סקירת כנס מעגלים התייחסותיים
איך זה עובד? טיפול ההתייחסותי הלכה למעשה
מאת דניאל ברוקשטיין
כנס "מעגלים התייחסותיים" התקיים ב-15-16 ביולי 2021, בקיבוץ שפיים. נושא הכנס היה "טיפול התייחסותי – הלכה למעשה." הכנס עסק בריבוי הקולות כמאפיין מרכזי של הגישה, ובהשלכות של מאפיין זה על הטכניקה ההתייחסותית.
דברי פתיחה ומבוא
ביום חמישי ה15/7/21 בשעה 17:30, נפגשנו בקיבוץ שפיים לכנס מעגלים. נושא הכנס: טיפול התייחסותי – הלכה למעשה. כצופה מהצד, נדמה היה שמשתתפי הכנס הם אוסף של אנשים שכבר נפגשו בעבר. כך, בחצי שעה הראשונה של הכנס, בעודי מנשנשת ירקות וטחינה, הרגשתי עצמי לא שייכת למתרחש. לא הכרתי אף אחד או אחת מהנוכחים ובהיותי לקראת השנה הראשונה להתמחות, התמלאתי חשש שמא אני צעירה מידי או לא מספיק ____ (השלימו כראות עיניכם), בשביל להשתתף בכנס כה רציני. בין ביס רועש לביס רועש, גיגלתי בפלאפון את הצירוף, "פסיכולוגיה התייחסותית". נשמתי לרווחה. מדובר בגישה שזכרתי בעמימות מהתואר השני. על אף שסינדרום המתחזה עוד לא עזב אותי לחלוטין, הרגשתי שאולי בכל זאת אצליח להשתלב.
בשעה 18:00 התכנסנו. על הבמה היה שולחן ארוך ומאחוריו ארבעה כיסאות ריקים. לפני כל כיסא הופיע דף עם שם: ד"ר אילנה לאור, פרופסור ענר גוברין, ד"ר רוני באט וד"ר נגה גוגנהיים. ד"ר לאור נשאה דברי פתיחה בהם דיברה על הצורך להגדיר את הפסיכולוגיה ההתייחסותית באופן ברור. בנקודה זו נרגעתי לחלוטין: אני, ככל הנראה, איני היחידה שאינה בטוחה כיצד להגדיר מהי פסיכולוגיה התייחסותית. ד"ר לאור המשיכה והסבירה שהגישה ההתייחסותית ייחודית בכך שמאופיינת בריבוי קולות וריבוי הורים. בנוסף, גישה זו, בניגוד לגישות אחרות, מזמינה את מי שמטפל לפיה לבקר אותה מבפנים. כך, היא נבנתה וממשיכה להיבנות על ידי קבוצה של אנשי מקצוע. ד"ר לאור הסבירה שהקולות השונים בגישה ההתייחסותית, מתקיימים יחד תוך מתן דגש מיוחד על קשרים בין אישיים על כל סוגיהם. היכולת להחזיק יותר מפרספקטיבה אחת ולהכיל את המורכבות, הינם בבסיס הגישה ההתייחסותית: "שמירת השלם וריבויו המתפתח מבלי לאבד את זהותו". ד"ר לאור הסבירה כי עלינו לבחון שוב ושוב את מגוון הקולות כדי לשמור על גמישות, זאת לצד שמירה על "עמוד שדרה" התייחסותי. לבסוף ד"ר לאור השמיעה לקהל שיר שלדידה הוא שיר אהבה לגישה ההתייחסותית:
בכל זאת יש בה משהו
מילים: נתן אלתרמן
לחן: משה וילנסקי
"דורות שלמים חשבו אי פעם:
האהבה היא העיקר.
בא זמן חדש, הוחלף הטעם,
הגידו די, זה מיותר!
האהבה היא רק שרשרת,
משפט קדום ושקר מר.
נכון מאד. היא מיותרת
ואין בה כלום... אבל, מוזר...
בכל זאת יש בה משהו,
כן, יש בה איזה משהו...
או טוב שהוא, או רע שהוא...
אך זה בכל זאת משהו.
ויחד עם המשהו
נחוץ רק איזה מישהו,
שלא יהיה של מישהו
אלא כולו שלי שהוא.
