בין מושקעות לשקיעה
אימהות כמרחב מעברי וטיפול באם בנוכחות תינוקה
מאת ד"ר שיר בר-אמת
לאחר כמה וכמה פספוסים, יעל ואני מצליחות סוף סוף לדבר. יעל אומרת: "אין, זה פשוט בלתי אפשרי. כל פעם שהבאתי את עצמי להתקשר אלייך, לעשות את הצעד שאני כל כך צריכה, תמר התחילה לבכות, או שאת לא היית זמינה. כבר חשבתי שלעולם לא נצליח". היא נשמעת מותשת, אך במקביל מדברת מהר מאוד, כמו ממהרת להספיק, לפני ש... "טוב, בואי ננסה לקבוע, לפני שתמר תתהפך עליי". כשאני מציעה לה מועדים לפגישה היא אומרת שצריכה לבדוק אם יהיה לה סידור לתמר, בת השלושה חודשים. היא מופתעת כשאני מבקשת שיבואו יחד. "מה, באמת? נצליח לדבר כשתמר שם?". ההפתעה הופכת לחוסר רצון: "בעצם, זה לא נראה לי רעיון טוב. אני כל כך מחכה לצאת קצת לנשום אוויר, ללכת ברחובות ולהיות רק אני, להתרכז בעצמי לשם שינוי, שאני ממש לא רוצה לקלקל לי את זה"; בהמשך עולה חשש – "את פשוט לא פגשת את תמר. היא לא כמו התינוקות האחרים שאולי באים אלייך, זאתי אי אפשר להתעלם ממנה לרגע אחד. מגנט של תשומת לב. אם לא מתייחסים אליה היא צורחת". אני מתעקשת שיבואו שתיהן יחד, ו"נמצא את הדרך להכיר את שתיכן. גם אם זה לא יהיה פשוט, אני מאמינה שזה יעזור יותר מאשר לפגוש אותך לבד".
בשנים האחרונות מגיעות אליי יותר ויותר אימהות טריות, בדרך כלל לילד ראשון, עם קשיים במעבר לאימהות. המצוקות שאיתן הן מגיעות נעות בין קשיים בארגון הזהות החדשה ודכדוך על שאבד ונדמה שלא ישוב, לביטויים חריפים יותר של מצוקה אימהית, המתבטאת בסימפטומים דיכאוניים, חרדתיים ואובססיביים. בשלב זה, ממש שבועות ספורים לאחר הלידה, הטיפול נראה כמוצא אחרון מטביעה במטלות האימהוּת. כמקום בו האם יכולה להיות היא עצמה, להיות סובייקט, להיות כמו קודם. אולם לצד אימהות שהצליחו להשתמש במרחב הטיפולי האישי כדי "לשוב לעצמן", עם הזמן זיהיתי יותר ויותר אימהות שעל אף שהן כמהות לזמן בנפרד, כאשר הן זוכות בו הן עסוקות ללא הרף בשיח על תינוקן. מוטרדות, אשמות, רדופות או כועסות, תינוקן נוכח בהעדרו בחדר. תופעה זו הזכירה לי חוויה הורית מוכרת, שבה ההורה מחכה כל הערב לכך שילדיו יירדמו, ובשעה שהם ישנים מבלה את זמנו בלהסתכל על סרטונים ותמונות שלהם. נראה שמה שחסר במקרים אלו הוא המרחב להתבונן בילד האהוב מבלי שהוא עצמו – על דרישותיו וצרכיו – יקלקל ויפריע. למעשה, כל עוד האם יכולה להיות היא עצמה רק כשילדה לא בנמצא, נוכחותו תפריע לה, תעיק עליה ותיחווה כבאה על חשבונה.
"יום שלם עובר בלחכות שהוא ייגמר", אמרה לי יעל. "למה אני מחכה בעצם? שתמר תגדל? אני מפספסת את כל חופשת הלידה שלי ככה. ברור לי שאני אצטער על זה". וזה עוד בימים הטובים: "בחודש האחרון היא מתעוררת כל שעה בלילה, והלילות הופכים לגרועים יותר מהימים. אז בכלל אין לי למה לחכות. הימים, הלילות, השבוע, סוף השבוע, הכול מתערבב למשהו שאני לא מצליחה לבלוע. זה פשוט יותר מדי בשבילי. אולי לא מתאים לי להיות אימא. משהו כאן לא בסדר".
החוויה הפנימית של לחכות שהיום ייגמר, שהשבוע יעבור, שתסתיים השנה, היא תופעה מוכרת, המעידה בדרך כלל על עומס. במצב תקין אנו עוברים בין רצון להעביר את היום לבין מצבי חיות אחרים שבהם אנו לא שמים לב לזמן, נמצאים בתוך החוויה וחיים אותה. כשהרצון "להעביר את הזמן" דומיננטי יותר מהרצון להיות בזמן, זה סימן משמעותי להעדר מרחב. לפני שאציע כיצד אפשר לחפש מרחב שאבד דרך טיפול אם-תינוק, ארצה לקשור בינו ובין עמדה נפשית של ציפייה, אשר שכיחה בתרבות ומאותגרת בהורות.
