רקפת ירדן והילה קרימר דנ־בר
חדר משלהן
הוצאה עצמית
אתה יכול לנסות לברוח מהעבר שלך, אבל הוא תמיד יצליח להשיג אותך.
רותם, עובדת סוציאלית ואם חד- הורית, בילתה חלק גדול מחייה בטיפול בעברם של אנשים אחרים בזמן שניסתה לשכוח את שלה. אבל כשהיא מכירה את דני שמרעיבה את עצמה עד כלות, קשר מיוחד של שותפות גורל נוצר בין השתיים. 'חדר משלהן' הוא סיפורן של שתי נשים חזקות, רותם ודני, שהמפגש ביניהן משנה את עולמן. דני מנסה להיפטר לתמיד מהשדים שמקיפים אותה, אולם רותם לא מוכנה לוותר עליה ללא מאבק. דני יודעת שכדי להמשיך הלאה בחייה, היא תצטרך למצוא את האומץ להתמודד לראשונה עם רוחות וסודות העבר שלא מפסיקים לרדוף אחריה. הן יוצאות יחד למסע בנבכי הנפש ומנסות להבין היכן החלו הדברים להשתבש.
סיפור על סודות שמסובבים סביבם אחיות ומשפחות במערבולת שלא ניתן לעצור. על כוחו הנורא של סוד, על מה שפורם אותנו ואיך מתחולל הקסם של קשר שרוקם לתוכו חיים חדשים.
הסיפור הבדיוני המסופר כאן מבוסס על הקשר שנוצר במהלך טיפול נפשי, ומבטא את יכולתה של הספרות לברוא מרחב חדש ובטוח.
הספר מלא באהבה לאנשים ובעלי חיים- אהבה שהלוואי שבכוחה לרפא.
הספר נכתב במהלך טיפול אך אינו אוטוביוגרפי.
רקפת ירדן היא עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת במסגרת מטפלים עצמאיים בבריאות הנפש, בעלת קליניקה בגולן ובראש פינה.
הילה קרימר דנ־בר – בעלת חווה במעלה גמלא לספורט אולימפי ולרכיבה טיפולית. מטפלת ברכיבה ומדריכת הורים.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברות:
חלק ראשון
דני
כאב פילח את בטני, כמו מסמר הדוקר בדופן הבטן, אבל מבפנים כלפי חוץ. התכווצתי. לאחרונה הרגשתי שמתחילים שוב הקילופים ההם בעור, בבטן ובגב. הרמתי את החולצה, אבל לא ראיתי שום
דבר חוץ מצלעות בולטות וטבור שקוע. תמיד אמרו שיש לי טבור יפה אבל אני חשבתי שזו מחמאה מוזרה. מה יכול להיות כל כך יפה בטבור? בכלל מה כל כך יפה בחלקי גוף שונים? מה עושה אחדים יפים על פני אחרים? הדקירות לא עברו גם אחרי מספר דקות. תפסתי את הג'ינס שהיה זרוק על הספה והתלבשתי בחטף. שרקתי למיקו והוא קפץ בשמחה ממקומו על יד הספה. הליכה בפארק תעשה טוב לשנינו אולי נגיע עד לחוף. סגרתי אחריי את הדלת לפני שנזכרתי ששכחתי את הרצועה של מיקו. מיקו מצידו, כבר היה הרבה צעדים לפני, בגרם המדרגות הבא. שמעתי אותו מיילל שאבוא כבר. "רגע, חבר. אני מביאה את הרצועה שלך," אמרתי בקול. תמיד נהגתי לפטפט עם הכלבים השונים שגרו איתנו. מיקו נמצא איתי כבר חמש שנים, מאז שהשתחררתי בטרם עת מהצבא. אז החלטתי לעבור לגור בדירה מייד, ולפסוח על השלב שבו חוזרים לבית ההורים, מתלבטים, עובדים וחוסכים כסף. אבא לא אהב את הרעיון, ואמא לא הביעה את דעתה. למעשה, הם פאסיביים במעורבותם בהחלטות שלי. לא כאג'נדה חינוכית כי אם מחוסר תשומת לב או פניות. אם לא מדובר בחיים או מוות, אנו שלושתנו, אדונים בלעדיים להחלטותינו.
