תקוה בימי קורונה
היבטים פסיכולוגיים בתקופת הקורונה בישראל - מודל T7
מאת ד"ר ורדה זילברברג
פרק ראשון מתוך הספר לחודים בתקווה: מה למדנו על עצמנו בתקופת הקורונה? באדיבות המחברת וההוצאה
במרץ 2020 פרסם ארגון הבריאות העולמי (World Health Organization – WHO, 2020) התייחסות ל'היבטים פסיכו-סוציאליים של התפרצות נגיף הקורונה' (COVID-19). בפרסום חשוב זה ניתנה הכרה ללחץ הנפשי של האוכלוסייה הכללית ועובדי מערכת הבריאות. אנשים הוזמנו לשים דגש ולתת תשומת לב מיוחדת לרווחתם הגופנית והנפשית וליזום ככל האפשר תקשורת עם אנשים אחרים שעלולים להיות במצוקה. ישראל, כחלק מהעולם כולו, סובלת ממגפה זו מאז פברואר 2020 וטרם נערכו מחקרים רבים על ההיבטים הפסיכולוגיים השונים שלה. עבודה זו נערכה כמחקר פנומנולוגי לסיכום גיליון אינטרנטי שכותרתו "ההיבטים הפסיכולוגיים של ימי קורונה בישראל". הניתוח מתבסס על שלושה מאמרים ושמונה ראיונות שהופיעו בגיליון ועל בסיסו נבנה מודל בן שבע תמות (להלן מודל T7), המציג את ההיבטים הרגשיים של חוויית הקורונה, השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיות והאתגרים הניצבים בפני מטפלים ומטופלים. המודל מדגיש כיצד – למרות אתגרים אלה, ולעיתים כתגובה להם – מתגלות הזדמנויות חדשות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית, הזדמנויות המציעות תקווה מסוימת בזמנים אפלים אלה. מודל T7 עשוי להוות בסיס תיאורטי להבנה, לתכנון מחקר ולשיקולים טיפוליים בימי הקורונה הנוכחיים בישראל והוא מכוון במחשבה על התמודדות במשברים דומים בעתיד.
לפרק זה שתי מטרות משולבות: מחד גיסא הוא מהווה בסיס לספר כולו כאשר הפרקים הבאים מתייחסים אליו בצורות שונות ומאידך גיסא, הוא מכוון לפתיחת אופקים למחקר עתידי.
החלק הראשון בפרק זה מציג מסגרת מושגית בסיסית, המורכבת מארבעה היבטים תיאורטיים בסיסיים. מגפת הקורונה גרמה לשינויים נרחבים בכמה רמות חיים ליחידים, משפחות, קהילות, מדינות ואפילו האנושות בכללותה. בעבודה זו אתייחס לשינויים אלה כאל משבר, ולפיכך ההיבט התיאורטי הראשון הוא 'התמודדות עם משברים'. מכיוון שהניתוח מתמקד בישראל, ההיבט השני הוא "המצב הפוליטי בישראל", שלמרבה הצער נחשב לגורם משמעותי בהחלטות מוסדיות, באמון הציבור, בדעת הקהל ובדיונים. ההיבט השלישי והחשוב ביותר מתייחס לתגובות הרגשיות של אנשים למגפה: ' פחד, מתח וחרדה ', שכבר טופלו בפרסום ארגון הבריאות העולמי שהוזכר לעיל וככל הנראה זה ההיבט שזכה לתשומת הלב הרבה ביותר בספרות המקצועית. לבסוף, מכיוון שהשימוש בפלטפורמות תקשורת וירטואלית הפך נפוץ כל כך, ואולי הוא אחד השינויים שישנו את העולם לאחר שהמגפה תסתיים, ההיבט האחרון מתייחס ל'טכנולוגיה'.
החלק השני מציג את המתודולוגיה של עבודה זו. מתודולוגיה שהתפתחה תוך כדי עבודה על עריכת הגיליון שאוזכר לעיל, בעוד אני ממתינה להשלמת הפריטים האחרונים. החלק השלישי של הפרק, מציג את התוצאות של ניתוח תוכן פנומנולוגי ומציע מודל פשוט המבוסס על תיאוריה מעוגנת בשדה (GT –- Grounded Theory Glazer and Strauss, 2017). מודל זה מציג ומסביר את הזוויות השונות של הפרקטיקה הפסיכולוגית בישראל, כפי שהן באות לידי ביטוי בכל העבודות אליהן התייחסתי. ייחודו של הניתוח המוצג כאן הוא בכך שכל הנתונים שנותחו שקופים ומוצגים בגיליון עצמו, ואפשר לראות אותן בקישור שהוצג לעיל. הפרק מסתיים ב'סיכום ומסקנות' המציע גם כיווני מחקר עתידיים.
מסגרת מושגית
התמודדות עם משברים
מגפת הקורונה משפיעה על כל רמות החיים. אנשים נחשפים למחלה חמורה ולא ידועה, משפחות מיטלטלות מסגר לבידוד ולעיתים מצבן הכלכלי מתערער באופן קיצוני. מעמדן של קהילות שלמות מתערער כמו למשל הקהילה החרדית בישראל ומדינות נאלצות לשנות באופן דרסטי סדרי עדיפויות ולהתמודד עם סכנה קיומית של מערכת הבריאות והכלכלה. במאמר זו אתייחס אל משבר הקורונה בשתי רמות: הרמה האישית והרמה הכלל-חברתית בישראל. שתי רמות אלו קשורות ביניהן וכמובן קשורות זו בזו שכן המשבר ברמה האישית משתקף בדעת הקהל, בשיקולי הממסד ובהחלטותיו ואלו משפיעים כמובן על הפרט. כדי לתת בסיס מושגי להמשך הדיון אציג את המושג 'משבר' בשתי רמות אלו: האישית והחברתית.
ווי (2008 ,Vigh) מגדיר משבר כ"תקופת זמן מבודדת ברמה האישית בה חיינו מתנפצים... וכתוצאה מכך אנו מאבדים את שיווי המשקל וחשים חוסר יכולת לשלוט בכוחות החיצוניים המשפיעים על יכולת הבחירה שלנו ". למשבר הגדרות רבות המתייחסות כולן להפרה פתאומית של איזון - מצב זמני, ממנו האדם יחזיר לעצמו מצב של איזון ושלווה. בחרתי בהגדרה של ווי למושג המשבר כי לדעתי היא ההולמת ביותר למציאות הנוכחית, בה חיים של אנשים רבים 'התנפצו' באופן פתאומי ובלתי צפוי. לרבינגר (Lerbinger, 2012), הצביע על קיומם של שמונה מאפיינים לאירוע משברי: פתאומי, לא צפוי ולא רצוי, מעורפל ביחס לסיבה, מחייב קבלת החלטות מהירות, מעורר בעיות נוספות אם לא ננקטה פעולה ואחרון (לא חביב) יוצר לחץ פסיכולוגי משמעותי (ראה 'לחץ וחרדה' בהמשך).
אנשים שונים מתמודדים עם משברים בצורות וסגנונות שונים. איילון ולהד (2000 Ayalon & Lahad,) מסכמים עבודת חיים עם ילדים בגבול הצפוני של ישראל שהיו חשופים במשך תקופות ארוכות להתקפות טילים מסוריה. הם מציגים מודל המתאר שישה אשכולות של משאבי התמודדות המופעלים במצבים של לחץ, אי ודאות ומשבר. לפי מודל זה, אנשים מן הטיפוס הגופני/פיזי למשל, מתמודדים ומגיבים בעיקר באמצעות הגוף, כלומר בביטויים פיזיים של תגובות ותחושות גופניות. עבור אנשים אלה שפת ההתמודדות תכלול: מדיטציה, פעילות ספורטיבית, אכילה ושינה. לעומתם, אנשים שעבורם סגנון ההתמודדות המועדף הוא שימוש בחשיבה ובמנגנונים שכליים, יפעלו באופנים קוגניטיביים המאופיינים באיסוף מידע, פתרון בעיות ובניית תכנית. בנוסף לגוף ולשכל, מציינים החוקרים ארבעה אשכולות התמודדות נוספים: רגש, מערכת אמונות, חברה ודמיון. במהלך ההתמודדות עם משבר עושה כל מתמודד שימוש ביותר מאשכול אחד של התמודדות והצירוף שלהם הוא שיוצר את דפוס ההתמודדות האישי.
עוד בשנות השישים הגדיר קפלן (1964 ,Caplan) את המושג 'משבר' כמצב של הפרת האיזון בין חומרת הבעיה וחשיבותה לבין המשאבים העומדים לרשות האדם לטפל במצב. מחקרים מאוחרים יותר (למשל: Lating & Bono, 2008 ) מצביעים על כך שבעוד שחלק מהאנשים שחווים אירוע טראומטי מצליחים להתגבר ולחזור לשגרת חייהם, אחרים ממשיכים לסבול ממנו במשך זמן רב. מקובל לכנות את משאבי ההתמודדות בשם - חוסן נפשי (resilience).
חוסן נפשי הוא עמדה נפשית ותחושת מסוגלות של יכולת התמודדות טובה עם מצבי משבר ולחץ באתגרי החיים (Wolin & Wolin, 2010). חוקרים אלו מציעים מודל המורכב משבע תכונות ומיומנויות: יכולת לתובנה, לעצמאות, לקשירת קשרים, יוזמה, יצירתיות, הומור ומוסריות. מרבית האנשים אינם ניחנים בכל התכונות והמיומנויות המרכיבות את החוסן הנפשי ואת היכולת לצאת ממצבים קשים, וברוב המקרים חלק מהמרכיבים נשארים בלתי מפותחים. לפי גישה זו כדי לעזור למתמודדים עם מצבי משבר למצוא את הכוחות שבהם, כדאי למטפלים להעריך ולפתח את הפוטנציאל החבוי כדי שיסייע לאדם להתגבר על מצוקותיו ולחזור לעצמו.
עד כאן בראיה האישית, אך מאחר וכאמור משבר הקורונה משפיע במקביל ברמות שונות, נעבור לרמה הכלל-חברתית. רוזנטל, בוין וקומפורט הגדירו משבר כמצב שבו אליטות פוליטיות-מנהליות תופסות איום על ערכי הליבה של חברה ו/או מערכות קיימות בחברה זו, איום שיש לטפל בו בדחיפות בתנאים של אי-ודאות עמוקה. (Rosental, Boin & Comfort, 2001).
נראה כי חלקה השני של הגדרה זו מתייחס ישירות למצבים כמו משבר הקורונה בו הסכנה הגדולה אליה נדרשו מדינות רבות וישראל ביניהן היא קריסתה של מערכת הבריאות והתקנות לבלימת המגפה יצרו קשיים המציבים סכנת התמוטטות על המערכת הכלכלית. במאמרם האחרון בוין, אקנגרן וריינהארט (2020) מציגים את משבר הקורונה כ'משבר זוחל' (creeping crisis). הם טוענים שהחברה המודרנית פגיעה וחשופה לסוג מיוחד של משברים המוגדרים על ידם כך: "משבר זוחל הוא איום על ערכים חברתיים משותפים נרחבים או מערכות קיימות שמתפתחות לאורך זמן ומרחב, למשבר מסוג זה יש אמנם סימנים מתריעים, בכפוף לדרגות שונות של תשומת לב פוליטית ו /או חברתית, אך הרשויות אינן מטפלות בהם באופן הולם, נטול פניות ומספק". המשבר הזוחל מהווה איום, שכן יש בו פוטנציאל לשיבוש חברתי – אך פוטנציאל זה אינו מובן במלואו. הצטברות של משברים זוחלים כאלה עלולה לשחוק את אמון הציבור ברשויות, שכן הרשויות לא ממלאות את תפקידן ולא מצליחות למצוא פתרון ולהגן על הציבור מפני האיום של המשבר הזוחל (Boin, Ekengren & Rhinard, 2020.) בוין ואח' מסבירים שלרשויות בעידן זה אין סיכוי להתמודד עם איום דוגמת הקורונה, הן בגלל שהפוליטיקאים תלויים במומחים ויועצים ואין להם דרך להתמודד בקבלת החלטות הנדרשת באופן עצמאי והן מפני שהם מכוונים לטווח הקצר ולא לטיפול בבעיות עומק הדורשות היערכות לטווח ארוך. לדעתי קשה לקבל את חלקו השני של ההסבר הזה מפני שדווקא משבר הקורונה גם אם הוא "זוחל" ונמשך לאורך תקופה, וגם אם תוצאותיו הן תולדה של הזנחה של שנים (ראה התייחסות לדוח מבקר המדינה בעניין זה בסעיף הבא), עדיין הפתרונות המתבקשים הם קודם כל לטווח הקצר והמידי.
המצב הפוליטי בישראל
מאור, סוליציאנו-קינן, צ'יניץ טוענים במאמרם (Maor, Sulitzeanu-Kenan, & Chinitz, 2020 ) כי ראש הממשלה נתניהו הפעיל במכוון תגובות מדיניות לא פרופורציונליות בנוגע למשבר הקורונה. בין שאר הטקטיקות שהחוקרים מתארים הם מסתמכים על בוין ואח' (2020) ומדגישים כי נתניהו השתמש ברטוריקה של תגובה מוגזמת, תוך ניצול "המשבר הזוחל" והתמיד להגביר ללא הרף את האזהרות הקיומיות על ידי חזוי מגפה בממדים של ימי הביניים. לטענתם נתניהו שילב את הרטוריקה הזו עם פניות ליריבו מהאופוזיציה, בני גנץ, להצטרף אליו
ל"ממשלת אחדות חירום" כדי לסייע בהצלת ישראל מהנגיף. ממשלת ישראל אכן הצליחה לבלום את התפשטות הגל הראשון של נגיף הקורונה. החל מהשלבים המוקדמים של התפשטות המגיפה בישראל, יישמה הממשלה שילוב של צעדי ריחוק חברתי מחמירים, סגירה מוחלטת של מערכת החינוך, הפסקת טיסות נוסעים לישראל, עוצר מחמיר וסגר, וכן השבתה כמעט מוחלטת של המשק. עם החלת צעדים אלה בסוף ינואר 2020, ממשלת ישראל חוותה משבר חוקתי שהחריף בעקבות מבוי סתום אלקטורלי שנמשך שנה. ואכן, לאחר שתי מערכות בחירות רצופות לפני המגפה ושלישית שהתקיימה מיד לאחר פרוץ המגפה, הממשלה – המורכבת ממפלגות דתיות ימניות וחרדיות – לא הצליחה לזכות ברוב הדרוש להקמת ממשלה קואליציונית חדשה. מצב ייחודי זה, שהתרחש על רקע חרדה עולמית עמוקה מהתפשטות נגיף הקורונה, הביא לאי-ודאות רבה, והמצב החריף עוד יותר בשל העובדה שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, היה אמור להתייצב בבית המשפט ב-17.3.20, באשמת מרמה, שוחד והפרת אמונים. לפיכך, לטענת חוקרים אלו, התנאים היו בשלים להתערבבות של שיקולים פוליטיים בהגדרת בעיות מדיניות, כמו גם בבחירת צעדי מדיניות במאבק נגד הקורונה. באשר ליכולתה של מערכת הבריאות, מאור ואח' מסתמכים על דו"ח ביקורת מדינה שפורסם ב-23 במרץ 2020, וטוענים שלמרות שישראל התמודדה עם אתגרי ניהול חירום חמורים, ובראשם מלחמות ופיגועי טרור גדולים, מערכת הבריאות שלה לא הייתה ערוכה למגפה. דוח מבקר המדינה מדגיש כי משרד הבריאות, ארגוני ניהול הבריאות ומערכת בתי החולים לא היו ערוכים באופן מלא להתפרצות מגיפה למרות החלטת ממשלה מ-2005 בנוגע לצורך בהיערכות כזו. כמו כן הודגש המחסור במיטות אשפוז, חדרי בידוד, איוש ותרופות, בנוסף ליחידות טיפול נמרץ לא מאובזרות וחוסר שיתוף פעולה בין משרד הבריאות למשרד הביטחון (דוח משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור, 2020, עמ' 518).