על הציפייה
מילדותנו אנו לומדים להפריד בין זמנים של עשייה לזמנים של מנוחה וחופש. בילדות – מחכים שיום הלימודים ייגמר ויגיע אחר הצהריים. בצבא – מחכים ל"רגילה", ל"אפטר", ל"חמשוש". כשמסתיימות המסגרות ההתפתחותיות ומתחילים לעבוד, מתרגלים לסדר זמנים חדש שבו הימים מוקדשים לעבודה, והלילות וסופי השבוע לפנאי ומנוחה. נפשנו, שחיה בתוך ארגון הזמן הזה, מתרגלת לחכות, להתאפק. עוד מעט, אנו לוחשים לה, עוד מעט יסתיים היום ותוכלי לצאת לחופשי... ככל שאנו מתבגרים יותר, האיפוק שנדרש מאיתנו גדול יותר. אנו עובדים שעות ארוכות יותר, עם פחות ופחות זמן פנוי. ובכל זאת, מנגנון הציפייה נשמר. מחכים לחופש שלנו, מחכים לסוף השבוע, מחכים לסוף היום.
כשאנו נעשים הורים מנגנון זה חוטף חבטה קשה. בתמימותנו אנו מתיקים את המצב הנפשי שהתרגלנו לחיות בתוכו לזמן ההורות, ומוצאים את עצמנו מחכים: מחכים שהילד יישן, ומגלים שהוא מתעורר בלילה. מחכים שיגיע הבוקר, ומגלים שהוא עוד שם. מחכים לחזור לעבודה, ומגלים שכשנגמרת העבודה מתחילה העבודה האמיתית שלנו – בבית. מחכים לסוף השבוע, רק בשביל לגלות שהוא הזמן הקשה מכול.
באיזה שהוא שלב, אצל ההורה המתמודד היטב, מתרחשת טרנספורמציה. מבלי משים אנחנו משנים מנגנון הפעלה. מפסיקים לחכות לחופש המוחלט ומתחילים להנות מחופש יחסי. החיים ההוריים לילדים בגיל הרך מערבים מעבר בין משימות שונות שכולן דורשות תפקוד כזה או אחר, וזמן המנוחה, שקודם נתפס כ"זמן חופשי לעצמי", תופס צורה אחרת. "כל זמן והמנוחה שלו", אומרת אסתר לאחר שהיא חוזרת לעבודה. "בעבודה אני נחה מהילדים, עם הילדים אני נחה מהעבודה, כשאני מסדרת את הבית אני נחה משניהם. אבל ממש להיות חופשייה, לנוח מהכול? על זה ויתרתי. אין ברירה". השלמה זאת היא חלק מתהליך חשוב ששורשיו במעבר להורות, ממש בחודשי חופשת הלידה. זהו מעבר מחופש מוחלט לחופש יחסי, המתבטא ביכולת לשאת את התפקיד ההורי בלי לחוש שזו עבודה קשה מדי, המוחקת או מבטלת את העצמי.
בעוד שבהריון הגוף מתרחב ומפנה מקום לעובר, לאחר הלידה הנפש מתרחבת כך שייווצר מקום חדש, מקום לתינוק. ויניקוט (1958) תיאר את האם הנורמלית כשרויה לאחר הלידה במצב רגשי הדומה למחלה, מחלה בריאה. במצב זה, שאותו כינה "מושקעות אימהית ראשונית", האנרגיה האימהית מופנית לתינוק ולטיפול בו על חשבון התעסקות בעצמה ובצרכיה. אותה אם משהה באופן זמני את התעניינותה בעולם החיצון "ומשתוקקת לפנות פנימה כשליבה נתון אך ורק לפנים המעגל הנוצר בין זרועותיה, שבמרכזו ניצב התינוק" (ויניקוט, 1964, עמ' 21).
המושקעות האימהית נוטה להתאזן עם הזמן ועם התפתחות התינוק, והאם מפתחת מרחב נוסף, המאפשר לה להיות עם עצמה גם בנוכחות התינוק. את המרחב הזה אני מכנה כאן מרחב מעברי – מושג השאול אף הוא מעבודתו של ויניקוט. ויניקוט (1953) תיאר את המרחב המעברי המתפתח בין מציאות לדמיון, בין פנים לחוץ, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי. בדיון הנוכחי אני מתכוונת למרחב מעברי כמרחב בין האם כאובייקט לאם כסובייקט, ובעצם בין תפקודה של האם כאם לתפקודה כאדם. במרחב זה נמצאת האם, לא לגמרי לבד, אך גם לא לגמרי עם התינוק. באופן מעשי, האם נמצאת כמובן ליד התינוק ומטפלת בו כשהוא זקוק לכך. אך במרחב המעברי היא מצליחה לעשות זאת כשהיא מרגישה היא עצמה, חושבת את המחשבות שלה, מרגישה את הרצונות שלה, מרגישה מוכרת.
אך מה קורה למי שלא מסכים לוותר? למי שממשיך לחכות? אימהות שמתקשות לייצר מרחב מעברי נשארות בדיכוטומיה שבה הן או עם התינוק (שדורש יותר ויותר זמן ככל שהוא גדל וצרכיו נהיים מורכבים יותר), או עם עצמן (כשמישהו אחר מטפל בתינוק או כשהוא ישן). דיכוטומיה זו ממשיכה עמדה נפשית של ציפייה, ומתבטאת ביותר ויותר תסכול על מה שהן מפרשות כתובענות לא הוגנת. "אין לי שנייה לעצמי, אומרת יעל בטלפון. "באמת, אפילו לשירותים לא הלכתי לבד כבר שלושה חודשים".
