כשהזמן עמד מלכת
מחשבות על ממד הזמן במצבים מנטליים ראשוניים42
אלינה שלקס
פרק מתוך הספר 'אימת הנפילה' מאת אלינה שלקס בהוצאת רסלינג
הקדמה
"אוי ואבוי! אוי ואבוי! אני מאחר נורא"! ]...[ אבל כשהוציא הארנב שעון אמיתי מכיס המקטורן שלו, והביט בו, ואחר כך רץ לו הלאה, קפצה עליסה על רגליה; כי באותו רגע הבריקה במוחה המחשבה, כי מעודה לא ראתה קודם ארנב שיש לו כיס במקטורן, או שעון שאפשר להוציא מן הכיס, ובוערת מרוב סקרנות רצה אחריו על פני השדה, ולמרבה המזל הספיקה לראותו מזנק אל מעמקיה של מאורת ארנבים גדולה מתחת למשוכה. עוד רגע - ועליסה גלשה אחריו, בלי לחשוב גם לרגע (קרול, 1989: 14-12)
לא רק השעון של הארנב בעליסה בארץ הפלאות מרמז על ממד הזמן שבו עוסק הסיפור, אלא גם ריצתו המהירה, המסמלת את חץ הזמן הליניארי, זה שיעמוד בניגוד לכל ההתרחשויות שיקרו בתוך הסיפור, שבו הזמן, המרחב וההיגיון של האירועים מתרחשים על פי חוקים של זמן אחר (פרוני, 2004ׂׂ). אותו זמן אחר, הן במובן של משך (duration) והן במובן של פרספקטיבה של תהליכים הכוללת בתוכה אינטגרציה של עבר, הווה ועתיד (1979 ,Colarusso), מעסיק את החשיבה האנושית מראשיתה.
היות שהנושא רחב ומורכב מאוד, בפרק זה בחרתי להתהלך במסלול פרטי, בין היבטים המעסיקים אותי בנושא זה. המסלול שאתהלך בו נע בין המאמץ הקיים בעבודות אומנות לפענח את חוויית הזמן הסובייקטיבית וללכוד את איכויותיה החמקמקות והמנוגדות ובין מצבים קליניים שבהם לממד הזמן יש בולטות מסוימת. במצבים אלה חוויית הזמן הסובייקטיבית נעשית אפֶקט בפני עצמו (1983 ,Hartocollis), או חלון שדרכו אפשר להתבונן ולהבין חוויות פנימיות אחרות. בעזרת המקרים הקליניים, אני בוחנת את חוויית הזמן כשבור ומקוטע, כחוויה של אל־זמניות, ואת ההתייחסות הנוקשה, החזרתית והמעגלית לזמן הנתפס כקפוא. לדעתי, לעיתים ההתייחסות לזמן היא מטפורה למציאות פנימית שרבדיה נגישים פחות ברגע נתון. ההכרה של חוויית הזמן הסובייקטיבית יכולה להעמיק את הבנת הרבדים הנפשיים העמוקים האלה ובה בעת ליצור אפיק שדרכו המטופל יכול לגעת בהם. בד בבד האופן שבו המטפל חווה את הזמן בנוכחות המטופל וממשיג חוויה זו עשויים ליצור כלי נוסף וייחודי להבנת המציאות הפנימית של המטופל.
ממד הזמן ביצירות אומנות אחדות
בעבודתו של רנה מגריט "משך זמן מפולח" (La durée poignardée, 1938)43 מתקיים מפגש רב־עוצמה בין השעון המונח ללא תנועה, שמחוגיו המצוירים מציינים רגע נתון, ספק זזים ספק עומדים, ובין הקטר המנסה לדהור קדימה, שעה שהוא תקוע בתוך הקיר, מצב
השולל במציאות את פוטנציאל דהירתו. כותרת הציור (באנגלית: "Time Transfixed") מקפלת בתוכה דו־משמעות: זמן מפולח או זמן משותק (קפוא), המעבה את משמעות תנועת הזמן. הזמן המפולח (trans) הוא כתנועת החץ המפלח את האוויר, ומנגד לזמן יש מאפיינים של קיפאון (fixed). בהשראת סיפורו של אדגר אלן פו "הבור והמטוטלת" ("The Pit and the Pendulum, 1842") צייר יאצ'ק ירקה תמונה מצמררת שכותרתה "דמדומים בחדר הילדים" ("Twilight and the Nursery, 1990")44 על ציור זה כתב ירקה:
זו תמונה שניבאה את העתיד. ציירתי אותה מייד לאחר לידתו המיוחלת של בני. היא התכוונה להיות תמונה של ערב שקט בחדרו של ילד. ניתן היה לשמוע רק את רשרוש העלים ואת תקתוק השעונים. באותה עת לא הבנתי שהמטוטלת מהתקרה יורדת באיטיות, בדיוק כמו בסיפור של פו "הבור והמטוטלת." המטוטלת נגעה בבני ב־9 באוגוסט .1993 החדר נותר שקט מאז (Yerka, 1994: 36)
כך הציג ירקה את זמן הטראומה (אובדן בנו:) הזמן כאינקוויזיטור ממית ומותיר מציאות רגשית שבה הזמן הרגשי שלאחר אובדן עמד מלכת וקפא. דארן אולמונד (Almond) הוא אומן אנגלי שברוב עבודותיו הוא מתמקד בניסיון לתעד חוויות הקשורות למעברים ולמשך של זמן, תוך כדי לכידת הצופה בחוויה עצמה. ביצירתו "קטע של זמן ממשי" ("A Real Time Piece, 1996"), הוא בנה קשר וידאו בין הסטודיו שלו לאולם התערוכה והציג ללא הפסקה (7/24) את הסטודיו הריק שלו שמשתנה בהשפעת גווני האור והצל במהלך היממה. באופן דומה בעבודתו "H.M.P Pentoville" משנת 1997 הוא חיבר תא ריק בכלא פנטונוויל למכון לאומנות מודרנית בלונדון, וכך המחיש את איטיות הזמן שחווה האסיר, בעוד הצופה בעבודה זו הופך לאסיר של העבודה עצמה (2005 ,Grosenick & Riemschneide ). בעבודה "זמן ביניים" (2000 ,"Meantime")45, בנה אולמונד שעון דיגיטלי עצום ממדים על גבי מכלית ענקית והפליג בה מלונדון לניו יורק במשך שישה ימים, כשכל הזמן הציג השעון את זמן גריניץ'.
באופן אחר האנה דרבובן ,(Darboven) אומנית מגרמניה, יצרה אומנות מוקפדת עד כפייתית שבה עיקר העיסוק הוא קטלוג, ספירה וארגון זמן. בסדרת עבודות הנקראת "לכתוב זמן" Writing Time" 46" היא אספה תאריכים בלוח השנה וארגנה אותם לפי חוקים מתמטיים שמצאה ביניהם, שעה שיצרה משטחים ומבנים עצומי ממדים, זהים ומוקפדים, שבתוכם נוצרו ייצוגי זמן שונים, לדוגמה, זמן אישי וזמן חברתי, בניסיון לשמר כל רגע של התרחשות ולמצוא מעין אשליה של שליטה וחוקיות בתהליכים אישיים ובין־אישיים.