חשוב לציין כי מאור ואח', כתבו את מאמרם במאי 2020, כאשר נראה שמגפת הקורונה בישראל הסתיימה עם הנזק הנמוך ביותר האפשרי. עם זאת, הגל השני של המגפה הגיע במהרה והמצב בישראל הפך לאחד הגרועים בעולם המערבי. המצב הפוליטי מאז החמיר מיום ליום. התקנות המשתנות, הנחשבות על ידי חלק מהאוכלוסייה כבעלות אג'נדה פוליטית, כמו גם מחאה חברתית גוברת מדי יום והפגנות נגד הממשלה ובמיוחד נגד ראש הממשלה נתניהו, הפכו לחלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית. נראה כי המצב תואם את המושג "משבר זוחל" (Boin et al., 2020) השוחק את אמון הציבור במוסדות. מצד אחד, לדברי מאור ואח' (2020), הרשויות בישראל השתמשו בטקטיקות שונות כדי להאיץ את הפחדים והחרדה שהמגפה מעוררת. מצד שני, המחאה החברתית הנובעת מכך משתמשת בסיסמה "מנותקים נמאסתם", סיסמה שתואמת את מה שבוין ואח' (2020) רואים כתשומת לב לא מספקת או נטולת פניות שהרשויות מתייחסות אליה. הסעיף הבא מתייחס לרגשות השליליים המאפיינים את "ימי הקורונה".
פחד, לחץ וחרדה
בתחילת 2020 הוציאה השלוחה האירופית של ארגון הבריאות העולמי פרסום חשוב ובו התייחסות לצד הפסיכולוגי של מגפת הקורונה: "כאשר מגפת הקורונה שוטפת במהירות ברחבי העולם, היא גורמת למידה ניכרת של פחד, לחץ ודאגה באוכלוסייה בכלל ובקרב קבוצות מסוימות בפרט, כגון מבוגרים, מטפלים ואנשים עם מצבים בריאותיים בסיסיים".
מתחילת 2020 התפרסמו מספר מאמרים בנושא המצב הנפשי והבריאות הנפשית, וכמה מהם נבחרו להיות מוצגים כאן בשל הרלוונטיות שלהם לעבודה זו. מרטנס, גריצן, דואיננדאם, סאלמינק ואנגלהרד פרסמו כבר במרץ 2020 תוצאות סקר אינטרנטי עם 437 נבדקים, כדי להתחקות אחר מנבאים של פחד מנגיף הקורונה. חוקרים אלה טוענים כי למרות שפחד הוא רגש אדפטיבי המשמש לגיוס אנרגיה להתמודדות עם איום פוטנציאלי, כאשר הפחד אינו מכויל היטב לאיום הממשי, הוא יכול להיות לא מתאים. לדוגמה, כאשר הפחד מוגזם מדי, עלולות להיות לו השפעות מזיקות הן ברמה האישית (למשל, בעיות נפשיות כגון פוביה וחרדה חברתית), והן ברמה החברתית (למשל, קניות פאניקה או שנאת זרים). מאידך גיסא, כאשר אין מספיק פחד, הדבר עלול לגרום גם לפגיעה בפרטים ובחברה (למשל, בשל התעלמות של אנשים מצעדי הממשלה להאטת התפשטות נגיף הקורונה או בשל מדיניות פזיזה המתעלמת מהסיכונים). הם מצאו כי פחד מוגבר היה קשור לסיכונים נתפסים עבור יקיריהם וחרדה בריאותית. פחד מוגבר היה קשור גם לשימוש בתקשורת ומדיה חברתית. מרטנס ואח' מסיקים כי התקשורת עלולה לעורר יותר פחד. (Mertens, Gerritsen, Duijndam, Salemink & Engelhard, 2020) למרות שיש סגנונות שונים של התמודדות עם מתח (ראה Ayalon & Lahad, 2000 לעיל) ועבור אנשים מסוימים השימוש בתקשורת ובמדיה החברתית עשויים להיות גם דרך יעילה להתמודד עם ההשפעה השלילית של נגיף הקורונה על רווחתם. נמצא שמעבר לאנשים שונים, פחד, עשוי להיות אחד האלמנטים הבסיסיים המשמעותיים ביותר שעלולים להוביל לפגיעה במצבי בריאות הנפש ורווחה .(Kumar & Nayar, 2020)
כפי שניתן לצפות מחקרים בתחילת 2020 מראים כי התפרצות נגיף הקורונה גרמה לפחד מוגבר כאשר הדאגות מתמקדות בעיקר בחרדה בריאותית (.(Asmundson and .Taylor, 2020a לדוגמה, במחקרים שנעשו בסין, סינגפור, בריטניה ורוסיה מצאו רמת חרדה מוגברת, מתח ואפילו דיכאון בגין המגיפה (Cao, Fang, Hou, Han, Xu, Dong & Zheng, 2020; Qiu, Shen, Zhao, Wang, Xie & Xu, 2020; Satchell, Fido & Latzman, 2020; Tan, Chew, Lee, Jing, Goh, Yeo, ... and Shanmugam, 2020; Sorokin, Kasyanov, Rukavishnikov, Makarevich, Neznanov, Lutova & Mazo, 2020).
בנוסף לרגשות פחד, לחץ וחרדה מחקרים מצביעים גם על חוויות של חוסר שליטה ותחושה קשה של אי ודאות. קזמי, חסן, טליב וסקסנה, סקרו 1,000 משיבים בהודו, ומצאו כי אנשים עוברים משבר ומרגישים חוסר שליטה על חייהם עקב סגר COVID-19 והגבלות שהוטלו עליהם. מתבגרים צעירים וקבוצת גיל מבוגרים עומדים בפני אי ודאות לגבי הקריירה והחיים המקצועיים, מקומות עבודה מונחים על כף המאזניים. הפחד מזיהום יוצר מצב פאניקה ביניהם. יש עלייה ברמות של חרדה, מתח ודיכאון במיוחד בקרב קבוצה צעירה כלומר 15-35 שנים עם זאת, המחקרים הקודמים הראו כי חרדה, מתח ודיכאון שכיחים יותר בקבוצת גיל מבוגרת כלומר 40-49 שנים טווח גיל. המחקר מתואם עם הממצאים של סקר בריאות הנפש הלאומי של הודו 2016, אשר מצא כי חרדה גבוהה יותר אצל נשים ואילו גברים סובלים יותר מדיכאון ומלחץ בהשוואה לנשים. הם מצאו גם הבדל משמעותי ברמת לחץ ודיכאון בין המועסקים למובטלים, בעוד שבמקרה של חרדה אין הבדל משמעותי בין שניהם.
גם בישראל נעשו כבר במהלך 2020 מספר מחקרים, (למשל Bitan, Grossman-Giron, Bloch, Mayer, Shiffman, Mendlovic, 2020) אשר אימתו את הגרסה העברית של שאלון ה'הפחד מנגיף הקורונה'(FCV- 19S') ומצאו בסקר עם 639 נבדקים, כי הפחד מהנגיף קשור גם ללחץ, חרדה ודיכאון. זולוטוב, רזניק, בנדר וישרלוביץ סקרו 370 סטודנטים ישראלים ומצאו כי אצל הצעירים הפחד קשור יותר למדדים אחרים של רווחה שנפגעו במגיפה מאשר לחשש מפגיעה בבריאות (Zolotov, Reznik, Bender & Isralowitz, 2020).
במחקר און ליין הנרחב שלהם, ברזילי, מור, גרינברג, דידומניקו, בראון ו... גור, (2020), השוו בין מדגם ישראלי של 1197 נבדקים לבין מדגם של 1607 נבדקים מארה"ב. ממצאיהם מראים כי באופן כללי המשתתפים מארה"ב היו מודאגים /לחוצים יותר ממשבר הקורונה. המשתתפים בארה"ב היו לחוצים יותר באופן ספציפי מהסכנה הבריאותית לעצמם (להידבק, למות או לסבול מ-COVID-19) בהשוואה למשתתפים בישראל, ללא הבדלים בדאגות לגבי עצמם ולגבי אחרים (כמו בני משפחה) או לגבי נטל כספי עקב המגיפה. המשתתפים בישראל קיבלו ציון גבוה יותר בסך הכול על החוסן, בעוד שהמשתתפים בארה"ב היו בעלי סיכוי גבוה יותר לחרדה ולדיכאון. כל ההבדלים הללו נבדקו ונמצאו מובהקים (p< 0.001) ( Barzilay, Moore, Greenberg, DiDomenico, Brown, White, ... & Gur, 2020). חשוב לציין כי ממצאים מפתיעים אלה מבוססים על נתונים שנאספו ברבעון הראשון של 2020, כאשר נראה היה כי מגפת הקורונה בישראל נמצאת תחת שליטה. למרבה הצער, באמצע השנה הפכה ישראל לאחת המדינות המסוכנות מה שעלול להשפיע כמובן על השוואות עתידיות. עם זאת, העיתונות היומית בישראל מודיעה כבר באוקטובר 2020 על מספר גדל והולך של פניות אובדניות לער"נ (עזרה ראשונה נפשית) הפניות האובדניות לעמותה זו במהלך אוקטובר 2020 – תקופת הסגר השני בישראל, היו הגבוהות ביותר אי פעם, והמשבר הכלכלי היה גורם שכיח הרבה יותר מכל היבט אחר, כולל החשש מנגיף הקורונה עצמו (למשל: מינמר, 2020). פרסומים אלו היו בין השאר תגובה לדוח שהגיש איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית לכנסת ישראל שהציג את השלכות המגפה (צל מגפה, 2020).
הטכנולוגיה
במהלך מגפת הקורונה עברו עסקים רבים לשימוש בסוגים שונים של טכנולוגיה המאפשרים צרכנות ועבודה מרחוק, מעבר זה אפשר שמירה על תפקוד העולם. זו, זאו, וסיו (2020) טוענים כי עבור עסקים רבים העולם כפי שהכירו אותו, השתנה לחלוטין וקשה לדמיין שהחשיפה החדשה הזו לטכנולוגיות עבודה מרחוק חדשניות ואפשרויות חינוך מקוון לא יניעו עסקים ברחבי העולם לשלב חדש של חדשנות טכנולוגית, אבולוציה ומהפכה. התוצאה של השינוי הטכנולוגי תהיה שעבודה מהבית (כמו גם אתרים מרוחקים אחרים) תהפוך לנפוצה מאוד וניהול עובדים מרחוק וצוותים מבוזרים ידרשו מיומנויות טכנולוגיות וניהוליות חדשות. לטענתם צפוי שעבור אנשים רבים, עובדים ומנהלים, דרישות העבודה החדשות הללו יהוו ככל הנראה מקור נוסף של מתח וחרדה. שיחייבו אוריינטציה חדשה להדרכה ולפיתוח עובדים ומנהלים (Zou, Zhao & Siau, 2020 ).
ההגבלות ושיקולי שמירה על הבריאות שנגרמו על ידי מגפת הקורונה, יצרו צורך עצום בשירותי בריאות מרחוק בכל רחבי העולם. לפני מגפת 2019, גישות טל-רפואה ו- eHealth פותחו ונבדקו באופן הדרגתי באמצעות מחקרים רבים שהתמקדו בלקחים שנלמדו ובחסמים לשימוש בפתרונות דיגיטליים (Zachrison, Boggs, Hayden, Espinola, & Camargo, 2020). בין לילה, ספקי שירותי בריאות נדרשו לספק טיפול או תמיכה מרחוק הן במצבים דחופים והן במצבים ארוכי טווח. במערכות הבריאות ברחבי העולם מתרחשים שינויים מידיים ואינטנסיביים. בין השאר טל-רפואה משמשת כדי לנהל את זרימת החולים עם מצוקה נשימתית גישה למחלקות חירום; ייעוץ ווידאו בהגדרות מרובות; ושימוש במדיה חברתית כדי להפנות אנשים למשאבים מהימנים, לנטרל מידע מוטעה, ולספק עזרה ראשונה פסיכולוגית (Eccleston, Blyth, Dear, Fisher, Keefe, Lynch, ... & Williams, 2020). חוקרים אלה, למשל, מספקים הנחיות מפורטות לאנשי מקצוע בתחום הבריאות המטפלים בחולים עם כאב כרוני, ומנסים לעבור במהירות לטיפול מרחוק באמצעות טכנולוגיה.
בפסיכולוגיה כמו ברפואה, אבחון וטיפול מרחוק נחוו ונחקרו באופן מתון בשני העשורים האחרונים. כבר לפני כ -20 שנה בראון (Brown, 2002), פיתח מערכת אבחון וניטור פסיכולוגית מרחוק ופרקטיקות ומחקרים רבים אחרים פורסמו מאז. דוגמה יוצאת דופן ופורצת דרך היא הספר: תיאוריה ופרקטיקה של טיפול מקוון: התערבויות המועברות באינטרנט ליחידים, משפחות, קבוצות וארגונים (Weinberg & Rolnick, 2019). למרות שהחשיבות הפוטנציאלית של התערבויות פסיכולוגיות מרחוק הוכרה במשך שנים רבות, היא לא מימשה את הפוטנציאל שלה בגלל חוסר רצון והתנגדות של מטפלים ויועצים (זילברברג, 2016). כמו ברפואה, מגפת הקורונה יצרה ביקוש מוגבר להתערבויות פסיכולוגיות מרחוק. מצד אחד הצורך בטיפול בחרדת הלחץ והפחדים שעוררה המגפה, (למשל: Jiang, Deng, Zhu, Tao, Liu, ... & Ji, 2020) ומהצד השני, צורך בפתרונות חדשים להתערבויות מתמשכות שלא יכלו להימשך כרגיל בגלל הגבלות ושמירה עצמית של אנשי מקצוע ושל מטופלים, (למשל: Liu, Gu, Shao, Liang, Yue, Cheng & Zhang, 2020).
העבודה הנוכחית נועדה לתאר ולהסביר את ההיבטים הפסיכולוגיים השונים הקשורים במגפת הקורונה בישראל מנקודת מבטם של אנשי מקצוע העוסקים בתחומים שונים של הפסיכולוגיה בישראל במהלך קיץ 2020.
מתודולוגיה
לאחר שהחלטתי שהסיכום שלי לגיליון יהיה מחקר פנומנולוגי, כל המאמרים וראיונות הווידאו עברו ניתוח תוכן בגישת 'תיאוריה מעוגנת בשדה' (Grounded Theory – GT) (Glazer & Strauss, 2017) הנתונים חולקו לקטגוריות ולאחר מכן שולבו לתמות. התמות מוצגות בסעיף הבא ולאחריו מוצג מודל תיאורטי פשוט ובסיסי המתאר ומסביר את ההיבטים השונים של יישום הפסיכולוגיה בישראל בימי מגפת הקורונה ואת היחסים בין התמות, כפי שהם מיוצגים במאמרים וראיונות בגיליון. כל התמות מוצגות להלן עם דוגמאות משמעותיות המצוטטות מהמאמרים והראיונות, בגיליון. ציטוטים מהראיונות מופיעים ומהמאמרים יופיעו בפונט אחר. הציטוטים מיוחסים לפי שמו הפרטי של המחבר/ת להלן רשימת השמות המלאים: (1) ד"ר אורלי אוריון - ליור (2) ד"ר גיל ארליך (3) ד"ר דניאלה בסיס (4) ד"ר זיוה ברכה גידרון (5) ד"ר דימונה יניב (6) ד"ר שירי לוטן מסיקה (7) ד"ר מרתה לכסן (8) ד"ר אורנה מגידס (9) ד"ר סאיד מצראווה (10) ד"ר אורית רשף אבן-שושן (11) ד"ר יהודית ריבקו (12) ד"ר אילן שריף.