כי יש בזה מין סוד שהוא,
ואיזה עוד ועוד שהוא,
שכך, בלי כל יסוד שהוא,
מתחיל הלב לרקוד שהוא.
לא, אין פה כל ממש שהוא,
אך זה בכל זאת משהו..."
הקליניקה ההתייחסותית - גוף ידע מגובש או רגישות?
מתדיינים: פרופ' ענר גוברין, ד"ר רוני באט. מנחה: ד"ר נגה גוגנהיים.
הבאה שדיברה היא ד"ר גוגנהיים. היא הציגה את ריבוי הקולות המופיע הלכה למעשה בכנס עצמו: התרגשות עצומה ביציאה מהבית (ומהזום), לצד התמודדות עם האבל שמביא עמו תשעה באב. גוגנהיים הדגישה כי מייסדי הגישה ההתייחסותית ראו בריבוי הקולות ערך עליון, והציגה את אחד הרעיונות של הגישה: "להכיל את הריבוי שאינו ניתן להכלה; לראות את האחר שלעיתים אינו נראה כלל".
הדובר הבא היה, פרופ' ענר גוברין , אשר דיבר על כך שהגישה ההתייחסותית קשורה לרגישויות sensibilities. מדובר למעשה ברגישות תיאורטית, רגישות של ידע. כלומר, הכוונה אינה שהמטפל ההתייחסותי רגיש יותר, אלא שזו תיאוריה המבקשת להתבסס על תיאוריות קודמות, להוסיף לה רגישויות תיאורטיות, המתבססות על מחקר ותחומי עניין חוץ אנליטיים. גוברין המשיך והסביר על חשיבותו של הקשר הטיפולי, המעורבות של המטפל וההדדיות שאינה-סימטרית. הוא הסביר כי כאשר אנשים מחפשים לעצמם, "מטפל התייחסותי", הם מבטאים רצון בקשר טיפולי מסוים: קשר שהוא באופיו יותר ספונטני, קשר שיש בו יותר צחוק ופחות שתיקה. זו הכמיהה למטפל שייתן למטופל דריסת רגל כלשהי בליבו; זה הרצון לשבת מול שותף ולא מול דמות יודעת-כל ועלומה; זו הבקשה לשחק באופן אחר בחדר הטיפול. פרופ' גוברין המשיך וטען שהמהפכנות בטיפול ההתייחסותי, גלומה בהזמנה חדשה ואחרת לקשר בין מטפל למטופל; דחייתה של אמת אחת אובייקטיבית, לטובת אמת אינטר-סובייקטיבית; זו יצירה משותפת של המטפל והמטופל את האפשרות לריפוי, בחלל הבין-אישי של הטיפול. גוברין המשיך והסביר שהגישה ההתייחסותית נשענת על תיאוריות קודמות ומוסיפה להן את הרגישויות, ידע הקיים במחקרים חדשים, השפעות תרבותיות ותחומי עניין נוספים.
פרופ' גוברין הציע בדבריו חלוקה לשלוש תקופות. התקופה הראשונה, תקופתו של פרויד, בלטה בגילויים חדשניים ומסעירים, כמו הרעיון הלא מודע. בתקופה השנייה בלטו מפתחי הגישות הדינאמיות וממשיכי דרכו של פרויד. כאן צמחו תיאוריות מבית קליין, סאליבן, קרנברג, מסטרסון ועוד רבים וטובים. פרופ' גוברין הסביר שתיאוריות אלה התפתחו מתוך שאלות שעלו בעבודה בקליניקה – כאלו שלא קיבלו מענה הולם במסגרת התיאוריה הקיימת. כך, למשל, קליין הבחינה שהילדים המשחקים בקליניקה מעלים תכנים כמו חרדה ותוקפנות, אך היא לא מצאה הסברים מניחים את הדעת בתיאוריה הקיימת - לכן פיתחה תיאוריה משלה. לפי גוברין, השנים לאחר מותו של פרויד היו פוריות ביותר. רשימת המאמרים המצוטטים והפופולריים ביותר גדושה במאמרים מהשנים 1979-1946. בתקופה זו, לא לפניה ולא לאחריה, התגבשו התיאוריות המשמעותיות ביותר בפסיכואנליזה. התיאוריות הללו נבנו על בסיס אמת אחת, מוצקה, ללא כוונה ליצור דיאלוג עם תיאוריות אחרות. לעומת זאת, בתקופה השלישית, משנות ה-80, שינויים בתרבות ובפילוסופיה דחקו תיאוריות מונוליטיות אל השוליים – מה שהוביל לעלייתה של הגישה ההתייחסותית.
