שעת אפס | טליה אפלבאום פלד

טליה אפלבאום פלד

שעת אפס

שתיים הוצאה לאור

​​​​​​​​​​​​​​

"יוני 2015. היא בת חמישים. זאת מחלה קשה אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוף. זאת מחלה חוזרת. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה. "

פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, אמא – אולי יותר מכל אמא – מתאשפזת להשתלת מח עצם לחודש בבידוד. בבת אחת היא מופקעת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לחולה אנונימית. את האחריות לילדיה, למטופליה, לתלמידיה – השאירה בחוץ. למחלקה היא לוקחת את הדאגה, הספקות, זיכרונות הילדות והכמיהה לשגרה נורמלית. הספר הינו הזמנה למסע מרתק ועצמתי בתודעתה של אשה במצב מחלה המצויה בבידוד בין החיים למות, בין החוץ לפנים.  זוהי שעת קצה והתודעה הנגלית אינה דווקא זו המובנת מאליה.

טליה אפלבאום-פלד היא פסיכולוגית קלינית, מייסדת ומנהלת מכון לפסיכותרפיה בתל אביב, מרצה ומדריכה באוניברסיטת תל אביב. שעת אפס, ספרה הראשון, הוא ממואר המתאר את מחשבותיה, רגשותיה ועולמה הפנימי בתקופה שעברה השתלת מח עצם – כחולה, אישה ואם.

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:

פתח דבר

היא כבר לא פסנתרנית רגישה, מרגשת באינטרפרטציות שלה ליצירות רומנטיות — בעיקר שומן, שופן, ברהמס. היא כבר לא חלילנית מוכשרת שמאלתרת עם חברים מוזיקאים בדירות תל אביביות ישנות. היא לא שחקנית, היא לא סטודנטית לפסיכולוגיה. היא לא פסיכולוגית קלינית בעלת מכון לפסיכותרפיה, מובילה קול אחר, חופשי והדדי יותר בתחום. היא לא מרצה עוד בבית הספר לפסיכותרפיה ובמגמה הקלינית, מתוגמלת בעיניהם האוהבות של תלמידיה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

היא לא קמה בבקר ובוחרת את בגדיה בחדווה משחקית. הנה השמלה שמצאה מוטלת ברחוב מלצ'ט וזו שבחבילה ברחוב העבודה, שכמעט ויתרה עליה, כי אמנון כבר רצה לחזור הביתה ולהפסיק ללקט בגדים ברחובות. היא כבר לא מורחת קרמים נגד קמטים ששקדה על בחירתם, קראה חוות דעת והתייעצה עם קוסמטיקאיות וחברות (אלה טענו ששום דבר לא יעזור חוץ מבוטוקס ומניתוחים, אלא שהיא מעולם לא התנדבה להפקיד את פניה בידי הרופאים ולעבור ניתוחים מרצון). היא כבר לא יושבת בקפה עם חברות ונהנית מכל הלב, צוחקת מלוא הריאות. היא כבר לא מטפלת במטופלות שלה. היא לא עסוקה בקריירה ובמחשבות מה הלאה: אם להצטרף למכון הפסיכואנליטי ולהיות עטופה על ידי השייכות הנכונה או להמשיך להשמיע את קולה הרדיקלי יחסית, המאתגר תפיסות של כוח, סמכות ואנונימיות בתחום. היא כבר לא מתלבטת אם ללכת להדרכה זו או אחרת או להופיע בכנס הקרוב.

עכשיו, ביוני 2015, היא בת חמישים. חולת לימפומה מסוג נון הוצ'קינס ממין נקבה. זאת מחלה קשה עם סיכויי שרידות בינוניים. אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוף.

זאת מחלה חוזרת — היתה ברמיסיה תשע שנים. היא כבר אחרי ביופסיה, פט סי־טי ובדיקת מח עצם. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה.

היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם. היא נתונה לחסדי רופאים שעסוקים במחקרים שלהם ובכנסים המקצועיים שלהם, למצבי הרוח של אחיות עייפות במשמרות קשות, ולחסדי מזכירות צרות מבט, שהיא חייבת לחייך אליהן על מנת לקבל אישור לביטוח לאומי.

היא חולה שמתעקשת להישאר בבגדיה, ולא ללבוש את מדי בית החולים הכחולים שסמל בית החולים שיבא תל השומר מוטבע בהם. הריח שלהם מעורר בה בחילה, גורם לה להקיא. אולי בבגדיה שלה יישאר משהו מהעולם הישן.

חולת הלימפומה בחדר ארבע היא עדיין אמא של איתמר ומיכאל. חייל ותלמיד תיכון. היא מספרת עליהם לרופאות ולאחיות, רומזת שכדאי להתייחס אליה, לא להתרשל. הילדים עדיין צריכים אותה. לא, הם לא בעלי צרכים מיוחדים, אבל לכל ילד יש צרכים מיוחדים. וכן, אולי היא עצמה בעלת צרכים מיוחדים. למשל, שיטפלו בה כמו שצריך. שיראו אותה. שידעו שהיא מיוחדת. שיתייחסו אליה יפה. בעדינות. ברכות. שיעשו הכול בשביל לרפא אותה מהנחש הזה שהשתלט על גופה ונפשה ועל החופש שלה. נחש רב־זרועות שגוזל זהות וחופש. אולי ירחם על הילדים. אולי ירחמו על הילדים.