בתערוכה "בעניין הזמן" שהתקיימה בשנת 2007 במוזאון לאמנות עכשווית בהרצליה הוצגה העבודה "זית ירוק" 47"2003 ,Green Olive" , של האומנית הבוליביאנית נרדה אלוורדו (Alvarado) בעבודה זו ביקשה האומנית מקבוצת שוטרי תנועה לחסום ציר תנועה ראשי בעיר הבירה הסואנת, לה פאס, באמצעות צעידה, כשכל אחד מהשוטרים החזיק צלחת ועליה זית ירוק. חסימת התנועה ארכה דקות אחדות, ובזמן הזה נעמדו השוטרים בשורה לרוחב הרחוב וכך חסמו את התנועה. במעמד זה נדרש כל שוטר לאכול את הזית שבצלחתו. בתום האכילה עזבו השוטרים את הכביש והתנועה חזרה לקצבה הסואן הרגיל. העמדה הומוריסטית זו ביטאה את המתח והניגוד שבין הקצב הפרטי לקצב החברתי־ הפוליטי, כששומרי החוק והסדר (השוטרים) הפרו את הסדר לטובת צורך אישי־פרטי (אכילה,) וחוויית זמן העצירה הושפעה מההקשר שבו היא התרחשה.
עוד הנגדה מעין זו הוצגה באותה תערוכה בעבודת וידאו של האומן הישראלי אהד פישוף (2005) ששמה "הליכה איטית ללונגפלייר" (" Slow Walk for Longplayer").48 ב־21 ביוני ,2005 היום הארוך ביותר בשנה, חצה פישוף את גשר לונדון הסואן בהליכה איטית מאוד. במשך תשע שעות, 43 דקות ו־25 שניות, החל משעות הבוקר העמוסות, הלך פישוף באיטיות על הגשר, בקצב המנוגד להליכה המהירה והעניינית של חוצי הגשר. יצירתו של פישוף הייתה מחווה לציון יום השנה החמישי ליצירה המוזיקלית של ג'ם פיינר "Finer, 2000) "Longplayer) שאורכה אלף שנים. יצירה זו מתנגנת מאז ה־1 בינואר 2000 בחמש עמדות שונות ברחבי העולם ואמורה להמשיך להתנגן ללא הפסקה ובלי לחזור על עצמה עד לסיומה המתוכנן ב־31 בדצמבר 2999 .
לדעתי, רוב העבודות שהוזכרו כאן ממחישות אימה פרימיטיבית הקיימת בתוכנו, משל הזמן (הליניארי) הוא יצור בעל כוחות מאגיים העלול לבלוע אותנו בחוקיות התנהלותו ועקיבותה. לא פעם חרדת המוות האורב לכולנו יוצרת ניסיונות "ללכוד את הרגע," בבחינת כך יהפוך הרגע לנצחי ויכחיש את סכנת התקדמות הזמן אל סופיותו. בד בבד קיימים גם ניסיונות לשלוט על מהלכי הזמן, כאילו ניתן להקפיאו או להאריכו לעד, באמצעות בניית מערכים סבוכים של צפייה מאורגנת בהתרחשויות שמשתרעות בזמן, או באמצעות ניסיונות של ארגון, קטלוג קפדני ומציאת חוקים ברצפים ובהתרחשויות אנושיים. לבסוף, בעבודות אחדות שהצגתי לעיל העצימו האומנים את הניגוד הקיים בין חוויות זמן ומקצבים שקיימים בין זולת לזולת. נושא זה רלוונטי הן מבחינה התפתחותית והן מבחינה קלינית.
ממד הזמן בעבודה הטיפולית
בעבודות האומנות המיקוד בממדי הזמן השונים נמצא בחזית היצירה. אך בעבודה הטיפולית, אף על פי שהחשיבה התאורטית שלנו רוויה במושגים בעלי קונוטציה טמפורלית (לדוגמה, רגרסיה, היזכרות, פרוגרסיה, פיקסציה, כורח החזרה [repetition-compulsion] שלבים התפתחותיים, העברה וכולי,) ההתייחסות של מטופלינו ושלנו לממד הזמן היא לרוב פריפריאלית, ולא פעם התייחסות זו נמצאת על סף תודעתנו ובוודאי שלא במרכז ההתבוננות שלנו.
הסיטואציה הטיפולית ספוגה במשמעויות של זמן: אנו עובדים בשעות שיחידת הזמן שלהן היא לרוב קבועה ונמשכת חמישים דקות; לרוב קיימים מקצבים סדורים של רווחי זמן בין שעה לשעה; בדרך כלל כל שעה תחומה בגבולות זמן ותשלום ברורים, ואילו התהליך כולו פתוח, לכאורה נעדר ממנו ממד הזמן ,(timeless) או שהוא נע על צירי הזמן הלוך ושוב ללא מגבלה.
לדעתי, עיקר ההתרחשות של תהליך אנליטי טמון ביכולתנו להיות עם מטופלינו במצב של תנועה בלתי מורגשת או בתנועה שמנוסחת בין הזמנים, באופן לא ליניארי, במעין השעיה של זמניות. עוצמת ההתרחשות הטיפולית קיימת בהווה, במפגש בין המטפל למטופל, אך חוויית ההווה בתוך הטיפול מושפעת מטיב היחסים בעברו האישי של כל אחד מהנוכחים בטיפול (מטפל ומטופל) והיא גם משפיעה על תפיסת העבר ואף משכתבת אותו (retranscription) באמצעות תהליכים של בנייה בדיעבד של משמעות (coup-après)49 כך תפיסת העבר משתנה בד בבד עם התהליך המתהווה בשעה הטיפולית, ונוצרת חוויה חדשה של ההווה שתשמש כעבר חדש לרגעי העתיד.
לדעתי, מסגרת הטיפול טומנת בחובה ניגודים של אופנויות זמן (1989,Sabbadini), ושל תהליכים המתרחשים בעת ובעונה אחת בשכבות זמן שונות, וכך היא מזמינה, ולפעמים גם פורשת בפנינו, את מרקם ההתייחסויות של המטופל לזמן. לעיתים מרקם זה הוא צוהר שאינו מילולי החושף מציאות נפשית מורכבת ומעובה (condensation) דרך אופן ההתייחסות של המטופל הספציפי לזמן. כך האופן שהאדם חווה את ממדי הזמן נעשה כראי חד, מדויק ובלתי אמצעי לאופן הקיום שלו עם עצמו ועם זולתו ברבדים נפשיים שאינם מילוליים ושאינם ניתנים לחשיבה ולהמשגה. להערכתי, דווקא כשהזמן מצוי במרכז החוויה, כישות מובדלת ואף שולטת על העולם החווייתי, מתרחשת הפרעה בתנועה הטבעית והמתמשכת שלנו בין אופנויות זמן שונות. פעמים רבות בנקודה זו נחשפת חוויית שבר פנימי, שמקורותיה מצויים לרוב בזמן קדום בהתפתחות האישית. להלן אביא כמה דוגמאות קליניות שבאמצעותן אפשר להתבונן בחוויית זמן כשבור וכמקוטע (fragmented time) בחוויה של אל־זמניות (timelessness) ובהתייחסות נוקשה, חזרתית ומעגלית לזמן הנתפס כקפוא.
חוויית זמן כשבור וכמקוטע
נגה, אישה צעירה בת 28, הגיעה לטיפול בגלל היעדר קשרים בין־אישיים, תחושה שהיא אינה מובנת לאחרים והפרעת אכילה שהתבטאה בהתקפים שבהם טרפה כמויות אוכל עצומות ולאחר מכן הקיאה באופן יזום. חייה אופיינו בהתמקדות בעצמה, בתפקודיה השונים, במיוחד הגופניים וביצירות שיצרה, והם התנהלו כמו במעגל כמעט סגור שבו התקיים מעט קשר עם העולם החיצון. יחסיה עם בני משפחתה היו קלושים ותדירות המפגשים עימם הייתה דלה, כך שהתעוררה תחושה של היעדר סנכרון בין שפתה של נגה ובין שפת המשפחה.