לפי גוברין, מסוף שנות ה70 חל תור הרגישויות (sensibilities). לצד הקהילות הקליניות שמשמרות את הסדר הישן, הופיעו גם קהילות של רגישויות, כאלו שלא עולות מתוך חדר הטיפולים אלא דווקא מהעולם שמחוצה לו. גוברין הדגיש כי הרגישויות לא באות על חשבון תיאוריות קיימות – הן רק מעלות את הצורך להיות קשובים למערך התובנות. הרעיון המרכזי הוא, שהגישה ההתייחסותית מושפעת עמוקות מהתרבות והפילוסופיה המתפתחות כל הזמן, ורגישה אליהן.
לפי גוברין, הפסיכואנליטיקאי שמימש את הצורך ברגישות הזאת היה סטיבן מיטשל, שהבחין שישנם שינויים משמעותיים בתרבות ובפילוסופיה, אל מול תקיעות הקיימת בתחום הפסיכואנליזה. כמו כן, מיטשל חש כי ישנו פיצול בשדה הקליני ואין שיח בין הגישות השונות. לכן הוא הקים את psychoanalytic dialogs ב1991. על בסיס דבריו של מיטשל, גוברין הדגיש כי עולמנו הפנימי אינו מושפע רק מאלמנטים התפתחותיים אלא גם מהיבטים חברתיים כמו תרבות, מגדר, מערכות אקולוגיות וכן הלאה. מרכיבים אלה, שבאים לידי ביטוי בקליניקה, הופכים אותה למשמעותית יותר מאשר תיאוריה כזו או אחרת.
לאחר מכן, ד"ר רוני באט החל בהרצאתו. הוא דיבר על הנטייה הרווחת, שהפריעה לו, לראות בספונטניות ובחיוניות התנהגויות שאינן מתאימות לעבודה הקלינית (אני ועוד כמה אנשים מהקהל הנהנו בהזדהות). עבורו, הגישה ההתייחסותית מספקת מסגרת גם לקיומם של בחדר הטיפולים. ד"ר באט הסביר כי זוהי גישה מהפכנית: היא מאפשרת מבנה שיח שונה, ושילוב בין תיאוריה לבין רגישות; היא נשענת על עקרונות פילוסופיים פוסט מודרניים, לפיהם כל תיאוריה היא הבניה אחת בלבד מבין הבניות אפשריות רבות. בגישה זו ישנו וויתור על האמת המוחלטת לטובת ריבוי, ואין כוונה שהגישה תהפוך לתיאוריה גדולה, בעלת אמת אחת ויחידה.
ד"ר באט המשיך והסביר כי קשה להגדיר את התיאוריה ההתייחסותית ממספר סיבות: ראשית, היא התפתחה מתוך ביקורת על התיאוריות הקיימות וללא כוונה של הוגיה לבנות תשתית תיאורטית חדשה; שנית, הגישה נהגתה תוך תפיסה כי אין אמת חד משמעית, ותוך הזמנה פתוחה לדיון ולוויכוח; שלישית, הגישה נהגתה על ידי תיאורטיקנים רבים, כך שבבסיסה היא מכילה דיאלוג בין מספר עמדות, ללא הניסיון להכריע ביניהן.
בהמשך דבריו, ד"ר באט הסביר באיזה אופן התיאוריה ההתייחסותית עונה על השאלה הבסיסית בה כל תיאוריה פסיכולוגית עוסקת - מהי הנפש. לפי הגישה ההתייחסותית, הנפש של התינוק מושפעת באופן בסיסי ממפגש בין שניים – האם והתינוק. במפגש זה באה לידי ביטוי ההשפעה ההדדית של האם והתינוק זה על זו. גם בהמשך החיים קשרים אנושיים הם אלו שמעצבים את חווית את החיים ואת הנפש, בהם גם הקשר הטיפולי.
