ויליאם סטיירון
"חשיכה נראית"
תירגם והוסיף אחרית דבר: יהודה מלצר
ספרי עליית הגג וידיעות ספרים
"הכאב של דיכאון קשה הוא משהו אשר אלה שלא סבלו ממנו לא מסוגלים בשום אופן להעלות בדמיונם, ובמקרים רבים הוא הורג מפני שאי-אפשר יותר לשאת את המצוקה." ויליאם סטיירון
הספר חשיכה נראית היה לרב מכר ענק בארץ ובעולם מייד עם יציאתו לאור. ויליאם סטיירון כתב על דיכאון באופן שלא כתבו עליו לפני כן. כשהספר ראה אור לא היו רשתות חברתיות, לא היה מקובל "לכבס את הכביסה המלוכלכת" בפומבי ווידויים חושפניים על נושאים קשים לא היו לגיטימיים כמו היום. סטיירון יצא לאור באומץ לב ובכישרון רב, ולא נרתע מכתיבת הספר על אף שהיה יוצר מצליח. מאז יצא לאור לפני 25 שנים, הביקוש לספר לא פסק. במהדורה החדשה אחרית דבר חדשה מאת המתרגם והמו"ל יהודה מלצר, הכוללת דיון בסיפורי המלחמה של סטיירון ובתופעה הקשה המוּכּרת לרבים כל-כך בישראל – הלם קרב.
חשֵׁכה נראֵית הוא מסמך מרתק, מכאיב, מעורר מחשבה – וגם אופטימי. זהו תיעוד אישי, כן וחושפני, של הדיכאון הקליני שהיכה בסופר ויליאם סטיירון והביא אותו ממש עד אל סף ההתאבדות. זהו ניסיון אמיץ להביא את התודעה בדבר נוֹראוּתוֹ של הדיכאון לתודעתם של כל מי שלא חווּ אותו בעצמם, כולל אנשי המקצוע למיניהם. וכמובן, הושטת יד לכל אלה שחוו וחווים אותו.
לא מדובר רק בעצם החשיפה של הדיכאון, אלא גם ביכולת הספרותית של סטיירון לתאר את מה שעבר עליו בדרך שנוגעת בכל אדם. זהו מסמך ספרותי שאי-אפשר להישאר אדישים אליו. באופן שכנראה הפתיע גם את סטיירון עצמו, ההשפעה של חשֵׁכה נראֵית היתה – והיא עדיין – חזקה ומרגשת. במבט לאחור, זהו ספר פורץ-דרך מבחינת הנכוֹנוּת לדבר בפתיחות על נושא הדיכאון, לא רק בארצות-הברית, אלא גם אצלנו, בארץ.
"זהו ספר שיכול לגרום לאנשים שהאבדון נראה להם כמוצא אחרון לא להתאבד, ואני חושב שאין מחמאה גדולה מזו."
יורם קניוק
ויליאם סטיירון (1925–2006) הוא מן הסופרים האמריקאים הבולטים במחצית השנייה של המאה ה-20. בין ספריו הידועים: וידויו של נאט טֶרְנֶר (1967), על מרד העבדים בווירג'יניה ב-1831, ספר שזכה בפרס פּוּליצר; רב המכר בחירתה של סוֹפי (1979) העוסק בשואה, שעוּבּד גם לסרט מצליח בכיכובה של מריל סטריפּ; ושני קבצים של סיפורי מלחמה אישיים. בעשורים האחרונים לחייו סבל סטיירון מדיכאון קליני קשה, שאותו תיאר בממוּאַר חשֵׁכה נראֵית (1990). סטיירון מת מדלקת ריאות ב-1 בנובמבר 2006.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות ההוצאה לאור:
פרק ראשון
בפריז, בערב קריר אחד לקראת סוף אוקטובר 1985, חדרה אלי בפעם הראשונה, במלוא כּוֹבדהּ, ההכרה כי המאבק שאני מנהל עם ההפרעה שבמוחי – מאבק שהשתלט עלי זה כמה חודשים – עלול להסתיים בכך שיביא אותי אל מותי. רגע הגילוי הגיע בזמן שהמכונית שנסעתי בה נעה לעבר רחוב חלקלק מגשם, לא הרחק משַאנְז אֶליזֶה, ועברה ליד שלט מואר בזוהר ניאון עמום שהיה כתוב עליו Hôtel Washington. כבר שלושים וחמש שנה בערך לא ראיתי את המלון הזה, מאז האביב של שנת 1952, תקופה שבה הוא היה למשך כמה לילות מקום הקִינוּן הראשון שלי בפריז. בחודשים הראשונים של ה־Wanderjahr שלי, שנת נדוּדַי, הגעתי לפריז ברכבת מקופנהאגן, ונחתתי דווקא במלון ווֹשינגטון בגלל התעקשות קַפּריזית של סוכן נסיעות ניו־יורקי. באותם ימים המלון הזה היה אחד מתוך הרבה אכסניות טחובות ובסיסיות שנועדו לתיירים, בעיקר אמריקאים, בעלי אמצעים צנועים ביותר, שאם היו כמוני – והתנגשו בפעם הראשונה