המעבר להורות והמרחב המעברי
אכן, במעבר להורות נדמה כי קשיים רבים הם קשיים שהזמן הוא מאפיין עיקרי בהם. משוקעות אימהית ראשונית, שמתבטאת בתשומת לב רבה לתינוק, מתאפיינת בהגנת התינוק מפני זמן מעשי ידי אדם (אוגדן, 2004). האם מגוננת על התינוק מפני זמן שהוא תוצר של הסדר החברתי – הבניות של יום ושל לילה, שבוע וסוף שבוע, שעות העבודה של אימא ושל אבא – ומתחברת למקצבים הפנימיים והביולוגיים שלו, שטרם פגשו מסגרות חברתיות. בהדרגה התינוק נחשף יותר ויותר ל"זמן אנושי", והאימהוּת מקבלת נופך מאוזן יותר. קשיים בשלבי ההורות הראשוניים, בכללם קשיי הנקה, האכלה, שינה והירגעות מפריעים למעבר זה להתרחש, שכן האם ממשיכה להיות מוטרדת ביותר מהטיפול בתינוק. אימהות טריות מתארות את החוויה כשוחקת ואינטנסיבית, כזו שלא משאירה להן דקה לעצמן. עיניהן טרוטות מחוסר שינה והן מלאות דאגה לגבי מאפיינים קונקרטיים של הטיפול בתינוק: האם הוא אוכל מספיק? האם הוא ישן מספיק? אולי ישן יותר מדי? אולי הרגילו אותו לאכול מבקבוק וההנקה תיהרס? ועוד. הפער בין החוויה שדמיינו וחיכו לה לבין החוויה שהן פגשו מכאיב ומתסכל. כך עובר לו יום ועוד יום, וללא שיפור משמעותי בשגרת האימהוּת הטריה, כאשר הדאגה והלחץ רק הולכים וגוברים, הסיכון לגלישה למצבים דיכאוניים, אובססיביים וחרדתיים עולה.
כיצד מגיבה לכך הסביבה? ובכן, במקרה הטוב הסביבה מתגייסת לעזור לאם במצוקה. מרבית ההתערבויות של הסביבה החיצונית האוהבת והתומכת הן "התערבויות מפרידות", שנועדות לפנות לאם זמן לעצמה באמצעות "שחרורה" מהתינוק. אנשים מסביבתה מתגייסים אז לטפל בתינוק לזמן קצר או ארוך כדי לאפשר לאם לטפל בעצמה, לשם התאוששות, מנוחה ושיקום. כך למשל מציעים לאם לנוח קצת בזמן שמישהו אחר לוקח את התינוק לטיול, מעודדים אותה ללכת ליוגה, לקרוא ספר או לפגוש חברה, או אפילו להשאיר את התינוק אצל קרובי משפחה לסוף שבוע ולנסוע להתאווררות זוגית חיונית. הרבה פעמים, גורמים שונים בסביבה המסייעת ממליצים לאם להקטין את מוקדי התלות כדי לאפשר התאווררות כזו: "זה לא טוב שהוא רק יונק", "הוא צריך להתרגל לבקבוק כדי שתוכלי לצאת קצת", "זה לא טוב שהוא רגיל להיות עלייך במנשא ולהירדם רק איתך, הוא צריך להתרגל לידיים של אנשים אחרים כדי לשחרר אותך" ועוד.
התערבויות מפרידות אלו נוטפות כוונות טובות ואהבה אמיתית, ואכן פעמים רבות מסייעות לאם להחלים, להתאושש ולחזור לתינוק בכוחות מחודשים. עם זאת, במצבים שבהם יש קושי בהבניית המרחב המעברי, התערבויות שכאלו דווקא מנציחות את הקושי במציאת המרחב המעברי, ולעיתים קרובות אף מחריפות אותו. האם "חיה" כשהיא רחוקה מהתינוק, אך כשחוזרת אליו קשייה מחריפים. היא מחכה יותר ויותר לכך שמישהו ייקח אותו ממנה ושיהיה לה זמן לעצמה. הטיפול בתינוק נהיה חסר מנוח, תוך תחושת אשם ומועקה על משאלתה שמישהו יבוא ויחליף אותה. במקום התמסרות אנו פוגשים שיעבוד. החיבור בין האם לתינוק נחלש, היא מרגישה שהוא גוזל ממנה את עצמה, לעיתים חשה כעס וטינה כלפיו, נהיית חסרת סבלנות ואף תוקפנית אליו. והסביבה האוהבת? מבינה שהמצוקה מחריפה ושיש צורך לשחרר את האם עוד יותר, וכך נוצר מעגל קסמים שלילי שבו ככל שהאם מתרחקת מתינוקה כך הוא נחווה כיותר תובעני ומעמיס.
זו בדרך כלל הנקודה שבה מגיעות אלי אימהות לקליניקה. מיואשות, מותשות, אשמות ומיוסרות הן מתקשרות ומאבחנות את עצמן כסובלות מדיכאון לאחר לידה. בעת תיאום שעת הפגישה הן מאוכזבות, או לכל הפחות מופתעות, כשאני מבקשת שיבואו עם התינוק. "את לא מבינה... התינוק בסדר, זו אני שבעייתית", או .. "איך אוכל להתפנות לעצמי, לדבר את מה שיושב לי על הלב כשהוא שם?", "את תראי, הוא לא כמו התינוקות האחרים, הוא לא ישאיר לנו שנייה, אי אפשר לקיים מפגש משמעותי כשהוא שם, הוא לוקח את כל תשומת הלב". כמובן שאני אמפתית לרצון להיות מטופלת מבלי לדאוג לתינוק במקביל. להיות רגע בשיח שקט, שיח מבוגרים, אפילו לשעה אחת. אך במצבים הללו, הטיפול הפרטני – בדומה להתערבויות אחרות שמרחיקות בין התינוק לאם – מגדיל את הקושי ולא עוזר להתמודד עמו. העיצוב של הטיפול כ"אי" של לבד, כמשהו לחכות לו – בדומה לכמיהה ההורית המוכרת ל"סוף היום" – היא בעיניי חרב פיפיות. למעשה, בתקופה זו של ההורות, הדבר המרכזי שאני מבקשת ללמד אימהות טריות הוא כיצד להיות הן עצמן כשתינוקן שם. ההתערבויות שלי, לפיכך, נועדו לתמוך, לאתר, ולמצוא את המקומות שבהם היכולת להיות יחד ובנפרד משתבשת.