הגיליון כלל שלושה מאמרים ושמונה ראיונות, (ראיון אחד עם שתי מנחות שהציגו את עבודתן המשותפת) בסך הכול 12 כותבים ומרואיינים, אליהם אני מתייחסת בעבודה זו כמשתתפים. לכל 12 אנשי המקצוע שהשתתפו בעבודה זו, יש פרקטיקה פעילה בתחומים טיפוליים וייעוציים שונים הקשורים לפסיכולוגיה ובעבודה זו אני משתמשת במושגים 'אנשי מקצוע', או 'מטפלים' באופן חלופי. הקבוצה כללה אנשי מקצוע מתחומים מגוונים: פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה רפואית, טיפול באמנות, עבודה סוציאלית, חינוך, ייעוץ חינוכי, טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי וזוגי, ביבליותרפיה וטיפול בעזרת בעלי חיים. לכולם היה ניסיון בבית הספר המקצועי לפסיכולוגיה (Professional School of Psychology - PSP ). מרצה אחת ו-11 בוגרים בעלי דוקטורט (PsyD) . הראיונות שהוקלטו בזום נערכו לסרטונים קצרים, של 15 דקות כל אחד, והם מוצגים כפי שהם בגיליון. בעבודה זו השתמשתי רק בחומרים המוצגים בגיליון.
תוצאות ודיון
סעיף זה מציג את ההיבטים העיקריים של הפרקטיקה הפסיכולוגית בישראל בתקופת מגפת הקורונה, כפי שהם משתקפים מהמשתתפים בכל המאמרים והראיונות בגיליון. כל הנתונים נותחו כמתואר לעיל ונמצאו שבע תמות עיקריות. סעיף זה נחתם במודל T7, המסכם את שבע התמות ומדגיש את היחסים ביניהם.
1. חווית הקורונה
התמה הראשונה 'חווית הקורונה', מציגה את החוויה הרגשית המתוארת על ידי המשתתפים בגיליון. כפי שאפשר להתרשם מהמסגרת הקונספטואלית שהוצגה לעיל, בספרות מדגישים בעיקר את קיומם של רגשות פחד, חרדה ומתח הנובעים ממגפת הקורונה. (Mertens, et al., 2020; Kumar & Nayar, 2020; Asmundson & Taylor, 2020a etc.).
המשתתפים בעבודה זו תארו קשת הרבה יותר רחבה של רגשות. חוויית הקורונה מתוארת על ידי המשתתפים בגיליון זה במגוון צורות אך לכולם זו הייתה 'הפתעה' שהיו בה מאפיינים בלתי מוכרים רבים – לא בהכרח שליליים. הטיבה להציג זאת אורית באמרה:
פתאום - כל העולם כולו היה בחופשה. היה בזה משהו פנטסטי. בתוך הבית שלי הרגשתי שאני בתוך סרט, אני ובני משפחתי. היה בזה אלמנט מרגש משהו, אלמנט של 'המון דברים נורא חדשים ומיוחדים עומדים לקרות'. אני לא הייתי במקום של הפחד, דווקא במקום של הסקרנות. הייתה כאן איזושהי פנטזיה מרתקת.
התייחסות אל הבלתי צפוי: "פתאום", תחושה של מוזרות וחוסר ממשות: "פנטזיה", "סרט" ושייכות לעולם הגדול: "כול העולם כולו היה בחופשה" אומרת אורית ושירי כותבת במאמר שלה:
העלייה במספר האנשים שאובחנו חיוביים בקורונה נקראה: 'גל' פירושו, רטט של אנרגיה שעובר במים. תוך כדי שחייה באוקיינוס, אנחנו יכולים לקפוץ מעל גל, להחליט לרדת, או לפעמים, אנחנו נשארים ללא ברירה כמו שהגלים מחליטים עבורנו. אין קצב, מהירות או כיוון מוכרים. הרעיון של להיות בשליטה נעלם. ממש כמו במערבולת, אתה לא יכול להילחם בו אלא לתת לו לקחת אותך ולהוביל אותך למקום חדש בחלל. המערבולת של COVID-19 הובילה אותנו למרחב חדש במציאות חדשה.
- פרסומת -
חוסר שליטה, כמו זה שחווים כשנסחפים על ידי גל באוקיינוס כפי שמתארת שירי, הוזכר מספר פעמים על ידי המשתתפים באופן בלתי ישיר, כאילו זה מובן מאיליו שבתקופה זו אנחנו מתמודדים עם חוסר שליטה. למשל אצל אורלי:
... העובדה שאין לך שליטה. אנחנו מדברים על מצב של אבדן שליטה היום בקורונה, את זה אנחנו {חולי סטומה} מכירים .... אנחנו אבדנו שליטה על יכולת מאד בסיסית...
או אצל אילן בהתייחסות להשתתפות בהפגנות נגד המשטר כחוויה המחזירה בין השאר תחושת שליטה. (ראה סעיף המחאה החברתית בהמשך). חוויה כזו של פנטזיה או היסחפות בחוסר שליטה עולים בקנה אחד עם ממצאים במחקרים אחרים. (למשל: ,Kazmi, Hasan, Talib & Saxena, 2020 המציגים את חווית המשבר כקשורה בתחושת חוסר השליטה, חרדה ולחץ. המשתתפים בעבודה זו לא דיווחו בדרך כלל באופן ישיר על פחדים וחרדות אישיים אבל בהחלט הדגישו אותם אצל המטופלים. מרתה למשל סיפרה שאחת התופעות היותר אופייניות לעבודה עם ילדים בתקופה זו הם הפחדים, ובמרחב הזואולוגי מקנים לילדים תחושת שליטה טובה יותר דרך התמודדות עם הפחד מהחיות. זיוה דיברה על החרדה הקשורה בתחושת חוסר הודאות לגבי המצב כאחד המאפיינים היותר בולטים שדרשו התערבות בקבוצה ללמידת פסיכודרמה שבהנחייתה לפני כל דבר אחר:
...כאן {על הכיסא הראשון} יושבת החרדה. תחושת אי הודאות. ההרגשה שרצינו משהו ולא קיבלנו את מה שרצינו. גם במסגרת הלימודים וגם בכלל. אנחנו נמצאים במקום שלא יודעים מה הולך להיות. איך קוראים לדבר הזה בשם. משהו מאד כאוטי שהפך את הסדר של היומיום למשהו לא ברור ונטול שם.
הדיווח על חרדות אצל המטפלים הופיע פחות בדיווחי המשתתפים. לדוגמא, גיל מעיר במאמרו: "נראה שהקורונה יכולה להביא מטופלים ומטפלים לעליה ברמת החרדות."
השינוי הדרמטי במכלול ממדים של המציאות וחווית אי-ודאות וחוסר השליטה מובילים לערעור אמיתות קונבנציונאליות לגבי העצמי האישי והמקצועי ולגבי מערכות יחסים משמעותיות. המשתפים הצביעו על תופעה זו של שאלות מהותיות לגבי היבטים מרכזיים בזהות, הן לגבי עצמם והן לגבי אוכלוסיות אחרות והמטופלים בכלל זאת. בתקופת המשבר המאופיין ב'התנפצות' של אמיתות ונורמות מקובלות וחווית חוסר שליטה, התעוררו שאלות לגבי הייעוד האמיתי בחיים, לגבי הכיוון המקצועי ולגבי התפקיד במשפחה. אורית למשל מספרת שבחנה מחדש זהות אישית ומקצועית:
פתאום עלו לי הרבה מאד שאלות ביחס לעצמי. ביחס לעולם המקצועי שלי. ביחס לעולם האישי שלי. כל מיני שאלות לגבי מה עשיתי עד עכשיו ולאן אני הולכת. פתאום המחשבה על היום שיהיה למחרת הייתה פחות חשובה כיוון ששום דבר לא היה בשליטתי.
גיל מתאר במאמרו, משבר זהות עמוק בשדה החינוכי:
בתקופת הקורונה התגלו שתי תופעות. האחת, שאם התלמידים 'מפסידים חומר' הדבר לא באמת כל כך נורא. יש אפשרות להשלימו בדרכים שאינן מצריכות הגעה לבית הספר ואף במקרים מסוימים, אפשר להמשיך ללא השלמת החומר כלל. התופעה השנייה היא הצורך העז בהשגחה על הילדים על מנת שההורים יוכלו לצאת לעבודה. ... שתי תופעות אלה הדגישו ... אמרה ש'הופכת את הבטן' לכל איש חינוך: צריך את המערכת החינוכית כדי שתהווה בייבי-סיטר לילדים. תחושה זו, הייתה מאוד נוכחת בסגר. והקשתה על אנשי החינוך בשל משבר זהות שהיא יצרה אצלם.
לדעתו של גיל משבר זה עשוי לדחוף ללמידה יותר משמעותית ובעיקר ללמידה חברתית במסגרת בית הספר דוגמא לגישה חדשנית כזו נותנת דימונה במאמרה המציג דרכים חדשניות ללמידה רגשית וחברתית בקבוצה במסגרת מערכת החינוך.
המשתתפים בעבודה זו מדווחים גם על שינויים במערכות היחסים ובדינמיקה בין אנשים ובעיקר בין בני המשפחה. בחלק מהמקרים המצב בתקופת הקורונה, הוביל לתובנות לגבי שינוי התפקיד במשפחה וחיזוק הקשר בזוגיות ובמשפחה הגרעינית. סאיד למשל מדווח על עצמו: "בתקופת הקורונה {הסגר הראשון} ... אני הרגשתי שהיא תקופה טובה לי. באה להגיד לי: 'סאיד תראה את המשפחה שלך'"
ונותן כדוגמא נוספת לתובנה כזאת גם את אחת המטופלות שלו שאחרי מאבק רב שנים על בניית מעמד מקצועי, גילתה בתקופת הסגר הראשון של הקורונה שהכי טוב לה בבית עם המשפחה:
...האישה המקום שלה זה להיות בבית......(אני {סאיד} הופתעתי) ... אני עצמאית. אני מקבלת משכורת. אני יוצאת אני הולכת אבל ... פעם ראשונה אני מרגישה את המשפחה שלי ... אף פעם לא הייתי בסיטואציה הזאת ... וזה דווקא נתן לי ממש מקום להרגיש את המשפחה שלי. שזה לא היה אף פעם בחיים שלי...
מצד שני, לצד מקרים של חיזוק הקשר, לעיתים השינוי בנסיבות החיים הוביל לחשיפה של פנים לא מוכרות ואפילו מכוערות באנשים מוכרים וקרובים. וכדוגמא הפוכה, משלימה, נותן סאיד דוגמא ממטופלת אחרת שהקורונה שינתה וערערה את היחסים עם בעלה:
הבעל כל הזמן יושב כמו מלך או כמו נסיך בתוך הבית ורק נותן הוראות - וזה גם מעצבן. ...סאיד, ברגע שאני יוצאת לעבודה, זה נותן לי מקום להשתחרר. להוציא, לדבר עם החברות שלי. עכשיו כשאני בבית... הכל כאילו תחת המצלמה שלו שהוא יכול להגיד לי 'למה את דיברת יותר מדי?' 'עם מי את מדברת?' ....גרם לה לבעיות להיפך ממה שהיא חשבה. היא חשבה שייהנו ביחד, ויהיה בית חם והיא גילתה דברים שלא חשבה עליהם.
כלומר, כפי שמשתקף מדוגמא זו, האינטנסיביות של השהייה ביחד בסגר שינתה לעיתים את האיזון במערכות יחסים ונתנה הזדמנות לראות בני משפחה באור אחר, אולי מציאותי יותר - לטוב ולרע. אורית למשל נותנת דוגמא של הפניה לטיפול של מתבגר שאולי חלילה לא הייתה קורית אלמלא הקורונה:
...פתאום כשאי אפשר היה לצאת מהבית ואי אפשר היה להיות בחדר כל הזמן, פתאום שמו לב שהוא מאד שפוף, שהוא מרגיש מאד לא טוב עם עצמו. שהוא מאד לא מחובר למה שקורה סביבו.
מאחר ועבודה זו מתרכזת בנקודת המבט של מטפלים, הרי כל אחת מהדוגמאות כאן היוו הזדמנות לעיבוד ולשינוי. במאמר זה אייחד בהמשך התייחסות מיוחדת להזדמנויות טיפוליות שתקופת הקורונה זימנה ועדיין מזמנת. בראייה רחבה יותר ברור שערעור הסטטוס קוו בתקופת הקורונה ובפרט בתקופות של סגר, מוביל לעיתים קרובות למשברים קשים ולתופעות של כעס ואלימות בתוך המשפחה. בחודשים האחרונים התפרסמו מספר מחקרים בנושא, (למשל: Usher, Bhullar, Durkin, Gyamfi, and Jackson, 2020) המתייחסים לעלייה באלימות במשפחה בתקופת הסגר במדינות שונות באירופה ומצביעים על אזלת היד של הרשויות לטפל בנושא. בישראל עדיין אין מחקר בנושא זה, אבל העיתונות היומית בישראל מדווחת על שכיחות גוברת של מקרי אלימות בתוך המשפחה למשל פאר (2020).
מקרה מיוחד של 'חווית קורונה' הוא הדימוי העצמי והתחושות של החולים עצמם ביחס לבני משפחתם והסביבה שלהם. היטיב לתאר זאת סאיד:
...אני חליתי בקורונה.... אני מגיע לטייבה באוטו שלי אני עומד ליד הבית ... {ההורים הקשישים} מסתכלים מהמרפסת. אני מדבר אתם כמה מילים ואני הולך. קשה לי להיכנס אליהם כי פשוט אני רוצה לשמור עליהם. הוא (אבא שלי) כול הזמן מתקשר אלי בשביל שאני לא ארגיש שאני אשם. ובאמת אני לא רוצה להרגיש אשם ... ואני מאחל לו כל הזמן ואני מתפלל שיהיה טוב.
כפי שמשתף סאיד באופן כל-כך נוגע ללב: "אני לא רוצה להרגיש אשם", רבים מהחולים ומהמחלימים מודעים לחוסר ההיגיון ברגשות האשם שהם חווים אך בכול זאת ממשיכים להרגיש כך. בעיקר ביחס לקרובים באוכלוסיות סיכון. אין עדיין מחקרים בעניין זה אבל גם במקרה זה, העיתונות בישראל כבר הציגה את הנושא (שמחיוב, 2020).
באופן כללי הקושי והמורכבות מתגברים כשמדובר בקרובים באוכלוסיות סיכון. ככול ששומרים על היקרים לנו באוכלוסיות הסיכון ולשם כך מתרחקים מהם ריחוק פיזי, הם נחשפים יותר לסכנת הבדידות. בעבודה זו דווח על שתי קבוצות תמיכה וטיפול שיזמו המטפלים עם אוכלוסיות סיכון. הבדידות הכפויה יצרה צורך גדול בשיח רגשי ובחלק מהמקרים הטכנולוגיה, אליה אתייחס בסעיף הבא, נתנה פתרון. שתי הקבוצות הן הקבוצה של אורנה ודניאלה עם בנות הגיל הרביעי בקהילת הישוב שלהן והקבוצה של אורלי "סטומים סתם" עם אנשים בעלי סטומה כשגם במקרה זה המנחה שייכת לקהילה, הפעם לבעלי סטומה. אורנה ודניאלה מספרות כי המשתתפות בקבוצת גיל הזהב שהן מנחות מצהירות כי: "הבדידות מסוכנת לנו יותר מאשר הקורונה."