בצרפתים ובשיגעונות המגוחכים שלהם – יזכרו תמיד את הבִּידֶה האֶקְזוֹטי, שהיה מוצב ברוב הדר בחדר־השינה השעממני, ואת בית־השימוש, הרחק במורד המסדרון המואר באור קלוש – שני מרכיבים שבעצם הגדירו את הקרע בין התרבות הגאלית ובין התרבות האנגלו־סַקסית. נשארתי במלון וושינגטון רק לתקופה קצרה. אחרי ימים ספורים, כמה חברים צעירים אמריקאים, שפגשתי אותם זמן קצר לפני־כן, האיצו בי לעזוב אותו ולעבור יחד איתם למלון מרופט עוד יותר, אם כי יותר צבעוני, במוֹנפּרנאס, ממש ליד המסעדה Le Dôme ומקומות מיפגש ספרותיים אחרים שבהם היה נכון להתגודד. (באמצע שנות העשרים לחיי הוצאתי לאור את הרומאן הראשון שלי והייתי מפורסם, אם כי לא מן המפורסמים ממש, שהרי רק מעטים מן האמריקאים בפריז שמעו על הספר שלי, ובוודאי לא קראו אותו.) במשך השנים שעברו מאז הלך מלון וושינגטון ונעלם לו מן התודעה שלי.
אלא שהוא שב וחזר אליה באותו ליל אוקטובר, בשעה שחלפתי על פני חזית האבן האפורה בתוך הטפטוף, וזֵכר בואי לשם לפני כל־כך הרבה שנים התחיל להציף אותי מחדש, וגרם לי להרגיש שהִנֵה השלמתי באופן פַטאלי הקפה שלמה. אני זוכר שאמרתי לעצמי כי למחרת בבוקר, כשאעזוב את פריז כדי לשוב לניו יורק, זה יהיה על־מנת שלא לחזור לכאן לעולם. הייתי מזועזע מן הוודאוּת שבה קיבלתי את הרעיון שלעולם לא אראה שוב את צרפת, ממש כשם שלעולם לא תשוב אלי בהירות־מחשבה שהלכה וחמקה ממני עכשיו במהירות מעוררת חרדה.
רק ימים אחדים קודם לכן הגעתי למסקנה שאני סובל ממחלה דיכאונית רצינית, ופרפרתי חסר־ישע תוך כדי ניסיונותי לטפל בכך. לא הייתי במצב־רוח מעוּדד עקב הסיבה החגיגית שהביאה אותי לצרפת. מתוך כל הגילויים המבעיתים הרבים של המחלה, גם הגופניים וגם הפסיכולוגיים, התחושה של שנאה עצמית – או, אם נאמר זאת באופן פחות קטגורי, חֶסר בתחושת הערכה עצמית הוא אחד הסימפּטוֹמים שההתנסות בהם היא מן החוויות הרוֹוחות ביותר, ובאמת סבלתי יותר ויותר מהרגשה כללית של חוסר־ערך ככל שהתקדמה אצלי המחלה. הֶעְדֵר־השמחה המעיק שלי היתה בו, משום כך, אירוניה רבה עוד יותר מפני שהטיסו אותי לפריז כדי לקבל פרס שאמור היה לשקם את האֶגוֹ שלי באופן מרשים. מוקדם יותר באותו קיץ הגיעה אלי הידיעה שנבחרתי לקבל את Prix Mondial Cino del Duca – פרס שניתן אחת לשנה לאמן או למדען שעבודתו נותנת ביטוי לנושאים או לעקרונות של "הוּמניזם" כלשהו. את הפרס הנהיגו לזכרו של צ'ינוֹ דֶל דוּקָה, מהגר מאיטליה שהצליח לצבור הון עתק ערב מלחמת העולם השנייה ומייד לאחר סיומה – הוא הדפיס והוציא לאור מגזינים זולים, בעיקר חוברות קומיקס, אם כי מאוחר יותר עבר גם להוצאה לאור של נושאים איכותיים ונעשה הבעלים של העיתון Paris-Jour. הוא גם הפיק סרטים והיה ידוע כבעל סוסי מירוץ, ואף נהנה בתחום הזה מניצחונות לא מעטים בצרפת ומחוצה לה. מאחר שרצה לקבל גם איזשהו סיפוק מסוג תרבותי נאצל יותר, הוא הפך להיות פילַנְתְרוֹפּ בעל־שם, וכך ייסד במשך הזמן חברה להוצאת ספרים שהתחילה להפיק ספרים שיש בהם עניין ספרותי של ממש (בדרך מקרה, הרומאן הראשון שלי, Lie Down in Darkness, היה אחד מן הספרים שהוציא דֶל דוּקָה; בתרגום לצרפתית הוא נקרא Un lit de ténèbres); כשהוא מת בשנת 1967, בית ההוצאה שלו, Éditions Mondiales, כבר היה מרכיב חשוב בתוך אימפריה רבת־זרועות, עשירה אבל מספיק יוקרתית כדי שהעובדה שראשיתה בחוברות קומיקס תישאר רק זיכרון עמום, ואלמנתו של דֶל דוּקָה, סִימוֹן, ייסדה קרן שתפקידה העיקרי להעניק כל שנה פרס המנציח את שמם.
