רגישות, תגובתיות יתר וקשיי וויסות: מקללה לברכה
מאת ד"ר עדי מאנע
המאמר מוקדש לאיילת ולבן זוגה
אנשים שונם זה מזה באופן שבו הם חווים את המציאות. בספרות מתוארים מנגנונים היוצרים שונות בין אנשים וקבוצות בתפיסת גירויים שהינם לכאורה "אובייקטיביים". כך למשל, אנשים בונים לעצמם סיפורים ונרטיבים שדרכם הם תופסים את עצמם ואת ההתנהלות סביבם (וייט ואפסטון, 1999), או יוצרים לעצמם ייצוגים חברתיים במשותף עם חברי קבוצתם, וייצוגים אלה מתפקדים כמעין "מסננת" שדרכה הם תופסים את המציאות ומקנים לה משמעות (Moscovici, 1988). במאמר זה אדון באנשים הנוטים להגיב בצורה עוצמתית כלפי גירויים שאותם רוב האנשים חווים כ"ניטרליים", בשל נטייה לרגישות יתר.
האינטנסיביות, הרגישות וערנות יתר המאפיינות אנשים אלה תוארו כגורמות לחוויה אחרת של החיים (Kerr, 2009). לרוב, נטייה לרגישות ולתגובתיות יתר נקשרת לקושי בוויסות חושי, רגשי ומנטלי, ונחווית על ידי האדם ועל ידי סביבתו כ"בעיה" וכ"קושי", כלומר כפתוגנית. במאמר זה אנסה לבחון את השאלה מתי נטייה זו היא אכן בעיה – ואיך היא יכולה להפוך למשאב המאפשר צמיחה והתפתחות. אציע שני כיוונים המאפשרים להפוך את הקללה לברכה: האחד מבוסס על תהליך אישי של פיתוח מודעות לתחושות על בסיס רעיונות בודהיסטיים, והשני מבוסס על תהליך בין-אישי שבו הסביבה מצליחה להכיל את העוצמות בזכות ההבנה שהן מאפשרות התפתחות מואצת וייחודית.
רגישות יתר ותגובתיות יתר בראייה פתוגנית
הנטייה לתפוס גירויים "ניטרליים" כעוצמתיים במיוחד (רגישות יתר) ולהגיב עליהם בצורה עוצמתית, ממושכת ולא פרופורציונלית (תגובתיות יתר), מוגדרת בספרות כמאפיין טמפרמנטלי מולד, שגורם לחוויה אחרת של המציאות (Kerr, 2009).
בספרות המחקרית, הנטייה לרגישות ותגובתיות יתר מקושרת בדרך כלל לחוויה של הצפה ולקשיים בוויסות חושי, רגשי או מנטלי ((Henry et al., 2003. נהוג להבחין בין קשיי ויסות בתחום שונים: בתחום החושי, תגובתיות יתר תחושתית (Sensory Overresponsivity) היא חלק מקושי בעיבוד חושי (Sensory Processing Disorder) ומאופיינת בתגובתיות מהירה ועוצמתית למשך פרק זמן ארוך מהרגיל לגירויים "ניטרליים". העוצמה החריגה יכולה להופיע בתגובה לגירויים הנקלטים מהסביבה החיצונית – במגע או דרך חוש הראייה, השמיעה, הטעם או הריח – או לגירויים שמקורם בגוף, דרך המערכת הווסטיבולרית (החשה בתנועת הגוף) והמערכת הפרפריוצטיבית (הקולטת את מיקום איברי הגוף) (Miller, 2006). בשונה מכך, תגובתיות יתר רגשית (emotional hyperreactivity) מוגדרת כחוויית רגשות בעוצמה עזה וקושי של האדם לשלוט ולווסת את תגובותיו הרגשיות (Gross, 2007).
מקמהון ושות' (McMahon et al., 2019) מצאו במחקרם כי היכולת לוויסות רגשי מתווכת בין קשיי ויסות חושי להתפתחות הפרעות חרדה. החוקרים הסבירו כי הנטייה של ילדים עם רגישות ותגובתיות יתר חושית לחוות חוויות חושיות עוצמתיות ולא נעימות לאורך הילדות והבגרות עלולה להקשות עליהם לפתח יכולות וויסות רגשי. הפגיעה בוויסות הרגשי בתורה מקשה על הכלה של החוויות החושיות ותורמת כך להתפתחות החרדה.