נגה מילאה את שעות הטיפול במלל רב ומציף, ולא פעם התקשיתי לעקוב אחר רצף דיבורה. היא יצרה איתי קשר מהיר, שהמאפיין העיקרי בו היה האינטנסיביות של המבט ושל שאלותיה, כביכול ניסתה לאמוד את הבנתי את דקויות תיאוריה ובמיוחד את הבנתי מה חריג בה.
היא הרבתה לתאר את האוכל שאכלה, והפתיעו אותי תגובותיי הרגשיות כלפי תיאורים אלה. תחילה חשתי גועל רב, משל התמלאתי בבת אחת במסה של חומרים סותמים, חונקים ומקולקלים; בהדרגה עלו בי דימויים חזותיים מסרטים כמו הזלילה הגדולה (La Grande Bouffe, 1973)50, ובמיוחד דימוי חזותי אחד שחזר די בקביעות. כך בזמן שנגה תיארה את תיאוריה, אני דמיינתי את עצמי מסדרת מאכלים בשכבות מסודרות כמו מלצרית שמסדרת עֵרמת צלחות לגובה על יד אחת, זו מעל זו. שעה ששקעתי בדימוי הזה חששתי שמא תיפול צלחת מידי, אך בעיקר הייתי עסוקה בסידור השכבתי הזה, כאילו הייתה זו אקרובטיקה קונקרטית. דימוי זה התעורר כמעט אוטומטית בעת תיאוריה של נגה. אומנם בתחילה הייתה משמעותו רופפת מאוד בתוכי, אך משמעות זו הלכה והתבהרה במרוצת הזמן. ההתרחשות העיקרית והמשמעותית בינינו הייתה הצמא העצום של נגה להרגיש שאני חושבת אותה ובמיוחד מתארת במילים שלי, פלסטיות ככל שהיה אפשר, את מה שהבנתי עליה בכל רגע נתון, מתוך האינטראקציה בינינו.
כעבור זמן מה החלה נגה לספר על זמנים בילדותה שבהם נחשדה בפיגור שכלי (יכולותיה האינטלקטואליות גבוהות במיוחד). חשד זה עלה בסביבתה במיוחד נוכח שתיקתה אל מול שאלות שנשאלה. שתיקתה עוררה תהייה אשר למידת הבנתה את השאלה או יכולתה להתמודד איתה. לדוגמה, כשנשאלה "מה השעה"? היא לא הייתה עונה, כי הרגישה שעד שתאמר את התשובה השעה כבר תשתנה, כי הרי יעברו כמה רגעים בין השאלה לתשובתה. כנ"ל לגבי שאלה על גילה. עשה רושם שהיא לא ידעה את גילה, כי חשה שהוא משתנה מרגע לרגע, ולכן לא הייתה יכולה לתת תשובה מדויקת. כעבור תקופה נזכרה נגה במשחק שהייתה משחקת תכופות כשהייתה ילדה קטנה: היא הייתה נשכבת על הרצפה כאילו מתה, מפסיקה את נשימתה ושואפת להאריך את זמן אי־הנשימה, את זמן המוות המדומיין. באחד המשחקים הללו נזקקה אפילו להתערבות רפואית.
עיסוקה המרכזי היה לצלם את עצמה רגע אחר רגע, צפוף ככל שניתן, בניסיון ללכוד כל שנייה בלי להשאיר רווחים. מצילומים אלה יצרה עבודות שעקבו אחריה ובנו רצפים אין־סופיים של עצמה מתבוננת בעצמה.
בעת העבודה עם נגה התבהרו לי כמה מחשבות. ראשית, במהלך הטיפול התייחסותה לממד הזמן חשפה שכבה אחר שכבה ואפשרה הבנה שלא התאפשרה קודם לכן. באמצעות תיאור הקושי שלה כילדה לענות על שאלות פשוטות ודרך אופן התיעוד שלה את עצמה כמבוגרת, יכולתי לקלוט את עומק חווייתה שהזמן שבור, שכל רגע קיים בפני עצמו, ללא חוויה של קשר ורציפות בין רגע לרגע, בין עבר להווה ולעתיד, ושהחוויה הטמפורלית הזאת מגלה את עומק החוויה העצמית המקוטעת והמחוררת שלה, כאילו היא מאבדת את זהותה ברווחים שבין השניות.
שנית, נראה שהאוכל הרב שימש כאמצעי ליצור רצף אין־סופי, קונקרטי, ששואף לסתום כל חוויית רווח בתוכה. גם הדימוי שלי כמלצרית שמחזיקה ביד אחת את המאכלים שכבה על שכבה, משל היו צלחות, פעל בשתי שכבות: בשכבה אחת הוא החיה את חוויית שיווי המשקל השברירי שבעולמה של נגה ואת שיווי המשקל העדין שלי תחת ערמת החלקים הלא מעוכלים שהערימה עליי, שעה שאני מתאמצת לא "להפיל" אותה; ובשכבה האחרת הוא יצר דימוי בתוכי, חוויה של רצף שכבתי ומסודר בתוך עולם שנגה חוותה כמציף וכחסר רצף הגיוני. בדיעבד אני חושבת שהייתה בדימוי זה גם מידה של דיסוציאציה מחוויית הגועל המציפה שחשתי, כאילו תרגילי הלוליינות שדמיינתי הרחיקו אותי מפוטנציאל השקיעה במשהו שאין יוצאים ממנו, אלא אם מקיאים אותו. שלישית, משחקי המוות של נגה שימשו, לדעתי, אמצעי פרימיטיבי להתגבר על החוויה של רצף שבור. באופן פרדוקסלי המוות המתמשך שבשליטתה הפך לחוויה של חיות רציפה, מכיוון שהמוות היה ליצירה מתמשכת שלה שבה הזמן לא היה שבור, אלא נוצרה אשליה של היעדר זמן כמו שרק במוות יש, מצד אחד, ושל המשכיות, מצד אחר, היות שאותה מהות חווייתית נמשכה רגעים ארוכים. מתוך היכרותי את הרקע המשפחתי הסבוך שבתוכו גדלה נגה, לא התפלאתי שמשחק המוות הוא שיצר תחושת המשכיות, מכיוון שהוא שִחזר, להערכתי, חוויה מתמשכת של מוות נפשי בתוך אמה, ובישיבתה מול אמה, שלוותה באובדן של רצף פנימי חווייתי אצל נגה, נוכח היעדר רגשי מתמשך.
בשלבים אלה בטיפול, כשהדימוי החזותי שעלה בי שוב ושוב הלך והתבהר, ודרך הזיכרונות של נגה שעלו ועובדו בתוכי, התחדד הצורך העז של נגה בבניית רצף חווייתי דרכי. אין־ספור פעמים זכרתי, אספתי, מיינתי, תרגמתי, חיברתי, קישרתי בין חוויה לחוויה, בין רגע לרגע, בין תגובותיי לתגובותיה, בין התרחשויות בהווה של יחסינו ובין שברירי זיכרונות מילדותה המוקדמת ובין יחסיה שמחוץ לטיפול. מנעד ההתערבויות שלי שימש כפעולת תפירה איטית של מעטפת הזיכרון שבמשך שנים היו בה חורים עצומים שיצרו בה חוויה משל היא בנויה מקטעים בלתי מחוברים וחסרי משמעות.
לפני שארחיב על נושא חוויית זמן שבור ומקוטע, ארחיב מעט על התהליכים ההתפתחותיים של חוויית הזמן, כדי שמתוך הבנה זו אוכל לתאר את שורשי ההתפתחות של זמן שבור.