עם הזמן, אותו Prix Mondial Cino del Duca הלך ונעשה לפרס מכובד בצרפת – אומה שנהנית משפע של פרסים בענייני תרבות – לא רק בגלל האֶקְלֶקְטיוּת שלו ובגלל חוש האבחנה שהתגלה בבחירת מקבלי הפרס, אלא גם בגלל רוחב־היד שבא לידי ביטוי בפרס עצמו: באותה שנה הגיע הסכום בערך לכדי 25,000 דולר. בין הזוכים במשך עשרים השנים שקדמו לי היו היוצרים קוֹנְרַד לוֹרֶנְץ, אַלֶחוֹ קַרְפֶּנְטְיֶר, ז'אן אַנוּאי, איגנַצְיוֹ סילוֹנֶה, אנדרי סַחַרוֹב, חוֹרְחֶה לוּאיס בּוֹרְחֶס, ואמריקאי אחד, לואיס מַמְפוֹרד. (עדיין לא שום אישה – פֶמיניסטיוֹת, שׂימו נא אל ליבכן.) בתור אמריקאי, היה לי קשה במיוחד שלא להרגיש כי מעניקים לי כבוד בכך שכוללים אותי בחברת אנשים כאלה. ואם בדרך כלל הענקה וקבלה של פרסים מעוררת, מכל מיני כיוּונים, תחושה לא־בריאה של התגברות ענווה מעוּשָׂה, דברי לעז, עינוי עצמי וקנאה, דעתי שלי היא שפרסים מסוימים, אף־על־פי שהם לא הכרחיים, בכל זאת נעים מאוד לקבל אותם. את Prix del Duca היה לי באופן ברור כל־כך נעים לקבל, עד שכל בחינה עצמית רצינית נראתה לי טיפשית, וכך הסכמתי לקבל אותו מתוך הכרת תודה, ובתשובה כתבתי להם כי אכבד את דרישתם ההגיונית להיות נוכח באופן אישי בטקס. באותה עת ציפיתי לטיול נינוח, לא לנסיעת הלוך־ושוב חפוזה. אילו רק יכולתי לחזות מראש את מצבי הנפשי בשעה שתאריך הפרס הלך והתקרב, לא הייתי מסכים לקבל אותו מלכתחילה.
דיכאון הוא הפרעה של מצב־הרוח, הפרעה כל־כך מכאיבה וכל־כך חמקנית מבחינת הדרך שבה היא מגיעה אל התודעה של האדם עצמו – אל השׂכל המתווך – עד שהיא ממש קרובה למשהו שלא ניתן בכלל לתיאור. וכך היא נשארת כמעט מעֵבר ליכולת התפיסה של אלה שלא התנסו בה בצורתה הקיצונית, אם כי המצב־רוח הקודר, אותה קדרות שאנשים חוֹוים מפעם לפעם, ושבדרך כלל הם מייחסים אותו לתלאות היומיום הכלליות, הוא מצב־רוח שכיח במידה כזאת שאנשים רבים אכן מקבלים כך רמז כלשהו על המחלה בצורתה הנוראה. אלא שבתקופה שעליה אני כותב כאן כבר הידרדרתי הרבה מעֵבר למוּעקוֹת המוּכּרוֹת האלה, הניתנות לשליטה. היום אני מסוגל להבין כי בפריז הייתי נתון בשלב קריטי של התפתחות המחלה, ממוקם בתחנת מעבר בין ההפרעוֹת הלא־ממוקדות שלה בתחילת אותו הקיץ ובין ההתפרצות הכמעט־אלימה שלה בדצמבר, זו ששיגרה אותי אל בית החולים. יותר מאוחר אנסה לתאר את התפתחות המחלה, למן מקורותיה המוקדמים ביותר ועד לשלב שבו אוּשפּזתי ולאחר מכן החלמתי, אבל לנסיעה לפריז שמוּרה אצלי משמעות מיוחדת.