שיבושים בחוויות המרחב המעברי: מציאת שיווי משקל חדש
במעבר להורות מיטשטש החיץ בין עבודה לפנאי, ובין עצמי ללא עצמי. מצד אחד האם בחופשת לידה משוחררת ממטלות העבודה, ולכאורה נמצאת כל כולה בזמן אישי ומשפחתי. מצד שני היא מגלה שהתפקיד החדש שקיבלה, להיות אימא, הוא תפקיד תובעני ולעיתים קרובות מלחיץ. קשה ללמוד תפקיד זה. אין לו מסגרת שעות ברורה, ואפילו דרישות התפקיד משתנות מאם לאם ומסביבה לסביבה.
לצד הצורך ללמוד להיות אימא, התקופה לאחר לידה היא גם תקופה המוקדשת להחלמה גופנית ונפשית מהלידה וההיריון. האם רוצה, ולעיתים אף מצופה, "לחזור לעצמה". אם בתחילת הדרך המשימה היא להחלים גופנית ולהתרגל נפשית להיותה אם, בהמשך הדרך היא מצפה מעצמה, ולעיתים אף מצופה ממנה, לחזור להתעניין בדברים שהתעניינה בהם קודם, ולהשקיע ביחסים חברתיים וזוגיים.
כאשר לפחות אחד מצידי המשוואה – ההסתגלות לאימהות והחזרה לעצמי – "בא בקלות" באופן יחסי, קל יותר להתמקד בצד המסובך ולהשקיע בו. לדוגמא, אחד מהקשיים השכיחים במעבר להורות הוא קשיי הנקה. אולם התמודדות עם קשיי הנקה, כמו קשיים התחלתיים אחרים, היא תמיד על רקע התמודדות קודמת עם חוויית הלידה וההיריון. אסתר, לדוגמא, הרגישה בנוח עם עצמה וגופה לאחר לידתו של נועם. היא עברה לידה טובה ומרגשת, הרגישה חזקה גופנית, ופנויה להתמודד עם קשיי הנקה. יעל, לעומתה, ילדה את תמר בניתוח חירום, לאחר שהלידה הטבעית שתכננה לא התפתחה יפה. היה עליה להתאושש מניתוח לא מתוכנן, מאכזבה מרה מהאופן בו היא ובן זוגה תפקדו בלידה, תוך כדי תחושה שגופה שבור, כואב ומדמם. במצב דברים זה התמודדות עם קשיי הנקה נראתה כמו מאבק אחד יותר מדי. היא ויתרה על הנקה תוך תחושת אשמה והחמצה. מיכל ילדה אף היא בלידה כאובה ומתסכלת שאחריה חשה שבורה וכאובה, אך איתן, מרגע לידתו, התחבר לשד בקלות. חוויית הנקה טובה החזירה לה ביטחון גופני והעניקה לה תחושות גאווה ושמחה. הדוגמאות הללו ממחישות כי האופן שבו האם מתמודדת עם קשיים במעבר להורות – במקרה זה קשיי הנקה – קשור לא רק למאפיינים אישיותיים ומוטיבציוניים אימהיים, אלא במידה רבה למאפייני הלידה והתינוק. אני מתעכבת על גורמים אלו שכן בתרבות המדגישה בחירה וכוח רצון ומשדרת מסר של: "אם תרצי – תצליחי", נשמט לעיתים החלק שפוגש מציאות שאינה תלויה בנו ואינה כפופה למשאלות ליבנו, בהתייחס למשל לתינוק, לחוויית הלידה ולתפקודים הגופניים.
מציאת שיווי המשקל בין הרצונות והמשאלות האימהיים לבין דרישות המציאות והתינוק היא משימה מורכבת. מצד אחד, על מנת להרגיש מרחב השפעה וחופש פעולה, האם צריכה להאמין שיש ביכולתה לייצר מציאות טובה עבורה ועבור תינוקה. מצד שני, חלק מהמרחב נוצר דווקא מתוך הכרה במגבלות המציאות ובזכות היכולת לקבל היבטים לא רצויים שלה מבלי לסגת לייאוש ואכזבה. כאשר יכולת ההשלמה עם המציאות מוגבלת, קשיים חריפים במעבר להורות (ובמיוחד קשיים לא צפויים) עשויים להוביל אימהות ממושקעות אימהית בריאה לשקיעה באחד משני קצוות: ניסיונות יתר לשליטה (הקצה האובססיבי) או ניסיונות חסר לשליטה (הקצה הדיכאוני).