מיקו חיכה לי ליד הכניסה המוזנחת של הבניין שלי. שלושת צבעי הפרווה בלטו בתאורת הניאון שהאירה מהרחוב אל תוך לובי הבניין. בגלגול הקודם היה אביר, חשבתי. עינו הכחולה, האחת, בנוסף לקומתו הגבוהה נטו להפחיד לעתים עוברים ושבים ואני קיוויתי בכל פעם מחדש, שמישהו יראה את אופיו הייחודי, את ליבו הרחב ומזגו הנוח. למה אנשים נוטים לתת משקל כה רב למראה החיצוני? התקדמתי בשדרות ירושלים ופניתי לכיוון מערב. בריזה סתווית הגיעה מן הים. הרגשתי איך מליחות הגלים מפלחת בעורי ומפוררת את כאב הדקירות. צעדיי היו מהירים וחדים וככל שהתקדמנו מערבה כך נרגע הכאב הזה, החודר בבטן. בשעת לילה שכזו כמעט לא היו אנשים ברחובות. לא פחדתי. כבר אחרי חצות. הרחובות משתתקים לאיטם, רק אורות מעטים ניבטים מחלונות הבתים ומהבניינים הגדולים של יפו ודרום תל אביב. קבצן קטוע רגל ישן תחת שמיכה מעופשת בשולי המדרכה, בצמוד לבניין משרדים. תחבתי יד לכיסי הג'ינס העמוקים שלי והוצאתי כמה מטבעות אבודים. חיפשתי כוס או כובע להניח אותם ומצאתי כלי פלסטיק מאולתר עם כמה מטבעות של עשר אגורות. אף אחד לא ממש השקיע בחיפוש אחר מטבעות בעלי ערך גבוה יותר. עצוב. רציתי להעיר אותו ולהזמין אותו לבית שלי. דמיינתי את המצעים שאניח עבורו על הספה, את הקפה החם שנשתה יחד בבוקר ואיך הוא יספר לי על צער ליבו ותלאות חייו.
תמיד רציתי לעזור לאנשים בצרה. לרוב לא ידעתי כיצד לעשות זאת אז פניתי לבעלי החיים. פעם הבאתי לביתנו גוזל סנונית שנפל מהקן, ופעם גור חתולים שיילל בשיחים שעות ארוכות. בכל המקרים אבא נפנף כלאחר יד, אמר שזה הטבע וזה העולם ושאני אפסיק להביא כל מסכן אלינו לבית. ש שגם ככה בסוף הם ימותו ואני סתם אהיה עצובה. כאילו פעם היה לו אכפת באמת אם אהיה עצובה או מאיזו סיבה.
את גור החתולים נאלצתי להחזיר אל השיחים. כל הלילה דמיינתי שאני שומעת אותו מיילל, שהוא בוכה כי הוא רעב וקר לו. בכיתי מכאב לתוך הכרית. את גוזל הסנונית כבר ידעתי להחביא בתוך החולצה וכך טיפלתי בו בסתר במשך ימים עד שעוזרת הבית מצאה את הגוזל — מלכישוע, ובהוראה של אבא זרקה אותו לפח. כעסתי, רתחתי, מי זורק גוזל לפח? והבטחתי לא לדבר עם אבא כל החיים. במקום זה גם באותו לילה בכיתי לתוך הכרית, וכמובן שדיברתי איתו כרגיל.
מיקו משך את הרצועה ואני התעוררתי ממחשבותיי. חזרנו לדירה. מיקו רץ אל קערת המים שלו וגמע בשקיקה ואני הבטתי בדירה הריקה. רציתי גם לעוט על איזו קערה של נוזל כלשהו שייתן לי כוח. אך שוב לא נתתי דרור לצרכי הגוף שלי, ליצר החיים הזה. במקום זה צחצחתי שיניים, החלפתי לבגדי שינה דהויים והלכתי לישון.