ביום של טקס הענקת הפרס, טקס שהיה אמור להתקיים בצהריים עם ארוחה לאחריו, התעוררתי באמצע הבוקר בחדר שלי במלון פּוֹן־רוֹיַאל וחשבתי לעצמי שהנה אני מרגיש די בסדר, וגם העברתי את הבשורה הטובה לאישתי, רוֹז. בלילה, בעזרת גלולת ההרגעה הקלה הַלְציוֹן (Halcion), הצלחתי להתגבר על הקושי שלי להירדם, וזכיתי בכמה שעות שינה. הייתי אם כן במצב־רוח טוב. אלא שעידוד חיוור שכזה היה אשליה מוּכּרת ואני ידעתי שאין לו באמת משמעות, מפני שלא היה לי ספק שעוד לפני רדת הערב ארגיש נורא ואיום. הגעתי כבר אל הנקודה שבה הייתי מדווח לעצמי באופן מדויק על כל שלב של מצבי המידרדר. עצם קבלת המחלה היה אצלי צעד שהגיע רק אחרי חודשים של הכחשה, שבהם ייחסתי בהתחלה את התשישות שלי, את חוסר־המנוחה ואת ההתפרצויות הפתאומיות של חרדה, לכך שהפסקתי לשתות אלכוהול: אני חדלתי בבת־אחת משתיית ויסקי וכל שאר המשקאות החריפים בחודש יוני של אותה שנה. במשך המהלך של החמרת מצבי הרגשי הצלחתי לקרוא לא מעט על נושא הדיכאון, גם בספרים שנועדו לקורא הלא־מקצועי וגם בעבודות הכבדות יותר של אנשי המקצוע, לרבות התנ"ך של הפּסיכיאטרים, ה־DSM (The Diagnostic and Statistical Manual of the American Psychiatric Association). לאורך שנים ארוכות של חיי מצאתי את עצמי נאלץ, אולי שלא בחוכמה, להיעשות אוֹטוֹדידַקט ברפואה, וצברתי לי ידע שמעל לממוצע של הדיוט בעניינים רפואיים (רבים מחברַי – לבטח שלא בחוכמה – נהגו לפרקים לנסות להסתייע בידע הזה שלי), ולכן זומנה לי הפתעה גמורה כשהתברר לי שאני בּוּר ועם־הארץ כמעט גמור במה שנוגע לדיכאון, שעלול להיות עניין רפואי חמור לא פחות מאשר סוכרת או סרטן. מאוד מתקבל על הדעת שכבעל נטייה לדיכאון דחיתי תמיד באופן תת־מודע את הידע המתאים או התעלמתי ממנו; הדבר נגע עמוק מדי בגרעינה של הנפש, וטאטאתי אותו הצידה כתוספת לא־רצויה למאגר הידיעות שלי.
כך או כך, במשך אותן שעות מעטות שבהן היתה הקלה במצב הדיכאון לאורך מספיק זמן כדי לאפשר את התענוג של ריכוז, התרגלתי למלא את החללים האלה בקריאה נרחבת למדי, וספגתי אל תוכי הרבה עובדות מרתקות ומציקות, אם כי לא היה בכוחי לעשות בהן שימוש מעשי. המומחים ההוגנים באמת מֵישירים מבט באומץ אל העובדה שדיכאון חמור הוא לא משהו שיודעים איך לרפא אותו. שלא כמו סוכרת, למשל, שבה – אם נוקטים צעדים מיידיים כדי לוַוסת מחדש את ההתאמה של הגוף לגלוּקוֹזה – ניתן לעצור באופן דרמטי תהליך מסוכן ולשלוט בו, לדיכאון בשלביו הקשים לא קיימת תרופה זמינה וקלה־להשגה: אי־היכולת להשיג הקלה הוא אחד ההיבטים המציקים של ההפרעה כפי שהיא מתגלה לקורבנה, היבט שגורם לנו למקם אותה מייד בקטגוריה של מחלות קשות. להוציא אותן מחלות שאנחנו קוראים להן במפורש מַמאירוֹת או מנַוונוֹת, אנחנו מצפים שיהיה איזשהו טיפול ובסופו של דבר גם שיפור, על־ידי גלולות או תֵרַפּיה גופנית או מישטר תזונה או ניתוח, עם התקדמות הגיונית מהֲקָלָה ראשונית של סימפּטוֹמים לעֵבר ריפוי מוחלט.