ממושקעות לשקיעה – הקצה האובססיבי
כאשר האם עוברת ממשוקעות אימהית טובה לקצה האובססיבי, המאפיין הבולט (בדומה לאובססיות אחרות) הוא ניסיון יתר לשליטה. האם מנסה לפענח מה יעבוד עם תינוקה, ומשקיעה משאבים רבים בלצפות את הבלתי צפוי. פעולות הטיפול מתועדות. השינה מתוזמנת. חלונות הערות נרשמים בטבלה. ניכרת השקעה רבה בפרטים ובחיפוש נואש אחר פתרונות. על אף שהאם מושקעת כל כולה בהורות, באופן פרדוקסלי היא פחות ופחות פנויה להכיר את תינוקה. ישנו ספק הולך וגובר לגבי המיומנויות האימהיות, וחיפוש משענות חיצוניות כדי לבסס ביטחון. במצבים הטובים, ואל מול תינוקות בעלי מזג נוח יחסית, מאפיינים אובססיביים יכולים לעזור להבנות שגרה בטוחה, סדר יום קבוע ונשלט, שעל אף המחיר שיש בשימורו הוא מאפשר לאם להרגיש בטוחה ומוגנת. במצבים הטובים פחות, הרבה פעמים אל מול תינוקות בעלי מזג מאתגר יותר, הניסיונות האובססיביים גוזלים מאמץ וזמן, אך אינם מצליחים לייצר ביטחון. התינוק נותר כאוטי אל מול סביבה מאורגנת בקפידה. התסכול וחוסר האונים הולך וגובר, וכך גם הכעס והתחושה שמשהו כאן לא עובד טוב, והקשיים הינקותיים אינם סבירים.
עינת, למשל, הייתה נחושה להצליח להניק את עופרי, תינוקה בן החודשיים. קשיי ההנקה החלו בשבועות הראשונים אך הלכו והחריפו. בעצת יועצת הנקה עינת יישמה את ה"פרוטוקול המשולש" המשלב הנקה, שאיבה והאכלה מבקבוק מדי שלוש שעות. אולם אף אחת מהפעולות הללו לא עבדה טוב. עופרי לא התחבר בהנקה, עינת לא הצליחה לשאוב, והוא בקושי שתה מבקבוק. בהתאם ניכרה ירידה במשקל, ורמת החרדה סביב ההזנה עלתה. מיום ליום עינת השקיעה יותר ויותר זמן בניסיונות להניק, לשאוב ולהאכיל עד כי לא נותר לה זמן, בין סבב לסבב, לטפל בעצמה. הגוף הגיב בהפחתה בכמויות החלב, מה שהעלה את החרדה שההנקה לא תצלח, וחוזר חלילה. נדמה כי הדבר היחיד שעניין את עינת בימים האלו הוא כמה חלב עופרי קיבל ומה מקורו. היא בקושי התבוננה בו, בעצמה ובבן זוגה, ונראתה לכודה במחזוריות אכזרית וכואבת בניסיון לבסס האכלה סבירה. "היא לא רואה בעיניים", אמר לי בן זוגה כשהתקשר אליי להתייעץ. לא רואה את עופרי, לא רואה את עצמה, ובוודאי שלא רואה אותי. אני מנסה להגיע אליה, ואין עם מי לדבר. היא רק כועסת שאני לא מכבד את הרצון שלה לעשות הכול, אבל הכול, כדי לתת לעופרי את הטוב ביותר".
ממושקעות לנסיגה – הקצה הדיכאוני
יעל ויתרה. פשוט ויתרה. נכנסה לקליניקה, הוציאה את תמר מהעגלה, מסרה לי אותה יחד עם התיק והציוד, ונשכבה על הספה לבדה. "לא מבינה למה הכרחת אותי להביא אותה לכאן. היא סתם סבלה כל הדרך, ועכשיו שתינו נסבול איתה".
בקצה הדיכאוני, האם נסוגה יותר ויותר מהתפקיד האימהי ומהמשוקעות בתינוק, וחוזרת להתעסק בעצמה ובחייה, תוך תחושת אשמה וכישלון על הדברים שהיא לא מצליחה לעשות. הניסיון הוא לצמצם עד כמה שניתן את תובענות התינוק. לעיתים ניסיון זה בא לידי ביטוי בקיר פנימי שהאם שמה בינה לבין תינוקה, כך שהיא עסוקה בטיפול גשמי בו, אך אין לו כניסה למחשבותיה וחלומותיה. היא סופרת את הזמן לאחור עד שילך לישון, עד שתבוא הסבתא ותיקח אותו, עד שיוכל להיכנס כבר לגן. היא חשה שהוא מעיק, מכביד, ופעולות הטיפול בו אינן מעוררות בה שמחה או התפעלות. לעיתים, החיץ בין האם לתינוק הוא לא רק פנימי אלא גם חיצוני, כלומר האם נסוגה בפועל מטיפול ממשי בתינוק, לא פעם בעידודה של הסביבה החברתית שמנסה לעזור ולשחרר את האם לטפל בעצמה כדי למצוא מקום וכוח לטפל בתינוק.
יעל מספרת: "בהתחלה שחררתי את עצמי מההנקה. לא התאים לי להיות פרה חולבת באמצע החיים ולא חשבתי שיש משהו פסול בתינוק שאוכל פורמולה. ברגע שתמר אכלה בקבוק, פתאום הרגשתי תחושה משונה כזו, שבעצם אני יכולה ללכת, תמיד, שאני לא צריכה להיות כאן, שאין הבדל ביני לבין בייביסיטר. הייתי עצובה קצת, אבל כולם עודדו אותי שעשיתי את הדבר הנכון. כשהמשכתי להיות עצובה ורציתי לחזור לחיים שלי, שילבתי בייביסיטר כל יום לכמה שעות שהלכו והתארכו. הייתי מחכה שהיא תגיע ולא רוצה לחזור הביתה כשהיא הולכת. לא הייתה לי סבלנות אליה. איך שהייתי חוזרת הביתה הייתי ממהרת לסגור את היום. אמבטיה, בקבוק וקדימה לישון. לא הצלחתי להרדים אותה, הייתי מתעצבנת די מהר, וכשבעלי ראה את זה אז הוא שחרר אותי גם מזה. ואז כבר בכלל הייתי מיותרת. ולא רציתי לחזור בכלל".