החשיבה האנליטית, על זרמיה השונים, רואה את היווצרות חוויות הזמן כתוצר התפתחותי של אינטראקציות בין־אישיות בשלבים המוקדמים של החיים51. גם חוויות של משך זמן וגם חוויות של פרספקטיבת זמן תהליכית בונות משמעות מחברת בין אירועים פנימיים לאירועים חיצוניים, והן נתפסות כנובעות מתהלכים מתמשכים של סנכרון, של התאמה ושל התמרה המאפשרים בהדרגה בידול בין האני לאחר.
כיום קיימת מחשבה שהייצוגים הראשוניים של זמן נוצרים בתוך הרחם באמצעות חוויות ראשוניות של מקצב (rhythm) וקביעות (constancy). המקצב מורכב מסדרה של נוכחות והיעדר, של יש ואין, והוא הבסיס הראשוני ליכולת לשאת שינויים והבדלים. בתוך הרחם שומע העובר כבר מגיל שלושה חודשים את מקצב קולות הגוף של אימו (פעימות הלב, רעשי העיכול ועוד) ואת רעשי קולה של האם ושל אנשים המתקרבים ומתרחקים במקצבים שונים. עקבות הזיכרון של מקצבים אלה יוצרים את מה שמאילו כינתה "אובייקט צלילי" (1995 ,Maiello), והם הייצוג הראשוני של האובייקט האימהי ושל תהליכיות ורציפות. הקביעות והמקצב, שהם בסיס האינטראקציה בין העובר לאימו, הופכים להיות השעון הביולוגי הקדום הנספג בגרעין הנפשי טרום הלידה (Mancia, 1981; 2001 ,Maiello).
אחרי הלידה חוויות הקצב ממשיכות להתבסס ולהתרחב, והן כוללות את מקצב היניקה (משיכה והרפיה), מקצב הנשימה, מקצב הערות והשינה, מקצב הרעב והשובע, מקצב הנוכחות וההיעדר, מקצב ההימצאות של האובייקט והפרידה ממנו52. הציר המרכזי בהתפתחות המוקדמת שלאחר הלידה הוא ההתמודדות עם הזמן שעובר בין התעוררות צורך ובין סיפוקו על ידי האובייקט53. החוויה הנוצרת בהמתנה הזו תלויה במידת היכולת של האובייקט להתאים עצמו לשלב ההתפתחותי של התינוק. כך בחשיבה הוויניקוטיאנית 54, בזמן אי־אינטגרציה (unintegration) מותאמת האם לצורכי התינוק התאמה טוטלית המאפשרת את התחושה של המשכיות ההוויה (going-on-being - מושג רווי בהתייחסות להקשר הזמן) בלי שהתינוק יחוש הפרעה פולשנית (impingement) שעלולה ליצור תחושות קשות של פירוק ושל פרגמנטציה.
בתחילת ההתפתחות קיימת בו־זמניות של העתיד וההווה, מפני שהמשאלה לסיפוק מתקיימת בד בבד עם הסיפוק, באמצעות האשליה האומניפוטנטית של התינוק וההיענות של האם. זהו זמן של התמזגות שבו קיימת חוויה של אל־זמניות. מתוך חוויה זו מתאפשר תסכול הדרגתי במינונים המותאמים ליכולת התינוק לשאת אותם. כעת נוצרים רגעי המתנה, שהם הבסיס הראשוני לנבדלות ולחשיבה, באמצעות העלאתו של האובייקט בדמיון, בעת היעדרו, תוך היזכרות בנוכחותו. מובן שהיכולת להמתין בלי לחוש חרדה מפרקת תלויה בידיעה הפנימית שקיים גבול סביר לזמן התסכול ושקיימת תפיסה של תהליכיות ושל היזכרות ראשונית בנוכחות האובייקט. כאן גם מניצים ניצנים ראשונים של אינטגרציה בין עבר, הווה ועתיד (1997 ,Priel)55. אם סיפוק הצורך ממשיך להיות טוטלי, משהו מהריגוש שבציפייה נעלם ולא מופעלת ההיזכרות באובייקט. לעומת זאת, אם זמן ההמתנה מתארך יותר מדי, יחסית ליכולתו של התינוק, נוצרת חרדה מפרקת, שאי־אפשר לעכל אותה מנטלית. בלשונו של גרין (2003 ,Green), האינטראקציה הסבוכה בין שני אנשים (אם ותינוקה) כוללת בתוכה "הטרוכרוניה קונפליקטואלית", דהיינו המפגש הטמפורלי בין האם לתינוק מכיל פוטנציאל של עימות בין ממד הזמן של האם ובין ממד הזמן של התינוק. לכל אחד מהם ממדים דומים (זמן הדחף, זמן האני, זמן העתיד המושפע מאיסורי העל־אני ,[super-ego] וזמן האחר שאיתו באים במגע), אך כל אחד מווסת באופן שונה, בהתאם לדרגת התפתחותו.
האם והתינוק נמצאים במעין משא ומתן אינטנסיבי זה עם זה: התינוק בתנועה פרוגרסיבית של הזדהות עם זמן האם, והאם בתנועה רגרסיבית של הזדהות עם משאלות התינוק. זמן הפנטזיה מווסת את האינטראקציה בין השניים כשהם אינם יחד. בעקבות המשא ומתן בין שני הזמנים האלה, זה של האם וזה של התינוק, נוצר זמן מעבר ( transitional time, בדומה למושג שטבע וינקוט [1953] transitional space/phenomenon [ "מעברי מרחב/תופעה"]) ההופך את זמן ההמתנה לזמן של ציפייה להתאחדות המחודשת. כשזמן ההמתנה והציפייה ארוך מדי, יחסית ליכולת ההמתנה, הזמן הפוטנציאלי נעשה זמן מת (dead time) שבו קיים ייצוג של היעדר ייצוג, מוות, היוצר את התשתית להיווצרות טראומה שלילית. כך נוצרת חוויית היעדר קבועה שמוחקת את היכולת לציפייה ואף לתפיסת נוכחות של האובייקט גם כשזו כבר קיימת56. אם כן, הגורם הטראומתי במצבים אלה אינו ההמתנה הממושכת או הניתוק מהאובייקט, אלא אובדן הייצוג שלו (2005 ,Botella and Botella). וכך, במקום שהאינטראקציה אם–תינוק תיצור פנטזיה של זיכרון משותף (כמו הפנטזיה של עור משותף [1989 ,Anzieu], ושל מעטפת זיכרון שבה קיימת תחושת רצף של האני, מעבר לרגעים ואירועים שונים, נוצרת מעטפת זיכרון מחוררת (1990 ,Enriquez).
בחשיבתו של ביון, בשלבים הראשוניים של ההתפתחות, ייצוג הזמן הראשוני קיים בנפש האם, והיא זו שבאמצעות תהליכי 57reverie יוצרת התמרה של התכנים הפיזיים והמנטליים של התינוק (1962 ,Bion). תהליך העיבוד הזה בנפשה של האם מאפשר את ההמתנה של התינוק. דנה ברקסטד־ברין (Birksted-Breen, 2003) כינתה את הזמן הזה "זמן הדהוד" (reverberation time). זהו הזמן הנדרש לתהליכים המתקיימים בתוך האם, המהדהדת בתוכה, מתוך עברה, את חוויות ההווה של התינוק שלה. בתנועה טמפורלית וספירלית היא מעכלת את התוכן המנטלי של התינוק. הזמן הזה מאפשר לתינוק להפנים בהדרגה את התחושה הראשונית של תהליכיות ושל המתנה.