נטייה לרגישות ותגובתיות יתר עלולה לפגוע באיכות החיים ובתפיסות לגבי העצמי. תוצאה אפשרית נוספת היא פגיעה ביחסים של האדם עם הסביבה, מכיוון שהסביבה מתקשה להבין את הקושי ואת עוצמת החוויה השונה למול הגירויים הנתפסים כניטרליים (Diamant, 2012). למשל, קשה מאוד להבין את הילד שמתעקש ללכת עם בגדים ארוכים גם בקיץ כי המגע של האוויר בעור בלתי נסבל עבורו; את הילדה שלא מסוגלת להפסיק לזוז ולהפריע במפגש קבוצתי בגן כי הרעש של השירה גורם לה לאי שקט; את האישה שגירויים רבים גורמים לה להתפרצות רגשות חזקים בלי יכולת להירגע. למול רגישות ותגובתיות יתר, התגובות של הסביבה נעות פעמים רבות בין אי הבנה ("למה את עושה מזה סיפור"?; "זה שום דבר, למה אתה לא יכול להתעלם? ; למה רק לך זה מפריע?"), כעס ותסכול ("תפסיק עם זה! ;"למה את תמיד צריכה להיות יוצאת דופן?" ; "למה אתה תמיד מקלקל?") וחוסר אונים וייאוש ("אני לא יודעת מה לעשות, אני רואה שקשה לה אבל איך אפשר לעזור לה?" ).
בני משפחה, מחנכים ומטפלים מתקשים אפוא להתמודד עם הנטייה של ילדים לרגישות ותגובתיות יתר. הבלבול והקושי עשויים להתעצם מאחר שסוג ורמת הרגישות ותגובתיות היתר עשויים להשתנות במצבים שונים ולאורך השנים. בתחום החושי, למשל, תיתכן רגישות יתר בחוש אחד ולא בחוש אחר. יתרה מכך: לעיתים אף באותו חוש יהיו מצבים שבהם תתבטא רגישות היתר, בעוד במצבים אחרים היא לא תתבטא. לדוגמא, ילדה שלא מסוגלת לשבת במפגש רועש בגן עשויה להיות מסוגלת לשמוע מוזיקה רועשת ולשיר בקולי קולות בחדרה. הנטייה לרגישות ותגובתיות יתר, בעיקר בתחום החושי, לא מתבטאת באופן אחיד לאורך זמן ועשויה להשתנות על פני תקופות שונות (למשל, אצל נערות ונשים תקופת וסת עשויה להשפיעה עליה), והיא משתנה עם הזמן, שכן יכולת הוויסות עולה עם הגיל (Miller, 2006). קושי נוסף נובע מחוסר בהירות וחוסר מובחנות בקריטריונים לאבחנה.
בשל העמימות בקריטריונים קשה לחוקרים להעריך את שכיחות התופעה מעבר לגיל הינקות. קושי בעיבוד חושי (Sensory Processing Disorder) מוכר כהפרעה לפי ספר האבחנות הפסיכיאטריות בגילאי 0-3, אך בשל קומורבידיות עם הפרעות אחרות, נטייה לרגישות ותגובתיות יתר בילדות המאוחרת יותר ובבגרות לא נחשבת כהפרעה בפני עצמה, אלא מתוארת כחלק ממכלול הסימפטומים של הפרעות רחבות יותר, כגון בעיות התנהגות, הפרעות התקשרות, חרדה והפרעות קשב וריכוז (McMahon, Anand, Morris-Jones, & Rosenthal, 2019). עם זאת, מחקרים מראים ש-5-13% מהילדים בגיל בית ספר יסודי מראים התנהגויות המצביעות על קשיי וויסות חושי וש-16% מההורים לילדים בגיל זה מדווחים על רגישות חושית של ילדיהם (Ben-Sasson, Carter & Briggs-Gowan, 2009). גם מבוגרים רבים חווים רגישות ותגובתיות יתר כקושי עצום, המשפיע עמוקות על חייהם.
על המורכבות של החיים הבוגרים עם רגישות ותגובתיות יתר למדתי רבות ממטופלת שאכנה בשם איילת, ומהמפגש איתה ועם בן זוגה. איילת, שאופיינה ברגישות גבוהה לרעש, לאור, לתחושת הגוף והמגע וברגישות יתר רגשית, ידעה להמשיג בצורה מדויקת מאוד את הכאב והקושי ואת ההשפעה ארוכת הטווח של הנטייה לרגישות ותגובתיות יתר על תחומים רבים בחייה: "מאוד קשה להרגיש הכול ב-full volume, בלי שום כפתור שאפשר לסובב ולהשתיק. הכול צועק מדי, מתפרץ אלי. הייתי חייבת ללמוד איך להתרחק ולהרחיק. תמיד מאוד מאוד להיזהר ולשמור על עצמי מהעוצמות. שזה לא ישתלט ויהפוך לבלתי נסבל. אבל הריחוק וההרחקה הסתירו את הכמיהה להרגיש שמישהו רואה אותי, אוהב, שומע, מצליח להגיע ולגעת בלי להכאיב ולהבהיל."