ניתן לסכם ולומר כי חווית הקורונה בעבודה זו מסתמנת כחוויה לא מציאותית שמערבת תחושה של חוסר שליטה, רגשות של פחד, חרדה ולחץ וטומנת בתוכה סכנה של תחושת בדידות, סכנה שמתעצמת כאשר מדובר באוכלוסיות סיכון. באופן כללי בולט שהקורונה יצרה טלטלה מהותית בחיי האנשים וההגדרה של ווי (2008) למושג 'משבר' שהצגה בתחילת החלק הראשון לעיל, הגדרה שכוללת את התחושה של 'חיים מתנפצים' בהחלט עולה בקנה אחד עם החוויה המסתמנת מתיאורי המשתתפים.
2. הטכנולוגיה
המושג טכנולוגיה מתייחס כאמור לפלטפורמות וירטואליות שונות ליצירת קשר מרחוק, כמו למשל זום, וואטסאפ ווידאו וכד'. כל המשתתפים התייחסו לשימוש בטכנולוגיה בפרקטיקה הפסיכולוגית שלהם, במהלך 'ימי קורונה' והראיונות עצמם שהתקיימו לגיליון נערכו על ידי בפלטפורמת זום. למרות שרוב המשתתפים הזכירו קשיים שונים בנוגע לשימוש בטכנולוגיה, קשיים המוצגים בהמשך בתמה "אתגרים למטופלים ומטפלים", המעבר לפלטפורמה וירטואלית היה קל יחסית עבורם מכיוון שלכולם היה לפחות ניסיון מסוים עם פלטפורמת זום לפני מגפת הקורונה. חשוב לציין כי כל המשתתפים, כולל אותי, היו קשורים לבית הספר המקצועי לפסיכולוגיה (PSP) שבו ד"ר חיים ויינברג (Weinberg & Rolnick, 2019) הקים תוכנית לימודי דוקטורט בלמידה מרחוק לתלמידים ישראלים ויזם את השימוש בפלטפורמת זום כמתודולוגיה בסיסית ללמידה ולהתנסות בתחום העבודה הקבוצתית. משמעות הדבר היא כי ההיכרות של קבוצה זו של משתתפים עם ניסיון של טיפול ולמידה מרחוק היה הרבה יותר גבוה מאשר האוכלוסייה הכללית של אנשי מקצוע בתחומים השונים של הפסיכולוגיה.
הריחוק החברתי שנכפה על כולנו בעידן הקורונה יצר צורך עצום בקרבה בכלל ובקרבה רגשית בפרט. הזום בעיקר, כמו גם פלטפורמות וירטואליות אחרות כמו ווטסאפ וידיאו ואפילו שיחות טלפון, הפכו להיות אמצעי יומיומי לתקשורת בכלל ולטיפול אישי וקבוצתי בפרט. אמנם, אנשים שונים חווים עד מועד איסוף החומר לעבודה זו, יותר מחצי שנה מאז פרוץ המגפה, התנגדות לשימוש באמצעים אלו ולכך אתייחס בהמשך. יחד עם זאת, רוב האנשים הצליחו לעבור לפלטפורמה וירטואלית ובהיעדר דרכים אחרות כל המשתתפים מתייחסים אל הטכנולוגיה על חסרונותיה, כאל פתרון מצוין להתמודדות בקשיים של חווית הקורונה ובעיקר בבדידות. כפי שמסכמת ואומרת אורלי:
אני כל הזמן נצמדת למשפט הזה שאומר שבתקופות כאלה לא החכם שורד ולא החזק שורד אלא זה שיכול להגיב יותר מהר ויותר נכון לשינוי. הקבוצה הזאת ובכלל קבוצות בזום, יכולות לתת איזשהו מענה יחסית מהיר לשינוי ובאמת לא להישאר לבד. לא להישאר לבד וליצור את האינטראקציה.
כאמור כול המשתתפים עשו בתקופה זו גם עבודה טיפולית בזום – אישית וקבוצתית. מתארת אורית את הטיפול האישי:
אני כן רוצה לספר על השלבים שלא עבדנו בחדר הטיפול אלא עבדנו כמו שאנחנו מדברות עכשיו {בזום}. היה צורך ליצר איזשהו קשר משמעותי ואינטימי דרך המצלמה. זה היה אתגר מאד מאד לא פשוט. אבל נוצרה איזושהי אינטימיות קצת אחרת. {למשל} את חדר הטיפול שלי המטופלים שלי מכירים אבל את החדרים שלהם אני אף פעם לא הכרתי. והם הצליחו ליצר הרבה מאד אינטימיות. להכיר לי הרבה מאד דברים בחדר... וגם להציג הרבה מאד טקסטים שהם כותבים כי אולי באיזשהו אופן, היה יותר נוח להציג את זה לבן אדם בתוך המצלמה. אני גם הרגשתי שאנחנו יצרנו לנו איזושהי ממלכה משותפת. איזושהי ישות שנוצרה...
אילן כחלק מגוף קטן של מטפלים שהתארגן למטרה זו, נותן בהתנדבות טיפול אישי מרחוק שמיועד לטיפול בטראומה של אנשים שנפגעו כתוצאה מאלימות משטרתית בהפגנות:
הצטרפתי כמטפל לגוף קטן שמטפל {מרחוק} בנפגעי הטראומה כתוצאה מאלימות משטרתית... הפגיעות הטראומטיות שהם חווים – {זה} מאד מאד לא פשוט. הקבוצה הזאת בעצם מספקת בחינם 2-3 סשנים {בזום} של ... {טיפול} בטראומה... למי ששעות אחרי, יום אחרי, ימים אחרי, מרגיש שהוא עם איזשהם סימנים וקשיים כאלו ואחרים, שהוא רוצה מישהו להיתמך על ידו.
ובהתייחס לעבודה קבוצתית:
זיוה התנסתה בין השאר בהוראה והדרכה של פסיכודרמה בקבוצה: "... בזום, בשיחות זום, .... שמתי שני כסאות. הבאתי את המחשב למטבח שמתי שני כסאות ואמרתי: כאן יושבת החרדה, תחושת אי הודאות..."
יהודית עבדה לעבוד בזום בכול המסגרות בהן היא מטפלת:
...רצינו רגע להתארגן עד שהחלטנו לחזור ולהיפגש. נפגשנו בזום במשך חודש וחצי ואחרי חודש וחצי שכרתי מקום אחר. חלל ענק של סטודיו למחול ושם אנחנו נפגשים עד היום. ...כשעבדתי בזום עבדתי עם כולם בזום. גם בקבוצה הטיפולית גם בפרטני וגם עם הקבוצות הדרכה.
שירי עבדה דרך הטלפון או הווטסאפ-וידיאו עם המטופלים שלה במרפאת החוץ וקיימה פגישות קבוצתיות מרחוק. גיל עבר לטפל בווטסאפ-וידיאו בכול השדות בהם הוא מטפל: בקליניקה, בשרות הציבורי ובמערכת החינוך. דימונה מתארת במאמרה העברה לזום של תכנית עבודה קבוצתית לפיתוח כישורים חברתיים (Social Education Learning – SEL) עם מורים מחד גיסא ותלמידים מאידך גיסא:
...המגפה והשלכותיה מרחיקות הלכת אילצו מעבר פתאומי להתערבויות קבוצתיות מקוונות, ... מודל הצמיחה הסינכרוני החדשני ... מורכב משני מודולים: מודול ממוקד תלמיד ומודול ממוקד מורה. ... מנחי הקבוצה דנו באפשרויות לביצוע הקורס במהלך הסגר, ורובם החליטו להמשיך את המפגשים באופן מקוון. המנחים העלו חששות כגון האם תלמידים מקהילות חסרות משאבים יכולים לתקשר באופן מקוון הולם, כיצד לשמור על תשומת הלב של תלמידים עם צרכים מיוחדים וכיצד למסגר מחדש מטרות קבוצתיות.... המעבר לפגישות קבוצתיות מקוונות הצליח. רוב התלמידים השתתפו במפגשים הקבוצתיים; פעילויות תוכננו עבור סביבות מקוונות; ויעדי הקבוצה שונו מהגברת המיומנויות האישיות לטיפול במצבים הנגרמים על ידי הסגר וחוסר הוודאות – תוך התמקדות בהרפיה, הפגת מתחים והפחתת חרדה.
אורלי יצרה קבוצת תמיכה בזום לאנשים עם סטומה:
הקבוצה הזאת היא קבוצת תמיכה...אחרי ליל הסדר שבו כולנו התנסינו בזום אותו אני מכירה מלימודי הדוקטורט ... נתן לי את הפוש להציע אחר כך לקבוצה מרחב קצר מועד של 4-5 מפגשים... לאט לאט ... במפגש השני והשלישי... המפגשים התחילו לקבל גוון של באמת מפגשי תמיכה. מפגשים בהם האינטימיות מאד גברה... האפשרות של אני יכול להיכנס ולשוחח ולמרות שאני חושב שאף אחד לא יכול להבין אותי, אז דווקא בקבוצה הזאת אפשר להבין אותי יותר. את הבדידות שלי...
ואחרונות חביבות, דניאלה ואורנה שיצרו קבוצת תמיכה המושתתת על טיפול באמצעות אומנויות לנשים בגיל השלישי והרביעי שעבדה תקופה מסוימת בזום:
הקבוצה נולדה מתוך צורך השעה. בתקופה של הקורונה דני ואני רצינו מאד לתרום לקהילה שבה אנחנו גרות והצענו ליצור קבוצת תמיכה לגיל... הרביעי. נמצאות בקבוצה נשים בטווח גילאים של בין 80 ל 90... עבדנו בזום במשך כחודש וחצי, ואחרי כן עברנו למפגשים של פנים אל פנים.
למרות שלפי הדיווח של המנחות המשתתפות בקבוצה זו מעדיפות מפגשי פנים אל פנים, זה מדהים בעיני שהקבוצה של דניאלה ואורנה בה משתתפות בנות הגיל הרביעי, זכתה לביקוש רב והתקיימה למרות שהתחילה ונמשכה בתקופת הסגר הראשון במשך חודש וחצי בזום. העובדה שהמנחות הצליחו לעבוד בזום עם קבוצת נשים בגיל הרביעי מצביעה לדעתי על המשקל הרב שיש לביטחון של המנחה בעבודה בפלטפורמה וירטואלית בכלל ובזום בפרט.
לפי דברי המשתתפים פלטפורמות וירטואליות כמו זום, ווטסאפ וידיאו וכד' משמשות בימי הקורונה לא רק לעבודה טיפולית – אישית, משפחתית וקבוצתית, אלא גם ככלי לתקשורת והתייעצות בין מטפלים שחלקם נשארו למעשה ללא מערכות תמיכה, בתקופה בה נדרשה הרבה תושייה כדי למצוא פתרונות טיפוליים לא מקובלים. מרתה מספרת:
הזום במקרה הזה היה לטובתנו כי זה אפשר לנו לתקשר ברמה של מטפלים. לעבד ברמה הרגשית ואחר כך להעביר את זה למציאות והחלטנו לשמר את הקשר עם הילדים בזום. ופה התגלתה היצירתיות של המטפלות שכול אחת התאימה את עצמה ואת צורת העבודה למטופלים הספציפיים שלה.
גם יהודית מזכירה קבוצת הדרכה לעצמה בזום: "השתמשתי עם דברים חדשים ועם מבטים חדשים והתייעצתי עם קולגות, שבדרך כלל אני כבר לא עושה את זה, ועשינו לעצמנו מין קבוצת הדרכה בזום. זה היה נורא כיף. דברים שבאמת לא עשיתי כבר שנים – שועלות וותיקות."
מעבודה זו אפשר לסכם ולומר כי הטכנולוגיה אפשרה לכל המשתתפים כאן, לפעול כמטפלים הן בהמשך טיפול, והן בטיפול בסוגיות שהתעוררו כתוצאה מהמצב. הפלטפורמות הטכנולוגיות נתנו מענה למסגרות הטיפול השונות: אישי, משפחתי וקבוצתי. בהמשך אתייחס הן לאתגרים שהן עוררו והן להזדמנויות ייחודיות שסיפקו.
3. המצב הפוליטי בישראל
החוויה הרגשית של הקורונה שתוארה לעיל, אופיינה בעיקר ברגשות הפתעה, חוסר מציאותיות, אי ודאות, חוסר שליטה, חרדה, בדידות וערעור של תפיסות, יחסים ותפקידים. למצב הרגשי המיוחד הזה נוספו קשיים כלכליים ותסכול ברמה החברתית והפוליטית. שלושה ממדים: רגשי, כלכלי ופוליטי, שמזינים ומעצימים זה את זה. כפי שציינו בהקדמה, משבר הקורונה פרץ כשישראל הייתה בתקופה של חוסר יציבות פוליטית לאחר שלוש מערכות בחירות שלא הוכרעו. ראש הממשלה המשיך לכהן בזכות החלטה אמיצה/נאיבית/טיפשית של מי שעמד בראש הגוש השני ואשר מפלגתו (אך לא הגוש שלו) קיבלו רוב בבחירות האחרונות, לחבור לראש הממשלה ולמנוע מישראל המפולגת, להתמודד בבחירות רביעיות בתוך שנה ועוד בזמן משבר הקורונה. ראש הממשלה מכהן כשהוא שנוי במחלוקת ומואשם בעבירות פליליות קשות בתחום השחיתות ושותפו – ממלא מקום ראש הממשלה סופג ביקורת קשה מצד תומכיו בגין החלטתו שנתפסת כבגידה בבוחריו. דרכי ההתמודדות של הממשלה המפולגת הובילו למשבר אמון קשה, לכעס ותסכול בכול שכבות האוכלוסייה. כאשר כול קבוצה מרגישה שנפגעה ושההחלטות שמתקבלות לא לוקחות בחשבון את הצרכים והערכים שלה. היטיב להציג זאת אילן באמרו: "אנחנו נמצאים במשבר אמון מטורף בין האזרח, התושב, בין האדם הבודד לבין מי שנמצא מעליו כל השרשרת שמעליו. עם איזושהי תחושה שההחלטות שנקבעות הן לא מקצועיות. אלא במקרה הטוב פוליטיות ובמקרה הלא טוב הן גחמות..."
בקצה השני מדווחות דניאלה ואורנה על תחושת משתתפות הקבוצה שלהן בנות הגיל הרביעי:
"לסגור חשבון עם המסכה הזאתי או מה שהיא מייצגת. המסכה היא ייצוג של מה שעובר עליהן בתקופה האחרונה... הייתה מסכה שכמובן התייחסה למצב הפוליטי בארץ ושאנחנו באמת מרגישים שלא שומעים אותנו וגם לא רוצים שנשמיע את הקול ובהתאם לזה היא בנתה את המסכה. עם איקסים ו.. והצבעים היו מאד קשים. אני אומרת לא רק ... הקורונה, זה גם מה שקורה מסביב לנו בסביבה החיצונית. בהחלט, אפרופו, חלק מהתמות שעולות והן חוזרות על עצמן בהרבה מפגשים - זה גם המצב הפוליטי בארץ. חוסר ודאות, הכעס, הגעגוע למקום שהיה פעם ואיננו עוד. אז הכול מתערבב..."
ההתייחסויות של אילן ושל דניאלה ואורנה עולות בקנה אחד עם המאמר של מאור ואח' (2020) המציג את חוסר האמינות והמגמתיות של החלטות הממשלה בתחילת תקופת הקורונה. יתירה מכך, כאמור מאמר זה נכתב במאי 2020, כאשר ישראל הייתה במצב מצוין מבחינת ההתמודדות עם המגפה. מאז ועד מועד כתיבת עבודה זו - נובמבר 2020, ישראל עברה תקופה קשה שבה התעצמה המגפה והגיעה לממדים מהחמורים בעולם מה שהוביל לסגר שני. התחושות הקשות של הציבור הלכו והחריפו. ההחלטות שמקבלת הממשלה ושמטרתן לצמצם ולהוריד את רמת התחלואה מעצימות הן את חוויית הבדידות והן את הקשיים הכלכליים. חוויית החרדה וחוסר הודאות שנבעה בתחילה מהתופעה החדשה של המחלה והמגיפה, מועצמת בגלל הקשיים הכלכליים. שינויים תכופים של ההנחיות גרמו עד כה להעצמת תחושת אי הודאות וחוסר האמון והכללים הבריאותיים נתפסים יותר ויותר כגחמות של ההגמוניה הבלתי אמינה שראוי להתנגד לה ולא למלא אחריהן. ההתייחסות למסכות בדיווחים של דניאלה ואורנה מייצגים את הכעס והאכזבה מהרשויות שמתועלים למסכות עמן כאמור הציעו המנחות "לסגור את החשבון". מגמות אלו דחפו בין השאר למחאה חברתית גורפת אליה אתייחס בהמשך (ראה סעיף 'מחאה החברתית'). ברמה הכלל-חברתית אפשר לראות את המחאה החברתית כביטוי לרצון "לסגור את החשבון" עם הרשויות.