ד"ר באט המשיך ותיאר את ניסוי הפנים הקפואות (still face), במהלכו המשתתפות הונחו להפסיק להגיב לתינוק שלהן במהלך אינטראקציה עמו, לשמור על הבעת פנים ניטרלית. תוצאות הניסוי הראו כי לאחר ניסיונות של התינוק לעורר באם תגובה כלשהי, הוא מתחיל להביע תסכול ומצוקה. תוצאות אלו שוחזרו גם בקרב מבוגרים. . ד"ר באט הציע הקבלה בין הקשר עם האם לבין הקשר עם הפסיכואנליטיקאי, על בסיס הניסוי. הוא הביע התנגדות להצגת המטפל כ"לוח חלק" היושב מול המטופל עם פנים קפואות, על רקע הצורך של המטופל, ושל כל אדם, בקשר חי עם אובייקטים חיים (אני הייתי בשלבי התאהבות עמוקים בגישה). בעת הרצאתו של ד"ר באט, עלו בי מחשבות מהתואר הראשון – נזכרתי כי למדתי לימודי פילוסופיה שהפילוסוף ברקלי אמר "להיות זה להיות נתפס". בזמן שנדדתי במחשבותיי, ד"ר באט ציטט את מיטשל ואמר: "יש הרואים באנאקטמנט סערה, אך ההתיחסותיים מתייחסים לזה כמזג אוויר".
השאלה הבאה אליה התייחס ד"ר באט היא אפיסטמולוגית: מה אנחנו יכולים לדעת? לפי ד"ר באט, המטפל, בדומה לכל אדם, אינו מסוגל להכיר את הנפש שלו באופן מלא, ולא תמיד יכול לדעת מדוע נהג באופן מסוים בסיטואציה כלשהי. כל חוויה בטיפול היא אינטרסובייקטיבית, עמומה ופתוחה למגוון פרשנויות, ואין אמת אחת. לכן, על המטפל להזמין את המטופל להביא את התרשמותו ופרשנותו לגבי המטפל, ולהציע למעשה חקירה משותפת.
השאלה השלישית אליה ד"ר באט התייחס היא שאלת הפעולה הטיפולית. לפי ד"ר באט, הגישה ההתייחסותית זנחה את תפיסת החזרה לינקות דרך המפגש הטיפולי. המטרה של הטיפול ההתייחסותי היא אחרת: להכיל את דפוסי הקשר ומצבי העצמי בהם המטופל יכול לשהות, גם דרך בחינה של קשרי העבר. העיקרון המרכזי הוא מתן תוקף לאותם חלקים שלא קיבלו תיקוף בקשרי עבר, ובכך להשיג גמישות גדולה יותר. לפי באט, המטופל ילמד חוויות עצמי חדשות רק דרך לימוד חווייתי של קשרים מחייו, כולל זו המתקיימת בחדר הטיפולים לסיכום הרצאתו, ד"ר באט ציין כי על אף אהבתו לריבוי הקולות בגישה ההתייחסותית הוא מאמין שחשוב לנסח קו טיפולי יציב ומוצק יותר.
לאחר ההרצאות ודברי הפתיחה אלו, רבע השעה האחרונה הוקדשה לדיון. בזמן זה אני ישבתי באולם בהתרגשות רבה, בתחושה שמצאתי את הבית התיאורטי שלי: מרובה, אפור, בלתי חד משמעי, והכל כך בין אישי. ד"ר גוגנהיים הקריאה שיר לסיכום:
היפוקרטס / רענן בן-טובים
וְקֹדֶם כֹּל, זֶהוּ אָדָם שֶׁלְּפָנֶיךָ.
וְקֹדֶם לַכֹּל, קְדֻשַּׁת הַחַיִּים.
וְקֹדֶם לְכָל אֵלֶּה אֵין לְךָ יְכֹלֶת לָדַעַת
כַּמָּה יֵשׁ בּוֹ מְזוֹרִים.
וְקֹדֶם כֹּל, הוּא פָּנָה אֵלֶיךָ.
וְקֹדֶם לַכֹּל, רְאֵה אֶת הַפְּנִיָּה כְּהֶכְרֵחִית.
וְקֹדֶם לְכָל אֵלֶּה אֵין לְךָ הָרְשׁוּת לְבַתְּרוֹ
בְּאִזְמֵל חָלוּד רִגְשִׁית.