כיצד אפשר לעזור? נוכחות מאזנת בטיפול אם תינוק
עד כה הצגתי כיצד קשיים במעבר להורות יכולים להעיד על קושי בהיווצרות מרחב מעברי שיאפשר לאם להרגיש היא עצמה בזמן שהיא מטפלת בתינוקה. קשיים אלו מתבטאים בשקיעה באחד משני קצוות. הקצה הדיכאוני – מושקעות יתר בעצמי ולא בתינוק, או הקצה האובססיבי – מושקעות יתר בתינוק ולא בעצמי. פעמים רבות ניכרת תנועה תכופה בין קצוות אלו אצל אותה אם, ואפילו באותה שעה, אך הקושי להיות יחד בלי ליפול לאחד הקצוות נשמר. לפיכך, מטרתו של טיפול פסיכולוגי במצב זה הוא לסייע לאם למצוא ולשמור על איזון בין טיפול בעצמה לטיפול בתינוק.
אף שמאפייני כל טיפול משתנים מדיאדה לדיאדה בהתאם לקשיים האישיותיים והמצביים, ישנו עיקרון אחד מרכזי הבא לידי ביטוי בכל אחד מהטיפולים במקרים הללו: הימנעות מהפרדה בין האם לתינוק. ההנחה היא שכדי שתתאפשר פרידה טובה צריך קודם כל לרכוש את היכולת להיות יחד. הטיפול הוא מקום שבו האם יכולה לפתח יכולת חשובה זו, להחזיר את שיווי המשקל הנפשי למקום יציב יותר. פעמים רבות די בהתערבות קצרה כדי לעשות שינוי משמעותי. "כמו ללמוד לנסוע על אופניים", אומרת מיכל. " הדבר הכי חשוב הוא להסתכל קדימה ולא ליפול לצדדים".
בהתערבויות דיאדיות תחת מודלים תיאורטיים שונים מקובל להכניס את התינוק אל תוך המרחב הטיפולי ולראות את הקשר הורה-תינוק כמנוף התפתחותי וטיפולי (קפלן, הראל ואבימאיר-פת, 2010). מחקרים מהעשורים האחרונים אף מראים כי התערבויות טיפוליות כגון אלו מאפשרות לתינוקות להתפתח באופן תקין, מפחיתות פסיכופתולוגיה עתידית, ועשויות לחסוך משאבים ציבוריים בהמשך הדרך (Sharp & Fonagy, 2008; Savage, 2014; Smaling et al., 2017).
טיפול הורה-תינוק מפרספקטיבה פסיכואנליטית מתמקד בקשר הורה-תינוק, ומפרש שיבושים בו כביטוי להפרעה, חסימה, או חוסר יכולת להיענות לצורכי ההתקשרות הינקותיים. הטיפול מתמקד בקשר הורה-ילד הבא לידי ביטוי במפגשים משותפים (קפלן, הראל ואבימאיר-פת, 2010), ומנסה לאתר, לשקף, לבטא ולשחרר מקומות בהם הוא חסום, ובכך לשפר הן את הפרוגנוזה של התינוק, והן את חוויית ההורות (Baradon, 2010).
טיפולים אחרים מנסים לשפר הבנה ותובנה הורית דרך שימוש בתצפית, למשל באמצעות שימוש בסרטוני וידאו המראים אינטראקציה של הורה-ילד ומנתחים אותה בדיעבד (Beebe, 2003; Oppenhiem, Koren-Karie, & Sagi, 2001). המשותף לגישות אלו הוא שהמטופל איננו התינוק ואיננו ההורה – אלא הקשר בניהם, והמחשבה היא שלא ניתן להבין את האחד מבלי לפגוש את השני (בן אהרון ועמיתים, 1997).
הצָּעָתי כאן דומה למודלים אלו בכך שהיא משתמשת בקשר אם-תינוק ככלי להתערבות, אך שונה מהם בכך שהיא מתמקדת בחוויה האימהית. המטופלת שלי היא האם, וההנחה היא שמצוקה אימהית שכיחה עשויה לנבוע מקושי להיות במגע עם צורכי העצמי ולענות עליהם בזמן התפקיד ההורי. הכנסת התינוק לטיפול נועדה להביא את הקונפליקט האימהי באופן חי ונגיש לטיפול, ולא על מנת לשפר את המענה לצורכי התינוק. חלון הזדמנויות להתערבות שאני מציעה הוא צר: מדובר בהתערבות במהלך חופשת הלידה, כאשר התינוק צעיר מאוד, עד שלב זחילה. בתקופה זו, לתפיסתי, נבנית יכולת האם להיות בו בזמן עם עצמה ועם תינוקה. כאשר בניית המרחב המעברי משתבשת, האם עשויה להתקשות לחוש היא עצמה וליהנות עם ילדהּ גם בשלבים מאוחרים יותר.