4. אתגרים למטפלים ולמטופלים
הקורונה שגרמה לשינויים וקשיים בכלל תחומי החיים לא פסחה על התחום הפסיכותרפי. ההנחיות החדשות שינו באופן דרמטי את הסטינג המוכר של הטיפול. כמו שהיטיבה להציג זאת יהודית בהתייחסותה לעבודה בקליניקה הפרטית, המשבר שפרץ יצר מהפיכה גם בשגרת הטיפול: "פגישה ראשונה {לאחר פרוץ הקורונה}, הייתה עם מסכות. היה מאד מוזר. היה מאד אחר – גם בשיח גם במתח, מה מותר מה אסור. פחות או יותר הפך לנו את הקלפים ואת הסטינג."
גם במערכת הציבורית נאלצו המטפלים להתמודד בשינויים דרמטיים, כפי שמציגה זאת שירי במאמרה:
בתי החולים נאלצו להתאים, לאמץ ולהסתגל לתקנות המשתנות ללא הרף של משרד הבריאות בגל הקורונה. כל הקבוצות של אשפוז יום, הופסקו, וחולים קיבלו התערבויות אחד על אחד בלבד. במקביל, קבוצת האשפוז ממוזערת לקבוצות קטנות של ארבעה אנשים שחייבות לשמור על שני מטרים של מרחק זו מזו.
מבחינת עצם היקף העבודה, היו אמנם מטופלים שנשרו, למשל יהודית מדווחת (בסיכום הריאיון שכתבה) על מטופלים חדשים שעזבו את הטיפול: "מעניין גם לציין שבקליניקה שלי, מטופלים חדשים 'הכריזו על הפסקה' ולמעשה נשרו. ... המעבר לזום עשה את זה הרבה יותר מסובך ליצור להם מרחב בטוח. בנוסף, החרדה הכלכלית הקשורה למגפה תרמה גם היא להחלטה להפסיק את הטיפול."
מצד שני הייתה גם המשכיות בטיפול, מרתה למשל מספרת: "{לאחר סיום הסגר}, המטפלים {במרכז בולבי לטיפול ולחינוך בעזרת בעלי חיים} חזרו לעבודה הטיפולית במרחב הזואולוגי בשמחה רבה, חדורים בסימני שאלה מי יחזור מי יפסיק.... קודם כל - רוב הילדים חזרו. זה מדבר על הקשר ועל החשיבות של התחום בחיים שלהם."
יחד עם זאת היו גם הרבה פניות חדשות שהגיעו לטיפול עם כוונה מעמיקה במיוחד לעבודה ולכך נתייחס בהמשך בסעיף של 'הזדמנויות טיפוליות'. ניתן לחלק את האתגרים שבוטאו על ידי המשתתפים כאן באופן כללי לשני סוגים:
1. אתגרים שקשורים בטכנולוגיה
לחלק מהאנשים הייתה ועדיין יש התנגדות לשימוש בפלטפורמה וירטואלית. חלק מהאנשים בכלל לא משתמש באינטרנט. כפי שאומרת זיוה: "לחלק 'מ{המטופלות} החרדיות שלי' בכלל אין אינטרנט!"
וגיל מתייחס גם הוא במאמרו לתופעה של התנגדות עקרונית לשימוש באינטרנט בשדה החינוכי:
...כאן בירושלים, המקום בו אני עובד וחי, רבים ממוסדות החינוך הם דתיים. הדבר הביא לקונפליקט נוסף, בין ההתנגדות לאינטרנט וטכנולוגיה לבין הצורך בשימוש באינטרנט ובווידאו על מנת ללמוד מרחוק. ללא מעט מהמורים לא היה ווטסאפ מהסיבה של ההתנגדות לשימוש ברשת וכעת, ההסתמכות על האתרים, הווידאו והווטסאפ הביאה למשבר לא קטן. פנימי ומעשי. אנשי חינוך שאחד הערכים הבסיסיים שלהם הוא חינוך לקשר בלתי אמצעי בכלל ובפרט התרחקות מהרשתות החברתיות והאינטרנט, נאלצו להשתמש ברשתות חברתיות ואתרי אינטרנט המספקים ווידאו-קונפרנס על מנת לתקשר עם התלמידים שלהם תוך כך שהם מתמודדים עם שאלות של אותם תלמידים לגבי השימוש הזה ולא פחות קשה עם שאלות פנימיות הקשורות לדילמה הזו.
גם לחלק מהמטופלים היה קשה לעבוד בפלטפורמה וירטואלית, בעיקר כזו המערבת וידיאו. למשל אורית מדווחת: "יש גם מטופלים שלא הסכימו בשום אופן לעבוד עם מצלמה. בשום אופן."
ומצטטת שירי במאמרה את אחת המטופלות ממרפאת החוץ שבמועד קיום הקבוצה יצרה איתה קשר: "היא מבקשת ממני לשמור את זה רק בשיחה קולית; 'ללא ווידאו', היא אומרת."
בהיעדר אמצעי אחר כמו מחשב אישי, חלק מהמטופלים (והמטפלים), השתמשו בטלפונים ניידים לצורך השתתפות בקבוצה, אמצעי שיצר מגבלות גם בזום וגם בווטסאפ ווידאו.
כותב גיל במאמרו:
רוב המטפלים שדיברתי איתם טיפלו כשהם מחזיקים את הנייד בידם (אני אחד מהם) ועם הזמן גיליתי שיש נקודה עיוורת (די גדולה) לגבי ההשפעה של אי-התייחסות בכובד ראש לאלמנטים הטכניים בכל הנוגע לאפשרות להרגיש את האחר יותר 'נוכח'. אפילו שפת הגוף, מושפעת מהעבודה עם ווידאו ובטח עם נייד (שצריך גם להחזיק תוך כדי טיפול).
חלק מהמשתתפים בעבודה זו מדווחים שהעבודה מרחוק השפיעה על הדינמיקה. הדבר בלט בעיקר בעבודה הקבוצתית. חלק מהמנחים מדווחים על רמת שיח יותר נמוכה בקבוצה הווירטואלית. גיל מקשר זאת במאמרו לכך שהעבודה הקבוצתית נעשתה דרך טלפונים ניידים:
העובדה שרוב המשתתפים, שנשארו בבית, הצטרפו למפגש הקבוצתי בעזרת הנייד, הקשה מאוד על האינטראקציה הקבוצתית שכן לא כולם ראו את כולם. הדבר הביא לתופעות של "קבוצה גדולה" בתהליך של "קבוצה קטנה". הנושאים היו יותר "בסיסיים" כגון גברים/נשים, אנחנו/הם וכ' ולא ספציפיים ובין אישיים בתוך הקבוצה כגון מערכות היחסים של המטופלות בינן לבין עצמן. האינטראקציה הייתה יותר של מונולוגים מתחלפים. האפקט היה או שטוח לגמרי ובא לידי ביטוי בשתיקות קיצוניות או בשיא שהתבטא בשיח אמוציונאלי על הסף של יציאה משליטה. ... צריך לציין שגם כאשר לא היו בעיות טכניות וכולם היו נוכחים. היה מאוד קשה לנהל 'שיח קבוצתי' בשל הקושי בדינמיקה בה כל אחד צריך לשוחח לחוד, וכאשר חברת קבוצה נכנסת לדברה של חברתה (אפילו בטעות – כי חשבה שסיימה לדבר) הדבר קטע את הרצף הטבעי. יותר ויותר חברים בקבוצה בחרו להיות יותר פסיביים. נראה שהיכולת של קבוצה לאפשר להיות 'מרכז עצמאי של יוזמה', כפי שקוהוט לימד אותנו, הייתה קטנה יותר.
יהודית, פגשה את אותה תופעה של 'שיח שטוח', גם כשהעבודה נעשתה דרך המחשבים. והיא מתארת את התופעה בסיכום הריאיון שכתבה:
... לעתים קרובות היה קשה להניע את הקבוצה לתנועה ולפעולה אמיתית בפלטפורמה הווירטואלית. כאילו קפאנו מאחורי המסכים, מפספסים את המפגש האנושי והרגשי, הפנים-אישי והבין-אישי. עם זאת, וזו הסתייגות חשובה, למרות הקשיים הצלחנו לעבוד. . . הזום הקשה על שיח ספונטני. הבחנתי במיעוט של שיחות בין חברי הקבוצה. מצאתי את עצמי מעודדת את המשתתפים להתייחס זה לזה ולתת ולקבל משוב, הרבה יותר מהרגיל.
גם למטפלים הייתה התנגדות מסוימת לזום וזאת למרות שכאמור למשתתפים היה רקע של עבודה בזום ופתיחות יחסית גבוהה לעבודה פסיכולוגית מרחוק. מספרת באומץ יהודית על תחילת תקופת הקורונה: "אני באתי עם חשש מול הזום. באתי עם הרבה מאד חוסר רצון אפילו מודע ולא מודע גם להתמודד עם הזום ולנסות בהתחלה לאנוס את הטכניקה על משהו {שחששתי} שלא עובד."
גם גיל מסביר במאמרו:
יש לציין כי אני מטפל בווידאו כבר כמה שנים. בעיקר במטופלים המתגוררים רחוק. בתחילה התנגדתי לטיפול בווידאו מפני שלא הרגשתי שזה יכול לתת את האפשרות להרגיש בקשר כפי שנדרש בטיפול. אך עם השנים למדתי שאם קיימת גם הכרות והתנסות פנים אל פנים בטיפול, אפשר לערוך חלקים לא מבוטלים בווידאו עם תוצאות טובות. יש לציין כי בתקופת הקורונה זו הייתה הפעם הראשונה ... שבה כל הקליניקה הפרטית והציבורית שלי הייתה בווידאו.
ממשיך גיל ומתאר במאמרו את הקשיים שלו כאדם וכאיש מקצוע להתמודד במצב החדש ובמכלול המטלות בבית ובעבודה באופן מספק דרך החוויה הלא פשוטה של עבודה מתמשכת בווידאו:
גם המקום הרגשי בו אני הייתי היה שונה בתקופה זו. מעבר לתחושות סביב השינוי בהתנהלות היומיומית שכולנו עברנו, ההתנהלות שלי בקליניקה הייתה שונה באופן מהותי. כל היום ישבתי לבד בחדר, אמנם בווידאו היו המטופלים שלי, אך בעיקר הרגשתי לבד. הדבר הקשה עלי, ונראה שהייתי רגיש יותר לתחושות ה'לבד' של המטופלים שלי. בנוסף, הפגישות עצמן נהיו 'יותר ענייניות'. החיוך המזמין בחדר ההמתנה והעדר השהות של המטופלים במטבחון של הקליניקה, השפיע על התחושה בתוך הפגישה. בתחילה חשבתי שהדבר יהיה חיובי, שכן יש פחות בריחה להגנות שהמעטפת של הסטינג מאפשרת. אך בפועל, הדבר פגע בנינוחות ובאינטימיות.... כל הדברים הללו השפיעו גם הן על המותשות שלי בשיחות הווידאו. אני יצאתי מיום טיפול חסר כוחות, הרגשתי עייפות נפשית ופיזית שלא הרגשתי בימי טיפול פנים אל פנים.
בעבודה מרחוק נמצא כל מטופל במקום אחר ולא בחדר הטיפול המוכר בו ממשיך בדרך כלל לעבוד המטפל. מציג זאת גיל במאמר שלו כאתגר נוסף:
מה גם שהמקום בו המטופלים ישבו השתנה, הם כבר לא ישבו על הספה בקליניקה, אלא ניסו למצוא מקום אינטימי בו יוכלו לשהות בבית ולקיים שיחת ווידאו (דבר מאתגר בפני עצמו כאשר לפעמים המשפחה נמצאת בבית). הדבר המעניין הוא שהנשים נטו לפגוש אותי בחדר השינה שלהם, בעוד הגברים בחרו במקומות מחוץ לבית (בעיקר ברכב החונה ליד הבית). כמובן שגם המיקום של המטופל והרגשת האינטימיות והביטחון שלו לשוחח השפיעו על הפגישות עצמן. גם בתוכן, אבל בעיקר בטרנספרנס, בהרגשה לא בטוחה, בהיסוס ובחרדה.
ושירי נותנת במאמרה תיאור ציורי של המיקומים בפגישה קבוצתית מרחוק כאשר המשתתפים כבר מחוברים במידה מסוימת לעבודה במצב החדש:
בשבוע השלישי של הסגר אנחנו מצליחים להיפגש בווידאו-ווטסאפ. זה הרגיש כאילו הם היו מוכנים טוב יותר ומצפים שהמפגש יצליח. 'א' עם ילדיה הצעירים מעשנת במטבח שלה, 'ד' מצאה חדר שקט עם קליטה, ו 'מ' במטבח שלה.
נראה שעבודה פסיכולוגית מרחוק מציגה לא מעט אתגרים שעדיין אין לגביהם מספיק ידע וניסיון. נראה שאנשי מקצוע רבים מתחומי הפסיכולוגיה בישראל עברו להתערבות מרחוק ובפרט המשתתפים בעבודה זו שכאמור, היה להם ניסיון קודם בעבודה מרחוק. מעבודה זו עולה בברור כי אנשי המקצוע שהשתתפו, הצליחו לעבור במהירות רבה לפלטפורמה וירטואלית עם הרבה תושייה ויצירתיות. כפי שמציגים ויינברג ורולניק (2019) בספרם ברור שאפשר לעשות התערבות פסיכולוגית משמעותית מרחוק בעזרת אמצעים טכנולוגיים, אך הדבר דורש מאנשי המקצוע להתמודד עם התנגדות פנימית לשינוי, לרכוש ניסיון ולקבל הדרכה מתאימה.
2. אתגרים שקשורים במאפיינים בריאותיים ופסיכולוגיים של המצב.
במפגשים פנים אל פנים צריכים קודם כול המשתתפים, בהתאם להנחיות תקופת הקורונה, לעטות מסכות דבר שמפריע ליצירת קירבה ותקשורת. כמו שמציגות דניאלה ואורנה: "הן לא הפסיקו לדבר על המסכות. כמה שהן מפריעות וכמה קשה להן בקבוצה... וחלק מהן גם לא שומעות... אז כל העסק הזה עם המסכות זה מאד הציק להן."
כמו כן המשתתפים צריכים לשמור על מרחק ולהימנע ממגע פיזי כפי שמעירה יהודית: "ההבדל ש... היום... בקורונה... היה חיבוק וירטואלי."