רגישות יתר ותגובתיות יתר בראייה סלוטוגנית
התפיסה הדומיננטית לגבי רגישות ותגובתיות יתר רואה אותה אפוא כבעיה, קושי וכפתולוגיה. למול זאת אני מבקשת להציג תפיסה שכיחה פחות ומוכרת פחות ביחס לרגישות ותגובתיות יתר, שלפיה הן עשויות להיות הזדמנות להתפתחות. אתבסס על הגישה הסלוטוגנית, שלפיה התמודדות עם קשיים ומשברים היא חלק מההתפתחות הטבעית של האדם, והיכולת להתמודד עימם מסייעת לצמיחה והתפתחות ולהתמודדות עם קשיים ומשברים עתידיים (Antonovsky, 1979).
בדומה לגישה הסלוטוגנית, גם קזימרץ דברובסקי , פסיכיאטר ופסיכולוג פולני, מתאר את ההתפתחות האנושית כמתעצבת בעקבות משברים: לטענת דברובסקי, אנשים בעלי רגישות ותגובתיות יתר חווים גירויים מוחשיים כמורכבים יותר, מעצימים תוכן רגשי ומגבירים את עוצמת החוויה, כך שחוויית המציאות שלהם היא עוצמתית ורב גונית יותר (Dabrowski & Piechowski, 1977). לדבריו, הם חווים מתיחות וחוסר אינטגרציה לעיתים תכופות יותר מאשר אנשים אחרים. דברובסקי הניח כי הסערות הפנימיות העוצמתיות והתכופות מביאות בסופו של תהליך לבניית אישיות בדרגת בשלוּת גבוהה יותר, וכי לאנשים בעלי רגישות ותגובתיות יתר יש פוטנציאל לפתח כישרונות ויכולות ייחודיים.
במחקריו חילק דברובסקי את התגובות העוצמתיות והלא פרופורציונליות לגירויים "ניטרליים" לחמישה סוגים של תגובתיות יתר: תחושתי, פסיכומוטורי, אינטלקטואלי, דמיוני, ורגשי (Dabrowski & Piechowski, 1977). הוא הניח כי לכל אחד מסוגי תגובתיות היתר פוטנציאל לקדם ולפתח תכונות ויכולות לפי סוג הגרייה שאליה יש רגישות. דברובסקי פרסם את מחקריו בשנות ה-70' של המאה הקודמת, אך מחקרים עדכניים תומכים בחלק מממצאיו ומושפעים מרעיונותיו (Limont et al., 2014; Mendaglio, 2007; Piechowski, Silverman & Falk, 1985; Rinn et al., 2010).
כך למשל, בעלי תגובתיות יתר תחושתית חווים חוויה חושית עשירה במיוחד בהשוואה לאדם הממוצע. הם חווים הנאה מוגברת ממוזיקה ואמנות, מפיקים עונג רב מטעמים ומריחות, נהנים מאוד ממראות וממקומות. אמנם, רגישות גבוהה זו עלולה ליצור אצלם הרגשה של הצפה ושל אי-נוחות, כפי שתיארה איילת, אך הם יכולים גם לפתח בעטיה יצירתיות, רגישות לאסתטיקה ויכולות אמנותיות. ואכן, גם מחקר עדכני יותר מצא קשר בין תגובתיות יתר חושית אצל ילדים לבין פתיחות מחשבתית, יצירתיות, חיבה לאמנות ואינטליגנציה קריסטלית (Limont et al., 2014).
בעלי תגובתיות יתר פסיכומוטורית חווים עוררות מוגברת של מערכת העצבים של השרירים, ומתוארים בדרך כלל כילדים או אנשים בעלי "עודף אנרגיה", אימפולסיביים, תנועתיים, פעילים ואנרגטיים. חוויה זו עשויה לגרום לתחושת חוסר מנוחה ומתח פיזי ונפשי, אולם חוויית הסיפוק וההנאה מפעילות ותנועה נמצאה קשורה למעורבות אקטיבית בחברה, לפעלתנות, תחרותיות, אסרטיביות והרפתקנות (Rinn et al., 2010).