במהלך ההתערבות, למטפלת יש נוכחות מאזנת. המטפלת כמו "שמה יד" ו"תופסת" את המקומות העומדים להישמט וכך תומכת בשיווי המשקל הפנימי. לדוגמא, כאשר האם נטתה לקצה הדיכאוני, פעמים רבות הטיפול התקיים כאשר אני החזקתי את התינוק (בעמידה או ישיבה) עם הפנים לאם. בעוד היא מנסה לאסוף כוחות, ולדבר את עצמה, עייפותה וקשייה. היא הסתכלה עליי מסתכלת עליה. בהדרגה יכלה יותר ויותר להסתכל על התינוק שמוחזק על ידי, פעמים רבות תוך כדי התפעלות מכמה הוא חמוד ויפה. ההתפעלות מהתינוק, החשובה כל כך, יכלה להתרחש כשהאם פנויה לראות אותו: פנויה כי הוא לא "עליה", כי מישהו אחר מחזיק אותו בזמן שהיא אוספת את עצמה. פעמים אחרות, כאשר האם נטתה לקצה האובססיבי, הורגשה בחדר דריכות גבוהה לתינוק ונראה היה כי כל תנועה ונשימה שלו מפריעות לנו להמשיך לדבר. במצבים כאלו, דרך החזקה ותשומת לב מוגברת לאם, יכולתי לעזור לה בהדרגה להרפות מהתינוק, תוך כדי שאני מסמנת לה בתגובותיי שזה בסדר, שאפשר להשאיר אותו בעגלה גם אם הוא התעורר, שאנו נדע מתי הוא קורא לנו ולא נשכח אותו. כמטפלת, ניסיתי לבטא ספק וחוסר מושלמות כשאלו התעוררו כלפי התינוק או האם, ולעודד שיח כנה על מגבלות ההבנה והידע. זאת מתוך הנחה כי אי הידיעה מורגשת אחרת כשיש איתך מישהו שאכפת לו – בין אם זו המטפלת עבור האם, או האם עבור התינוק.
הנוכחות הטיפולית המאזנת מסייעת במציאת איזון בארבעה ערוצים עיקריים: תוכן, קשב, רגישות ותמיכה. בערוץ התוכן, הכוונה לאיזון בתכני השיחה בין עיסוק בתינוק לעיסוק באם. באופן כללי, כיוון שזהו טיפול באם ולא טיפול בתינוק, הדגש בשיח הוא על האם. האיזון מתבטא בין שיח על האם כאם, שבאופן טבעי מערב את התינוק ומבטא שאלות לגבי מיומנויות טיפול אימהיות וכולל דיון בקשיים בהן, לבין שיח על האם כאדם, הלוקח בחשבון את אישיותה ותכנים שונים מהעבר ומההווה אשר האימהות מגרה אותם, לעיתים באופן לא מודע, כך שהם בעצמם עשויים לתרום לעומס והצפה. אפשר להקל על העומס על ידי חילוץ התכנים האימהיים הלא מדוברים, והדגשת החומרים שפחות עולים בדיבורה הספונטני של האם.
ערוץ הקשב הוא ערוץ חווייתי, המתייחס לחופשיות התנועה של האם בין הקשבה לעצמה להקשבה לתינוק, מבלי שאחד מאלו יישמט. נוכחות המטפלת כמשקפת מעברים בקשב והפניית קשב מוגברת לאחד הצדדים יכולה לסייע לאם לרכוש מודעות לקשב שלה, תוך תרגול שינויים תכופים בהסטת הקשב, עד להשגת שיווי משקל שמאפשר לה להיות קשובה לעצמה ולתינוק בו בזמן.
ערוץ הרגישות מתייחס לתגובה האימהית לצורכי התינוק המתעוררים בזמן המפגש. תגובה רגישה היא כזו שמגיבה מספיק – אך לא יותר מדי, מאתרת במהירות וביעילות צרכים כאשר אלו מתעוררים, ומסייעת לתינוק לשמור על חוויית עצמי רציפה (Ainsworth, 1978). היכולת להגיב ברגישות, התלויה גם ביכולת לשמור על קשב מאוזן, הינה מיומנות הניתנת לפיתוח. פעמים רבות דרך התבוננות משותפת, ושימוש במטפלת כמראה המבליטה את איתותי התינוק ומסמנת מתי ואיך לגשת אליהם, ניתן לשפר ולחדד רגישות אימהית.
הערוץ האחרון הוא ערוץ התמיכה. כוונתי כאן היא לאופן שבו המטפלת יכולה להוות משענת רגשית ומעשית עבור האם. התמיכה מתבטאת בהחזקת רצף הזמן, חיבור התכנים בין ובתוך הפגישות, ובעיקר באמפתיה נחושה ובלתי מתפשרת לקשיים הבלתי נסבלים שיש באימהות לתינוק קטן. אמפתיה זו מופיעה בד בבד עם מבט קדימה, ואמונה ביכולת לגדול ולהתפתח. פעמים רבות מה שמעכב שינוי הוא חשש אימהי מנזק פסיכולוגי שנגרם לתינוק בעבר, בעקבות טעויות אימהיות וכשלים סביבתיים שונים. חששות טבעיים אלו אמנם מבטאים דאגה ואכפתיות לתינוק, אך אינם משרתים אותו שכן הם מחלישים את הביטחון האימהי ותורמים לשקיעה בחוויה של אשמה, חוסר אונים וחוסר יכולת. נוכחות טיפולית תומכת תסתכל "בעיניים טובות" על האם והתינוק. תמשיך לחפש אחר רגעי האימהות הטובים שהתינוק זוכה להם ותתעכב עליהם, מבלי להכחיש שישנם, היו ויהיו גם רגעים טובים פחות. במקביל, המטפלת תחזיק בתוכה את התקווה שניתן לתקן ולשנות, ואת האמונה כי כל יום הוא הזדמנות להתחיל מחדש.