בחלק גדול מהמקרים כדי להמשיך את "שגרת" הטיפול, נדרש למצוא מיקום מתאים לקיום הטיפול בהתאם להנחיות. מובן שאתגר זה הוא משמעותי מאד בהתייחס לעבודה קבוצתית. לשם כך המטפלים נאלצו לגלות תושייה, גמישות ויצירתיות. דוגמא מצוינת לאתגר זה מתוארת על ידי שירי במאמרה, היא מתייחסת כאן לעבודה קבוצתית של טיפול בתנועה עם מטופלים המאושפזים באחת המחלקות של בית חולים פסיכיאטרי:
החלטתי לשמור על הקבוצה ולשנות את מיקום המפגשים הקבוצתיים למגרש הכדורסל בחוץ. זה אביב, ומזג האוויר נוח. . . אני עוטה את המסכה שלי - זה לא קל לנשום ולזוז. אנחנו נפגשים במעגל, מוזיקה באמצע, מטופל מיחידה אחרת מסתכל עלינו. אחרים שוכבים על הדשא, ומציינים כי הם עייפים מהתרופות של הבוקר, בעוד שאחרים רוצים לחזור ליחידה כשהם מרגישים חלשים. איך אני מתחילה? .... הנחיתי אותם לנשום פנימה והחוצה, לשאוף ולנשוף בזמן שתשומת הלב תתמקד בקצב הנשימה, כמו הגוף שמנגן מוזיקה כשהם מודעים לכך ששום מוזיקה איננה מתנגנת. הנשימה הייתה כמו גלים שיכולים להתרחק; לא התעלמו מהמחשבות אלא הניחו אותן בצד ונשפו אותן הצידה.... למעשה, דילגנו משלב אחד של המודל לשלב האחרון ועסקו בתרגיל נשימה. התגובות היו טובות; הם לא הצליחו למלל את החוויה שלהם, אך גופם נראה פחות חסר מנוחה, כולם נשארו יחד, נושמים, מביטים לשמיים אל העצים שמעל, מרפים את גופם ונפשם בשקט.
מעבר למסכות ולריחוק החברתי, בהתייחס לתכני הטיפול, אפשר היה לצפות שעיקר הקשב הטיפולי יוקדש לחוויות הרגשיות של הקורונה ובפרט לחרדה שהיא מעוררת. מסתבר שבפועל מרבית המשתתפים מדווחים על פחות עבודה ישירה על המציאות של הקורונה. היטיבה להציג זאת מרתה:
כול הצוות התכונן במחשבות על איך לטפל ברגרסיה איך לדבר עם הילדים על פחדים על מה שהיה בבית. באופן מפתיע ביותר לכולנו, כשהילדים הגיעו, {למרחב הזואולוגי לאחר הסגר} נטו שלא לדבר על מה שקורה בבית. ...ראיתי בעיניים של הילדים, העיניים שרצות דרך המתחמים... שמה שהם רצו זה להתחבר לחיה... והתחברו מחדש כאילו החודשיים האלה נמחקו והטיפול נמשך {בהתאם למטרות הטיפוליות שהוצבו טרם תקופת הקורונה}. וזה היה משהו שהפתיע את כולנו. הייתי אומרת שזה מקרה של דיסוציאציה במובן החיובי.
עדין לא נעשה מחקר בנושא האתגרים שחווית הקורונה מציבה לאנשי המקצוע בתחומי הפסיכולוגיה וזהו תחום מאד חשוב למחקר עתידי. מן הסתם אחד האתגרים הללו הוא "שותפות הגורל" שבין מטפלים ומטופלים, אשר איננה קיימת בדרך כלל במצב רגיל: שני הצדדים חשופים באופן עקרוני לסכנת הקורונה, שניהם צריכים להתמודד עם שינויים דרמטיים ושניהם חווים חרדות קיומיות, כלכליות, אי-וודאות אישית ותעסוקתית, ועוד. כמו שאומרת יהודית: "תקופה מאתגרת. מאתגרת מאד גם עבורי."
וכמו שכותב גיל במאמרו:
גם המקום הרגשי בו אני הייתי היה שונה בתקופה זו. מעבר לתחושות סביב השינוי בהתנהלות היומיומית שכולנו עברנו, ההתנהלות שלי בקליניקה הייתה שונה באופן מהותי. כל היום ישבתי לבד בחדר, אמנם בווידאו היו המטופלים שלי, אך בעיקר הרגשתי לבד. הדבר הקשה עלי, ונראה שהייתי רגיש יותר לתחושות ה'לבד' של המטופלים שלי... הטיפולים הושפעו מהאינטראקציה שבין ההשפעה של הקורונה עליהם ועלי...
כלומר, מעבר להבדלים בינאישיים, הצלחת הטיפול תלויה במידה רבה במצבם הנפשי ובחוסנם של שני הצדדים המטפל והמטופל, להתמודד במצב. אמנם בשותפות הגורל יש אתגר נוסף אך יתכן מאד שיש בו גם כמו שכותב גיל, הזדמנות של אמפתיה מדויקת יותר למטופלים. גם אורית מתייחסת ל'שותפות הגורל' מבחינת חוויית חוסר השליטה, והיא מסבירה ומתארת סיוע למטופלים בדרכים בהן גם היא משתמשת באופן אישי. אורית מספרת כי השימוש בפנטזיה ובמטרות לטווח הארוך, עזרו לה כמו גם למטופלים שלה להתגבר על אי הודאות וחוסר השליטה:
פתאום המחשבה על היום שיהיה למחרת הייתה פחות חשובה כיון ששום דבר לא היה בשליטתי. ולכן אחד הדברים שקרו לי בקורונה זה שאני התחלתי לעבוד על פרויקטים ולחשוב על דברים שיהיו עוד שנה עוד שנתיים. כתבתי ספר ועוד אחד. זאת אומרת כל הזמן המחשבה הייתה לחשוב הרבה יותר רחוק. כי המציאות היומיומית הייתה כל כך לא ברורה שהחלטתי להתחיל לפנטז.... זה בדיוק מה שאני משתדלת לעשות בחדר הטיפול תמיד ובקורונה בוודאי. .... אני כאילו מדלגת על המהמורה ואני מסתכלת הרבה יותר רחוק. כך גם המטופלים שעבדתי אתם במהלך הקורונה אנחנו שמנו מטרות מאד מאד רחוקות ואפילו דמיוניות.
ארחיב את ההתייחסות לתהליכים מקבילים של מטפלים ומטופלים בסעיף הבא המתייחס להזדמנויות טיפוליות. ניתן לסכם את נושא האתגרים ולומר שבעבודה זאת עלה שבצד טיפול והתייחסות ישירה לחוויית הקורונה כמו שהודגם לעיל בנושא החרדה, נעשית בפועל בעיקר עבודה טיפולית מעמיקה שחווית הקורונה על מרכיביה השונים אולי מעוררת ופחות עבודה על המצב עצמו. בחלק גדול מהמקרים חווית הקורונה על מאפייניה החברתיים והאישיים נתנה הזדמנות לעבודה משמעותית בנושאים קריטיים ועל כך בסעיף הבא של 'הזדמנויות טיפוליות'.
5. הזדמנויות טיפוליות
ראשית חלק מהמשתתפים בעבודה זו מצביעים על יותר פניות חדשות לטיפול בתקופה זו, כאשר חלקן מתייחסות ישירות למצב כמו למשל הביקוש הגבוה לקבוצות התמיכה של אורלי ושל דניאלה ואורנה ועבודתו של אילן במרכז לטיפול קצר מועד בטראומה לאנשים שחווים טראומה כתוצאה מאלימות משטרתית בפעולות המחאה בתקופת הקורונה (הוזכרו קודם בסעיף 'טכנולוגיה'). אחרים מתייחסים לפניות לצורך עבודה מהותית כשתקופת הקורונה ובעיקר תקופת הסגר נתנה פוקוס ויצרה קשב פנוי להתייחסות לבעיות עמוקות ומהותיות שאינן נובעות דווקא מחוויית הקורונה. כמו שמתארת זאת אורית: "מעבר לפניות הרגילות היותר 'חרומיות', שיש לי הרבה מאד פעמים. דווקא הפעם קיבלתי פניות של אנשים שגם בהתחלה לא כל כך הבינו איך לאכול את הדבר הזה {את חווית הקורונה}, אבל מתוך חוסר ההבנה, הם התחילו לחשוב. הם התחילו להתלבט. הם התחילו לדבר."
הצורך והכורח בפלטפורמות חלופיות לתקשורת יצרו הזדמנויות להתגבר על התנגדות של מטפלים ושל מטופלים להתנסות בטיפול וירטואלי. הזדמנות שנותנת אופציות חדשות גם בימים בהם המפגש כבר אפשרי ומספקת דרגות חופש לבחירה והעדפה אישית בהתאם למצב.
סאיד מתאר את שבירת המחסום באוכלוסייה של נשים ערביות ואומר:
יש בעיה אצל הנשים הערביות... שקשה להן לדבר בטלפון או בזום.... קודם כל מבחינת... שהבעל לא יתפוס אותה... בטלפון חלילה ואז תהיה בעיה כאילו את מדברת עם גבר - כי קשה ... להם להבין שהיא עושה טיפול. ...והופתעתי בעידן הקורונה שהיו מוכנות להיות גם בזום... גם בטלפון. זה היה ממש ... מדהים. אני עד היום עושה את זה דרך הטלפון ודרך הזום. פעם {אפילו} אישה אחת לא הייתה מוכנה, והיום.... הן מוכנות.
התיאור של סאיד המתייחס לנשים פלסטיניות, נותן אינדיקציה לשינוי נורמות ביחס לעבודה וירטואלית באוכלוסייה בישראל בכלל. גם דימונה מדווחת על שיעור השתתפות מאד גבוה בקבוצות הלימודיות שהתקיימו בפלטפורמה וירטואלית בתקופת הקורונה וכותבת:
במפגשי הייעוץ הקבוצתיים של קורס מנחי-קבוצות, שיעור הנוכחות היה 95% .... המשתתפים תיארו את המפגשים השבועיים כ'אי של שפיות' בתקופה הקשה של סגר והגבלות. שיעור הנוכחות בפגישות סטודנטים היה 85%. רוב המשתתפים הגיעו לפגישות בזמן (איחור נבע לפעמים מקליטה לקויה). עם זאת, בעוד שנשירה נפוצה בתוכניות פנים אל פנים, אף תלמיד לא נשר מהתוכנית המקוונת.
וכמו שכותב גיל במאמרו:
להפתעתי, רוב המטופלים עברו די מהר ובקלות לסטינג המערב ווידאו... אחת התופעות המעניינות הייתה שלא מעט מטופלים מופנמים, עם קשיים באינטימיות, הביעו פתיחות יותר גבוהה בווידאו. הסבר אפשרי הינו שעצם תחושת הריחוק שהווידאו יצר, הווה עבורם כמעין 'מגן' שאפשר להם להתקרב יותר מבחינת התוכן.
כלומר, בצד הקשיים שתוארו בסעיף הקודם, רוב האנשים – מטפלים ומטופלים עברו לפלטפורמה וירטואלית בקלות יחסית. מעבר ליתרונות הטכניים של מרחק וההכרח למצוא חלופה זמינה לקשר, מסתבר כפי שמציין גיל בדוגמא לעיל, שאצל חלק מהמטופלים המפגש הוירטואלי אפשר יותר פתיחות ואינטימיות. יתר על כן, בחלק מהמקרים יצר השימוש בטכנולוגיה שינוי במערכות היחסים ובמעורבות היחסית בגלל הבדלים באוריינות טכנולוגית והבדלים אישיותיים. דימונה מדווחת על כך אצל משתתפים בקבוצת הלימודית וכותבת במאמרה:
חלק מהמשתתפים תפקדו בפגישות המקוונות באופן שונה מאשר בפגישות פנים אל פנים. חלקם העירו כי הסביבה הווירטואלית אפשרה להם לקיים אינטראקציה בתוך הקבוצה בעוד שאחרים טענו שהסטינג הוירטואלי דווקא מגביל אותם. מעריכי הקורס האמינו כי התנהגויות אלה הושפעו ממאפיינים אישיים כגון פתיחות וחשש. יתר על כן,... מפגשים קבוצתיים מקוונים אפשרו לאנשים לשפר את כישוריהם החברתיים כדי לעסוק טוב יותר בתהליך.
יהודית למשל מתייחסת בסיכום הריאיון שלה לשינוי ביחסי מטפל – מטופל: "לפעמים התחשק לי להפוך תפקידים עם מטופלים ש'שלטו' בכלי טוב יותר ועזרו לי. במובן מסוים, זה הרגיש כמו לאבד את העמדה ה'הורית' שלי. מצד שני, זה נתן הרבה כוח וסיפוק למטופלים שלי, במיוחד לצעירים."
היפוך תפקידים מסוים אפשר לראות גם ברמה הכלל חברתית. התקופה הזאת מתאפיינת גם בשינוי תפקידים מול האב המטאפורי: המדינה על כל מוסדותיה, שאנו נושאים עיניים אליה כאל אב מטאפורי שאמור להגן עלינו ולספק לנו בטחון ותמיכה. מול האכזבה מהאב המטאפורי התארגנה בישראל מחאה חברתית המאופיינת בהובלה חסרת מנהיגות. (ראה 'המחאה החברתית' בהמשך). הסוגיה של לקיחת אחריות אישית היא אחת הסוגיות הטיפוליות, אשר תקופה זו הציפה ונתנה הזדמנות ליצירת שינוי. משתתפים רבים מציגים את התופעה של שינוי ולקיחת אחריות אישית אצל מטופלים וחברי קבוצה. כותבת למשל דימונה במאמרה: "עבור חלק מהתלמידים, תקופה זו הייתה הזדמנות לפרוח כאשר הם לקחו על עצמם תפקידים בארגון המפגשים והזכירו לעמיתיהם להשתתף בפגישות בזמן."
גם גיל מתאר עבודה קבוצתית שכתוצאה ממנה חברות הקבוצה לקחו אחריות ויצרו יותר קשר עם חברות קבוצה שחוו קושי.
מעניין לציין כי יש מספר נושאים שהיו קשורים בחוויית הקורונה וכאשר עלו בטיפול (אישי או קבוצתי) בחלק גדול מהמקרים נוצר גירוי ומנוף לעבודה אישית מעמיקה. הנושא הראשון שבהם הוא נושא הגמישות – של המטפלים ושל המטופלים כאחד. יתכן שהצורך בשינוי ובגמישות כדי להתמודד עם אילוצי המצב אפשר לאנשים לבחון ולשנות דפוסים ולאמץ גישה יותר פתוחה וגמישה לחיים. גיל מיטיב לסכם את ההזדמנות הזו במאמרו:
הציר שבין גמישות ל"שמירת גבולות" מאותגר במיוחד בתקופת סגר. יש צורך עצום של שינויי זמנים גם של מטופלים: אימהות .... סטודנטים ... גם סדר היום האישי של המטפל משתנה ויש צורך להיענות לצרכים משפחתיים. אתגור הקונפליקט שבין גמישות לגבולות, הוא הזדמנות טיפולית להתנסות בחוסר הודאות ולהתמודדות עם ציר זה בחיים. כך גם בנוגע לתופעות של חרדה, וחוסר שליטה כהזדמנות טיפולית.
זיוה מצביעה על עבודה מקבילה שלה ושל מטופלת שלה בנושא הגמישות:
... וחשבתי לעצמי שאני {המטפלת} מאד נוקשה. אני לא עושה משהו שלא לפי הכללים. ... אני מרגישה שפה הנקודה. אני מרגישה שאצל המטופלת המסוימת הזאת באמת היה סוג של נוקשות. ... דווקא התקופה הזאת והקפסולה הזאת, והתחושה של משהו שסוגר עליך... פתאום זה איפשר איזושהי גמישות. גם מבחינתה.