אחזור לנגה. בתוכה התגבש עולם חווייתי מורכב מאין־ספור רגעים חסרי בעלות היסטורית, חסרי משמעות, חלקי חוויות חסרות פשר. להערכתי, אותו זמן המתנה שתיארתי לא פגש בחייה של נגה אובייקט חי מבחינה רגשית, וההמתנה הפכה לזמן מת, שבמשחקיה היא למדה לשחזר, אם כי בשליטתה. עולמה הפנימי התמלא בייצוג של היעדר, והוא הוביל לעיסוק בטקסים בעלי אופי כפייתי של איסוף קפדני ושל קטלוג פרטים ושברי זיכרונות. כך גם נוצרו נסיגה נרקיסיסטית והתנתקות מקשרים, בד בבד עם יצירת עולם שבו היא השליטה הכול יכולה. ברצותה היא החייתה את עצמה, וברצותה היא המיתה את עצמה. אך עיסוק זה לא ריפא את היעדר התחושה של רצף והיסטוריה אישית בעלת משמעות, ולכן, להבנתי, היא נזקקה להתקפי האכילה שמילאו את החורים שברצף הווייתה.
תקופה מסוימת עיקר העבודה הטיפולית התקיימה בהיותי תיבת תהודה המהדהדת בתוכי58 ולאחר מכן בשיח המשותף את חלקי חוויותיה של נגה. במצב זה נעדרת יכולת ההסמלה, שהיא הישג התפתחותי מאוחר יותר, כשהושגה היכולת לנפרדות בין האני לאחר, בין הקונקרטי לסימבולי. להבנתי, חלק רב מעבודתי התקיים ברמה טרום סימבולית, שספירו 1998( 1995, )Spero, כינה סימול 59.)symbolification( רמה זו מכינה את הקרקע להיווצרות עבודה סימבולית יותר שנעה בחופשיות בין זמני עבר, הווה ועתיד. נראה לי שהדימוי החזותי שנוצר בתוכי (החזקת מגדל הצלחות המלאות אוכל סדורות זו על זו בסכנת נפילה) שימש פוטנציאל פיגורטיבי 1990( ,)Enriquez, וכל עבודת התרגום של דימוי זה הייתה מעין תהליך של סימול, מה שהכין את הקרקע לעבודה סימבולית יותר. בכל השלבים האלה שימשתי גורם מאחה ומקשר, עד שהתבססו אצל נגה יכולות אלה וחוויית הקיטוע הלכה ופחתה.
חוויה של אל־זמניות
יואב, בשנות החמישים לחייו, פנה לטיפול עקב צורך להתמודד עם מערך היחסים במשפחתו המצומצמת והרחבה ולהבין את עצמו ואת החלטותיו בחיים, במיוחד בתחום המקצועי. מדובר באדם מתפקד, מעורה חברתית, מצליח בעבודתו במקצוע חופשי, יוצר קשר נעים, חם, בעל עולם פנימי עשיר ויכולת מילולית מצוינת. נראה היה כי הטיפול בו מתקדם בקלות ותוך זרימה אסוציאטיבית עשירה. אך עם התקדמות הטיפול החל להתבהר לי אזור בנפשו של יואב שבו מתנהל רובד ראשוני יותר, שהתגלה בעיקר דרך התייחסותו לממדי הזמן.
מתברר שיואב מבלה שעות ארוכות בלא מעש, ללא תחושה רגשית ברורה. הוא חי את הרגע ואינו יכול לעבור ולהתכוונן למשהו, אינו מתקדם בעבודות מקצועיות, ולעיתים קרובות שוקע זמנים ארוכים בתוך ציפה, במעין חלימה בהקיץ. במילים מדויקות, הוא תיאר כיצד בסתר ליבו הוא נהנה לחוש שהרגע נמשך ונמשך, שההווה בלתי נגמר, משל לא היה לפניו משהו ולא יהיה אחריו משהו אחר. יואב תיאר עולם שבו אין עתיד ואין השתנות, עולם שבו השימוש היום־יומי בסמים מעצים את חוויית ההווה המתמשך. זאת ועוד, התברר גם שכחלק מתחביב ארוך שנים יואב יצר מוזיקה שבה הקפיד על מונוטוניות, באופן כזה שלא ניתן לחוש שום מעבריות. בהאזנה למוזיקה זו יכולתי לחוות כיצד ההשתנות היא איטית כל כך, עד שהשומע מגלה רק בדיעבד שהוא נמצא במקום מלודי אחר. בהקשר אחר סיפר יואב כי הוא נוהג לקנות כרטיס פיס, אך לרוב אינו בודק את תוצאות ההגרלה, כי הן עלולות לקלקל את השקיעה בפנטזיה המתמשכת של הזכייה.
פרויד (1915) תיאר את חוויית האל־זמניות במאמרו על הלא־ מודע. הוא התייחס לכך שתהליכי הלא־מודע אינם משתנים כפונקציה של זמן, אינם מסודרים לפי סדר כרונולוגי ואין בהם התייחסות לזמן. גם בהתכתבות עם רומן רולן (פרויד, 1930) התייחס פרויד לחוויה נעדרת התייחסות לזמן כחוויה אוקיינית שבה חסרות תחושות של תיחום וגבול. חוויית האל־זמניות מוכרת לכולנו כחוויה של אינטנסיביות רגשית, אורגסטית, דתית, אקסטטית וחוויה שבתהליך יצירה. בכל סוגי החוויות האלה אנו מאבדים קשר עם תחושת הזמן ושרויים במעין ניתוק מיתר הסביבה ומסדרי זמן אחרים. רגעים אלה זכורים לנו כרגעים עוצמתיים המטעינים אותנו בכוחם האנרגטי הרב. לעיתים קיימים מצבים שבהם חוויות האל־זמניות מופיעות בתדירות קיצונית (1992 ,O'Shaughnessy), שיוצרת מידה מסוימת של הישאבות לתוכן והתמכרות אליהן, מעין היכלאות בתוך ההווה, כמו אצל יואב, וחוויות אלה מעלות שאלות רבות על משמעותן ותפקידן.
ההשתקעות בתחושה של הווה מתמשך60 מונעת את תחושת הזרימה הבלתי פוסקת של הזמן. באופן סמוי שוללת השתקעות זו הן את העבר, הטומן בחובו אובדנים וטראומות, והן את העתיד, הטומן בחובו את עובדת המוות. אצל יואב החל להתבהר עד כמה היו חייו ספוגים באובדנים קשים שעימם הוא חי בהשלמה, לכאורה. אך מתחת לפני השטח, דרך חוויות הזמן שתיארתי, אשר בתוכן נהג לשקוע לזמן רב, התגלו חרדת מוות קשה ומשתקת ומרכיבי דיכאון סמוי שכוסו על ידי עולמו הנפשי העשיר ועל ידי יכולתו לתאר עולם זה באופן חי.
כשיואב היה נתון תחת השפעת עישון סמים יום־יומי או כששהה בציפה רבה כמו סוג של חלימה בהקיץ, הוא יצר הווה מתמשך לעד ששימש כמעין הגנה מאנית מפני אימת הסופיות, האובדן והמוות61. במצבים אלה שבהם מעבר הזמן הוכחש וההווה הורגש כאילו יימשך לעולם ועד ללא שינוי, נשללו השפעות העבר וסכנות העתיד62. הופעלה כאן פנטזיה יכולת־כול63 שבאמצעותה נוצרה חוויה אוקיינית עוצמתית. המאפיין המרכזי של חוויה זו הוא התמזגות נצחית השוללת הבדלים, פרידות ושינויים. החוויה מזכירה באיכויותיה את זמן ההתמזגות בין התינוק לאימו בשלבי החיים הראשונים שבהם קיימת אותה אשליה אומניפוטנטית64.
