תהליכי פרידה בסיום פסיכותרפיה פסיכודינמית בטיפול בנפגע טראומה התקשרותית
תיאור מקרה מפרקטיקום בפסיכולוגיה קלינית
מאת ירין שכטר
״בוקר טוב, מעדכן שלא אגיע היום״. כך, בשש מילים מדודות, הודיע לי דניאל שלא יגיע לפגישתנו השלישית מהסוף, עשר דקות לפני מועד תחילתה. לא אשקר: בתחילה רווח לי. פגישותינו האחרונות העיקו עליי, והציפייה אליהן לוותה בחרדה. בתוכי ידעתי שדניאל, אף על פי שהוא מתקשה להביע זאת במישרין, כועס עליי על כך שאני נוטש אותו, מותיר אותו לבדו בבדידותו הקיומית, באותה אימה חסרת שם שבה אהבה ואלימות, אינטימיות ונטישה משמשות בערבוביה. כיצד יכולתי לעשות לו את זה? הרי מי כמוני יודע עד כמה חווית הנטישה היא חוויה מכוננת בזהותו, חוויה שמעצבת כל פן בתפיסתו את עצמו, את העולם, את יחסיו עם האחר?
לדניאל, שגדל בצלו של אב אלים שהתעלל בו מילדות, הייתה חוויה מתמשכת של נטישה: גם ביחס לאימו חולת הסכיזופרניה, גם ביחס לצוותי החינוך שהעלימו עין ממצבו, ובמובן מסוים גם ביחס לעולם המבוגרים כולו. בשיחותינו ניכר היה שגם כיום, כשהוא בשנות העשרים לחייו, מתגורר עם בת זוגו בעיר במרכז הארץ ומתפרנס כשכיר, חווית הנטישה מילדותו ממשיכה לפעם בו. האם הפכתי גם אני לעוד מבוגר נוטש, אף על פי שדניאל מבוגר ממני בכמה שנים?
אני מנסה להשקיט את מצפוני ואומר לעצמי - ׳רגע, אבל בפגישות האחרונות הזמנת אותו לדבר על הפרידה, להנכיח את הכעס, להאשים, לתקוף. לחוות את הכאב. לתת לו מקום. זו זכותך, אמרת לו. זה לגיטימי.׳ הניסיון הכושל מעלה בי חיוך ציני, שפעמים כה רבות דניאל העלה על שפתותיו בפגישותינו. הרי כל הטיפול עסק בקושי של דניאל לחוות תוקפנות ולהביע אותה, קל וחומר בפני דמויות סמכות. כילד שחווה התעללות והזנחה, דניאל לא היה יכול להביע כעס בפני הוריו, אחרת היה חווה אלימות או נטישה, וכדי לשרוד, החלק התוקפני שבו עבר דיסוציאציה. אני נזכר באחת מפגישותינו שבהן עסקנו במעביד של דניאל, שהתנהגותו התוקפנית הדהדה את דמותו של אביו. כמה שעות לאחר הפגישה יצאתי מהמרפאה ולעיניי נגלתה מכונית מונעת, פנסיה דולקים, ובתוכה אדם ישן. כשהתקרבתי, נוכחתי שזה דניאל, ואחרי שהערתי אותו משנתו העמוקה הבנתי שהוא נכנס למצב דיסוציאטיבי ממנו התאושש רק כעבור מספר שעות.
מאז אותה חוויה מטלטלת, הדיסוציאציה החלה לפקוד את פגישותינו. העיסוק בתוקפנות בפגישות עורר בדניאל בעתה שלא היה יכול לשאתה, והוא היה מתנתק, ואני, מנגד, ניסיתי לסייע לו באמצעות תרגילי קרקוע. אולם, כפי שעלה שוב ושוב בהדרכה, הדיסוציאציה באה לידי ביטוי לא רק כסימפטום רגעי אלא גם כתהליך בקשר שלנו עוד מראשיתו. דיוויס ופראולי (2013), במאמרן על תהליכים דיסוציאטיביים בנפגעות התעללות מינית בילדות, טוענות שעולם האובייקטים הפנימיים של נפגעות ההתעללות מאורגן סביב ייצוגי התוקפן, הקורבן, הצופה מהצד והמושיע, וכי חוויה של כל אחד מהצירופים הללו ביחסי העברה-העברה נגדית הכרחית לצורך עיבוד הטראומה. ואכן, במהלך הטיפול בדניאל מצבי עצמי שונים שלו הגיחו ונפגשו עם מצבי עצמי משלימים שלי. בתחילת הטיפול נפגשתי עם מצב העצמי של דניאל כקורבן התעללות. הרגשתי שאני משמש כעד לתיאורי הזוועה של חוויות ילדותו, מתאמץ לזכור כל פרט ופרט כמבקש להנציח, ומנסה למלא את מקומם של המבוגרים שהעלימו עין. כחלק מכך, אף התעמתתי עם דמות האב המופנמת, הממשיכה להצדיק את ההתעללות, מייצרת הזדהות עם התוקפן ומחוללת את הדיכאון והאובדנות. בפנטזיה, יכולתי לשמש כמושיע של דניאל, המבקש שאגלה אותו במכונית המונעת ואציל אותו מכאבו.
