האם אנחנו לא רציונאליים - או שאנחנו לא מספיק פרדוכסליים?
איך לאכול (או לא לאכול) את העוגה ולהשאר שלמה
מאת ענת מאירי
הכל התחיל בישיבת צוות שהתארכה והתארכה אל תוך שעות הצהריים. הקשב שלי נדד והמחשבות התפזרו לכיוונים שונים. מצאתי את עצמי מתבאסת על 5 הקילוגרמים שעליתי בתקופת הקורונה ובמקביל, מפנטזת על עוגת השוקולד שבמקרר. בתחילה לא שמתי לב למחשבות האוטומטיות והסותרות למדי, שעלו בי, אבל כשהתחלתי להקשיב להן, הגיע גם השיפוט העצמי: מה קורה לך? את לגמרי לא רציונאלית. איך את יכולה לחשוב בכלל על עוגת שוקולד? לא הספיקו לך כל הקילוגרמים שעלית? לא חבל? במקביל, עלו בי גם קולות אחרים ששפטו את השיפוט הזה. כל כך הרבה השקעתי בשנים האחרונות בלימוד - מקצועי ואישי - של תחום התנהגויות האכילה ודימוי הגוף, ועדיין לא למדתי עד כמה העיסוק במשקל מזיק? מדוע אינני יכולה לשחרר ולקבל את עצמי כמו שאני? הקשבתי לעצמי שופטת את עצמי לחומרה, ואז שופטת את עצמי על כך שאני שופטת את עצמי לחומרה, כשלפתע שמעתי קול נוסף: קולה של ילדה קטנה ומאוד לא רציונאלית שאומרת: "אבל אני רוצה".
הרגל של שנים עורר בי דחף להשתיק את הקול הזה, ולא לתת לו להשתלט על המחשבות שלי. ידעתי שדווקא הקול הזה, שמתעלם מכל מטרה הגיונית שהצבתי לעצמי, עלול לדחוף אותי לפעול באימפולסיביות ולהתחרט. אלא שהניסיון גם לימד אותי, שהקול הזה, לא רציונאלי ולא רצוי ככל שיהיה, עשוי בסופו של דבר להפעיל אותי הרבה יותר מכל רצון, עמדה או ערך אחר שיש לי בעניין.
החלטתי לגייס לעזרתי את תובנותיו של פרופסור דן אריאלי, שחקר את אי הרציונאליות האנושית על כל היבטיה ותיעד אותה בלא מעט ספרים ומאמרים. בקצרה, אריאלי טוען שאנחנו לא ממש טובים בלהחזיק מטרות טווח ארוך, גם לא כאלה שממש ממש חשובות לנו, כאשר עולה הדחף של הרגע. לדבריו, זאת הסיבה שאנחנו עשויים לסמס בזמן נהיגה אף על פי שאנחנו יודעים באופן כללי שזה מאוד מסוכן, קונים ברגע של חשק מוצר יקר גם כשאנחנו מנסים לחסוך, וגם אוכלים את עוגת השוקולד הזאת אפילו אם אנחנו ממש רוצים לשמור על הגזרה (אריאלי, 2011).
בספר "לא רציונאלי אבל לא נורא" אריאלי מתאר מצב שבו היה צריך להכריח את עצמו לקחת תרופה ניסיונית, שגרמה לו בטווח הקצר לתופעות לוואי איומות, בכדי לנסות ולהימנע מפגיעה ארוכת טווח בכבד. לדבריו, משום שידע שהאפקט השלילי המיידי של התרופה יבוא על חשבון על המוטיבציה להשיג אפקט חיובי ארוך טווח, היה נחוץ פתרון יצירתי. הוא מצא פטנט כדי לקשור את הזרקת התרופה לאפקט חיובי מיידי. מיד לאחר הזרקת התרופה ולפני שהופיעו תופעות הלוואי, הוא החל לצפות בסרטי וידאו. כך הזרקת התרופה נקשרה לאירוע הצפייה בסרט ולא להקאות ולצמרמורות שהחלו להופיע רק לאחר שעה. הוא סיים את פרוטוקול הניסוי בהצלחה ונרפא לחלוטין מהמחלה, והרופא הבהיר לו, שהוא הנבדק היחיד שהצליח לעמוד בנטילה של התרופה כסדרה (אריאלי, 2011). אפשר להסיק מהסיפור הזה, שיש דרך לעזור לעצמנו להתחייב לאפקט חיובי ארוך טווח, אבל כנראה שהוא שמור ליחידי סגולה, כדוגמת דן אריאלי.