הדבר המפחיד הוא שההדיוט הסובל מדיכאון חמור, בשעה שיציץ בכמה מן הספרים הרבים הנמצאים היום על המדף [באנגלית, וכיום גם קצת בעברית], ימצא חומר רב על עניינים תיאורטיים ועל מיון סימפּטוֹמים למיניהם, אבל מעט מאוד חומר שיציע באופן מנומק אפשרות של הצלה מהירה. אלה שכן מבטיחים דרך מילוט קלה הם ספרים קשקשניים או חד־וחלק מרַמים. ישנם חיבורים פּוֹפּוּלריים הוגנים שמצביעים באופן אינטליגנטי על דרך לטיפול ולריפוי, ומראים איך תֵרַפּיוֹת מסוימות – פּסיכוֹתֵרַפּיה או פַרְמָקוֹלוֹגיה, או שילוב של השתיים – אכן עשויות להחזיר לאנשים את בריאותם, למַעט באותם מקרים שהם ממש עיקשים והרסניים; אלא שגם החכמים מִבֵּין הספרים הללו מחַזקים את האמת המרה, שדיכאונות חמורים לא נעלמים בִּן־לילה. כל זה מדגיש מציאות אחת מרכזית, גם אם קשה, שצריך לדעתי לציין אותה מייד בתחילת הסיפור שלי עצמי: מחלת הדיכאון היא עדיין דְבַר מסתורין גדול. עד היום היא גילתה למדע את סודותיה הרבה יותר בקמצנות מכפי שעשו מחלות חשובות רבות אחרות שתוקפות אותנו. הסיעתיות החריפה בין פּסיכיאטרים כיום, שלפעמים ממש צורמת בגיחוך שבה – אותו פילוג בין מאמיני הפּסיכוֹתֵרַפּיה ובין חסידי הפַרְמָקוֹלוֹגיה – דומה למחלוקות הרפואיות של המאה ה־18 (להקיז דם או לא להקיז דם), וכמעט מגדירה כשלעצמה את הטבע הלא־ניתן־להסבר של הדיכאון ואת הקושי לטפל בו. מטפל קליני בתחום הפּסיכיאטרי אמר לי בגילוי־לב, ולדעתי גם בחַדוּת מרשימה של תפיסה אַנָלוֹגית: "אם אתה משווה את הידיעה שלנו לגילוי אמריקה על־ידי קוֹלוּמבּוּס, אמריקה היא עדיין ארץ לא־נודעת; אנחנו עדיין נמצאים שם על האי הקטן ההוא באזור איֵי הבּהאמה".
במהלך הקריאה שלי למדתי, למשל, שלפחות במובן מעניין אחד המקרה שלי עצמי הוא לא־טיפוסי. אצל רוב האנשים שמתחילים לסבול מן המחלה, הדיכאון נוחת עליהם בבוקר בעוצמה מרושעת כל־כך שהם לא מסוגלים לקום מן המיטה. הם מרגישים קצת יותר טוב ככל שהיום הולך ומתקרב אל סיומו. אבל המצב שלי היה בדיוק הפוך. במשך החלק הראשון של היום דווקא הייתי מסוגל לקום ולתפקד באופן כמעט נורמלי, אבל באמצע אחר־הצהריים, או קצת יותר מאוחר, הייתי מתחיל להרגיש את מתקפת הסימפּטוֹמים – עצבות משתלטת על כולי, ואיתה תחושות של פחד ושל ניכור, ומעל לכל חרדה חונקת. אני משער שביסודו של דבר זה לא מאוד משנה אם עיקר הסבל של אדם הוא בבוקר או בערב: אם המצבים האלה של כמעט שיתוק הם דומים, כפי שכנראה הם דומים, שאלת העיתוי נראית כביכול אקדמית בלבד. אבל אין ספק כי ההיפוך הזה שחל אצלי בהופעה היומיומית הרגילה של הסימפּטוֹמים, הוא שאיפשר לי, באותו בוקר בפריז, לנוע בלי תקלה, ופחות או יותר בתחושה של שליטה עצמית, לעבר הארמון המקושט לתפארת בגדה הימנית, הארמון שבתוכו שכנה קרן Cino del Duca. שם, בסלון רוֹקוֹקוֹ, הגישו לי את הפרס בפני קהל לא־גדול של אנשי תרבות צרפתים, ואני נשאתי את נאום קבלת הפרס במידה של ביטחון עצמי שנראתה לי מסַפּקת, ובדברַי אמרתי כי אומנם אני תורם את רוב כספי הפרס לאירגונים שונים המטפחים שיתוף־פעולה צרפתי־אמריקאי, לרבות בית החולים האמריקאי ברובע Neuilly, אלא שבכל זאת יש גבול לאַלטרוּאיזם (את זה אמרתי בנימה הוּמוֹריסטית), ולכן אני מקווה שלא יהיה בלתי־הולם אם אשמור נתח קטן לעצמי.