"את לא מאמינה מה עשיתי אתמול", אומרת מיכל בסיפוק. "הלכתי עם איתן במנשא. הייתי חנוקה ורציתי להתאוורר קצת. כמעט השארתי אותו עם ירון שעבד מהבית, אבל ברגע האחרון חשבתי – יאללה. אתן לשיטה שלך הזדמנות, ולקחתי אותו איתי. הלכנו ברחובות. הוא לא נרדם אבל היה רגוע, סקרן והסתכל... וגם אני... מזמן לא הסתכלתי ככה על השכונה שלי. ראיתי בית קפה חדש ונכנסתי. התחיל גשם אז חיכיתי בפנים שייפסק. איתן התעייף, שם עליי ראש, במנשא, והחזיק את היד שלי מלמטה. זה היה כל כך נעים. להיות בחוץ, בגשם, בבית קפה חדש, לדבר עם אנשים, כשאיתן איתי, נח במנשא. ופתאום האמנתי, באמת האמנתי, שיכול להיות מקום לשנינו".
סיכום
במאמר זה המשגתי קשיים נפוצים במעבר לאימהות כנובעים מפגיעה בתחושת המרחב. באופן ספציפי התמקדתי במעבר ממושקעות אימהית ראשונית, שלב שמתבטא בקשב ובתשומת לב מוגברים כלפי התינוק על חשבון העצמי והסביבה, לאיזון בין מושקעות בתינוק למושקעות בעצמי. איזון זה מתבטא במרחב מעברי הנבנה בחודשי חופשת הלידה, אשר במהלכם האם לומדת בהדרגה להיות היא עצמה בנוכחות תינוקה. קשיים בהיווצרותו של מרחב מעברי יכולים להתבטא בשקיעה באחד הקצוות – הקצה האובססיבי, שמתאפיין במושקעות יתר בתינוק ולא בעצמי, או הקצה הדיכאוני, שמתאפיין במושקעות יתר בעצמי ולא בתינוק.
התערבויות סביבתיות נפוצות אל מול קשיים אלו מספקות הקלה על ידי "שחרור" של האם מהתינוק לפרקי זמן משתנים. טיפול פסיכולוגי פרטני עשוי להיות דומה במהותו להתערבויות אלו בכך שיפנה מקום לאם להיות "היא עצמה". אולם בעוד שבמצבים שבהם המרחב המעברי התפתח כראוי התערבויות מפרידות כאלו עשויות להקל על האם ולאפשר לה לחזור לתינוק בכוחות מחודשים, במצבים שבהם המרחב המעברי לא התפתח היטב, התערבויות כגון אלו עלולות להחריף את הקושי. למעט הקלה זמנית, התערבויות מפרידות בין האם לתינוק אינן נותנות מענה ישיר לקושי המרכזי בהיווצרות המרחב המעברי – יכולת האם לטפל בעצמה בזמן שהיא מטפלת בתינוקה. לכן הצעתי כי בזמן קשיים כגון אלו, טיפול פסיכולוגי יהיה יעיל יותר אם יתבצע בנוכחות התינוק. הכנסת התינוק לחדר הטיפולים תאפשר להתמודד עם הקושי בכאן ובעכשיו, תוך כדי שימוש בנוכחות טיפולית מאזנת.
מקורות
אוגדן, ת. (2004) על החזקה, והכלה, הוויה וחלימה. על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד, 2011.
בן אהרן, מ., אבימאיר- פת, ר., הראל, י., קפלן, י., גלט, ד., וינר,מ., וסרמן,א., רז,ע.(1997). מדריך טיפול דיאדי: אם-ילד אב- ילד: גישה דינמית לטיפול בהפרעות יחסים בילדות. חיפה: אוניברסיטת חיפה
וויניקוט, ד. ו. (1953). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד.ו.(1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, ת"א:עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1958). היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד, 2009.
ויניקוט, ד.ו. (1964). הילד, משפחתו וסביבתו. תל-אביב: ספריית הפועלים, 1988.
קפלן, ח., הראל, י. , ואבימאיר-פת, ר. (2010). טיפול אם-ילד ואב-ילד: גישה דינמית-התייחסותית לטיפול בהפרעות ביחסים: מבט עכשווי. פרק 1, עמ' 15-55. בתוך: קפלן, ח., הראל, י. , ואבימאיר-פת, ר. (עורכות), הטיפול הדיאדי – מפגש בין המעשה הטיפולי והתיאוריה, החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
Ainsworth, M.D.S., Blehar, M. C., Waters, E., & Wall, S. (1978). Patterns of attachment: A psychological study of the strange situation. Hillsdale, NJ: Earlbaum.
Baradon, T. (2002). Psychotherapeutic Work with Parents and Infants. In: V. Green (Ed), Emotional Development in Psychoanalysis, Attachment Theory and Neuroscience. Brunner-Routledge, New-York, pp. 129-143.
Beebe, B., (2003), Brief Mother-Infant Treatment: Psychoanalytically Informed
Video Feedback. Infant Mental Health Journal, 24 (1), 24-52.
Oppenheim, D., Koren-Karie, N., & Sagi, A. (2001). Mothers' empathic understanding of their preschoolers' internal experience: Relations with early attachment. International journal of behavioral development, 25(1), 16-26.
Savage, J. (2014). The association between attachment, parental bonds and physically aggressive and violent behavior: a comprehensive review. Aggression and Violent Behavior, 19, 164–178.
Sharp, C., & Fonagy, P. (2008). The parent’s capacity to treat the child as a psychological agent: constructs, measures and implications for developmental psychopathology. Social Development, 17, 737– 754
Smaling, H. A., Huijbregts, S. C. J., Van der Heijden, K. B., Hay, D. F., Van Goozen, S. H. M., & Swaab, H. (2017). Prenatal reflective functioning and development of aggression in infancy: The roles of maternal intrusiveness and sensitivity. Journal of abnormal child psychology, 45(2), 237-248.