לו הייתי רוצה לאמץ את השיטה של אריאלי, הייתי צריכה לתגמל את עצמי מיידית במשהו אטרקטיבי כדי להימנע מאכילת העוגה. ובכל זאת, לאור ניסיון החיים שלי, אני יודעת שבמוקדם או במאוחר הייתי אוכלת את עוגת השוקולד הזאת (או גרסה דומה לה) כי שום תגמול חיובי מיידי לא היה מפצה בסופו של דבר על תחושת החסך שההמנעות היתה מייצרת לאורך זמן.
בעולם רציונאלי, הייתי אמורה להכריע בין שתי עמדות סותרות: זו שרוצה לאכול את עוגת השוקולד ומוכנה לשאת בתוצאות ההשמנה, או זו שממשיכה להאבק על הקילוגרמים ומוותרת על העוגה. אלא שבעולם שלי מתקיים פרדוכס. אני רוצה היבט אחד מכל אחת מהעמדות (קרי: להנות מהעוגה וגם לרזות) וזאת הסיבה שבגללה אני מתקשה להירגע. מאחר וזה לא נעים לחיות בתוך מתח פרדוכסלי מתמיד – מפעם לפעם אני מנסה להכריע לכיוון אחד. שנים רבות נעתי לסירוגין בין ניסיון להתנזר באופן נוקשה מעוגות תוך החזקה עיקשת בתפריטי דיאטת רזון, לבין שמיטה מוחלטת של כל כללי הדיאטה ופיצוי עצמי באכילה חסרת גבולות. דיאטות לא הביאו אותי לרזון, וזלילה לא הביאה אותי להנאה מאוכל או להשלמה שלווה עם מידות הגוף שלי. למעשה, המתח בין שני הרצונות נשאר שריר וקיים.
למרות הרצון לנהוג ברציונליות, האם יש רק הכרעה הגיונית אחת לבעיות חשובות שאיתן אנחנו מתמודדים? ישנן בעיות שבהן נראה כי התשובה ברורה יותר – בכל מה שקשור לנטילת תרופה מצילת חיים או להימנעות מסיכון חיים בעת נהיגה, בעיניי אין כל שאלה. כל אחד מאיתנו היה מאמץ ברצון שיטה שהייתה מבטיחה לו להימנע מהפיתוי לסכן את עצמו בכביש או מהנטייה הדחיינית שמונעת ממנו לקחת את התרופות בזמן. כל אחד מאיתנו היה רוצה ללמוד פטנט שיסייע לו להתמודד עם תופעות לוואי קשות של תרופה לטווח קצר, בכדי למנוע תמותה ממחלת כבד בעתיד. בשאלות מהסוג הזה החשיבה הרציונאלית מספקת פתרונות, משום שמה שעומד בינינו לבין הצלחה, איננו עמדה רגשית שמנוגדת להתנהגות הרצויה, אלא חולשה אנושית שאיננה קשורה אליה.