מה שדווקא לא אמרתי, ושלא היה מבדח בכלל, זה שאת הסכום ששמרתי לעצמי ייעדתי לתשלום על שני כרטיסים לטיסה במטוס קוֹנקוֹרְד למחרת, כדי שאוכל לשוב במהירות עם רוֹז לארצות־הברית, שם קבעתי לי רק כמה ימים לפני־כן פגישה עם פּסיכיאטר. בגלל סיבות שהיו קשורות – אני משוכנע – בסירוב שלי לקבל את העובדה שנפשי הולכת ומתפוררת, נמנעתי מלבקש עזרה פּסיכיאטרית בשבועות שקדמו לכך, בעוד המועקה שלי מתעצמת ללא הרף. אבל ידעתי שאין בכוחי להמשיך ולדחות את העימות עד אין סוף, וכאשר בסופו של דבר יצרתי קשר דרך הטלפון עם מטפל מאוד מומלץ, הוא דווקא עודד אותי לנסוע לפריז, והבטיח להיפגש איתי מייד עם שובי. היה לי עכשיו צורך רב מאוד לשוב, ובמהירות. למרות הראָיוֹת לכך שמצבי חמור מאוד, רציתי לדבוק בָּראִייה היותר ורודה. הרבה מן הספרות שאפשר להשיג על דיכאון, אני חוזר ואומר, מביאה משב־רוח אוֹפּטימי, מפזרת תחושות ביטחון שכמעט את כל המצבים הדיכאוניים אפשר לייצב או להסיג לאחור, אם רק יימצא החומר האנטי־דיכאוני המתאים; והקורא מתפתה כמובן בקלות להבטחות לריפוי מהיר. בפריז, אפילו בזמן שנשאתי את דברַי, היה לי צורך להגיע אל סיומו של היום, הרגשתי דחיפות מאַכּלת לטוס לאמריקה ולהגיע אל חדרו של הרופא, והוא כבר יטאטא את המועקה שלי בעזרת תרופות הפלא שלו. אני נזכר עכשיו ברגע ההוא בבהירות, וכמעט לא מסוגל להאמין שאכן היתה בי כזאת תקווה תמימה, או שהייתי עד כדי כך לא־מוּדע לקשיים ולסכנות שעדיין ציפו לי.
סימוֹן דֶל דוּקָה, אישה גדולה וכהת־שיער עם גינוני אצולה, ממש לא האמינה בתחילה – מה שאפשר להבין – ואחר־כך התמלאה כעס, כאשר אחרי הטקס שבו הוגש לי הפרס הודעתי לה שאין באפשרותי להצטרף אליה לארוחת הצהריים למעלה, בארמון הגדול, יחד עם כתריסר מחברי האקדמיה הצרפתית, שבחרו בי כזוכה הפרס. הסירוב שלי היה גם החלטי וגם גולמני; אמרתי לה בלי כחל־ושֹרק שבמקום זה אירגנתי לעצמי כבר קודם ארוחת צהריים עם המו"לית הצרפתייה שלי, פרנסואז גאלימאר. כמובן ההחלטה הזאת היתה מחפירה מצידי. כמה חודשים קודם לכן הודיעו לי, ולכל שאר הנוגעים בדבר, שארוחת צהריים – יתר על כן, ארוחת צהריים לכבודי – היא חלק מסדר־היום החגיגי. לאמיתו של דבר ההתנהגות שלי היתה תוצאה של המחלה, שהיתה כבר מספיק מתקדמת כדי לייצר כמה מן הסימנים המפורסמים ומבַשׂרי־הרעוֹת שלה: מבוכה, חוסר־ריכוז מנטלי, ומעידוֹת זיכרון. בשלב מאוחר יותר, התודעה שלי כולה עתידה להיות נשלטת על־ידי פּרימוֹת אַנַרְכיוֹת; כפי שכבר אמרתי, היה אצלי עכשיו משהו שדמה להתפצלות של מצב־הרוח: בהירות כלשהי בשעות המוקדמות של היום, הצטברות של עלטה אחרי־הצהריים ובערב. ככל הנראה, את מיפגש ארוחת הצהריים עם פרנסואז גאלימאר קבעתי במהלכן של הסחות־הדעת הקודרות של הערב הקודם, בלי לזכור את ההתחייבות שלי לדֶל דוּקָה. ההחלטה הזאת המשיכה להשתלט לחלוטין על החשיבה שלי, ויצרה בי מין החלטיוּת עיקשת עד כדי כך שעכשיו כבר לא נרתעתי פשוט להעליב את סימוֹן דֶל דוּקה היקרה. "Alors!", היא קראה לעברי, פניה מסמיקות מזעם בשעה שהסתובבה לאחור בתנועה מלכותית, "au… re-voir!" ("טוב, אז... להתראות!"). פתאום הוכיתי בתדהמה, המום ומבוהל מן המעשה שעשיתי. דימיינתי לי שולחן שבו יושבים המארחת וחברי האקדמיה הצרפתית, בעוד אורח הכבוד יושב לו במסעדת La Coupole. הפצרתי באסיסטנטית של הגברת, אישה ממושקפת עם לוח כתיבה והבעת פנים אפורה ומעוּנָה, שתשוב ותַקצה לי מקום: כל העניין היה טעות איומה, בלבול, מין malentendu (אי־הבנה). ואז פלטתי כמה מילים אשר שנות חיים ארוכות של איזון כללי, עם אמונה שאננה בחוסנה של בריאות הנפש שלי, מנעו ממני את האפשרות להאמין שאי־פעם אוכל להעלותן על דל שפתי; הרגשתי קור בשעה ששמעתי את עצמי אומר אותן לאישה הזאת, הזרה הגמורה. "אני חולה, אמרתי, un problème psychiatrique" ("בעיה פּסיכיאטרית").