בעלי תגובתיות יתר אינטלקטואלית הם בעלי צורך מוגבר להשיג ידע, לחקור ולחפש אחר האמת. הם טרודים מאוד בענייני היגיון, במחשבות תיאורטיות ובפיתוח מושגים חדשים. אמנם, הפעילות המוגברת של המוח והחשיבה, והנטייה המתמדת לנתח, לפרק ולהרכיב, עשויה לעורר תחושת אי שקט פנימי, תחרותיות וחוסר סבלנות כלפי מי שלא מסוגל לעמוד בקצב האינטלקטואלי או כלפי כל מי או מה שמפריע להם להתמקד. עם זאת, רמה גבוהה של תגובתיות יתר אינטלקטואלית מתקשרת להישגים אקדמיים טובים ולמחוננות (Mendaglio, 2007).
בעלי תגובתיות יתר דמיונית מאופיינים בפעילות מוגברת של הדמיון, בעושר אסוציאציות ובדימויים עשירים. יש להם נטייה לפנטזיות, תוך יכולת לדמיין עולם עשיר ומלא. עולם דמיון עשיר זה מציף ולעיתים יכול להתערבב בתפיסת המציאות, ועשוי להיות גם קשור לערעור היציבות הנפשית (Limont, et al., 2014), אולם רמות גבוהות של תגובתיות יתר דמיונית נמצאה בקרב ילדים מחוננים מבחינה אינטלקטואלית (Rinn et al., 2010) ואומנותית (Piechowski, Silverman & Falk, 1985) בהשוואה לכלל אוכלוסיית הילדים.
בעלי תגובתיות יתר רגשית מאופיינים ברגשות עוצמתיים ומורכבים, המלווים גם בתגובות פיזיות (כאבי ראש, בטן). פעמים רבות הם מתוארים כ"דרמה קווין" ועשויים לנוע באופן קיצוני מגל אחד למשנהו של רגש עוצמתי המתעורר בתגובה לגירויים ניטרליים ולהיות פגיעים יותר לחרדה ודיכאון. עם זאת, יכולת לחוות רגשות בצורה עוצמתית עשויה לסייע לאנשים אלו להזדהות עם רגשות האחר, להיקשר לאנשים, מקומות ואובייקטים ולגלות חמלה ויכולת נתינה גבוהות מהנורמה (Mendaglio, 2007).
מקללה לברכה
מתוך מה שעלה עד כאן, נראה שרגישות ותגובתיות יתר היא תופעה מורכבת. לאור זאת, נשאלת השאלה מתי היא תהפוך לקללה המביאה לסבל, קשיי תפקוד ופתולוגיה – ומתי לברכה שתקדם התפתחות וגדילה? אנסה לענות על השאלה בשני כיוונים שונים: הראשון מתמקד ברמת הפרט ובדפוסי ההתמודדות של האדם בעל רגישות ותגובתיות היתר, והשני מתמקד ברמת הסביבה ובהתמודדותה עם האדם בעל הרגישות ותגובתיות היתר.
דפוסי התמודדות ברמת הפרט: רגישות יתר ללא תגובתיות יתר
על הכיוון הראשון, המתמקד בהבנת תהליכים פנימיים שיכולים להפוך את רגישות היתר מקללה לברכה, הבודהיזם נותן תשובה מעניינת. תחושות הגוף מקבלות מקום מרכזי בבודהיזם הן בהעצמת הסבל ובהן בשחרור ממנו. לפי הבודהה (הארט, 1994) , כאשר האדם חווה גירוי דרך אמצעי החישה ותוצרי ה-mind (מחשבות, דמיונות, רגשות), מתעוררות תחושות גופניות. תחושות אלו מעוררות מיד תגובה אוטומטית של ההכרה השופטת האם התחושה נעימה, לא נעימה או נייטרלית. כאשר התחושה מסווגת כנעימה מתעוררת ההשתוקקות, כלומר הרצון לחוות ממנה עוד ועוד. לעומת זאת, כאשר התחושה מסווגת כלא נעימה, מתעוררת תחושת דחייה ורצון שתיגמר. מכיוון שבעלי רגישות ותגובתיות היתר חווים תחושות עוצמתיות יותר משאר האנשים, אפשר לתאר את החוויה שלהם כמאופיינת ברמות גבוהות וקיצוניות של דחייה והשתוקקות.
כדי לחדד את ההבחנה בין דפוסי דחייה והשתוקקות, איעזר בשתי דוגמאות. ניתן להניח כי החוויה של איילת, שתוארה קודם, מאופיינת ברמות גבוהות וקיצוניות של דחייה. היא חווה תחושות שנתפסות כלא נעימות ועוצמתיות, אשר גורמות לה לנסות לדחותן בכל כוחותיה. כתוצאה מהניסיונות לדחייה של התחושה ולהגנה על עצמה מפני עוצמת התחושות, היא מתרחקת ונזהרת, תוך תחושת חריגות ודחייה כלפי העצמי החווה את התחושות.