האם זה נכון לגבי אכילה? עם יד על הלב, כמה מאיתנו באמת ובתמים היו רוצים פתרון קסם שהיה מעלים עוגות וקינוחים מחיינו? נראה כי רובנו היינו מעדיפים למצוא פטנט שיאפשר לנו לאכול עוגה מדי פעם מבלי לאבד שליטה, אלא שבניסיון להשיג את זה רובנו נוטים לאחוז חזק בשליטה ואז מאבדים אותה לחלוטין ברגע שאנחנו סוטים קצת מהכללים. לתופעה הזאת קוראים הפסיכולוגים החברתיים "What the hell effect " (אני קוראת לה בעברית: אפקט "כאשר אבדתי, אבדתי"): למשך זמן מוגבל אנחנו מצליחים לעמוד בכללים נוקשים שהצבנו לעצמנו, אבל כשאנחנו לא מצליחים, בבת אחת כל מה שכבשנו בתוך עצמנו מתפרץ החוצה ביתר שאת.
בכל הקשור לאכילה, האפקט הזה אפילו חזק ונפיץ יותר. ביחס לאכילה ולאוכל, אנחנו הרבה פחות רציונאליים ממה שהיינו רוצים לחשוב. הקשר בין אוכל ותגמול חיובי מתבסס על מנגנונים הישרדותיים במוח, עמוקים מכדי שנוכל להפעיל עליהם אך ורק שיקול דעת או כוח רצון. החל ממחצית המאה הקודמת, האפשרות לרדת במשקל ולשמור על התוצאה לאורך שנים נחקרה שוב ושוב. נמצא כי 95%-98% מהדיאטות מסתיימות בחזרה מלאה למשקל הקודם, אם לא יותר. זה נתון מדהים, וקשה לחשוב על תחום התנהגותי אחר שבו נקבל תוצאה דומה.
להשמנה שקורית לאחר ירידה במשקל יש גם סיבות פיזיולוגיות (הגוף מפרש את הירידה במשקל כסכנה קיומית ובתגובה מייצר חסכנות מטאבולית ומפריש הורמוני רעב). אך יש לה גם סיבות רגשיות עמוקות ומגוונות. "אכילה רגשית" הינה אחד המושגים המושמצים בעולם המערבי ודיאטניות רבות שאני מכירה מייחסות לו השפעה רבה על השמנה. אף על פי שמדובר במושג טעון, אכילה מעצם טבעה מחוברת באופן העמוק ביותר לחוויות רגשיות קדומות ביותר. חשבו על תינוק שזה עתה נולד ובוכה מרעב ומההצפה שחווה עם המפגש הראשוני עם העולם שמחוץ לרחם. מול התמונה הזאת, חשבו על ההקלה וההירגעות שניתן לראות על פניו כשמוגשת לו הפיטמה. למעשה, נוצר חיזוק חוזר ונשנה בין תהליכי ההאכלה לבין חווית הקשר הראשוני וההתקשרות בין הילד לבין ההורה, שהיא התשתית לכל מערכת יחסים שתהיה לו בעתיד. אוכל מהווה חוויה נוסכת ביטחון, חוויה רגשית של ממש, בינקות, בילדות וגם בהמשך החיים. אוכל מתקשר גם לחיבור רגשי בין אנשים ומייצר תחושות של שיוך חברתי ותרבותי. האם באמת אפשר להתייחס לאכילה כפעולה הזנתית-פונקציונלית, כזו שאין לה קשר לרגש?
איילת קלטר, דיאטנית קלינית, אשר פיתחה ראייה טיפולית תודעתית הנקראת "שפת האכילה", מציעה בספרה "כולנו אנשים אמיתיים", כי אכילה רגשית איננה בהכרח תופעה פתולוגית. לדבריה, הקושי לווסת את רגשותינו יכול להביא את רובנו, לפחות לפעמים, לאכילה מוגברת. קלטר סבורה, כי דווקא העיסוק במהות האכילה הרגשית, בדחפים הנסתרים המנהלים אותה ובמאבק בה מעצים אותה והופך אותה למפלצת שקשה להיאבק בה (קלטר, 2011).