גברת דל דוּקה נהגה באצילות בכך שקיבלה את התנצלותי, וארוחת הצהריים התפתחה לה בלי לחץ נוסף, אם כי בשעה שפטפטנו, באופן קצת מאולץ, לא יכולתי להיפטר לחלוטין מן החשד שהנדבנית שלי עדיין מוטרדת מהתנהגותי וחושבת אותי לטיפוס משונה. הארוחה היתה ממושכת, ועד שהסתיימה כבר הרגשתי איך אני שוקע אל תוך צללי אחר־הצהריים ואל החרדה והפחד המחלחלים שמלַווים אותם. צוות טלוויזיה של אחד הערוצים הממלכתיים חיכה לנו (גם אותם שכחתי), מוכן לקחת אותי אל מוזיאון פּיקאסוֹ אשר זה עתה נפתח, ושם הייתי אמור להצטלם כשאני מתבונן בתערוכה ומשוחח עם רוֹז. הדבר הזה הפך להיות –
כפי שאכן ידעתי שיקרה – לא טיול מושך אלא מאבק עקשני, סבל של ממש. כשהגענו סופסוף אל המוזיאון, אחרי התמודדות עם עומס התנועה, השעה היתה אחרי ארבע, והמוח שלי התחיל לסבול מן המצור המוּכּר: בהלה ופיזור־דעת, ואיתם תחושה כי תהליכי החשיבה שלי נסחפים על־ידי נחשול רעיל ועלוּם־שם שמוחק כל יחס של הנאה אל העולם החי. אם נאמר זאת באופן יותר ממוקד, פירושו הוא שבמקום עונג – ובוודאי במקום העונג שהייתי צריך לחוש בתצוגה המפוארת הזאת של גאונות מבריקה – הרגשתי בנפשי תחושה שקרובה לכאב ממשי, אם כי שוֹנָה ממנו באופן שאי־אפשר לתאר אותו. העניין הזה מוביל אותי להעיר שוב על הטבע החמקמק של המצוקה מן הסוג הזה. העובדה שהביטוי "אי־אפשר לתאר אותו" מופיע כאן היא בהחלט לא מקרית, מפני שמוכרחים להדגיש גם זאת: אילו הכאב היה משהו שאפשר לתאר בקלות, רוב הסובלים הרבים־מספור של המחלה העתיקה הזאת היו מסוגלים לצייר בביטחון בפני חבריהם ואהוביהם (אפילו בפני הרופאים שלהם) כמה מן ההיבטים של העינוי שהם חשים, וכך אולי להשיג לעצמם את ההבנה שכל־כך חסֵרה בדרך כלל; חוסר־הבנה שכזה הוא בדרך כלל תוצאה לא של מחסור באהדה, אלא של אי־היכולת הבסיסית של אנשים בריאים לדמיין לעצמם סוג של עינוי שכל־כך זר לחוויות היומיום. במקרה שלי, הכאב היה קשור באופן מאוד ברור לתחושה של טביעה או חנק – אלא שאפילו הדימויים האלה מחטיאים את המטרה. ויליאם ג'יימס, שנאבק בדיכאון במשך שנים רבות, ויתֵר על הניסיון לתת לו תיאור נאות, מה שאומר כי הדבר כמעט בלתי־אפשרי; וכך כתב בספרו החוויה הדתית לסוגיה: "זהו סבל ממשי ופעיל, מין כאב־עצבים (neuralgia) נפשי שלחלוטין לא מוּכּר לחיים הנורמליים".