מחר בתשע בבוקר אני אמורה להגיע אל המטפלת הזו שאבא שלח אותי אליה. לא עזר הוויכוח ולא עזרו הסברים והתחמקויות. אבא לא שחרר, כהרגלו. שוב ושוב התקשר ודיבר איתי על זה בכל הזדמנות. במשך שבוע הגיע לדירה שלי בכל יום בלי הזמנה, עד שכמו שאומרים, יצא המרצע מהשק.
"די, נמאס לי דני. מאז השבעה של סבא, אנשים לא מפסיקים לשאול למה את כל כך רזה ולמה את לא עושה כלום עם עצמך. אפילו שמעתי אנשים מדברים ביניהם על כך שאני רופא אבל לא רואה שהבת שלי הולכת למות. כן! את מאמינה?!" הוא המשיך והלהיט את עצמו כאילו מישהו מתווכח איתו.
"אז הנה. אני לא אעמוד בצד ואתן לכל העולם לדבר איך אני נותן לבת שלי למות. שמעתי אתמול את פישר מדבר בחדר רופאים על איזו מטפלת אחת שעזרה מאוד לבן שלו... עם בעיית הסמים שלו. עם בעיית הסמים שלו, את יודעת." פתאום הוא חזר להתייחס אלי.
"אז הנה, אפילו דיברתי איתה בשבילך. היא רוצה שאת בעצמך תתקשרי אליה כי בכל זאת, את כבר בת 25 .וואו, 25 מי היה מאמין. את נראית כל כך קטנה, דני׳לה. אולי תאכלי כבר משהו?"
עדיין שתקתי.
"נו, דני. תבטיחי לי שתתקשרי אליה. אולי היא תוכל לעזור לך." הוא הסתכל עליי.
"אני לא צריכה עזרה, אבא." ניסיתי, וראיתי שהוא מתחיל לרתוח.
אולי תלך לטיפול בעצמך ותעזוב אותי כבר — הלוואי שיכולתי לומר לו. במקום זה שתקתי. לא יכולתי להתנגד אבל יכולתי לשתוק ולקוות שהוא יניח לי. הניסיון היה חסר תועלת. אבא משך מידי את הפתק שנתן לי מספר דקות קודם לכן, תפס את הטלפון הנייד שלי שהיה מונח על השולחן בפינה, וחייג. קפאתי. עברו מספר שניות ומצאתי את עצמי מנסה לשלוף מהר מילים בשיחה שלא אני יזמתי.
"קוראים לה רותם, אני חושב." הוא לחש בקול רם מדי.
רותם
קרניים אחרונות של היום הסתננו מבעד לווילון החצי שקוף. מבעד לחלון מציצים עלים כתומים אדמדמים של אפרסק בשלכת. היום מתקצר, עוד לא ארבע והאור מתמעט והולך. ישבתי לעדכן את התיק הרפואי של מיקה. הקלדתי בצמצום, מקפידה לא לפרט מדי אבל שהדברים ישמרו, כשעל הצג הבהב מספר לא מוכר. שוב שכחתי להעביר מ'שקט' בסוף הפגישה.
"הלו. כן זאת רותם. לא ד"ר רותם, רק רותם. לא, אני לא פסיכולוגית. עובדת סוציאלית."
"כמה תעודות יש לך, איפה עברת התמחות?" הוא שואל במקום פשוט להגיד 'ממתי עובדים סוציאליים מטפלים? אתם לא בלשכה מחלקים תלושים?' לבסוף הוא מרגיש מספיק בטוח כדי לספר לי על דניאלה, דני.
"היא לא מסתדרת, לא טוב לה. תמיד היה לה קשה, בגיל שתיים־עשרה זה נהיה יותר גרוע, לא יודע למה, בהתחלה חשבתי גיל ההתבגרות. התעסקה עם המראה שלה, עם המשקל, אבל זה לא השתפר, הייתה באשפוז בצבא ושוחררה על רקע בריאותי. אבל אם את שואלת אותי זה הכול הצגות, פינקנו אותה יותר מדי, פיצוי על זה שלא היה לנו זמן גם לקריירה וגם בשבילם. לא סתם הופכים לראש מחלקה את יודעת". כן אני יודעת, אתה לא סתם איזה עובד סוציאלי. בכל זאת תצטרך להרפות קצת, אני חושבת.
