול האנליטי יש יסוד אדיפלי, כי כמו אדיפוס אנחנו, כמטפלים, חותרים לאמת ולאט לאט מגלים אותה, ובו זמנית גם עיוורים לחלקי אמת במטופל ובנו, עוורון שנובע מעצם קיומו של הלא-מודע. כך גם מנקודת מבט של מטופל: החיפוש שלנו אחר עצמנו, אחר הזהות שלנו (מי אנחנו?) מתחיל בעיוורון, באי ידיעה, שמובילה לגישוש דרכנו כמו בצומת דרכים. כמטופלים אנחנו מתייחסים לחלומותינו כמו לאורקל שמספר לנו מי אנחנו; כמו אדיפוס, כל מטופל מגלה בטיפול את משאלותיו הכמוסות הציליות ונבהל מהן.
התרפיה המערבית, שכאמור, יש לה יסודות אדיפליים חזקים, מקורה בתרבות יוון. זאת, בעוד בתרבויות אחרות התרפיה מבוססת על טקסים שמאניים, תופים, טכניקות נשימה הינדואיסטיות, מדיטציות, סקס טנטרי וסמים. הילמן אומר שאנחנו ב"כנסיית המוּדעוּת", חושבים שחקר המודעות והבנת העצמי הם הדרך היחידה לגאולה. הוא סבור שעלינו לחדול להתייחס לחיים כחידה, כי זו גישה מפלצתית (הספינקס המפלצתי מביא את החידה) ושכדאי בהחלט לחיות חיים שאינם תחת חקירה עצמית. לפי הילמן, הפסיכואנליזה צריכה לסלק את העוורון של ההיבריס המנופח שטמון בה. הבעיות לא תמיד נעוצות בילדות, מודעות והקשבה לאורקל הן לא תמיד הפתרון; עמדה זו, לפי הילמן, היא בגדר דלוזיה והיבריס.
בהתאם לכך הילמן רואה את המחזה השני, 'אדיפוס בקולונוס': אדיפוס כבר אינו האינקויזיטור הזועם. הוא שואל את בתו שאלות רבות במקום להיות פותר חידות. הוא כבר לא נסמך על האורקל של אפולו שהוא מכוער בעיניו. כך, אדיפוס עובר מפיקחותו אל עולם של מגע וקשר. מראייה וחוכמה אבל גם מעיוורון רוחני של היבריס כגואל ומאובססיה בעניני משפחה הוא עובר לידיעה מסוג אחר. העיוורון שלו ושל תרסיאס מתחלף בעיוורון של אנטיגונה, עיוורון שמקורו בדמעות. לאור זאת, אדיפוס הופך מגואל העיר למברך העיר.
בנוסף, מתואר קשר חיובי בין אדיפוס ותזאוס מושל קלונוס. תזאוס המלך מסכים להעניק לו הגנה בעיקר בזכות מעמדו כמלך בעבר ומתוקף ההבנה שלא בצע את פשעיו בכוונה תחילה. זה קשר חיובי הומוארוטי בין גברים לעומת משיכתו ההומוסקסואלית ההרסנית של ליוס בראשית העלילה אל הנער כריסיפוס. אדיפוס נותן את ברכתו לתזאוס כשכוח ברכתו נובע מכניעתו לחולשתו. הוא אומר: "כשאני כלום ערכי עלה".