לצד זאת, ככל שהטיפול נמשך התחלתי להתוודע למצב עצמי נוסף של דניאל, מצב העצמי של המתעלל. בתחילה, התוקפנות הגיעה דרך תיאוריו של דניאל את יחסו אל הכלבה שאימץ ואהב. דניאל, שנהג לדמות את יחסיהם כמקבילים ליחסי אב ובת, עסק ביחסו הנוקשה והאוטוריטרי כלפיה. כך יכולנו לגעת באופן שבו דניאל נאלץ להשתיק בילדותו את האותנטיות שבו ולפתח מעטה של עצמי כוזב (ויניקוט, 2009/1960), הנענה לרצונותיו הרודניים של אביו. דרך ההשוואה הזו, החמלה שהחלה להתפתח כלפי הכלבה השיקה לחמלה מהוססת כלפי עצמו. בהמשך יכולנו לעסוק ביחסו של דניאל לדמויות הנשיות העיקריות בחייו – אימו ובת זוגו. בהשפעת אביו ובעידודו, דניאל חש מילדות בוז וזלזול כלפי אימו, ונטר לה טינה על כך שלא שמה קץ להתעללותו של האב בה ובילדים. האם, קורבן האלימות, חולת הסכיזופרניה, ייצגה את החלקים החולים, הפגועים והפגיעים בעולמו הפנימי של דניאל, שאותם ביקש לדחות בשאט נפש, תוך הזדהות עם העוצמה שבדמות האב המתעלל. ככל שהקשר בינינו העמיק יכולנו לגעת בדחייה שחלקים אלו מעוררים בו, ובחרדה האימתנית להידמות לאימו ולהשתגע. העיסוק בדמות האם אפשר לגעת באופן הביקורתי והמשפיל, שבו דניאל מתייחס לעיתים לבת זוגו, לשתיקותיו הרועמות והמענישות המשחזרות את דפוס הקשר בין הוריו.
כל מי שאי פעם הניח את ידו על ספר פסיכולוגיה היה יכול לנחש שתוקפנותו של דניאל לא תפסח גם על יחסו אליי. כולם, חוץ ממני. כתוצאה מהתהליכים הדיסוציאטיביים ביחסי ההעברה-העברה נגדית בין דניאל לביני סירבתי להישיר מבט אל עבר תוקפנותו של דניאל, ממש כשם שדניאל עצמו התקשה להכיר בחלקים התוקפניים והמאיימים שבתוכו. יתרה מזאת, המפגש עם דניאל הפגיש אותי עם החלקים התוקפניים שבתוכי, החלקים המפחידים, הדוחים, שאני בעצמי מתקשה לבוא איתם במגע. וכך קרה, שבשל מצוקת החדרים במרפאה נאלצתי לשאול את דניאל אם נוכל להזיז את שעת הטיפול באופן חד-פעמי, והוא נענה בחיוב. במהלך הפגישה ששעתה הוזזה דניאל סיפר שנענה לבקשתי כדי לרצותי, למרות שהשינוי הקשה עליו. בתגובה, שיתפתי את דניאל במחשבה שבמידה מסוימת ניצלתי אותו, שהרי ידעתי שהוא מתקשה להביע את צרכיו, ואילו אני שיניתי את מועד הפגישה לטובת צרכיי.
מדוע השתמשתי דווקא במילה ״ניצול״? יכולתי לומר שטעיתי בשיקול הדעת, שלא שמתי לב, שלא הייתי קשוב מספיק. ובכל זאת, דווקא המילה ״ניצול״, בעלת הקונוטציה האברסיבית, הזדונית, המתעללת, היא זו שהתגלגלה על לשוני בטבעיות. בדיעבד, הבנתי שהונעתי באופן לא-מודע לשחק את התפקיד שיועד לי בדרמה הפנימית של דניאל, דרך ה-enactment בינינו.