וְקֹדֶם כֹּל, גַּע בִּמְלוֹא הָרְגִישׁוּת.
וְקֹדֶם לַכֹּל, הַקְשֵׁב לְכָל נִים שֶׁל הַבְּרִיאָה.
וְקֹדֶם לְכָל אֵלֶּה הִתְנַעֵר מִמֹּלֶךְ הַכֶּסֶף,
הֱיֵה נֶאֱמָן לִשְׁבוּעָתְךָ.
וְקֹדֶם כֹּל, הָסֵר חָלוּק אוֹ גְּלִימָה.
וְקֹדֶם לַכֹּל, הִכָּנֵס לְנַעֲלָיו כְּאִלּוּ אַתָּה.
וְקֹדֶם לְכָל אֵלֶּה הֱיֵה אָדָם וּמִלִּים אַל תַּשְׁתִּיק,
וְרַק אַחֲרֵי כָּל אֵלֶּה – אַל תַּזִּיק
מעגלים התייחסותיים
בשלב הבא התחלקנו לקבוצות קטנות. בדרכי החוצה מאולם ההרצאות זיהיתי חברה מהתואר השני ומיהרתי להגיד לה: "היי! גם אני פה! אפשר להיות בקבוצה שלך?" (אינטר-סובייקטיבי מצדי, לא?). את הקבוצה בה השתתפנו הנחו ד"ר בועז שלגי ועומר דרור. המנחים הגדירו כי בשעה הבאה ננסה לענות על השאלה: "האם הגישה ההתייחסותית היא תיאוריה או רגישות?". למעשה, הייתה זו הזמנה לשיח על שתי ההרצאות במליאה הגדולה. חברתי לקבוצה הרימה ידה ודיברה. היא בדיוק התחילה את ההתמחות ותיארה חוויה ראשונית סביב המפגש עם התיאוריה ההתייחסותית. היא חשה שמשהו בגישה חושף אותנו, המטפלים, ואת היותנו בני אדם. זהו מצב בו המטופל למעשה, "רואה את מאחורי הקלעים, וזהו, ההצגה נגמרה". עבורי החוויה הייתה שונה לחלוטין. חשתי הקלה, ממש כ "אנחת רווחה" מטאפורית במפגש עם התיאוריה, בדיוק בגלל הגמישות המאפיינת אותה, והחופש להיות אנושי. בנוסף לכך, עלה קול משמעותי בקבוצה לפיו הגישה ההתייחסותית היא טבעית, מציאותית ומקורקעת ביותר.
לאחר מספר דקות, ד"ר שלגי שאל: "כיצד יכולה להתקיים אינטרסובייקטיביות מבלי שלאבד את הדבר ששומר עלינו בעמדת המטפל? מהו העוגן שלנו כמטפלים לפי גישה זו?". קול מרכזי שעלה בקבוצה התייחס אל הסטינג כדבר המרכזי ששומר על המטפל בעמדתו. היו שהעלו את הטענה כי הסטינג מכיל בתוכו, מעצם היותו, שאלות התייחסותיות, כמו השאלה - "האם אני כמטפל מביא את עצמי 'יותר מידי לחדר'?".
בהמשך, עומר סיפר על חווייתו אל מול מפגש הראשוני שלו בגישה: "הרגשתי שהגעתי הביתה" (גם אני! חשבתי לעצמי). לצד זאת, העלה שאלה שהעסיקה את כולם בחדר: מה הופך את הגישה הזו לטיפול? תשובות שונות עלו בקבוצה, והדיון התמקד בהבדל בין מפגש בעולם ובין מפגש טיפולי : "מה הופך מפגש ללא "רק מפגש" אלא למפגש טיפולי?" אני (בצעירותי) שאלתי את הקבוצה: "למה שנתבלבל?". תשובות הקבוצה והמנחים חידדו עבורי את הקושי: מכיוון שתיאוריה זו היא מצע לשדה עמום ומורכב יותר, קשה לבודד את מה ששלי (ורק שלי, המטפלת), מתוך החוויה הבין אישית שנוצרת בחדר.