קלונוס מתוארת כמקום של טבע, צפורים, עצים, פירות, קולות מים. הכל נמצא ואין דברים סמויים. זו לא ארצו של האל ארֶס הלוחם אלא ארצם של האלים הרמס, דמטר ופרספונה. אדיפוס נמצא עם בנותיו וזו ארץ האנימה שמשמעותה נשמה . הוא מבקש מבנותיו לגעת בו והוא נוגע בהן. בארץ האנימה אין חשיבות לידיעה ואמת אלא לשמיעה, למגע, לטבע, לנאמנות ובעיקר לאהבה. אני סבורה שאדיפוס זוכה לחום רגשי מבנותיו שהוא לא קיבל בינקותו מאמו. הילמן רואה את המעבר של אדיפוס מעיסוק בידיעה וחקירה עצמית רציונלית אל ארץ האנימה החוויתית כמודל נכון עבור התודעה המערבית בכלל27. דבריו אלה משתלבים עם טענתו של הילמן שאין לפרש ולהמשיג את דימויי החלום אלא לחוות אותם (39 : 1977 Hillman)28. כמו כן דבריו של הילמן משתלבים עם המגמה העכשווית בפסיכותרפיה לעבור מדגש על חקירה אנליטית (היבט הגברי) אל אמפתיה רגשית (היבט נשי) כלפי המטופל.
מונחים
- אינדיבידואציה – תהליך ההתפתחות שבו היחיד חותר לקראת שלמותו ואחדות ניגודיו, לקראת הגשמת ייחודו ומימוש העצמי שלו.
- אגו-אני – מרכז התודעה והמוציא לפועל של פוטנציאל העצמי. התפתחות והתגבשות האגו-האני מתרחשות בעיקר בתחילת החיים.
- אנימה – במקור היסוד הנשי בנפש הגבר. זהו היסוד המגשר בינו לבין מעמקי הלא-מודע, אל הרגש, האינטואיציה, הטבע, התחושות, וגם היסוד המאפשר קִרבה ביחסים אנושיים. כיום מתייחסים לאנימה גם כיסוד הנשי-הרגשי באישה. לפי הילמן, באנימה מודגש רגש האהבה.
- ארכיטיפים – אבני היסוד של הלא-מודע הקולקטיבי. מהווים תבניות יסוד ראשוניות של תפיסה, דימוי, רגש וחשיבה, והם משותפים לאנושות כולה בכל הדורות. הם כעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, בעלי קיום אובייקטיבי.
- לא-מודע קולקטיבי – שכבת הנפש הקדומה, הכלל-אנושית, המוּלדת, אשר בה טמונים הארכיטיפים
- העצמי – הארכיטיפ המרכזי שמסמל את כוליות הנפש. יעדו של תהליך האינדיבידואציה, המוליך אדם לממש את מודעותו ואת ייחודו ומהותו במלואם. כך שהעצמי, בבחינת השגחה פרטית, שולח את האדם לממש את גורלו האישי.
- צל – החלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, כולל בעיקר את התכונות הנחשבות שליליות.
הערות
- הארוע הזה שגרם לקללתו של ליוס אינו מתואר אצל סופוקלס וגם פרויד לא עסק בו.
- ראו גם נצר 2019-2020: 209.
- במצרים העתיקה הספינקס זכרי. בארופה הוא מסמל ישות עתיקה, טרום אנושית וחידתית ובעלת איפיון נשי, שמסמלת את הכוחות הארכאיים הלא-מודעים של הלא-מודע הקולקטיבי.
- במקרא זו חידתו של שמשון לפלשתים. על מלכת שבא מסופר שניסתה את המלך שלמה בחידות (זקוביץ 2005). קיימת גם סוגה ספרותית של חידה ( פגיס 1986). גם שאלות הקואן בזן-בודהיזם הן חידות בלתי פתירות ומגמתן לעמת את האדם עם אי-יכולתו לפענח את חידת הקיום. גם חלומות מיוחדים נחשבו לחידות שיש לפענח. אלא שחלומות הם שפת הלא-מודע ואילו החידות נובעות מהתודעה והן נעות בין שעשוע-תעלול לבין מבחן חניכה. התעללות.
- אינצסט הוא תרגום לטיני לגילוי עריות.