למעשה, באופן פרדוכסלי למדי, דווקא כשאנחנו מנסים להימנע מאכילה רגשית אנחנו משתיקים רגש דומיננטי שמתקיים בתודעה שלנו. ההשתקה הזאת, בעיניי, לא יכולה לתרום לוויסות הרגשי שלנו. החלק שקיפחנו והרחקנו, הצורך הרגשי שלא נתנו לו ביטוי, עשוי לחזור אלינו שוב ושוב ולדרוש מענה. זה רק טבעי ואנושי שכך יהיה.
למרבה הצער, בשונה מבעיות רבות שאיתן אנחנו מתמודדים, אכילה היא עניין מורכב. בכל מה שקשור לשליטה באכילה, יש לנו מטרות ארוכות טווח מודעות, שאנחנו יודעים להצביע עליה (רזון, אסתטיקה, בריאות) ,אבל יש לנו גם רובד רגשי עכשווי שקשור לצרכים ולרצונות משמעותיים מאוד (הנאה מהחיים, ספונטאניות, חיבור לחוויות רגשיות ותרבותיות שאוכל מעורר, חופש מרגשות אשמה וקיפוח, ועוד). במילים אחרות: אנחנו לא יכולים לשלוט באכילה הרגשית שלנו, כי חלק מאיתנו לא ממש רוצה בשליטה הזאת.
זהו, בעיניי, הפרדוכס. ולפרדוכסים אין פתרון פשוט.
לא רק שלפרדוכסים אין פתרון פשוט, עצם השהייה בפרדוכס היא קשה. המוח שלנו מעוניין בהכרעות פשוטות ומהירות ותחושה של מתח פרדוכסלי היא חוויה צורמת, שגורמת למחשבות שלנו להיגרר לכיוונים שונים. למרות הרתיעה הזאת, מחקרים מראים כי דווקא ההשתהות הזאת היא זו שמאפשרת התבוננות בבעיה מזוויות רבות ומעודדת יצירתיות. היא מובילה לשבירת התבניות האוטומטיות שלנו ומאפשרת מציאת פתרון גמיש ומסתגל הרבה יותר, כזה שלוקח בחשבון את מורכבות הבעיה (Heracleous and Robson, 2020).
הפסיכיאטר אלברט רוטנברג, מאוניברסיטת הארוורד, חקר בשנת 1996 דפוסי חשיבה של גאונים שזכו להכרה. בראיון עם 22 חתני פרס נובל, ובניתוח תיאורי מקרה של מדענים בולטים שנפטרו, הוא מצא כי כל הוגה מהפכני בילה זמן רב בהרהור פעיל על רעיונות הפוכים ובניסיון להבין כיצד ליישב אותם זה עם זה. כך עשה, למשל, אלברט איינשטיין כשהתבונן בתופעות סותרות של תפיסת אובייקט בתנועה ופיתח את תורת היחסות, וכך עשה נילס בוהר, כשניסה להבין תנועה סותרת של אנרגיה כגלים וכחלקיקים – מה שהוביל בסוף להבנה של מכניקת הקוונטים (Rothenberg, 1996).
ההבנה כי חשיבה פרדוכסלית היא מפתח לפתרון בעיות מורכבות, הובילה את הפרופסור אלה מירון ספקטור להקדיש שורה ארוכה של מחקרים להבנתה. הנחת המוצא שלה היתה שהתנהלות ארגונית מייצרת לרוב דרישות סותרות (למשל: ארגון דורש מעובדיו חדשנות, איכות ויעילות: במידת מה, הצרכים האלה עלולים לבוא אחד על חשבון השני). מירון-ספקטור הסתקרנה מיהם העובדים שמצליחים לשגשג מקצועית, למרות שהם חווים את המתח בין אותן דרישות סותרות בדיוק כמו כולם. במחקר אחד, היא ועמיתיה הנחו את הנבדקים לנסות ולכתוב משפטים שמתקיים בהם פרדוקס (למשל: "ישיבה יכולה לגרום ליותר עייפות מהליכה"). לאחר מכן, החוקרים בדקו את ביצועיהם בפתרון בעיות הדורשות חשיבה יצירתית. נמצא כי הקבוצה שנדרשה לחבר משפטים עם תוכן פרדוכסלי הצליחה בפתרון הבעיות יותר מקבוצת הביקורת, באופן מובהק (Miron-Spektor, 2011).