דוגמה שונה היא דמותו של ארול משירו של מאיר אריאל בשם זה.1 אריאל מתאר את ארול כמי ש"כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים ניגנו עליו כמו היה אורגן חשמל". נראה שארול חווה חוויות שנתפסות כנעימות ועוצמתיות, שגורמות לו להשתוקקות עזה ולרצון לחוות עוד ועוד מהן. על מנת להעצים את התחושה הוא עובר מטיפוס על עץ אשכוליות, לעץ תות ועד לאקליפטוס עוג. מאחר ואין תחושה שנשארת ללא שינוי וכל תחושה נגמרת בסופו של דבר, ארול מוצא את עצמו שוב ושוב נופל מהעץ. עד שבסופו של דבר ההשתוקקות מביאה גם לנפילה אל מותו מעץ אקליפטוס עוג.
על פי הבודהיזם, כלל בני האדם סובלים מהטלטלה בין השתוקקות ודחייה, אולם עבור בעלי רגישות ותגובתיות היתר הטלטלה עשויה להיות עוצמתית יותר בשל עוצמת החוויה של הגירוי שהם חווים, המזמנת עוצמות עזות יותר של השתוקקות ודחייה, ולפיכך גם סבל רב יותר. לפי הבודהה, אפשר למתן ואף לעצור את התנועה בין השתוקקות לדחייה באמצעות פיתוח הבנה עמוקה של דפוס המעבר ביניהם ופיתוח הבנה שכל תחושה היא בת חלוף. הבנה מעמיקה זו מושגת באמצעות פיתוח מודעות לתחושות הגוף. אריאל מתאר בשירו את ארול כמי ש"נתן לשמש, לרוחות, לאנשים, אבוד כל כך, כמו תינוק שלא נגמל", ובעצם מצייר מצב של התמזגות בחוויה. הבודהיזם מציע להתבונן בתחושות ובתהליכים המנטליים המשתנים מרגע לרגע, ובכך לנוע מהתמזגות לעבר מובחנות. פיתוח של יכולת מובחנות כזאת יוביל להתמתנות כוחם של הדפוסים האוטומטיים של ההשתוקקות והדחייה, ובהדרגה גם לשינוי בתפיסת העצמי וגבולותיו. חשוב להבין שלא מדובר בניתוק מהחוויה החושית והמנטלית, אלא בהתבוננות מעמיקה, מפוכחת וסקרנית בחוויות הגופניות והנפשיות על כל גווניהן, כפי שהן באות לידי ביטוי בכל רגע ורגע.
המעבר מהתמזגות בחוויה לעבר התבוננות מובחנת, חוקרת ובלתי אמצעית עליה, הוא תהליך קשה ומעמיק מאוד. עבור מטופלת כמו איילת, הזמנה לשינוי ההתבוננות על התחושות עשויה להתקבל בקלות יחסית, אך הקושי ללמוד כיצד להתבונן על תחושות קשות ועוצמתיות עשוי להיות גדול מאוד, ולהוביל שוב ושוב לשקיעה והתמזגות בתחושה. עבור מטופלים הדומים לארול, האתגר גדול אפילו יותר, שכן עבורם ההתמזגות בחוויה היא מקור להשתוקקות ולהיאחזות, וכל הצעה להתבוננות אחרת עליה צפויה להיתקל בהתנגדות רבה: מה הסיכוי שארול ירצה להחליף את ה"שוטטות" שהוא תופס עם ה"דממה הרכה" שמעניקים לו ענפי התות, בהתבוננות מובחנת על החוויה, גם אם המחיר הוא נפילות מסוכנות?2 עם זאת, כמה אנשים כמו ארול, המסוגלים להתמזג לגמרי בחוויה, פגשתם?