- האם הגדולה היא הארכיטיפ של האמהות, היא מתגלמת באלות הקדומות ובאמהות האנושיות ובקיום הטרום תודעתי. כאלת חיים יש בה פן חיובי פרוגרסיבי שתומך בהתפתחות וכאלת מוות יש בה גם פן שלילי רגרסיבי שפועל נגד ההתפתחות ומגמתו לבלוע חזרה את מה שנולד ממנה.
- יונג מסביר שהספינקס נשלחה לתבאי על ידי הרה. הספינקס היא בתה של אכיאדנה, שנולדה מגאיה האם הבראשיתית שהזדווגה עם טרטארוס אל השאול. אכיאדנה עצמה היא אמן של המפלצות כימרה, סקילה, הגורגונות ועוד. היא הזדווגה עם בנה הכלב המפלצתי וממנו נולדה הספינקס. זה מסביר למה הספינקס היא סמל כל כך נורא של האם הגדולה הבולענית.
- שבתאי צבי משיח השקר הפר את חוקי גילוי העריות ולטענתו מימוש גילוי העריות מביא את הגאולה. היה זה היבריס משיחי.
- זאת לעומת המיתוס הנוצרי 'הנבחר' שתומס מאן (1962) מביא, שבו יש חטא אינצסט כפול ומכופל, אבל האם והבן החוטאים יכולים לכפר, הן על ידי סבל והן על ידי עשית צדקה, ולהגיע למדרגת קדושה (נצר, 2019-2020).
- ביום כפורים בתפילת מנחה קוראים את פרשת גילוי עריות מספר ויקרא יח. אומר הפרשן של בעלי התוספות: "ולמה קורין בפרשת העריות? מפני שנפשו של אדם חושקת בעריות יותר מכל העברות, על כן מזהירין על זה ביום הכפורים שהוא יום קדוש ונורא" (מגילה דף לא עמ' א).
- מה משמעות גילוי העריות של אדיפוס עם אמו? כילד נטוש על ידי אמו, ייתכן שהתקיימה באדיפוס ערגה מתמדת לאם החסרה, שהביאה אותו להימשך מבלי דעת ולהינשא לדמות מבוגרת ממנו, דמות אם, שמימשה את רעב הילד לאמו.
- דיון על כך ראו גם אצל נצר 2019-2020.
- גם קין רוצח אחיו ואורסטס שרצח את אמו קליטמינסטרה, במיתולוגיה היוונית, גולים-נודדים אחרי חטאם.
- גם אצל הרקולס ידיעת האמת של מעשיו (שרצח את אשתו ובנותיו מבלי דעת בתוך התקף טרוף) הכרחית כדי שיוכל לחפש דרכי כפרה ושינוי. כששבה אל הרקולס צלילות דעתו, אמפיריון מגלה לו את האמת על מעשי הרצח שלו. כשהבין מה עשה רצה להתאבד, כמו יוקסטה אמו של אדיפוס, אבל תזאוס שכנע את הרקולס לא לקחת נפשו בכפו אלא להיות חזק ולסבול. גם אדיפוס בוחר שלא להתאבד.
- כמו אצל המשורר הומרוס שהיה עוור, הנביא תיריסיאס ושמשון.
- הרועה הוא גם דמות המנהיג: משה, דוד וישו היו רועי צאן לפני שנבחרו להיות מנהיגים, כשדאגתם לצאן היתה הוכחה ליכולתם להנהיג בדאגה נכונה את עמם. הרועה הוא אפוא סמל למורה הדרך הפנימי שקיים בנפש מלכתחילה.
- תזאוס זנח את אריאדנה אהובתו, וגרם מבלי דעת למות אביו, כששכח להניף מפרש לבן המבשר על שובו לבית הוריו, ואז אביו חשב שבנו מת והפיל עצמו למים.
- תזאוס גם סייע להרקולס להתמודד באומץ עם חטא רצח אשתו ובנותיו ולכפר עליו, במקום להתאבד.