הכאב הזה נמשך בעקשנות לאורך הסיור שלי במוזיאון והתגבר עד לשיא בשעות שלאחר מכן, ובשובי למלון נפלתי למיטה ושכבתי בוהה בתקרה, כמעט משותק לחלוטין ובמצב של מצוקה איומה, מעין טראנס. חשיבה רציונלית היתה בדרך כלל ממני והלאה בשעות כאלה, ולכן אני משתמש במילה "טראנס". אני לא מסוגל לחשוב על מילה יותר מתאימה בשביל המצב הקיומי הזה, מצב של קהות־חושים חסרת־אונים שבו ההכרה מפַנה את מקומה לאותו "סבל ממשי ופעיל". ואחד ההיבטים הבלתי־נסבלים ביותר של משך־זמן שכזה הוא חוסר־היכולת לישון. כמעט לאורך כל ימי חיי היה לי, כמו שיש להרבה מאוד אנשים, המנהג לאפשר לעצמי נמנום מרגיע של שעת אחר־צהריים מאוחרת, אבל השיבוש של הרגלי השינה הנורמליים הוא תכונה הרסנית ידועה של דיכאון; אל חוסר השינה המַשחית שהיכה בי לילה אחר לילה נוסף עכשיו הפגע של חוסר־היכולת להירדם באותו אחר־צהריים, והוא היה אולי זעיר בהשוואה ללילות, אבל היה נורא לאין־שיעור מפני שהָלַם בי במהלך השעות של המצוקה העזה ביותר. נעשה לי לגמרי ברור שבשום אופן לא אזכה אפילו בכמה דקות של הקלה מן ההתשה הבלתי־פוסקת שלי. אני נזכר בבירור איך חשבתי, בשעה ששכבתי שם ועל־ידי יושבת רוז וקוראת, ששעות אחר־הצהריים והערב שלי נעשות יותר גרועות באופן שכמעט ניתן למדידה, ושהמקרה של אותו יום הוא הגרוע ביותר מכל מה שעברתי עד אז.
אבל איכשהו הצלחתי לאסוף את עצמי לקראת ארוחת הערב עִם – איך אפשר אחרת? – פרנסואז גאלימאר, קורבן נוסף אחרי סימוֹן דֶל דוּקָה מן התקרית המבהילה של ארוחת הצהריים. הערב היה סגרירי ורוגש, ורוח קרה ולחה נשבה לאורך השדרות, וכשרוז ואני פגשנו את פרנסואז ואת בנה עם עוד ידיד שלהם ב־La Lorraine, בְּראסֶרי נוצצת לא רחוק מכיכר האֶטוּאַל, גשם ניתך מן השמים בשטף זלעפות. אחד מן החבורה, שהרגיש באיזה מצב נפשי אני, התנצל על הלילה המרושע, אבל אני זוכר שחלפה במוחי המחשבה שגם אילו היה זה אחד מאותם ערבים מלאי רגש וחמימוּת בְּשׂוּמה שבזכותם פריז היא חגיגה, הייתי מגיב כמו אותו זוֹמבּי שנהייתי. מזג־האוויר של הדיכאון לא משתנה, אורו הוא אפלולית עמומה.
וממש כמו זוֹמבּי, באמצע הארוחה איבדתי את ההמחאה של פרס דֶל דוּקָה על סך 25,000 דולר. לפני־כן תחבתי את ההמחאה אל תוך הכיס הפנימי של המקטורן שלי, בחזה, ועכשיו נתתי ליד שלי לטייל לה אל עבר המקום הזה וגיליתי שהיא לא שם. האם "התכוונתי" לאבד את הכסף? בזמן האחרון הייתי מאוד מוטרד שאולי אני לא ראוי לפרס. אני מאמין בַּממשוּת של האירועים שאנחנו מביאים על עצמנו באקראי באופן תת־מוּדע, ועל־כן כמה קל היה לראות באבֵדה הזאת לא אבֵדה אלא צורה כלשהי של דחייה, תוצאה של אותו תיעוב־עצמי (אות הקלון הראשון של הדיכאון) שבעטיו שיכנעתי את עצמי שאני לא ראוי לפרס, שבעצם אני בכלל לא ראוי לאיזושהי הוקרה מאלה שנקרו בדרכי בשנים האחרונות. תהיה מה שתהיה הסיבה להיעלמות, ההמחאה פשוט נגוזה, והאבֵדה הזאת השתלבה יפה בשאר אי־ההצלחות של ארוחת הערב: אי־ההצלחה שלי להרגיש תיאבון אל מול המגש האדיר של פירות ים שהונח לפני, אי־ההצלחה אפילו לנסות ולצחוק, ואי־ההצלחה הכמעט־מוחלטת לדבר. בנקודה הזאת, הפּנימיוּת הנוראה של הכאב גרמה להפרעה עזה שמנעה ממני את היכולת לבטא מילים מעֵבר למלמול צרוד; הרגשתי שאני נעשה אטום־מבט, מדבר בהברות בודדות, וגם הרגשתי איך חברַי הצרפתים חשים שלא בנוח – הם הבחינו במצוקה שלי. וברגע מסוים זה נהפך לסצֶנה מתוך אוֹפּרטה גרועה, כשכולנו משתוחחים אל הרצפה בחיפוש הכסף הנעלם. ממש ברגע שהראיתי סימנים שהגיעה השעה ללכת, הבן של פרנסואז גילה את ההמחאה, שאיכשהו החליקה לה מן הכיס שלי וריחפה בקלילות אל מתחת לשולחן הסמוך, ויצאנו החוצה אל הלילה הגשום. ואז, בשעה שנסעתי במכונית, חשבתי על אלבֶּר קאמי ועל רוֹמֵן גארי.