משאלת ההתמזגות המחודשת ושלילת כל שינוי, נפרדות או הבדל קיבלו פן מעניין באינטראקציה עם יואב, שלא פעם דמיין מחשבות שלי כתעתיק מדויק של מחשבותיו, ולעיתים שמע דברים שונים לחלוטין ממה שביטאתי, כשייחס לי יכולת לנחש במדויק את מחשבותיו ואת תחושותיו, או כשפירש את תנועותיי בחדר כתנועות היוצרות שמירה טוטלית ומגוננות עליו. בכל המצבים האלה חש התרגשות עזה, כאילו נעשינו לרגע ישות בלתי ניתנת להפרדה, כמי שחווה חוויה אחדותית עזה. לעיתים קיבלה חוויה זו גם איכויות של חוויית דז'ה־וו, כביכול כבר חווינו רגע מסוים מעין זה, או כביכול הוא עצמו כבר חווה את הסיטואציה החדשה. במצבים אלה ההשתנות של האירועים הוכחשה, ובעקיפין הופעלה הגנה נגד חרדת המוות. לכאורה הוא אמר לעצמו: "כבר היית במצב הזה, אתה מכיר אותו ויצאת ממנו וכך יקרה בכל מצב שתהיה בו, כולל במוות שלך עצמך65." בתוך השתקעות זו בהווה לא רק מושגת איכות חווייתית של נצחיות, אלא גם הזיכרון של אירועי העבר מעומעם.
שלא כנגה, שנלחמה לחבר את חלקי חייה המפוצלים והשבורים והשקיעה מאמצים כדי לאסוף ולאחות פיסות של זיכרון66, חי יואב בניסיון מתמשך לטשטש את כאבי האובדן ואת חרדת המוות הקשה שבה היה שרוי67. ממדי החרדה העמוקה של יואב מפני פרידה, הינטשות, מוות ודיכאון התבהרו לא רק באמצעות חוויית הזמן שתיארתי, אלא גם באמצעות תחושת אי־הנוחות שחשתי כשחוויתי לחץ להיות במעין מצב מתמשך של נירוונה, ללא יכולת לנוע רגשית ומחשבתית, כשכל מחשבה אחרת נחוותה עמוק בליבו ובליבי כצרימה. כך מצאתי את עצמי מתאמצת ליצור בתוכי תנועה, סיפור, יכולת התבוננות מחוץ לסיטואציה עצמה, ולא פעם, כנראה כהשלמה לתחושת הדז'ה־וו של יואב, חשתי רגעים של הזרה, כמי שאינה נמצאת בתוך הסיטואציה עצמה. אני משערת שזו הייתה דרכי לשחרר את עצמי מההכרח לשהות בהווה מאושר באופן טוטלי, כפי שכפתה מציאות נפשו של יואב. בד בבד עם התנועה הזו, בין הדז'ה־וו (déjà vu המוכר) של יואב ובין הז'אמה־ וו (jamais vu הלא מוכר) שלי, החלה התנועה הזו לשמש כתחילת פרספקטיבה על חייו של יואב68.
התנועה בממדי הזמן השונים לוותה בחרדה אצל יואב, והיא הוסוותה באמצעות חלקיו האינטלקטואליים. אל מול חרדה עזה זו של יואב, מפני היפרדות ומוות, היכולת שלי לנוע בתוך עצמי (להיות ערה לתחושותיי ולרגשותיי עת התהוותם מול יואב ובשונה ממנו, לחשוב מחשבה חופשית, להיזכר במחשבותיי ובחוויותיי ברגעים שונים בתוך הטיפול וכולי) הייתה משמעותית, מפני שהיא כוננה בתוך הטיפול, תחילה אצלי ומאוחר יותר אצל יואב, תנועה מתמשכת בין אופנויות זמן וחוויה שונות, תנועה שקפאה אצל יואב. כפי שתיארתי בתחילת הפרק הזה, כשחוויית הזמן שולטת בעולם החווייתי, אם כחוויית זמן קטוע ואם כחוויה אוקיינית חסרת גבול, נחשף שבר פנימי קדום שלעיתים ממדיו עמומים או מוסתרים. להערכתי, השקיעה המתמשכת של יואב בחוויית זמן חסר תנועה ומתמשך חשפה את ממדי תגובתו לאובדן טראומטי ואת חרדותיו העמוקות. אך לא רק ההתבוננות שלי בחוויית הזמן שלו שימשה מנוף טיפולי, אלא גם מאבקי לקיים את עצמי בתנועה רגשית בין ממדי הזמן השונים - בתוכי, אל מול יואב ובחזרה אליי - על כל מנעד החוויות המתעורר בתנועתיות זו.
כך התפתח הטיפול הזה לחיפוש מתמשך אחר אופנים שונים שבהם יואב היה יכול לא רק להיות במצב סימביוטי של התאמה טוטלית, אלא גם להיזכר בעברו, להשתמש בעושר החווייתי של חייו בלי ליפול לדיכאון ולהתמודד עם עובדת היותו נפרד, עם כל הכאב הכרוך בכך. לאחרונה, כחלק מהנגיעה בחרדת המוות המלווה את עתידו, תיאר יואב שאומנם הוא מוטרד מהמחשבה שלא ישאיר זכר ויימחק הימחקות שקשה לדמיין אותה, אך הוא חש צף על פני הזמן, משל היה הזמן נהר שנושא אותו. זו הייתה דרכו לתאר כי לראשונה אחרי תקופה ארוכה הוא אינו חש תקיעות והתנתקות מהחיים, אלא תחושת תנועה וחיות.
התייחסות נוקשה, חזרתית ומעגלית לזמן הנתפס כקפוא
זמן קפוא וטקסי מאפיין מצבים נפשיים שבהם בולט "כיס" חווייתי אוטיסטי69.
קרן, אישה צעירה בשנות השלושים לחייה, הגיעה אליי לאחר טיפול ארוך אצל מטפלת קודמת שנאלצה לסיים את הטיפול בה בגלל נסיבות חיים. קרן לא ידעה לומר מדוע היא רוצה בהמשך הטיפול, הגדירה את עצמה כנמצאת בדיכאון, אך התרשמותי הייתה שהיא חשה בהלה פנימית קפואה, שהייתה נטולת יכולת התמודדות, מפני שהיא הוצפה בתחושת התפרקות וחרדה עצומה. מעולם היא לא עבדה, אישה נשואה ואם לשני ילדים, והתפקוד בתוך המשפחה התאפשר הודות לעזרה רבה מחוץ למשפחה. היא לא הייתה מעורה בשום עשייה משמעותית, ולא הייתה לה כל משאלה לעתיד, מלבד עיסוק בהופעתה החיצונית. היא ידעה במדויק כיצד מבנה גופה אמור להיראות, מהו סוג הביגוד שתלבש ואספה פרטי לבוש של מותג מסוים בכמות יוצאת דופן.
בתחילת הטיפול סיפרה לי קרן על המתרחש איתה כאילו הכרנו או שלא ממש היה חשוב לה מי עומד מולה. עד מהרה היא חשה תלויה בטיפול, באה בדייקנות והקפידה על עקביות. הרגשתי הלכה והתחזקה ששעות הטיפול היו מסגרת שהחזיקה אותה, כפי שנצמדים לחפץ אוטיסטי תוחם ומגדיר. הקשר בינינו נראה כמו משוואה היצמדותית (adhesive equation) (1986 ,Tustin), או כמו קשר של כביכול יחסי אובייקט (pseudo object relationship) (1994 ,Mitrani), שהמאפיין העיקרי בו הוא ההידבקות וההיצמדות לקשר, ללא מגע חי וממשי בין שני השותפים לקשר, ללא יכולת לשאת נפרדות ובלי שתהליכי התבוננות ומנטליזציה מתרחשים.