"יש לך ניסיון במקרים כאלו?" הוא שואל. ניסיון במה? חשבתי, בילדות שפינקו יותר מדי ועכשיו הן עושות הצגות? השיחה מעוררת בי חוסר נוחות שאני לא לגמרי מבינה.
"תשמע ד"ר פרידמן," אני אומרת לבסוף, "אני מציעה שאפגוש את בתך ונראה אם זה מתאים לה הרי בסוף זה עניין של כימיה."
הוא לא נשמע לי מרוצה. מה קשור כימיה, או שאני אשת מקצוע או שלא.
"כן, ברור. אני מבינה שאתם מודאגים. לא, אני לא אפגוש אתכם לפני שאני פוגשת אותה. נכון, אתה צודק, זה מדאיג שהילדה שלך מפסיקה לאכול. אמרת שהיא בת עשרים וחמש? אז תן לדני את המספר שלי ונקבע. נבדוק יחד אם זה מתאים, ואם אוכל לעזור לה."
אני חוזרת למחשב לתיק הרפואי של יסמין נותרה רק עוד רבע שעה עד שאצטרך לצאת לגן לאסוף את יותם. אני כותבת במהירות, "יסמין לוין, מצב רוחה ירוד, מדווחת על עצב ומחשבות דאגה בנוגע לעתיד. משתפת בחלומות ובספקות אם תוכל לממשם, רוצה להיות סטנדאפיסטית אבל היא בדיכאון ושום דבר לא מצחיק אותה. תכתבי על שאלות של פסיכיאטרים, אני מציעה." כמו שזה מצחיק אותה זה יצחיק גם אחרים.
זיכרון השיחה עם ד״ר פרידמן המודאג חולף בראשי, מעניין אם דני תתקשר וכמה לחץ יפעילו עליה בשביל שזה יקרה. התשובה מהבהבת על הצג שלי.
"הי רותם? זאת דני אבא שלי דיבר איתך מקודם." מהר משציפיתי.
"הי דני, את רוצה לספר לי קצת? מעדיפה לקבוע? בסדר גמור, תני לי לבדוק מה פנוי השבוע, מה דעתך על חמישי בתשע? סגור. נתראה." מעניין אם היא תגיע. היא נשמעה מסויגת ולא ממש מעוניינת לפרט, כאילו מתקשרת רק כדי להוריד את אבא שלה ממנה.
דני
ניתקתי את השיחה.
שיחה מוזרה. מחוסרת מילים כמעט. קבענו ליום חמישי הקרוב, בעוד יומיים. ניסיתי להתחמק. רציתי שנקבע לשבוע הבא אבל לא היה לי תירוץ טוב ואני לא טובה בשקרים. בטח לא כשזוג עיניו המאיימות של אבא נועצות בי מבט.
ממש בתום השיחה אבא יצא מהדירה. לא הצלחתי לפרש את מצב הרוח שלו. הרגשתי שהוא כועס אבל לא הבנתי את ההתנהגות שלו, כמו בהרבה פעמים בחיים.
נשארתי לבד. נשארתי המומה וחושבת.
פתאום דברים קצת התבהרו לי. נחיל האנשים שפקדו את בית הורי לפני כחודשיים, כשסבי — אביו של אבא נפטר, הוא שהפעיל את אבא הפעם. תמיד יש משהו שמפעיל אותו, חשבתי. בעבר היו אלה המורים בבית הספר, לאחר מכן הרופאים במחלקה, בזמן אחר היה את הקב"ן ההוא, שלפני שהתעקש שאשתחרר מהצבא, דאג לדבר עם ההורים שלי ולהסביר להם את החשיבות של זה עבורי, מעבר למגבלותיו של צה"ל להכיל בחורה כמוני בין חייליו. אבא ניסה להפעיל את כל הקשרים שלו על מנת שהטיפולים שלי ייעשו במסגרת הצבא, אפילו אשפוז אחד, עד שהקב"ן הנחמד אמר לו שהוא הורג אותי במו ידיו. אבא רתח מזעם ואיים לתבוע אותו. ימים שלמים הוא תכנן את התביעה, עד שנרגע והשתכנע שעליי להשתחרר ובכל מקרה כבר לא היה כאן מקום לשיקול דעתו, מאחר שלא הצלחתי לחזור לתפקוד לאחר האשפוז בן החודשיים במחלקה להפרעות אכילה. כל מה שעניין אותי באותם ימים היה להוריד חזרה את עשרות הקילוגרמים שהעליתי בכפיה במהלך האשפוז. עיניי נעשו כבדות בפניי ונאלצתי לעצום אותן ולתת לשינה להגיע.