אחרי שלקחתי אחריות והתנצלתי על מה שקרה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול את דניאל אם ישנן סיטואציות נוספות שבהן הוא חש שאני מבכר את צרכיי על פני צרכיו, נוהג בו באופן נצלני, שיפוטי או כוחני. דניאל ענה תשובה מעורפלת - שהוא איננו יודע מפני שמסכת הקורונה שאני עוטה ״מנטרלת הכל״. אילו היה רואה מה מסתתר מאחוריה, היה לו הרבה יותר קשה לשוחח איתי. לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עסקנו במסכת הקורונה בשיחותינו, אולם הפעם נראה היה כי המסכה המסתירה את פניי נושאת משמעות סימבולית של ממש. לשאלתי, דניאל סיפר שאילולא הייתי עוטה מסכה, הוא היה יכול לעקוב אחר התנועות הקטנות של שרירי פניי, שאולי היו מעידות על אמפתיה מזויפת, על צביעות, על היעדר אותנטיות. אולם כשם שדניאל ״הציע״ לי את התפקיד בדרמה המשתחזרת בינינו, אני נעניתי לו. שיחתנו נשאה אופי משחקי, לוותה בצחוק ובחיוכים, באופן כמעט מנותק מהתוכן. לא זו בלבד שלא עצרתי את דניאל והבהרתי לו שהקשר בינינו אמיתי, שהוא באמת יקר לי והאמפתיה שלי כלפיו אותנטית וחפה מפניות, אלא שהמשכתי להנכיח בעקשנות את סימן השאלה המרחף מעל מניעיי, את הזדון שאולי מסתתר מאחורי המסכה. בתשובה לשאלותיי דניאל סיפר שהוא מרגיש שהקשר בינינו מבוסס על רמייה, על זיוף, שלא אכפת לי ממנו באמת, שאני מנצל אותו לצורך ההכשרה שלי, עורך עליו ניסויים, משתמש בקשר לטובתי, שהוא חש מולי כפות ושבוי כאישה מוכה.
בתחילה, פירשתי בפגישה את כעסו של דניאל עליי כנובע מההחרפה של הדיכאון בשבועות האחרונים, מהתחושה שאני לא עוזר לו כמו שהוא צריך. עם זאת, במהרה דניאל העמיד אותי על טעותי. להפתעתי, דווקא עכשיו, אחרי שמילאתי את תפקיד המתעלל, דניאל אמר לי שהוא מרגיש שלראשונה בחייו הוא מקבל עזרה וחש שינוי לטובה במצבו. העובדה שהצלחתי לשרוד את התקפותיו של דניאל מבלי להיהרס ומבלי לנהוג בנקמנות אפשרה לו לנוע כעת, לקראת סוף הפגישה, מעמדה סכיזופרנואידית לעמדה דפרסיבית ומתוכה אל עבר ניסיון לערוך תיקון (קליין, 2003/1940).
ואכן, בזמן שנותר עד תום הפגישה חל שינוי בדינמיקה בחדר. חילופי הדברים המהירים והאווירה התוקפנית התחלפו בשיח נינוח, שליו ומהורהר. נזכרתי בשיחותיי עם המדריכה שלי על הבלבול שילד נפגע התעללות חווה, כאשר דמויות ההתקשרות, שהיו אמורות לדאוג, לטפל, לאהוב, הן גם הדמויות המתעללות והפוגעות, וכיצד דווקא הקשר האינטימי והקרוב בין דניאל לביני מזמן את שדי העבר, ומנכיח את מה שלא חווה בילדותו. בתגובה לפרשנותי, דניאל ניסה לגונן על הוריו, להסביר את התנהגותם בטענה שלא ידעו אחרת. אולם עד מהרה הוא החל להביע את חששו פן ינהג באופן דומה בילדיו העתידיים, ואף שיתף בחרטה שהוא חש ביחס לנוקשות שבה נהג בכלבתו. בתום הפגישה דניאל סיפר שהוא התמלא תקווה נוכח יכולתו להיעזר בי ובטיפול כדי לשפר את מצבו.
למרות התפנית שחלה לקראת תום הפגישה עם התפוגגות התוקפנות בחדר, רישומי תחילת אותה שעה טיפולית ומהלכה הותירו אותי נסער, מזועזע, מבוהל. בהדרכה שוחחנו על כך שאומנם דניאל הוא זה ששם אותי בתפקיד המתעלל, אך אני נעניתי לו, כמעט עודדתי אותו, במעין משחקיות נדמה-לי שיצאה משליטתי. מה קרה לי? מה השתחרר ממני? דווקא בטיפול בדניאל, שכל כך הייתי גאה בהבנה שלי אותו, בתחושת השליטה שלי בחדר, בדינמיקה המשחקית, הקבועה, הצפויה, המעניינת והמהנה שמלווה אותנו? הרגשתי לא עצמי. התפקיד החדש שקיבלתי הגעיל אותי, דחה אותי, הפחיד אותי, איים עליי. תחושת הבלבול רק הלכה והתעצמה כאשר בפגישות הבאות דניאל החל להביא תכנים מיניים לחדר, בצורה גולמית, בוטה, חודרנית ופולשנית. הרגשתי שאינני יכול עוד. חשתי מיואש, נסער, נפלש, נחדר, ואיך לא – כישלון כמטפל. בהדרכה שוחחנו על הבלבול של דניאל בין שפת הרוך לשפת התשוקה (פרנצי, 2003/1933) ועל היכולת שלי לזהות את הגבולות הפנימיים-אישיים שלי ולהציבם. עם הזמן הרגשתי שיכולתי זו משתפרת, ובהתאמה יכולת ההכלה שלי גדלה, והתוקפנות הסדיסטית של דניאל הפכה בתורה לכעס ללא זדון, שאיתו אפשר לעבוד.