בשעות הטיפול נעה קרן בין שתיקה ריקה, כאילו היא במצב של עצירה מושעית בזמן, ללא תנועה רגשית ומחשבתית, ובין רגעי דיבור קונקרטי מאוד, חוזר על עצמו שוב ושוב באופן סטריאוטיפי, כשכל אמירה נאמרת כמה פעמים עם שינוי קל בסדר המילים במשפט. חיי היום־יום שלה התנהלו גם הם על פי נהלים סדורים וטקסיים. התכנים היו מצומצמים, לרוב התמקדו באירועי אותו היום או היום שקדם לאירוע שערער אותה. כל אירוע קיבל ממדים עצומים, מפני שהתרחשותו הייתה כמו בתוך ריק, ללא מחשבה מעבר לפן הקונקרטי וללא קשר לאירועי עבר או עתיד. לכאורה, לא התקיים כל ממד היסטורי או סיפור בחייה. יכולת ההתבוננות שלה הייתה כשל מי שחיה ללא מרחב נפשי, ללא יכולת להתייחס לרב־ממדיות של הסיטואציה. היא ציפתה ממני להתייחסות מנחה, וכשדבריי לא כללו פן מכוון, ראיתי כיצד היא מתייחסת לכל אמירה שלי, שנאמרה או שלא נאמרה, כתוכן מארגן ותוחם המאשר את קיומה.
כשהייתי בחופשה, קרן התקשרה למטפלים אחרים מיידית, מכיוון שמרווח הזמן וההמתנה שנוצר בינינו היה כמו חור ענק שדרכו היא נשאבה לתוך תהום הנשייה (Grotstein, 1990a, 1990b2, 1990c). האימה שקרן חשה בזמנים אלה שככה ברגע המפגש המחודש איתי, כך שכביכול לא נוצרה בתוכה היסטוריה חווייתית של הדרמה שקרתה בין המפגשים שלנו. עם זאת, ניכר היה שהקשר העקבי בינינו הותיר את רישומו ונוכחותו בנפשה, כך שאחרי כל חופשה כזו בחרה קרן לחזור לרצף הטיפול שלנו.
נראה שלא כחייה נעדרי המשמעות והרצף, פגישותינו אפשרו מקצב חיצוני מוסדר שהקנה לקרן תחושת סדירות ורצף, אך בד בבד חוויית הזמן שלי בפגישות הייתה קשה מנשוא. רוב הזמן תחושתי הייתה שהזמן עומד, סטטי, הכול ידוע מראש, אין שום תזוזה, אין שום תנועה, אין שום זיכרון, והרצף העיקרי שנוצר הוא רצף הפגישות עצמן. זהו מצב של ריקות בזמן ובמרחב שבו אין תלת־ממדיות, לא מרחבית ולא טמפורלית, והחזרתיות היא האירוע המרכזי70.
גם ההיסטוריה האישית והמשפחתית שקרן יכלה לספר הייתה מצומצמת והתבססה על תפיסות חד־ממדיות שהדגישו עד כמה רב ועמוק האזור בנפשה שלא עיכל חוויות קשות וקיצוניות של אי־ הימצאותה משך זמן רציף בתוך המרחב הנפשי של הוריה. היעדר חוויה של היותה מובנת ומהודהדת בתוך נפש הוריה החל בזמן ההיריון של אימה, ואף על פי שהורעפה עליה אהבה רבה, לא הייתה הפנמה של חוויה מתמשכת ותהליכית של היותה מוחזקת נפשית. כך נוצר עולם של היצמדות טקסית מעגלית, ללא פרספקטיבת זמן. מקצב ההיצמדות לזמנים, לאנשים ולחפצים הגן על קרן באופן חלקי מפני חרדות הישמטות ופרידה, אך כחלק מהיעדר חוויית החזקה מתמשכת ועקבית לא נוצרה הפנמה של אובייקט קיים לאורך זמן.
כארבע שנים מתחילת הטיפול, ההתרחשות החדשה והמרגשת הייתה התחלה של חלימה וזכירה של חלומות שנחוו באותה תקופה כהתקפה על רצף החיים, משל היו חפץ מפריע. זכרם ומשמעותם שמורים בתוכי, בעוד שבמפגש עם קרן החלומות מובאים כאובייקטים ביזריים (bizarre objects) (Bion, 1957, 1958) , כחומרים שיש לפרוק ולהיפטר מהם, כתכנים שבחווייתה לה אין קשר אליהם או כתכנים נטולי משמעות מבחינתה.
אחרית דבר
ניסיתי לטייל על פני ציר הזמן החווייתי בעזרת נגה, יואב וקרן ולגעת בנקודותיו הקוטביות והעוצמתיות המתבטאות בכמה מצבים נפשיים ראשוניים. לרוב ההתייחסות לזמן אינה נמצאת בחזית חווייתנו, אך במקרים מסוימים חוויית הזמן נעשית מרכזית ומבליטה את המערך הנפשי של האדם. כשהזמן נמצא במרכז החוויה כישות מובדלת ואף שולטת בעולם החווייתי, מתרחשת הפרעה בתנועתיות המתמשכת שלנו בין אופנויות זמן שונות ונחשף שבר פנימי שלרוב מקורו בשלב מוקדם של ההתפתחות. מניסיוני, כשמתבהרת חוויית הזמן והמרחב של המטופל, אנחנו מקבלים מפתח נוסף לאזורים נפשיים ראשוניים שאינם מתבטאים ברמה מילולית או סימבולית רגילה, בין שהם קיימים במבנה נפשי ברמת התפתחות גבוהה יחסית, כמו של יואב, ובין שמדובר במצבים פתולוגיים יותר, כמו של נגה וקרן. בכל המקרים אנו עדים למאבק האנושי להינצל מאימת אובדן הרצף והזיכרון ולמאבק מפני האימה הקיימת בתוכנו נוכח מפגש עם רצף חיינו, כולל חלקיו הטראומטיים.
פול אוסטר (Auster) תיאר בספרו מסעות בסקריפטוריום (2006) (Travels in the Scriptorium) אדם, מר בלנק, (Blank) הנמצא בתוך חדר, ספק כלוא ספק חופשי, והוא אינו זוכר מהן סיבות הימצאותו בחדר זה ומהן זהותו והיסטוריית חייו. בחדר מוצמדים פתקים לחפצים שעליהם כתוב שם החפץ שאליו הם מוצמדים, כאביזרי עזר לזיהוי ולהיזכרות. גם את האנשים המבקרים אותו אין מר בלנק מזהה, מלבד את האיכויות החושיות של נוכחותם. במהלך הספר אוסטר מתעתע בקורא המנסה יחד עם גיבור הספר לחבר, לפענח וליצור סיפור רציף ובעל משמעות שיחבר יחד את שברי המידע והזיכרון של גיבורו. אף על פי שאינו זוכר אירועים ואנשים, לא איבד מר בלנק את יכולתו לחשוב ולהרגיש, והוא מסוגל לדמיין ולכתוב סיפור, שהוא סיפור בתוך סיפור, על אדם שנכלא בשל עוול שעשה לאחרים.
אוסטר, הנאבק בספריו עם חוויות של אובדן זהות וזיכרון, אכלס את הספר הזה בדמויות מיתר ספריו, כמי שיוצר אריג של שיכחה מתובל בהחייאה של דמויותיו. החייאה זו מאפשרת לדמויות להמשיך ולהתקיים בנצח של זמן הספרות, מעבר לזמן היווצרותן הדמיונית הראשונה. לקראת סיום הספר מתחיל להתבהר לקורא שהחידה של מר בלנק תיוותר בלתי פתורה, ויחד איתו אנו נותרים בתוך חלל של אי־ידיעה ואי־רציפות. אומנם אוסטר אומר שמר בלנק זקן ומטושטש, אך הוא לא ייעלם ולא ימות כל עוד הוא, אוסטר, ימשיך לקיים אותו על הדף דרך מעשה הכתיבה.