חששתי מהפגישה הזו עם רותם גולן וידעתי בדיוק ממה אני חוששת. אני לא מאמינה שמישהו מסוגל לעזור לי. ובכלל, מדוע ארצה לשתף אדם זר (ומתנשא?) במחשבותיי, בסודותיי, בדברים שקורים לי? ואם לא אשתף אותו אז למה לי בכלל ללכת ולבזבז את הזמן. אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה של לשבת עם אדם זר ולדבר, לספר מה עובר עליי... כמו שהם נוהגים לומר כדי לנסות לשכנע אותי לדבר. זה מאולץ וצבוע ולא אמיתי. הרי שני האנשים היושבים בחדר יודעים שאחד מהם מקבל כסף כדי להקשיב והשני משלם. זה ממש פתטי, חשבתי ופתאום עברה בי חלחלה. מדוע שאשלם כסף לאישה זרה בכדי שתקשיב לשטויות שיש לי להגיד. אז מה אם זה עזר לבן המסומם של פישר, ובכלל מה אכפת לי שהרבה אנשים הולכים לפסיכולוגים. אני לא כמוהם. הרבה אנשים עושים הרבה דברים שאני לא עושה.
התחלתי למנות בראשי את כל תחנות החיים בהן הייתי שונה כל כך משאר בני גילי, עד שהפסקתי. המחשבה הזו דיכאה אותי ופתאום עלו בי פרצופיהם של כל המטפלים שפגשתי בעברי. כולם מלאי רצון לעזור, להקשיב ואפילו לייעץ אבל אף אחד מהם לא באמת נגע בי. כולם נשארו שם הרחק, מעבר לאיזה ענן, שבו נמצאים כל האנשים האלה או בעצם כל האנשים שהם לא אני. ובכלל, אני בתקופה די בסדר סך הכול. נכון, אני רזה. אני יודעת את זה. זה לא מפריע לי ואני אפילו מעדיפה את עצמי ככה אבל זה גם לא הכי קיצוני שלי. למדתי לאהוב את העצמות. את עצמות האגן הבולטות, ואת הצלעות שניבטות מבעד למחשוף חולצתי. ידי ורגלי הגפרור שלי שיוו לי תחושה של יצור נעלה ומורם מעם. על אנושית.
השעון המעורר צלצל וקטע חלום מפחיד על מפגש עם יצור מוזר. דמות איש העוטה ברדס שחור וגדול עליו בכמה מידות. הדמות מתקרבת לעברי ואני מנסה להתרחק אך לא מצליחה מפני שהיא שולחת אליי זרועות הולכות ומתארכות עד שהן מגיעות ישר לבטן שלי ומנסות להיכנס אליי. ברגע הזה נקטע ברגע הזה נקטע החלום בזכות השעון המעורר.
פתחתי את עיני והבטתי בצג הטלפון.
שבע בבוקר. דיכאון. אין מצב שאני הולכת אל הרותם הזו שנשמעת כמו ילדה שלא מבינה כלום. עוד אחת שתדבר איתי על הקשר שלי עם אמא שלי, עם אבא שלי ולמה אני שונאת את הגוף שלי עד כדי כך שאני מרעיבה אותו. פשוט אין סיכוי.