- המיתולוגיה היוונית מפרטת במיוחד את תהליכי עיבוד האשמה והכפרה של שלושה גיבורים: אדיפוס, אורסטס והרקולס. בשלושת המיתוסים האלה החטא הוא רצח של בן משפחה, החוטאים מכירים באשמתם כלפי החברה, כלפי הזולת וכלפי מצפונם כאחת, והם סובלים ומתייסרים בגינה. במובן זה הם גיבורים מפותחים, משום שיש להם רגשי אשמה, ושלושתם זוכים בסופו של דבר בכפרה, בחסד ובחנינה.
- אודיסאוס ופרסאוס מלווים על ידי הרמס ואתנה שמעניקים להם עצות וחפצים מסייעים. תזאוס מסתייע באריאדנה ויאזון במדיאה.
- הציטוט מתוך המבוא של אלי שיינפלד לספר של דרידה.
- הליווי הנשי הכפול אחרי הנפילה מזכיר את הליווי של ישו על ידי אמו, דמות הפיאטה, ועל ידי מרים מגדלנה.
- ראו: על הגבור גואל העלמה ראו נצר 2011: 137.
- קיימת גירסה קדומה לפיה אחרי התאבדותה של יוקסטה אדיפוס נישא לאשה אחרת וממנה הוליד את ילדיו. לפי הגירסה שילדיו נולדו מיוקסטה, הם טמאים מהיותם פרי גילוי עריות, וזו אחת הסיבות האפשריות שאדיפוס קילל אותם.
- למעשה גם יונג לא מתייחס למחזה השני.
- הילמן מרבה לכתוב על האנימה וחשיבותה. האנימה עבור הילמן אינה רק היסוד הנשי הרגשי אלא הנשמה עצמה. והיא מזוהה עם אהבה.
- מכתביו האחרים נראה שהילמן מבקש שהתרבות המערבית תעבור מפונקצית החשיבה המודגשת במדע ובתרפיה אל פונקציות של רגש, תחושה ואינטואיציה, מהחשיבה הרציונלית אל טריטורית האנימה הנשית וחשיבת הלב (הילמן 2021).
- קיימת מגמה דומה בפרשנות הספרות. חוקר הספרות ראובן צור מעודד את הקורא לא לדעת אלא להרגיש, הוא מעודד להתקשרות ראשונית אינטימית, אינטואיטיבית ורגשית ובלתי אמצעית עם הטקסט הספרותי לפני שהוא מתייחס לטקסט באופן קוגניטיבי. (עינת-נוב, 2021).
מקורות
אייסכילוס. 1990. נוטות החסד. תרגום אהרן שבתאי. שוקן.
אליאדה מירצ'ה. [1971] 2000. המיתוס של השיבה הנצחית. תרגום יותם ראובני. כרמל.
אלתרמן נתן. 1971. ארבעים שירים. הקבוץ המאוחד.
בטלהיים ברונו ([1975] 1982). קסמן של אגדות, תרגום: נ' שלייפמן. רשפים, עמ' 91-94.
בנימיני יצחק (2009). השיח של לאקאן, רסלינג.
בן-אמו מקסים. 2019. האקטואליות של התסביך האדיפלי. פסיכואקטואליה. רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. אוקטובר גליון 76. עמ' 25-30.
גולדברג לאה. 1960. משירי הבן האובד. מתוך: מוקדם ומאוחר. ספרית פועלים.
דרידה ז'אק. 2007. על הכנסת האורחים. תרגום דניאלה יואל. רסלינג
הילמן ג'יימס. 2021. מחשבת הלב ונשמת העולם. תרגום מור קדישזון. בבל.
זקוביץ יאיר. 2005. 'אביעה חידות מני קדם': חידות וחלומות-חידה בסיפורת המקראית. עם-עובד.
מאן תומס. 1962. הנבחר. תרגום מרדכי אבי-שאול. ספרית פועלים.
מיי רולו. 1991. הזעקה למיתוס. תרגום לילית ברקת. שמעוני.