נראה שעבור רוב האנשים יכולת ההתמזגות בחוויה היא קצרה וחלקית, גם אם רגעים מעטים אלו של התמזגות מעוררים השתוקקות עזה ורצון לחוות מהם עוד ועוד. נסו לחשוב למשל על מצבים שבהם חוויתם בעצמכם תחושות נעימות, הייתם במקומות היפים ביותר, בסיטואציות הנעימות ביותר. כמה זמן באמת הצלחתם להישאר לגמרי בהתמזגות בחוויה? כמה זמן חלף מרגע ההגעה למקום ותחושת ה"וואוו" הראשוני של ההתפעמות המתמזגת ביופי – עד שהתחושה התחלפה ברצון לתעד את הרגע (ומיד לשתף בו את האחרים), בהתמקדות בחוויות שפוגעות בהתמזגות (למשל זבוב טורדני שמציק), במחשבות ותחושות מסיחות המקשות עלינו פשוט "להיות שם" בחוויה. במקרה של ארול, אריאל מציין בשיר כי "כל מיני חשבו שזה העשב המתוק, אמרו הוא לא טיפס על עץ אם לא ינק". אמנם, רבים פונים לשימוש בחומרים שונים (חוקיים יותר או פחות) שמעצימים את התחושה, כדי לחוות את ההתמזגות המלאה עם החוויה במלוא עוצמתה. אולם תרגול מעמיק של התבוננות בלתי אמצעית בחוויה דווקא מסייע לפתח את היכולת להישאר בחוויה ב"כאן ועכשיו", לחדד את הרגישות והמודעות לגווניה השונים, ולצמצם את התגובתיות המרחיקה אותנו מהיכולת להשתהות בתחושה ובחוויה.
במילים אחרות, פיתוח מודעות מובחנת וסקרנית לחוויה לא מעלימה את רגישות היתר אך עשויה לסייע לבעלי רגישות יתר להפחית את תגובתיות היתר שנוצרת בעקבות ההשתוקקות והדחייה. כלים לפיתוח מודעות כזאת אפשר לשלב בכל טכניקה טיפולית, או להפכם לדרך חיים העומדת בפני עצמה, למשל באמצעות תרגול קבוע של מיינדפולנס או ויפאסנה.3 באמצעות תרגול כזה, החוויות העוצמתיות עשויות להאיץ תהליכים של פיתוח מודעות ותובנות, ולהפוך מקללה לברכה.
דפוסי התמודדות של הסביבה עם בעלי רגישות ותגובתיות יתר
גם את כיוון החשיבה השני על השאלה באילו תנאים רגישות ותגובתיות יתר יכולה להפוך מקללה לברכה אפשר להמחיש באמצעות המקרה של איילת ובאמצעות שירו של אריאל. סביבתה של איילת נחווית כמסוכנת עבורה, כחודרנית ומציפה. היא בוחרת להתרחק ולהרחיק. כתוצאה מכך הסובבים אותה מוותרים על ניסיונות ההתקרבות ומותירים אותה במלכוד שאינה מצליחה להיחלץ ממנו: הכמיהה לקשר, יחד עם חרדה גבוהה המתעוררת למול כל ניסיון קירבה.
לעומת זאת, הסובבים את ארול אינם מתרחקים ואינם מוותרים. ארול מתואר בשיר כמי שמאתגר מאוד את סביבתו, אשר מתמודדת פעם אחר פעם עם נפילתו מהעץ אליו הוא נמשך לעלות. תגובותיו החריגות של ארול מעסיקות ומטרידות את האנשים וגורמות לחוסר אונים, הם מנסים לתת להן הסברים, מנסים להבין מה הדרך הנכונה לפתור את הבעיה – ולשווא. יש בסביבתו שפחדו מאוד מעלייה בעוצמת הסיכון, כך שארול יחפש עצים גבוהים ומסוכנים יותר לטפס עליהם: "כמה גם חשבו שאי אפשר על כך לשתוק, הרחק הרחק עומד לו אקליפט ענק". ניסיונות הסביבה לעצור אותו ולשמור עליו אינם מעניינים את ארול, והוא מצליח אפילו להתמסר לתנועות הגרירה של אלו שמושכים אותו לאחר הנפילה מהעץ, ולהתמזג איתן: "הוא חשב שאם ממילא גוררים אותו שני אלה, ושקע שוב בתנומה, נו, מה, כל עוד נמשכת הגרירה" הסביבה מגיבה ב"סטירה. ועוד סטירה".
בדומה לסביבתה של איילת, גם האנשים סביב ארול לפעמים פוגעים בו בטעות. התנהגותו החריגה לא צפויה ולכן זוכה לקבל פרשנויות מאיימות: "ליל שרב אחד כל כוכביו כמו נמסים וארול החוגג סובב בתחתוניו, מתנשם ממה שמתפרקים הפרדסים, אך פוגל השומר מרחיב את אישוניו. פוגל המיוזע דורך ת'זה לוחש עצור, ומכוון אל הלבן הזז הזה, עקב הויברציה בידיו נמלט לו צרור, בין הנותבים חומק לו ארול ההוזה". לפעמים הפגיעה בארול היא מכוונת, ומלווה בכעס על התנהגותו: "מאוחר יותר אוכלים את נון ההיסוסים, אולי אסור היה לו ככה להכות, הם גוברים ככל שנמשכים החיפושים, זאת היא היתה צריכה לחטוף את המכות". ועם כל זאת, ארול גם עטוף באהבה ובדאגה של אלו שהצליחו לאהוב אותו בזמן, לפני שנהיה כבר מאוחר מדי: "ורוחיק אהבה אותו, אומרים שגם אביבה, ויש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא".