הרגשתי שאין לי כוח יותר לאנשים כאלה שלא מבינים כלום. שאולי הם למדו הרבה באוניברסיטה אבל עמוק בפנים הם לא יודעים דבר וחצי דבר.
פתחתי את הטלפון ושלחתי הודעה אל המטפלת רותם גולן: "מצטערת, החלטתי לא להגיע."
הרגשתי לא נוח. לצד המְרַצה שלי יש נקיפות מצפון. לא נהוג לבטל פגישה באותו יום. מצד שני, קבענו בבהילות כי היה לה זמן שהתפנה ביומן, אז זה לא שהיא ביטלה בשבילי דברים אחרים. בזמן שאני מנסה לנחם את עצמי במחשבות והסברים, צלצל הטלפון. מספר לא מזוהה ריצד על הצג. בעודי מתלבטת אם לענות, פשוט עניתי.
"דני?" שמעתי קול אישה.
"בוקר טוב. קיבלתי את ההודעה שלך. מה שלומך?"
הייתי בהלם. זו היא. מעצבנת! מה שלומי? את לא מכירה אותי.
"בסדר." עניתי.
"קיבלתי את ההודעה וחשבתי שיותר נכון אם אתקשר ונדבר קצת. תסבירי לי למה את לא רוצה להגיע."
לא ידעתי מה להגיד. הייתי נבוכה ומבולבלת. לא ציפיתי לטלפון שכזה. "בסדר. לא חשוב. אני אגיע," שמעתי את עצמי עונה.
"או־קיי. בכל זאת יש משהו שמדאיג אותך ושתרצי להגיד לי קודם?" שאלה בזהירות.
"לא. לא חשוב. ניפגש כבר. ביי." ניתקתי.
נבהלתי.
היא התאמצה בשבילי. בלי להכיר אותי.
היה לי ברור שעכשיו אני חייבת ללכת ומצד שני חששתי עוד יותר וגם התעצבנתי יותר. מה היא מתקשרת אליי בשבע בבוקר! ובכלל, מה היא מתקשרת. מעצבנת.
אני מכירה את הזן הזה של המטפלים המתאמצים. זה הכי מלחיץ. הייתה לי מטפלת כזו פעם, ובכל פעם שנפגשתי איתה הרגשתי שאני צריכה לספק לה איזושהי סחורה. איזשהו משהו משמעותי כביכול, שתהיה הצדקה למאמץ העילאי שהיה נראה שהיא משקיעה בי. בסופו של דבר עזבתי את הטיפול הזה. זה מה שיקרה גם הפעם, חשבתי, והרגשתי יותר מטופשת ללכת אל דבר שמראש מועד לכישלון. חשבתי על כל הנסיעות האלה באוטובוס, ועל כל השעות שמיקו יישאר לבד בשביל דבר חסר טעם מראש.
התלבשתי בחטף, בלי להשקיע יותר מדי מחשבה. נעלתי את הנעליים האוסטרליות הכהות שלי, לכל מקרה שלא יהיה. אלו נעליים נוחות לכל עונה ולכל נסיבת חיים שעשויה לצוץ. מיקו כבר עמד ליד הדלת וקשקש בזנבו. "זה יהיה רק סיבוב קטן, חבר. אתה לא יכול לבוא איתי לפגישה אבל אחזור מהר, מבטיחה."
צעדנו יחד במדרכה הצרה הצמודה לשורת הבניינים המחוברים שברחוב שלנו. מיקו רחרח באפו אחר רמזים של קיום כלבי, ואני דפדפתי בין מחשבותיי. מחשבות מטרידות על טיפול, על החיים, עליי. כל מחשבה שהטרידה מדי העברתי הלאה אל הדף בא. הרגשתי שזו משימה לא פשוטה והייתי מדוכאת מכך שעליי להתמודד עם זה בשעה כה מוקדמת של היום. ידעתי שאני לא רוצה ללכת אל המטפלת הזו. זו ידיעה שאפפה את כל דפי מחשבותיי.
פתאום עלה בי מעין רעיון. רעיון שהחל כגחמה ואט־אט הפך למציאות שאני יכולה להיאחז בה. הסתובבתי חזרה על עקבותיי ומשכתי אחריי את מיקו שלא הבין מדוע אנו חוזרים חזרה אל כל הריחות שכבר עברו בנחיריו.