ביטוי נוסף לשינוי הקשור בגמישות אצל מטפלים מופיע במאמר של גיל. מסתבר שאצל מטפלים נוצרה יותר פתיחות ביחס לשימוש חלופי באמצעים וירטואליים בעת הצורך, גם לאחר תקופת הסגר. גיל מתייחס במאמרו לכך שנוצרה הרבה יותר גמישות של מטפלים ביחס לשינוי מועדי טיפול ומעבר לפלטפורמה וירטואלית כפתרון לאילוצים, גם כשכבר אפשר היה להיפגש פנים אל פנים:
תופעה מעניינת היא שלאחר הסגר, כאשר חזרנו {בשרות הציבורי} לפעילות רגילה פנים אל פנים, כאשר התבטל טיפול, בשל אי יכולת של המטופל או המטפל להגיע פיזית ליחידה, היה ברור שנקיים את הפגישה בווידאו. דבר שלא היה לפני הסגר ... היו גם ניסיונות לשנות סטינג (גם מצד מטפלים וגם מצג מטופלים) ... כמו למשל, לקבוע פגישה חילופית בערב בווידאו -דבר שלא היה עולה כאופציה כלל לפני הסגר. במקום מסוים נראה שהשרות הציבורי, יכול אף להשתפר בזכות משבר הקורונה.
מצד שני נושאים אישיים שעלו, בטאו בחלק מהמקרים גם ייצוג סימבולי של תופעה כלל חברתית. דוגמא לכך יכולה להיות העבודה המדווחת על אובדן אישי. נושא שתואר הן על ידי דניאלה ואורנה והן על ידי אורלי למשל: "משתתפת ששילמה מחיר מאד יקר על היותה חולת סטומה. היא לא התחתנה ולא הביאה ילדים. ההשתתפות שלה בקבוצה אפשרה קצת לבכות על המקום הזה ... אני חושבת שהחוץ והפנים מאד מתערבבים בתקופה הזאת. כל הזמן מדובר באובדן שליטה שזה אצלנו אלמנט בחיים לעומת מה שקורה בחוץ."
לסיכום עניין ההזדמנויות הטיפוליות שעלה באופן מאד בולט בעבודה זו, חשוב לציין שזהו נושא מרתק למחקר ולהמשגה עתידיים. הן המאמר של דימונה בגיליון והן מאמרן של דוניטסה ורמות (Donitsa-Schmidt & Ramot, 2020) מתייחסים להזדמנויות להתערבות מרחוק בשדה החינוך בישראל, אך עדיין נדרש מחקר רב בנושא זה בהקשר הטיפולי הרחב. לדוגמא מאמר המציג את משבר הקורונה כהזדמנות עבור מטופלים המאובחנים בהפרעה דו- קוטבית - (Bipolar Disorders).( Stefana, Youngstrom, Jun, Hinshaw, Maxwell, Michalak & Vieta, 2020 ).
לסיכום, ההזדמנויות העיקריות שעלו בעבודה זו מתייחסות קודם כל אל השימוש בטכנולוגיה לשם התערבות מרחוק, כיוון הטומן בחובו אופציות חדשות שעדיין לא נחקרו דיין. לחקר השימוש בטכנולוגיה היבטים רבים כמו עמדת איש המקצוע, הכשרתו וניסיונו, רמת האוריינות של המטופל, היבטים טכניים שונים של שימוש במכשירים ובמאפייניהם, וכד'. מעבודה זו מסתמן בין השאר כי המשתנה 'הבדלים בינאישיים' הוא משתנה רב עצמה בהקשר זה שמן הסתם יזכה להתייחסות מחקרית בעתיד. כמו כן מעבודה זו עולה כי במקרים מסוימים חווית הקורונה מעוררת מודעות לבעיות שאולי היו קיימות גם קודם ועכשיו נוצרה אולי המוכנות להתמודד איתן. יתר על כן, המציאות המורכבת טומנת בחובה הזדמנויות לפתח יכולות התמודדות חדשות בנושאי מפתח, כמו אחריות אישית, גמישות, התמודדות עם חרדה ועם חוסר שליטה שהם מרכיבים בולטים בחוויית הקורונה. מעניין לציין שהמשתתפים בעבודה זו מצביעים על הזדמנות לשינוי בנושאים אלו אצל מטפלים ומטופלים במקביל.
6. המחאה החברתית
כאמור, המצב הפוליטי בישראל ובפרט כתבי האישום שהוגשו נגד ראש הממשלה והקמת ממשלה משותפת עם ראש המפלגה הנגדית, היוו קרקע פורייה לתסיסה חברתית. לתסיסה זו הצטרפה ביקורת קשה נגד הממשלה על שאינה מצליחה לטפל כראוי במשבר הקורונה, כמו גם כעס ותסכול הנובעים מהמצוקה הכלכלית שפקדה רבים בגלל הסגר וההנחיות המגבילות פעילות עסקית גם לאחר הסגר. כפי שצפו בוין ואח' (2020) במאמרם אודות הקורונה כ'משבר זוחל' (creeping crisis) נוצר משבר אמון קשה בין הציבור לבין הממשלה ושלוחותיה. מחאה חברתית הולכת ומתעצמת פקדה את ישראל מתחילת קיץ 2020. מחאה זו שונה במהותה ממה שידעה ישראל בכלל שנות קיומה ובפרט בשנים האחרונות. מיטיב לתאר זאת אילן באמרו:
קודם כל הכניסה של הצעירים לתוך המחאה האקטיביסטית. המאד מאד שונה מהמחאות שלנו. מאאד שונה. לימדה אותי המון המחאה שלהם אני מת עליהם. אנחנו באים למחאות כאלו מאורגנות שחייבים במה עם נואמים. ואיזה גנרל בדימוס שיבוא ויסביר לנו איך צריך להתנהג נכון. ופה הם באו עם משהו מבולגן. שמח לפעמים. וחסר הנהגה. וזה היה פשוט מדהים לראות פעילות אקטיביסטית מדהימה. מדהימה. איך אפשר גם להיות שמח וגם לעבוד בשביל מטרה מסוימת. זה ממש ממש גורם לי סיפוק מאד גדול לתמוך בהם ולעזור להם.
נראה שהמאפיין הבולט ביותר בייחודיותו הוא שזו מחאה רב-דורית. צעירים, מבוגרים וקשישים מגיעים להפגנות תוך מתן מקום של כבוד ויצירת מרחב לסגנון ולהיעדר מנהיגות ברורה של הצעירים. הדגלים המונפים מסמלים לדעתי את הרבגוניות. מצד אחד דגלי כחול-לבן, שאלו דגלי ישראל ומבטאים את הנאמנות הלאומית הבסיסית שאמורה להיות המכנה המשותף של כלל הציבור ושל מנהיגיו. לצדם דגלים שחורים המייצגים את האקטיביזם היותר בוגר ומבכים באופן מוצהר באמצעות הדגל השחור את אבדן הדמוקרטיה, אבל אולי גם את הערכים שאפיינו את האתוס הישראלי וכמו שאומרות 'זקנות הדור' בקבוצה של דניאלה ואורנה: "הגעגוע למקום שהיה פעם ואיננו עוד". לצדם מתנוססים דגלים ורודים ובלונים ורודים המונפים בעיקר על ידי צעירים ומסמלים לדבריהם שאיפה וכמיהה לעתיד ורוד. כאשר כול הקבוצות האחרות מסתכלות בהם בחיבה ומפנות להם את המקום.
נראה שמעבר לסיבות הפוליטיות, המחאה בתקופה זו משרתת מספר צרכים הקשורים ישירות בחוויית הקורונה. ביניהם ככול הנראה הצורך להרגיש חיוניים ומשפיעים כדרך להתמודד בחוויית חוסר האונים וחוסר השליטה. כפי שהזכרנו קודם השתתפות במחאה החברתית מהווה דרך להתמודד עם התחושה של אבדן השליטה ברמה האישית המועצמת מתחושת אבדן שליטה והעדר יכולת ניהול משבר של ההנהגה הפוליטית על כל שלוחותיה. ברמה הכלל-חברתית הרבה יותר אנשים מעורבים בפעולות של מחאה חברתית והדבר מלווה בהרגשה של מילוי תפקיד. כפי שאומר אילן: "במובן מסוים ללכת להפגנה זה לקחת את גורלך ולהרגיש שאני את שלי לפחות עשיתי. מול הדבר הזה - מול טרוף המערכות הזה שמתקיים פה, אני יודע שאני יצאתי עם שלט ואמרתי 'לא עוד'. ... יש בזה בעיני איזושהי חוויה שהיא מסדרת משהו. ההפגנות האלה הן הצד ההפוך לייאוש. יש בהן משהו מאד מחזק. מאד מחייה..."
היפוך התפקידים או לפחות המרידה באב המטאפורי, מעוררת אמנם חווית אבל והתפרקות ממשמעת, אך אפשר גם לראות יותר לקיחת אחריות גם ברמה הכלל-חברתית וגם ברמה האישית. אפשר לראות ביטוי לכך בתופעה עליה מצביע אילן לפיה המחאה מתגברת בכל פעם שיש אלימות משטרתית כנגד פעולות המחאה:
כל פעם שיש אלימות משטרתית המחאה רק מתגברת ...פתאום המשטרה יוצרת איזשהו מצב שאנשים נכלאים בתוך איזשהו שטח ללא מוצא שבו משפריצים עליהם מים, או שדוחפים אותם בצורה חסרת כל היגיון או כל החלטה אחרת... אפשר גם לחשוב ש... אולי אנשים יפחדו. אבל... אני לא רואה פחד... הבעיה היא לא המשטרה אלא... מי שמפעיל אותה.
בנוסף לכך, נראה כי בתקופה שיש בה ואקום חברתי ותרבותי, מהווה ההשתתפות במחאה מקום מפגש חברתי ותרבותי לגיטימי במציאות שבה מפגשים חברתיים ותרבותיים ואפילו משפחתיים הינם אסורים או מוגבלים. ההשתתפות במחאה היא ההיפוך של ריחוק חברתי, הדיסוציאציה, הבידוד. באופן מהותי המחאה מתבטאת לא רק בהשתתפות בהפגנות אלא אפילו בהתנגדות להוראות הבלתי מובנות או בעלות הגיון פוליטי ולא בריאותי. (ראה ההתייחסות למסכות בדוגמא של דניאלה ואורנה, לעיל). אפשר רק לקוות שנושא זה ייחקר ויומשג בעתיד.
7. תקווה
התמה האחרונה בעבודה זו היא התקווה. ניתן לסכם ולומר שלפי דברי המשתתפים, המתח בין הייאוש לבין התקווה מהווה בתקופה זו גורם מאד מרכזי. חוויית הקורונה מעוררת ייאוש ומצד שני התקווה וההעצמה כמנוגדים לייאוש, מהווים גורם מרכזי הן בתהליך הטיפולי בתקופה זאת והן במחאה החברתית המאפיינת את תקופת הקורונה בישראל.
כמו שמדגימה מרתה בעבודה עם ילדה כבדת הראייה, המסר הטיפולי הוא: "לא לוותר!"
הפחת תקווה והעצמה, נתפסות על ידי חלק מהמטפלים ככוחם המיוחד בתקופה זו. מיטיבה לבטא זאת יהודית שרואה באופטימיות שלה ובתקווה שהיא מפיחה, ברוח אחד-עשר הכוחות של יאלום, את סוד הצלחתה המקצועית גם כאשר הקשיים שהתקופה מזמנת הם גדולים מנשוא: "כמה כוח יש באופטימיות ובתקווה וכמה היא מוכיחה את עצמה... בסוף ... צלחנו! ... אבל כל הזמן החזקתי את האופטימיות הזאת. ...ככל שאני מעצימה את הכוחות של עצמי ואת המסוגלות של עצמי דרך יצירתיות וספונטניות ואותנטיות – זה עובד! ... התקווה שאני נוטעת כמו יאלום ב-11 הכוחות."
לפי גישה זו חלק משמעותי מתפקידו של המטפל בכלל ובתקופה כזו בפרט הוא להפיח תקווה. מצד שני, בחלק מהמקרים, המטפלים מקבלים השראה ותקווה בעצמם בתהליך העבודה כמו שמסכמת אורנה: "החיבור לתשוקה וליצירתיות ומשחקיות,... לא נעלמת גם בגיל הרביעי. פשוט צריך לתת לזה במה. צריך לדמיין את זה וזה נותן {לי} המון תקווה."
גם המחאה החברתית, אולי כסוג של התערבות כלל מערכתית מורכבת המתהווה בעצמה (Emerge) התקווה המגולמת במחאה החברתית, באה לידי ביטוי ישיר בדבריה של זיוה:
ההפגנות כנגד המצב... נמצאים עשר דקות מהבית שלי.... והדבר שהכי הבנתי. שהתחדד... לי בזמן הקורונה - זה הזכות לזעוק. פתאום הרגשתי איזה זכות זאת לזעוק... אני הסתכלתי וראיתי אנשים מכל הזוויות ומכל הסגנונות ולא אנשים שמצביעים עליהם ומקטלגים אותם וחשבתי שרק ככה יכולה להיות תיקווה. שאנחנו לא מקטלגים את האנשים ואנחנו נותנים לאנשים לזעוק את זעקתם..
ההשתתפות בהפגנות וההתבוננות בהן יוצרת תקווה לעתיד טוב יותר. כמו שאומר אילן: "מבחינתי זה שזה כבר לא קבוצות בודדות, כמה... 100- 200 איש בפתח תיקווה שאומרים עד כאן! אלא שיש כול שבוע עשרות אלפים שיוצאים לרחובות. בעיני זה משנה מציאות. והמציאות משתנה אין לי מושג איך. אין לי מושג מה יקרה. אני שם ברחוב עם הלחות המטורפת ועם האנרגיה המטורפת."
גם אני, כמו חלק מהמשתתפים, מעדיפה לראות בתופעה זו ביטוי של תקווה ולכן בחרתי לקרוא לעבודה זו במילות הסיכום של אילן: "החצבים פורחים באדמה יבשה – זה קורה!". אולי כמו הפריחה הנפלאה של החצב המופיעה לפני הגשם ומבשרת את בואו, אולי גם כאן מבשרת המחאה שינוי חיובי במציאות החברתית בישראל.
מודל 7 התמות – היבטים פסיכולוגיים של 'תקופת הקורונה' בישראל
התרשים: "מודל T7 - התמות והיחסים ביניהן - היבטים פסיכולוגיים של ימי הקורונה בישראל", מציג מודל הכולל את שבע התמות העיקריות שנמצאו בעבודה זו ואת יחסי הגומלין ביניהן. תמות אלו מהוות את המהות שעלתה מהראיונות והמאמרים בנושא זה וכולן הוצגו ונותחו לעיל. סעיף זה מסכם אותן ומדגיש את היחסים ביניהן.
כפי שמשתקף בתרשים המציג את המודל, שלוש התמות הראשונות: (1) חוויית הקורונה (2) הטכנולוגיה ו – (3) המצב הפוליטי בישראל - קשורות זו בזו ומספקות את שלושת ההיבטים העיקריים של המשבר המערכתי הזה. שלושת ההיבטים של משבר הקורונה , יוצרים את הנושא הרביעי: (4) אתגרים למטופלים ומטפלים, אתגרים עמם התמודדו המשתתפים עם הרבה כישרון, יצירתיות ותושייה, כפי שמסיימת שירי במאמרה: ".... יצירתיות ו'חשיבה מחוץ לקופסה', היו גורמי הריפוי העיקריים שזוהו כחיוניים להתמודדות עם תקנות בתי החולים המחמירות הקשורות לקבוצות."
אנשי המקצוע המשתתפים בעבודה זו, יצרו עם הרבה יצירתיות ותושייה הזדמנויות טיפוליות, שהן התוכן של התמה החמישית. מעניין לציין כי כבר ווי (2008) טען כי אנחנו צריכים לראות משבר כסוג חדש של "הקשר" - שטח של פעולה ומשמעות ולא סטייה. מנגד, באופן משלים ומקביל, כוחות חברתיים קמו ויצרו את המחאה החברתית, שהיא התמה השישית. שתי התמות: (5) הזדמנויות טיפול ו – (6) המחאה החברתית, מובילות למה שנראה בעבודה זו, הנושא החשוב ביותר לעידן זה, זוהי התמה האחרונה: (7) תקווה. הזדמנויות הטיפול מעודדות תקווה ברמה האישית והקבוצתית, בעוד המחאה החברתית מספקת תקווה הן ברמה האישית והן ברמה המערכתית.