ולצד כל התפתחות זו - חזרה לאותה פגישה לקראת סוף הטיפול, פגישה שלישית מהסוף: חמישים הדקות של פגישה זו חלפו, ודניאל לא הגיע. גם לפגישה הבאה הוא לא הגיע, ולא השיב לשיחותיי או להודעותיי. ישבתי בחדר בהמתנה לו, ננער מכל רעש של מכונית מתקרבת, אך לשווא. עד הדקה האחרונה נאחזתי בתקווה שאולי בכל זאת יגיע. כל ניסיונותיי להיאחז בהגנות, לומר לעצמי שהוא רק מטופל, שזו החלטה שלו, שעשיתי כל מה שיכולתי, העלו חרס. הרגשתי נטוש בעצמי. שוב השתיקה הרועמת, המענישה, הנוטשת השתחזרה, אך למה דווקא עכשיו בסוף הטיפול? כשכבר אי אפשר לתקן? אך בעצם, בוודאי שדווקא עכשיו.
כשדניאל הגיע, לבסוף, לפגישתנו האחרונה וכמו התעלם מהשבועיים שבהם לא נפגשנו, עודדתי אותו לגעת בכעס שהוא מרגיש כלפיי נוכח סיום הטיפול. דניאל הצליח להביע כעס מסויג, אך בעיקר ייאוש ותסכול, ומרוב חרדה והצפה נכנס למצב דיסוציאטיבי. כעבור מספר דקות של תרגילי קרקוע, ובהשראת מאמרה של דיוויס (2005) על סיום טיפול בגישה ההתייחסותית, אמרתי לדניאל שאני מרגיש שבשבועות האחרונים, כחלק מההכנה לקראת סיום הטיפול, שוחחנו בעיקר עם העצמי הבוגר שבו, העצמי המטפל, המתפקד, וקצת הזנחנו את דניאל-הילד; שיכול להיות שהוא לא הגיע לפגישות, כי זו הייתה דרכו של דניאל-הילד לזעוק את כאבו, להנכיח את קיומו ולהיפרד. דניאל שיתף שבשבועות שבהם לא התראינו הוא הרגיש שהוא צריך להתנתק ולהתבודד כדי להיות מסוגל לשרוד בכוחות עצמו, ושוחחנו על האופן שבו הדפוס הזה, ששירת אותו בילדותו, משתחזר גם כעת, כשהוא חש שאני נוטש אותו. תיקפתי את כעסו של דניאל והדגשתי כמה חוסר צדק יש בעובדה שסיום הטיפול נכפה עליו. שיתפתי אותו שאני באמת ובתמים מצטער שעלינו להיפרד, שהוא אינו יכול לדמות בנפשו עד כמה הוא היה משמעותי עבורי, כמה הוא נכנס ללבי.
האם האמין בכנות דבריי? כנראה לא אדע לעולם. הוא הודה לי, באופן שחוויתי כאותנטי, על הטיפול, שהיה עבורו משמעותי. בסוף הפגישה נפרדתי גם מדניאל הילד, שכל כך כעס עליי, ובצדק, על שאני נוטש אותו בזמן שהוא כל כך צריך אותי. שוב התנצלתי בפניו על הפרידה הלא צודקת הזאת, והוספתי שגם אחרי שניפרד, הוא ימשיך להתקיים בתוכי.
מקורות
דייוויס, ג"מ ופראולי, מ"ג (2013). תהליכים דיסוציאטיביים ותבניות העברה והעברה נגדית בטיפול בגישה פסיכואנליטית בנפגעות בוגרות שעברו התעללות מינית בילדות (א' רילוב, מתרגם). בתוך ס"א מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית (עמ' 327–367). תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד״ו (2009). עצמי אמיתי עצמי כוזב (א׳ הראל, נ׳ בן-חיים, א׳ זילברשטיין, מ׳ נוה, צ׳ רמון, מתרגמים). תל אביב: עם עובד.
פרנצי, ש׳ (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד (ר׳ בר-חיים, מתרגמת). תל אביב: עם עובד.
קליין, מ׳ (2003). כתבים נבחרים (א׳ זילברשטיין, מתרגמת). תולעת ספרים.
Davies, J.M. (2005). Transformations of Desire and Despair Reflections on the Termination Process from a Relational Perspective. Psychoanalytic Dialogues, 15(6), 779-805.