אריאל הצליח להביע בשירו את המורכבות וחוסר האונים שחווה הסביבה מול הילד או האדם בעל רגישות ותגובתיות היתר, והסחרור שאליו היא נכנסת בשל כך. איך להבין את האופן הייחודי כל כך שבו הוא חווה את החוויה? איך לשמור עליו מעצמו ומהסביבה? איך להמשיך לעשות מאמץ כדי למצוא את הדרך להגיע אליו? איך להצליח לאהוב אותו בזמן, לפני שהתפיסה העצמית השלילית תתגבש באופן שיהיה קשה מאוד לשנות? לפני שיוותר ויבחר בבדידות? אלו שאלות קשות שעימם מתמודדים הורים רבים לילדים בעלי רגישות ותגובתיות יתר, בני זוג ובני משפחה של אנשים מבוגרים בעלי רגישות ותגובתיות יתר, וגם אנשי חינוך וטיפול.
כיוון החשיבה השני מתמקד אפוא בהתמודדות הסביבה עם האדם בעל רגישות ותגובתיות היתר. נראה כי מפתח נוסף המאפשר להפוך את הקללה לברכה הוא יכולת הקבלה של הסביבה. איעזר במילותיה של איילת, שתיארה זאת כך: "נדמה לי שאחד הדברים החשובים בתגובת הסביבה הוא היכולת לא להיבהל מהעוצמות, היכולת להאמין שזה בר-ויסות, לא להכחיש את העוצמות, ולהישאר עם הילד הלומד לווסת. אחד הדברים הכי מפחידים בעיניי היא כשההשתקפות בעיני האחר היא מכחישה, או חווה את זה כבלתי הגיוני או בלתי נסבל. זו תחילת היכולת ללמוד להכיל, ולא לנוע כל הזמן בין הרצון שיפסיק לרצון שיישאר".
ואמנם, במחקר מעניין שנערך על ידי אהרן המאירי (2017) במסגרת עבודת גמר בפסיכולוגיה חינוכית בהנחייתי, נבדקו 107 זוגות של משתתפים – הורים וילדים מכיתות ג' ועד ח' (בגיל 8-14). ההורים התבקשו להעריך את רמת תגובתיות היתר של ילדם ואת הרמה המצופה של תגובתיות, כלומר באיזו עוצמה היו רוצים שתהיה התגובתיות. הילדים התבקשו לדווח על רמות הערכה עצמית, תחושת תקווה, חוללות עצמית ורווחה נפשית – משתנים שתרמו להערכת החוסן הנפשי שלהם. באופן מעניין נמצא כי מה שניבא את גורמי החוסן של הילדים לא היה רמת תגובתיות היתר של הילדים (כפי שהעריכו אותה ההורים), אלא הפער בין הרמה המצויה והרצויה של תגובתיות היתר בעיני ההורים. כך, הורים של ילד מורכב כמו ארול היו, מן הסתם, מעריכים בצדק את רמת הרגישות ותגובתיות היתר של בנם כגבוהה מאוד; אולם מהמחקר עלה כי גם ילדים כאלה יכולים להרגיש טובים ורצויים כל עוד הוריהם לא יהיו עסוקים בלחשוב כל הזמן על "ארול הרצוי", ולהתאכזב ממה שהוא באמת.
זה קשה. אני יודעת. קשה שלא להתאכזב כשאתה לא מצליח להבין למה הילד/ה שלך או בן/בת הזוג שלך לא תופס/ת את המציאות כמו כולם, למה הוא/היא חווה את הדברים בצורה כל כך שונה ועוצמתית, למה הוא/היא מגיב/ה בצורה כל כך לא ברורה. אולם הידיעה שחוויה עוצמתית זו עשויה להפוך מקללה לברכה ולאפשר להם להתפתח להיות משהו אחר, עוצמתי, יפה ויוצא דופן, עשויה להרחיב את היכולת לקבל ולאהוב אותם. בזמן.
במילים אחרות, מה שיכול לסייע לסביבה לא להיבהל מהעוצמות הוא היכולת להבין את הברכה והפוטנציאל הטמון ברגישות ובתגובתיות היתר, כלומר היכולת לעבור מתפיסה פתוגנית של רגישות ותגובתיות היתר לתפיסה סלוטוגנית.