תרשים: מודל T7 - התמות והיחסים ביניהן
סיכום ומסקנות
ההשפעות של משבר הקורונה הנוכחי שונות ממה שאנחנו כבר יודעים על התמודדות עם משברים והמחקר על תוצאותיו הפסיכולוגיות נמצא בחיתוליו ומתמקד בעיקר בפחד וחרדה. מורכבותו של משבר הקורונה נובעת בחלקה מכך שמדובר במשבר רב-ממדי המשפיע לא רק על הרמה האישית, הקהילתית והחברתית, אלא גם על מגוון רחב של תחומים, לרבות בריאות, פוליטיקה וכלכלה, המתבטאים כולם בהיבטים הפסיכולוגיים של חווית הקורונה. חווית הקורונה מאופיינת בתגובות רגשיות בסיסיות כגון פחד וחרדה, המלוות בלחץ, חוסר אונים, אובדן שליטה, הפתעה, בדידות ותחושת מציאות פנטסטית. חווית הקורונה משנה את שיווי המשקל הקיים במערכות יחסים בתוך משפחות, קהילות וקבוצות חברתיות.
התפרצות הקורונה הוסיפה סיבוך נוסף למצב הפוליטי המורכב ממילא בישראל. במקביל, טכנולוגיות קיימות לפגישות, לימודים ועבודה מרחוק נכנסו לשימוש רחב על ידי אנשי מקצוע ועל ידי הציבור בכללותו כפלטפורמה יעילה לתקשורת ולפתרון בעיות תפקודיות. מתברר שהטכנולוגיה על כל מגבלותיה, עשויה לסייע בצמצום תחושת הבדידות והתמודדות עם מצבי הבידוד הכפויים. למרות הקשיים והאתגרים, כל המשתתפים בעבודה זו השתמשו במגוון טכנולוגיות, בעיקר זום ווואטסאפ-ווידאו, כדי להמשיך בטיפולים הקיימים ולהתחיל התערבויות אישיות וקבוצתיות חדשות. שלוש התמות הראשונות שזוהו בעבודה זו ומופיעות במודל 7 התמות – חווית הקורונה, השימוש האינטנסיבי בטכנולוגיה להתערבויות מרחוק והמצב הפוליטי בישראל, יוצרות אתגרים חדשים למטפלים ולמטופלים וחושפות הבדלים בינאישיים חדשים. במקביל יצר המשבר הזדמנויות לשינוי וצמיחה הן למטפלים והן למטופלים, בעיקר בתחומי הגמישות, הצורך בשליטה, החרדה והאחריות האישית. המצב הפוליטי הכאוטי בישראל עורר גל של מחאה חברתית בין-דורית, שבאמצעותה אנשים לוקחים אחריות על חייהם במאמץ להשפיע על החברה, למצוא תחושת שליטה ולהרגיש שמחה והעצמה. שתי התמות המקבילות: הזדמנויות טיפוליות והמחאה החברתית, מזמנות תקווה לחיים טובים יותר: הזדמנויות טיפול חדשות מציעות תמיכה ותקווה ברמה האישית, בעוד שמעורבות במחאה החברתית ובאקטיביזם משפיעה הן ברמה האישית והן ברמה הכלל חברתית. מודל 7 התמות הוא מודל פשוט המציע מסגרת מושגית חדשה המתארת ומסבירה את ההיבטים הפסיכולוגיים העיקריים של משבר הקורונה בישראל, ואת יחסי הגומלין ביניהם, כפי שבאו לידי ביטוי על ידי המשתתפים בעבודה זו. זוהי תפיסה חדשנית לפסיכולוגיה בעת קורונה בכלל ובישראל בפרט.
מודל T7 מציע הבנה טובה יותר של התופעות המוכרות שכולנו מתבוננים בהן וחווים כיום. כאנשי מקצוע בתחומים שונים של הפסיכולוגיה, אנו מאמינים כי הבנה טובה יותר חשובה להתמודדות טובה יותר. מכיוון שהמחקר בתחום זה כה צעיר, הממצאים שפורסמו עדיין ספורדיים ומודל זה מציע מסגרת קונספטואלית ראשונית למחקר והמשגה אינטגרטיבית יותר בעתיד. אחת ממטרותיו של מחקר זה היא לעודד מחקר עתידי בתחום. הספר פונה לאנשי מקצוע במקצועות טיפוליים וייעוציים ואני מקווה שהמודל הזה יעורר מחקר עתידי כדי לזהות קשרים נוספים בין תיאוריה, נתונים ופרקטיקה. מעבודה זו עולים רעיונות רבים למחקר עתידי, אשר ניתן למצוא לאורך הטקסט לעיל. ברצוני לפרט מספר רעיונות, כדי להמחיש את ההיקף הרחב של העבודה שלפנינו:
- לזהות ולהעמיק את הבנת המשתנים המשפיעים על תחושת רווחה לעומת חווית מתח וייאוש בימי קורונה ובעת משברית דומים.
- לפתח ולהעריך אסטרטגיות טיפול שונות למצב זה, במיוחד עבור תופעות נפוצות וחריפות כמו בדידות.
- למפות את המשתנים המשפיעים על תהליכי טיפול מרחוק ועל תוצאות הטיפול. מפה זו צריכה לכלול משתנים טכניים, מיומנויות, הבדלים בינאישיים, שיטות התערבות וגורמים אחרים.
- להעמיק את הבנתנו בתופעת "הגורל המשותף" שחווים מטפלים ומטופלים בעתות משבר כאלה. להמשיג ולהעריך את הדרכים הטובות ביותר לתעל חוויות מקבילות לטובת הטיפול.
- לבחון את האמיתות' הקונבנציונליות לגבי גבולות הטיפול ואת יעילותם והשלכותיהם במהלך משברים כמו המגפה הנוכחית.
- לנתח את המניעים להשתתפות במחאה החברתית ואת השפעתם התרפויטית ברמת הפרט וברמת החברה.
- להמשיג סגנונות מנהיגות מתפתחים המבוססים על נטוורקינג, חמלה, אחריות אישית ואחריות חברתית.
- להרחיב את המחקר על התקווה והתכונות הספציפיות שלה בימי קורונה ובעתות של משברים עתידיים בלתי ידועים עדיין.
אני רוצה לסכם עבודה זו עם כמה מחשבות ביקורתיות. עבודה זו נכתבה בסתיו 2020, במהלך הסגר השני בישראל, והעבודה על הפרויקט הזה העניקה לי תחושה אישית של משמעות וחיוניות. המעורבות הרגשית שלי אולי חרגה מהמידה המומלצת למחקר פנומנולוגי. אחת ההשפעות של מעורבותי המוגזמת מתבטאת אולי בזיהוי שתיים מהתמות (המצב הפוליטי והמחאה החברתית), על סמך נתונים של ארבעה משתתפים בלבד (מתוך 12). עם זאת, הרגשתי שהנתונים חזקים מאוד, ושני הנושאים הללו חיוניים להבנת המצב בישראל בתקופה זו. ברור שחוקרים אחרים היו מפרשים אולי את הנתונים האלה בצורה שונה, ובכל זאת אני מרגישה מחויבת להדגיש את נקודת המבט שלי.
הערות
- קישור לגיליון https://library.psychol...y-in-israel/
מקורות
דוח משרד מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור בנושא קורונה, (2020) https://www.mevaker.gov...kieSupport=1 אותר בדצמבר 2020
זילברברג, ו. (2016). פיתוח ארגוני לאן? ב: כ"ץ י. (עורך), פרופסיה בדרך, על התהוות הייעוץ הארגוני בישראל, רסלינג.
טמיר, א. (2020). אלימות במשפחה בתקופת הקורונה, מכון טמיר לפסיכותרפיה.https://www.tipulpsycho...ovid-19.html אותר בדצמבר 2020
מינמר, א. (4 לאוקטובר, 2020). מדינה בדיכאון: "קוראים לזה גל שני אבל האמת שזה צונאמי נפשי" 12N https://www.mako.co.il/...0f471027.htm אותר בנובמבר 2020
צל מגפה - השלכות משבר הקורונה על נפגעות ונפגעי אלימות מינית (2020).דו"ח לכנסת ישראל - איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. https://fs.knesset.gov....bg_590152.pf אותר בדצמבר 2020.
שמחיוף, א. (20 לאוקטובר, 2020) אני אשם, אשמה, חרדה ובושה – התסמינים השקטים של הקורונה, מאקו. https://www.mako.co.il/...5e471026.htm אותר בדצמבר 2020
Asmundson, G. J., & Taylor, S. (2020). How health anxiety influences responses to viral outbreaks like COVID-19: What all decision-makers, health authorities, and health care professionals need to know. Journal of Anxiety Disorders, 71, 102211.
Ayalon, O., & Lahad, M. (2000). Life on the edge: Coping with stress of war and peace. Haifa: Nord Publications.
Barzilay, R., Moore, T. M., Greenberg, D. M., DiDomenico, G. E., Brown, L. A., White, L. K., Gur, R. C., & Gur, R. E. (2020). Resilience, COVID-19-related stress, anxiety and depression during the pandemic in a large population enriched for healthcare providers. Translational Psychiatry, 10(1), 1-8.
Bitan, D. T., Grossman-Giron, A., Bloch, Y., Mayer, Y., Shiffman, N., & Mendlovic, S. (2020). Fear of COVID-19 scale: psychometric characteristics, reliability and validity in the Israeli population. Psychiatry Research, 113100. https://doi.org/10.1016....2020.113100
Brown, S. J. (2002). Remote psychological diagnosis and monitoring system. U.S. Patent No. 6,334,778. U.S. Patent and Trademark Office.
Boin, A., Ekengren, M., & Rhinard, M. (2020). Hiding in plain sight: Conceptualizing the creeping crisis. Risk, hazards, & crisis in public policy. Wiley Online Library.
Cao, W., Fang, Z., Hou, G., Han, M., Xu, X., Dong, J., & Zheng, J. (2020). The psychological impact of the COVID-19 epidemic on college students in China. Psychiatry Research, 287, 112934. https://www.ncbi.nlm.ni...s/PMC7102633/
Caplan, G. (1964). Principles of preventive psychiatry. Basic Books. https://psycnet.apa.org...65-02239-000
Donitsa-Schmidt, S., & Ramot, R. (2020). Opportunities and challenges: teacher education in Israel in the Covid-19 pandemic. Journal of Education for Teaching. https://doi.org/10.1080...2020.1799708
Eccleston, C., Blyth, F. M., Dear, B. F., Fisher, E. A., Keefe, F. J., Lynch, M. E., Palermo, T. M., Reid, M, C., & de C Williams, A. C. (2020). Managing patients with chronic pain during the COVID-19 outbreak: considerations for the rapid introduction of remotely supported (eHealth) pain management services. Pain, 161(5), 889. https://www.ncbi.nlm.ni...s/PMC7172975/
Glaser, B. G., & Strauss, A. L. (2017). Discovery of grounded theory: Strategies for qualitative research. Routledge.
Harper, C. A., Satchell, L. P., Fido, D., & Latzman, R. D. (2020). Functional fear predicts public health compliance in the COVID-19 pandemic. International Journal of Mental Health and Addiction. https://doi.org/10.1007...20-00281-531
Kazmi, S. S. H., Hasan, K., Talib, S., & Saxena, S. (2020). COVID-19 and lockdown: A study on the impact on mental health. SSRN 3577515.
Kumar, A., & Nayar, K. R. (2020). COVID 19 and its mental health consequences. Journal of Mental Health, 1-2. https://doi.org/10.1080...2020.1757052.
Lating, J. M., & Bono, S. F. (2008). Crisis intervention and fostering resiliency. International Journal of Emergency Mental Health, 10(2), 87-93.
Lerbinger, O. (2012). The crisis manager: Facing disasters, conflicts and failures. Routledge.
Liu, L., Gu, J., Shao, F., Liang, X., Yue, L., Cheng, Q., & Zhang, L. (2020). Application and preliminary outcomes of remote diagnosis and treatment during the Covid-19 outbreak: Retrospective cohort study. JMIR mHealth and uHealth, 8(7), e19417.
Maor, M., Sulitzeanu-Kenan, R., & Chinitz, D. (2020). When COVID-19, constitutional crisis, and political deadlock meet: the Israeli case from a disproportionate policy perspective. Policy and Society, 39(3), 442-457.
Mertens, G., Gerritsen, L., Duijndam, S., Salemink, E., & Engelhard, I. M. (2020). Fear of the coronavirus (COVID-19): Predictors in an online study conducted in March 2020. Journal of Anxiety Disorders, 102258. Office of the State Comptroller and Ombudsman of Israel. (2020). Annual Report 70A. Retrieved from: https://www.mevaker.gov...Reports/3246- 6.aspx
Piquero, A. R., Riddell, J. R., Bishopp, S. A., Narvey, C., Reid, J. A., & Piquero, N. L. (2020). Staying home, staying safe? A short-term analysis of COVID-19 on Dallas domestic violence. American Journal of Criminal Justice, 45, 601-635.
Qiu, J., Shen, B., Zhao, M., Wang, Z., Xie, B., & Xu, Y. (2020). A nationwide survey of psychological distress among Chinese people in the COVID-19 epidemic: Implications and policy recommendations. General Psychiatry, 33(2), e100213. https://www.ncbi.nlm.ni...s/PMC7061893/
Sorokin, M. Y., Kasyanov, E. D., Rukavishnikov, G. V., Makarevich, O. V., Neznanov, N. G., Lutova, N. B., & Mazo, G. E. (2020). Structure of anxiety associated with the COVID-19 pandemic in the Russian-speaking sample: Results from on-line survey. medRxiv. Retrieved from: https://doi.org/10.1101....28.20074302.
. Stefana, A., Youngstrom, E. A., Jun, C., Hinshaw, S., Maxwell, V., Michalak, E., & Vieta, E. (2020). The COVID‐19 pandemic is a crisis and opportunity for bipolar disorder. Bipolar disorders. Wiley Online Library. https://onlinelibrary.w...11/bdi.12949
Tan, B. Y., Chew, N. W., Lee, G. K., Jing, M., Goh, Y., Yeo, L. L., ... & Shanmugam, G. N. (2020). Psychological impact of the COVID-19 pandemic on health care workers in Singapore. Annals of Internal Medicine. https://www.acpjournals...326/M20-1083
Usher, K., Bhullar, N., Durkin, J., Gyamfi, N., & Jackson, D. (2020). Family violence and COVID‐19: Increased vulnerability and reduced options for support. International Journal of Mental Health Nursing. Wiley Online Library. https://onlinelibrary.w...11/inm.12735
Vigh, H. (2008). Crisis and chronicity: anthropological perspectives on continuous conflict and decline. Ethnos, 73(1), 5-24.
Weinberg, H., & Rolnick, A. (Eds.) (2019). Theory and practice of online therapy: Internet-delivered interventions for individuals, families, groups, and organizations. Routledge.
Wolin, S. J., & Wolin, S. (2010). The resilient self: How survivors of troubled families rise above adversity. Villard.
World Health Organization, Europe (n.d.). Mental health and COVID-https://www.euro.who.in...and-covid-19
Zachrison, K. S., Boggs, K. M., Hayden, E. M., Espinola, J. A., & Camargo Jr, C. A. (2020). Understanding barriers to telemedicine implementation in rural emergency departments. Annals of Emergency Medicine, 75(3), 392-399.
Zolotov, Y., Reznik, A., Bender, S., & Isralowitz, R. (2020). COVID-19 fear, mental health, and substance use among Israeli university students. International Journal of Mental Health and Addiction, Springer, 1-7.
Zou, C., Zhao, W., & Siau, K. (2020, July 22). COVID-19 calls for remote reskilling and retraining. Cutter Consortium. https://www.cutter.com/...ng-retrainin