במחקר מאוחר יותר, מירון-ספקטור ועמיתיה חילקו עובדים בחברה מסחרית לפי היכולת שלהם לסגל הלך רוח פרדוכסלי (Paradox mindset) בפתרון בעיות בעבודה. באמצעות שאלון מתוקף, היא חילקה אותם לשתי קבוצות - בעלי חשיבה ליניארית, אשר מתקשים לגשר על סתירות בדרישות, אל מול בעלי חשיבה פרדוכסלית, שמצליחים בכך. לאחר מכן, היא השוותה את ההערכות שהמנהלים נתנו לעובדים מכל אחת מהקבוצות על ביצועים במדדים של חדשנות ויצירתיות. עובדים מקבוצת החושבים פרדוכסלית, קיבלו דירוג גבוה יותר עבור ביצועיהם. זאת ועוד, התברר כי הפרשנות החיובית למתח הפרדוכסלי, הובילה לכך שדווקא במסגרת מגבלת משאבים הם הצליחו לתפקד טוב יותר ולמצוא פתרונות חדשניים ויצירתיים. ההבנה של מירון ספקטור ועמיתיה – כי לא עצם ההתמודדות עם דרישות סותרות משפיעה על התפקוד – אלא הלך הרוח שדרכו הנחקרים שפטו את הדרישות הסותרות, השתקפה באמירה של החוקרים: "הבעיה היא האופן שבו אנחנו חושבים על הבעיה". (Miron-Spektor, Ingram, & Keller, Smith, Lewis 2017).
והנה אני, מתמודדת עם ה"בעיה" שלי: לאכול או לא לאכול מעוגת השוקולד. וביחד עם הבעיה, עולה התובנה הפרדכוסלית: ככל שאנסה להימנע מלאכול אותה, כך גדל הסיכוי שבסופו של דבר אאבד שליטה ואוכל יתר על המידה. וככל שארשה לעצמי לאכול ממנה, כך כנראה אחוש רגשות אשמה ואנסה לשלוט בחזרה באכילה שלי עד שאשבר – וחוזר חלילה. כל מי שניסה אי פעם בחייו להמנע מלחשוב על פיל לבן, יודע כי ניסיון לייצר כללים ולהשמע להם מגביר את הקול שקורא לשבור אותם.
אבל מה היה קורה אם הייתי מבקשת מכם לחשוב על פיל לבן?
דמיינו אותו לרגע, צרו תמונה יציבה שלו ועקבו אחריו. מה יקרה לאורך זמן? כמה זמן נוכל להמשיך לדמיין פיל? נראה כי נתחיל לדמיין את הפיל מתהלך בחדרי המחשבה שלנו, מהדס בדרכו המגושמת, מלחך בעזרת החדק שלו ענפי עצים (או מה שפילים לא עושים), אבל ככל שננסה למקד את מחשבותינו בפיל, ככה יצוצו עוד ועוד מחשבות במוחנו ובהדרגה נאבד עניין בפיל. ככה בדיוק בחרתי לגשת לסוגיית העוגה.
העוגה לא יצאה מהמחשבה שלי אז החלטתי להתמקד בה, לדמיין את עצמי אוכלת אותה, ולהקשיב רוב קשב למגוון המחשבות והרגשות שהאכילה המדומיינת עוררה בי. כשעשיתי את זה, יכולתי לחוש את העונג שטעמי השוקולד יסבו לי, אבל גם את התחושה כי היא לא תספק את הרעב שחשתי בשעת צוהריים מאוחרת זאת, שפתאום שמתי לב גם לקיומו. עלתה בי תחושת הניצחון של הילדה המקופחת, שמנעו ממנה יותר מדי קינוחים, לצד רגשי האשמה והבושה שהתעוררו לצידה. יכולתי לחוש את גל האנרגיה שמתיקות העוגה עוררה בי וגם את החרדה מפני ההשמנה. היה שם הכעס על רגשות האשמה שהוחדרו בי מגיל צעיר, אל מול רצון אנושי פשוט כל כך, וגם החמלה על עצמי ועל סביבתי, ששרויים בבלבול כל כך גדול מול ריבוי צרכים ורצונות. הכל היה שם פרוש לפני – סותר אחד את השני, אבל מתקיים בו זמנית, בדיסוננס מופלא.