סיכום
כאשר גירויים חיצוניים ופנימיים שאותם רוב האנשים תופסים כניטרליים נחווים בעוצמות גבוהות, האדם חווה את ה"מציאות האובייקטיבית" באופן שונה מסביבתו. נטייה כזו לרגישות ותגובתיות יתר, הקשורה לקשיי ויסות חושי ורגשי, עשויה להשפיע במידה רבה על ההתפתחות של הפרט בילדות ובבגרות ולהוביל לתחושת חריגות ולפגיעה בתפקוד ובמערכות היחסים עם הסביבה. במאמר זה ניסיתי לאתגר את הפריזמה הפתוגנית השכיחה ולהציע תפיסה סלוטוגנית שדרכה אפשר לראות את רגישות היתר כברכה ולא רק כקללה. תפיסה סלוטוגנית איננה מבטלת את הסבל והקושי שעימם מתמודדים בעלי רגישות ותגובתיות יתר, אלא מציעה שדווקא בקשיים אלו, כאשר הם מלווים בדפוסי התמודדות יעילים של הפרט והסביבה, טמון פוטנציאל להתפתחות יוצאת דופן של יכולות ומאפיינים אישיותיים.
הערות
- למילים המלאות של השיר "ארול" מאת מאיר אריאל לחצו כאן.
- כהמחשה לפער מנקודת מבטו אפשר לשים לב להבדל בין התמזגות בחוויית קריאת השיר או ההאזנה לו, לבין ניתוחו המובא כאן.
- ראו למשל באתר המרכז למדיטציית ויפאסנה בישראל.
מקורות
הארט, ו' (1994). ויפאסנה - האמנות לחיות, הוצאת זמורה ביתן והעמותה לויפאסנה בישראל.
המאירי, א' (2017). טיב ההתאמה במרחב משפחתי עם ילדים בעלי תגובתיות יתר. עבודת גמר לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. המרכז האקדמי פרס.
וייט, מ' ואפסטון, ד' (1999). אמצעים סיפוריים למטרות טיפוליות. תל-אביב: צ'ריקובר.
Antonovsky, A. (1979). Health, stress and coping. Jossey-Bass.
Ben-Sasson, A., Carter, A. S., & Briggs-Gowan, M. J. (2009). Sensory over-responsivity in elementary school: prevalence and social-emotional correlates. Journal of abnormal child psychology 37(5), 705–716.
Dabrowski, K. & Piechovski, M. M. (1977). Theory of levels of emotional development: Vol. 1. Multilevelness and positive disintegration. Oceanside, NY: Dabor.
Diamant, R. B. (2012). Exploration of the relationships between temperament and sensoryprocessing behaviors in parent-child dyads. (Doctoral dissertation, Northcentral University).
Gross, J. J. (2007). Handbook of Emotion Regulation. New York: Guilford Press.
Henry, C., Swendsen, J., Van den Bulke, D., Sorbara, F., Demotes-Mainard, J., & Leboyer, M., 2003. Emotional hyper-reactivity as a fundamental mood characteristic of manic and mixed states. European Psychiatry 18, 124–128.
Kerr, B. (2009). Encyclpedia of giftedness, creativity and talent vol. 1., Sage Publications.
Limont, W., Dreszer-Drogorób, J., Bedynska, S., Sliwinska, K., & Jastrzebska, D. (2014). “Old wine in new bottles?” Relationships between overexcitabilities, the Big Five personality traits and giftedness in adolescents. Personality and Individual Differences 69, 199–204.
Piechowski, M. M.; Silverman, L. K.; Falk, R. F. (1985). Comparison of intellectually and artistically gifted on five dimensions of mental functioning. Perceptual and Motor Skills 60(2), 539-549.
Rinn, A. N., Mendaglio, S., Rudasill, K. M. & McQueen, K. S. (2010). Examining the relationship between the overexcitabilities and self-concepts of gifted adolescents via multivariate cluster analysis. Gifted Child Quarterly 54(1), 3-17.
McMahon, K., Anand, D., Morris-Jones, M., & Rosenthal, M. Z. (2019). A Path From Childhood Sensory Processing Disorder to Anxiety Disorders: The Mediating Role of Emotion Dysregulation and Adult Sensory Processing Disorder Symptoms. Frontiers in Integrative Neuroscience 13, 22.
Mendaglio, S. (Ed.). (2007). Dabrowski’s Theory of Positive Disintegration. Scottsdale, AZ: Great Potential Press.
Miller, L. J. (2006). Sensational Kids: Help and Hope for Children with Sensory Processing Disorder. New York, NY, Putnam.
Moscovici, S. (1988) Notes towards a Description of Social Representations. European Journal of Social Psychology 18, 211-250.