עומר נתן כדוגמה תיאור מקרה מהקליניקה שלו. הוא סיפר על מטופלת שביקשה ממנו בקשה טכנית וחריגה במהלך אחת הפגישות (מפאת חיסיון לא מוצג כאן המקרה ופרטיו). הוא שאל את המשתתפים כיצד היו מגיבים לבקשה דומה ממטופל. בחדר עלו תשובות פרשניות שונות, אך עומר הפתיע וסיפר שהגיב בהיענות לבקשתה של המטופלת, דרך פעולה פרקטית וטכנית שעשה בפגישה. הוא סיפר שהמטופלת התרגשה מכך והדבר הוביל לשיח טיפולי משמעותי, אך במהלך רגע ההווה של הפגישה לא ידע מה תהיה תגובתה למעשה, ולאן הדבר יוביל. הוא הסביר כי כך נחשפו מצבי עצמי שאינם במודעות. בתגובה ד"ר שלגי אמר: "המשפט הכי מרכזי שאמרת היה: לא ידעתי מה אני עושה או לאן זה יוביל. אתה למעשה אפשרת לה לברוא אותך באופן ייחודי ומשמעותי. וויניקוט דיבר על "הבריאה" כחוויה של המטופל, אך במקרה הזה, אתה בראת אותה והיא בראה אותך. זהו הסיפור של האינטרסובייקטיביות, לא החשיפה העצמית, שקיבלה הרבה יותר מידי תשומת לב בעיני. אני יכול לטפל התייחסותית מבלי לחשוף את עצמי כלל, כל עוד אני שם לב למה שהמטופל מעורר בי, כל עוד אני מאפשר לו לברוא אותי. זה מהלך משותף תמיד. המטפל ההתייחסותי מבין שאין אני אלא רק אנחנו". עומר הצטרף לדבריו של שלגי, והדגיש כי כל מה שאנחנו עושים צריך להיות בשירות הטיפול, וודאי שחשיפה עצמית. חשיפה עצמית בשירות הטיפול תהיה ביחס למה שהמטופל עורר במטפל, וביחס למה שקורה למטפל בנוכחות המטופל.
עומר המשיך ושיתף את הקבוצה במשפט שאחד המדריכים שלו נהג לומר: when in doubt- don’t. היום, בניגוד לכך, עמדתו היא: when in doubt – do. עומר הסביר כי כיום הוא מאמין שמותר ואף צריך לעשות טעויות – כאשר נמנעים מלעשות דבר מה, אולי מונעים "טעות", אך אנו גם מונעים את השתתפותנו בחוויה האינטרסובייקטיבית ובכך עלולים גם לעכב תהליכים טיפוליים. עומר המשיך והסביר שהוא מאמין ש"טעות" בטיפול יכולה להוביל לתקשורת משמעותית בחדר: "אני מרשה לעצמי "לזרום" עם מה שקורה ביני לבין המטופל כי אחרת לא נוכל להגיע למקומות חדשים". ואני חשבתי בתגובה על דבריו של ד"ר סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".
דברי סיכום
בעיני, יום זה היה מרגש, מעניין ומסעיר. בסופו של היום, וכן ביום השני של הכנס, נערכו מפגשים קבוצתיים בפורומים מצומצמים יותר, שאפשרו העמקה. יומיים אלה פתחו בפני עולם חדש ופרספקטיבה שמרגישה מדויקת עבורי. הקליניקות מורכבות מאנשים רבים, שונים ומשונים, מטפלים ומטופלים גם יחד. ישנן גישות רבות ואפשרויות שונות לטיפול ולשינוי מהותי ומיטיב. מהכנס למדתי שאחריותנו בתור אנשי מקצוע (בכל שלב ושלב בחיינו המקצועיים) היא לחשוב, ללמוד, לבדוק ולחקור על מנת למצוא (ולמצוא שוב ושוב) את הדרך הטיפולית והמסגרת התיאורטית שמתאימה לנו ולמי שאנחנו כבני אדם, באותה נקודת זמן בדרכנו. אסכם ואומר כי הרגשתי בכנס הזה שמצאתי בית תיאורטי שדלתו פתוחה: להיכנס, לצאת, לשאול, לחשוב, להיבהל (ולדעת שזה בסדר להיבהל), להעז ולטעות. בית שיש בו מקום.