מילוש צ'סלב. 2013. מה למדתי מז'אן הרש. אור יום. מבחר שירים. תרגום דויד ויינפלד. חושן.
מזור מעיין. 2011. אדיפוס – לידתו של מיתוס. כרמל.
נוימן אריך. 1963. פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש. שוקן.
נצר רות. 2004, מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן.
נצר רות. 2011. מסע הגיבור. מודן.
נצר רות. 2019. מסע הגיבורה – מסע האישה אל עצמיותה. מודן.
נצר רות. 2019-2020 . מיתוסים ומציאות: על גילוי עריות (incest), חטא וגאולה. מארג. כתב עת פסיכואנליטי. כרך ט. עמ' 199-236.
סגל רוברט. 2007. תאוריות של מיתוס. תרגום תמי אילון-אורטל. רסלינג.
סופוקלס. 1981. אדיפוס המלך. תרגום אהרן שבתאי. שוקן.
סופוקלס. 1999. אדיפוס בקולונוס. תרגום אהרן שבתאי. שוקן.
סטיינר ג'ורג'. 2001. אראטה. תרגום יוסי מילוא. עם-עובד.
פגיס דן. 1986. על סוד חתום: לתולדות החידה העברית באיטליה ובהולנד. מאגנס.
פרום אריך ([1950] 1964). פסיכואנאליזה ודת, תרגום: ש' שיחור, ר' רביד. ספרי דנה.
פרי נתי. 2018. היבריס ואינצסט בחלומות במיתוסים ובמעשיות עממיות. אתר המכון לפסיכולוגיה יונגיאנית.
פלובר גוסטאב. 1992. שלשה ספורים. אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים. עם עובד.
פרויד זיגמונד .[1913] 1988. טוטם וטאבו: ומסות אחרות. תרגם: חיים איזק. דביר.
פרויד זיגמונד. [1909] 2003. הנס הקטן. תרגום מרים רון. קיבוץ רמת יוחנן-ספרים.
פרייזר ג'ימס. 2004. רצח המלך האלוהי. מתוך: ענף הזהב – על המגיה והדת. תרגום יותם הראובני. הוצאת נמרוד.
קאלאסו רוברט. 1999. נישואי קדמוס והרמוניה. תרגום מאיטלקית אלון אלטרס. הוצאת מחברות לספרות.
קוהוט היינץ. 2006. פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם. תולעת ספרים.
קרוק דורותיאה. 1986, יסודות הטרגדיה, הקיבוץ המאוחד.
רואי ביטי. 2019-2020 . אנושי ועל-אנושי מדי. מארג. כתב עת פסיכואנליטי. כרך ט. עמ' 433- 443.
רוטנברג מרדכי. 1994. נצרות ופסיכיאטריה. אוניברסיטה משודרת.
Edinger Edward. 1992. Christ as Paradigma of the Individual Ego.in: Ego and Archetype. London: Shambala.
Edinger Edward. 1994. The Eternal Drama: The Inner Meaning of Greek Mythology. Boston. Shambala.
Edinger Edward. 2001. The Psyche on Stage .Toronto: Inner City Books
Jung Carl Gustav. 1956. Symbols of Transformation. Collected works. Vol 5. .N.Y; Bollingen Series.
Hillman James. 1977. Re-Visioning Psychology. N.Y. Harper & Raw.
Jung Carl Gustav. 1959. Aion. Collected works. Vol 9 ii. .N.Y; Bollingen Series.
Karl Kerenyi and James Hillman. 1995. Odipus Variations . Studies in Literature and Psychoanalysis. Spring Publucations. Woodstock. Pp 115-129.
Loewald Hans. 1979. The waning of the Oedipus Complex, Journal of the American Psychoanalytic Association, 27: 751-775.
Neumann Erich. 1971. The origins and history of consciousness. Princeton University. N.J.