אתם בטח שואלים את עצמכם מה עשיתי בסוף. זה העניין: מה שעשיתי בסוף לא רלוונטי. דווקא מה שעשיתי בהתחלה הוא הרלוונטי. דחיתי את ההחלטה לאחר כך, והדחיה הזאת איפשרה לי לשהות במרחב הפרדוכסלי ולברור מתוכו בעדינות מה באמת אני רוצה עכשיו. כך, במקום לבחור שוב ושוב אחת משתי תשובות בחרתי להרחיב את החשיבה על עצם השאלה ולהתבונן בה לפרטיה. אפשר לומר שבחרתי במילותיו של שלמה ארצי: "אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה". אני הגעתי לארץ חדשה.
בארץ החדשה שלי, עוגת השוקולד הפכה להיות ממחשבה טורדנית לוחצת שאני צריכה לפעול מתוכה או לגרש אותה לחוויה מגוונת שמקפלת בתוכה מנעד רחב של סוגיות שניתן לתת להן מענה בהרבה דרכים. השאלה הפכה משאלה סגורה (האם לאכול את העוגה או לא) להתבוננות רחבה שכוללת בתוכה עוד מילות שאלה: למה, איך, מתי ועם מי? איך זה יהיה? מה זה ישרת? האם זה יענה על מה שאני צריכה עכשיו? וכשהשאלה איננה שאלת "כן או לא", נפתחים בפניך נתיבים אחרים אפשריים: לשים לב לרעב שלך ולאכול משהו שישביע אותו, לאכול מהעוגה כקינוח, לתת מענה אחר לחוסר שקט שהתעורר בי, לחלוק בעוגה עם חברי לצוות או פשוט לאכול אותה כי היא טעימה. ומי יודע, אולי בכלל אאבד עניין במחשבות על העוגה, ואחזור להקשיב בישיבת הצוות... הייתי יכולה לבחור בכל נתיב: כל נתיב ונתיב התגלה דרך זה שבדקתי מה מתאים לי באותו רגע, ורק באותו רגע, מבלי להכחיש או לדחוק אפשרויות אחרות שיכולות להתאים לזמנים אחרים. דווקא אל מול אפשרויות מרובות ונתיבי פעולה מרובים, קטן הסיכוי שאבחר באחד משני הקצוות ואתחרט עליו בהמשך.
פרדוכס שכזה.
מקורות
אריאלי, ד., (2011), לא רציונאלי אבל לא נורא, כנרת זמורה ביתן
קלטר, א., (2011), כולנו אנשים אמיתיים – דיאטה, הכישלון המצליח ביותר בעידן המודרני, רימונים.
Heracleous, L. and Robson, D. (2020), Why the 'paradox mindset' is the key to success. BBC.Com/Worklife
Miron-Spektor, E., Gino, F., Argote, L., (2011). Paradoxical frames and creative sparks: Enhancing individual creativity through conflict and integration, Organizational Behavior and Human Decision Processes (V116, I2)
Miron-Spektor, E. Ingram. A., Keller, J., Smith, W.K., Lewis. M.W. (2017). Microfoundations of Organizational Paradox: The Problem Is How We Think about the Problem. Academy of Management Journal (V61,I1)
Rothenberg, A. (1996). The Janusian Process in Scientific Creativity. Creativity Research Journal. (V9. I2-3)