סיפור זה ממחיש את המאמץ שעושה אוסטר, כפי שעושים סופרים אחרים כמו סמיואל בקט וחורחה לואיס בורחס, למצוא מילים ומשמעות לאזורים הנעלמים בחוויה שלנו, היכן שאנו עלולים לאבד את הרצף החווייתי וללכת לאיבוד במבוך הזמן. אלה הם כיסי הריק (Blank, כשמו של גיבור הספר) שמולם הכתיבה או רציפות הקשר האנושי נאבקות בסכנת הנתק ואי־הזכירה71.
כפי שאוסטר מלווה את חוויות השבר ברצף החווייתי ואת התרוקנות הזיכרון, כך אנו מתבקשים להפוך למלווים פעילים של מטופלינו בתהליך השכתוב, לא רק של עברו של המטופל, אלא גם של ההווה שלו. אנו נאבקים יחד איתו על יצירה של חוויית עבר טוב יותר לעתיד שיבוא. ליווי זה מורכב נוכח העובדה שכל מפגש טיפולי מפגיש עם הקונפליקט ההטרוכרוני (2003 ,Green) הכופה על המטפל התמודדות עם מורכבות הפערים בין המקצב הרגשי שלו ובין זה של מטופלו, בין נטיות השיכחה וההכחשה של משמעות הזמן ובין הווקטור הדוחף להיזכרות. פרק זה מציין מאמץ להתקרב בעוד חלקיק של זמן ומרחב לאותו אזור בתוכנו שבו אנו זרים לעצמנו ומאבדים לעד חלק ממה שחווינו.
הערות:
[42] לראשונה הוצג פרק זה בשנת ,2006 ביום עיון של התוכנית לפסיכותרפיה והחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. לאחר מכן הוצג בכנסים בלוס אנג'לס (2008) ובחברה הפסיכואנליטית הפולנית בוורשה (2018) ופורסם ב־2010 (עברית) וב־2017 (אנגלית) (שלקס, 2010; 2017 ,Schellekesׂ)
[43] ניתן לראות את התמונה ב- https://www.masterworks...-transfixed/
[44] ניתן לראות את התמונה ב- https://www.wikiart.org...-the-nursery
[45] ניתן לראות עבודה זו ב: https://en.wikipedia.or...al_Clock.jpg
[46] סדרה זו כללה עבודות שונות החל משנות ה־70 ועד לשנות ה־90 של המאה ה־.20
[47] ניתן לראות מקטע של העבודה ב: http://www.estagiodeart..._narda2.jpg/
[48] לינק לעבודת הוידיאו: https://www.dailymotion...ideo/x36hupw
[49] פרויד, 1918 ;Birksted-Breen, 2003; Freud, 1895; Green, 2003; Modell, 1990; Pine, 2006
[50] סרטו של מרקו פררי )Ferreri( שבו ארבעה חברים מחליטים להתכנס לסוף שבוע המושתת על אורגיות של אוכל וסקס.
[51] פריאל, Priel, 1997 ;2004
[52] Arlow, 1986; Birksted-Breen, 2007; Colarusso, 1979; Fraser, 1981
[53] פרויד, Bion, 1962; Birksted-Breen, 2003 ;1920
[54] ויניקוט 1956 ,א1960 ,1962
[55] כאן אפשר להזכיר את התייחסותו של ויניקוט לכך שהאם היא הגורם העיקרי ביצירת אינטגרציה בין ממדי זמן שונים: "אחד המאפיינים הראויים לציון, בפרט ביחס למושג החרדה ה'מוחזקת,' הוא שאינטגרציה בזמן נוספה לאינטגרציה היותר סטטית של השלבים המוקדמים. האם מוליכה את הזמן, וזהו היבט אחד של תפקוד האני המסייע שלה; אך לתינוק מתחילה להיות תחושת זמן אישית, שנמשכת תחילה פרק זמן קצר בלבד (ויניקוט, 1963א: 256)
[56] Eigen, 1996; Green, 1999, 2003
[57] מושג מרכזי בכתיבתו של ביון המתייחס להלך הנפשי של האם ויכולתה לספוג לתוך נפשה את ההתרחשויות הפיזיות והנפשיות של תינוקה ולשהות בהן נפשית. המושג reverie קשור קשר הדוק למושג פונקציית אלפא, פונקציה נפשית־חשיבתית, שבאמצעותה מה שנספג מהתינוק לתוך נפש האם, במיוחד מצוקותיו הגולמיות והעוצמתיות של התינוק (רכיבי ביתא,( עובר התמרה בנפשה של האם ובסופו של דבר מועבר חזרה אל התינוק באופן מרוכך, מווסת הניתן לעיכול נפשי )כרכיבי אלפא.(
[58] כפי שקורה בתהליכי Ogden, 1997) reverie)
[59] התהליך של ביסוס היכולת המנטלית ליצירת סמלים.
[60] רלוונטית כאן גם חשיבתו של הנרי ברגסון על חוויית משך זמן (Bergson, 1910)
[Birksted-Breen, 2003 ;א1971 ,ויניקוט 61
[Hägglund, 2001; Lombardi, 2003; Pollock, 1971 [62
[Bronstein, 2002; Modell, 1990 [63
[Arlow, 1986; 1962 ,ב1960 ,א1960 ,1956 ,ויניקוט [64
[65] Arlow, 1959; Birksted-Breen, 2003; Rustad, 2001
[66] חוויית הזמן המקוטע של נגה שיקפה את חוויית האני המקוטע שלה ואת עקבות הטראומות שחוותה בהתפתחותה המוקדמת. במילים אחרות, חוויית הזמן המקוטע בלטה גם כשריד דיסוציאטיבי של אותן טראומות.
[67] למרות התמונה הקלינית השונה מזו של נגה, כפי שהשתקפה בחוויית זמן שונה לחלוטין, שימשה חוויית הזמן של יואב גם היא הגנה מפני היזכרות באובדנים טראומטיים. להערכתי, ההבדל העיקרי בין יואב לנגה בציר ההתמודדות עם טראומה הוא בכך שהטראומה פילחה את אישיותה של נגה ויצרה חוויית אני מקוטע עד פירוק, ואילו אצל יואב שימשה חוויית הזמן שבחר ליצור או לשקוע בה הגנה מפני היזכרות באובדן שקרה ומפני טראומה עתידית צפויה, אך בלי שאישיותו חוותה פירוק פנימי, כפי שקרה אצל נגה. אצל יואב חוויות הזמן האוקייניות שבהן שקע שימשו יותר כמעטפת מרגיעה וחשפו את הצורך לחזור לזמנים של התמזגות ראשונית. אפשר לשער גם כי הבדלים אלה במידת פירוק האני בין נגה ליואב קשורים גם לכך שהאובדניים הטראומטיים אצל יואב התרחשו בגיל מאוחר יותר, כשגרעיני אישיותו כבר התהוו והתגבשו באופן רציף.
[68] ראו גם דיונו של פרויד בחוויית הדז'ה־וו (פרויד, .(1901
[69] מאילו, 2004 ;Maiello, 2001; Schellekes, 2005, 2019c; Spero, 1998; Tustin, 1986, 1990
[70] Meltzer et al., 1975; Tustin, 1986, 1990
[71] בעניין זה ראו גם נושא הפונקציה הטוקסית של מעטפת הזיכרון (1990 ,Enriquez)