"שינוי בתוכניות, חבר." עליתי במהירות לדירתי, אספתי את תיק הגב שלי ויצאנו בדרכנו המשותפת אל הקליניקה של המטפלת החדשה.
פגישה ראשונה
דני
כך נכתב על השלט בכניסה לקליניקה של המטפלת. הגעתי ארבע דקות לפני השעה תשע — הזמן שנקבע לנו. חזרתי בחזרה אל המדרכה עם מיקו והתיישבתי על שפתה. מיקו התיישב לידי ושאף אל אפו מיליוני מולקולות ריח מזוהמות אך מלאות מידע. במצבים כאלה עדיף לאחר קצת ורק לא להגיע כשמי שאמור לחכות לך, איננו מוכן לקראתך עדיין. לכן חיכינו עוד שש דקות עד שקמתי ודפקתי על דלת הכניסה. מיקו רחרח את הדלת כמו מבקש כבר להכיר את הריחות הנמצאים בפנים. זיק של התגרות עמד בתוכי. חיכיתי לראות את מבטה של המטפלת המהוללת למראה הכלב הגדול והמוזר בעל העין הכחולה. ובכלל, למראה כלב בכניסה לקליניקה שלה.
"היי, דני." אישה גבוהה פתחה את הדלת והורתה לי במבטה להיכנס פנימה, תוך כדי שהעבירה מבט על מיקו וחייכה. לא ידעתי אם להתעכב על המבט הזה ולבקש רשות, או אולי להתנצל. כבר התכוננתי להסבר שאצטרך לתת או לפחות לתחושת ניצחון למראה המטפלת החדשה בפנים נבוכות מול המפגש עם מיקו.
אז מסתבר שהמטפלת החדשה אוהבת כלבים? מכירה כלבים מוזרים כמו מיקו? או שאולי היא בעצמה לא יודעת מה לעשות, אז היא בוחרת להתעלם? לא היה לי ברור כל העניין הזה שלה עם מיקו והרגשתי קצת תחושת החמצה. כאילו לא כיוונתי בכלל לכיוון המתאים שיעצבן אותה. היא לא צעירה בכלל. שיער ערמוני חלק שעובר קצת את הכתפיים, עיניים ירוקות גדולות, מבט חודר, היא בטח בתחילת שנות הארבעים, ככה שגם לא סבתא זקנה.
רותם סימנה לי בעיניה להתיישב אך אני נשארתי עומדת. אני מכירה את ה'עניין' הזה של מטפלים, שהם חייבים להבהיר איפה בדיוק המקום של המטופל ואיפה המקום שלהם, ומרגע זה המקומות הם קבועים וברורים מראש. כמה מתנשא. לא רציתי לשבת. העדפתי להישאר לעמוד. בכלל לא החלטתי אם אני נשארת או יוצאת. מיקו לעומתי כבר תפס לו מקום על השטיח העגול במרכז החדר, כאילו זה השטיח הקבוע שלו ואני חשבתי: "בוגד, תישאר לידי. או לפחות אל תהיה כזה מחויך."
"את לא רוצה לשבת?" רותם שאלה.
"לא, תודה. נוח לי ככה." עניתי והשפלתי מבט. זה היה שקר. הייתי תשושה מהדרך ורק פנטזתי על הקפה שאקנה לי בדרך חזרה.
רותם, סופסוף נבוכה פנתה למיקו, "אני רואה שלפחות לך נוח כאן." מחויכת פנתה אל הכיור, מילאה קערה גדולה של מים והניחה על הרצפה. התרגזתי. עכשיו היא ממש מגזימה. למה היא כל כך נחמדה!
"טוב, אז נישאר בעמידה. מה שלומך? את רוצה לשתות משהו?" היא שוב חייכה.
סירבתי בנימוס.
"אז איך קוראים לחבר החמוד שלך?"
"מיקו", עניתי. היא רכנה לעברו ושאלה בעיניה אם היא יכולה ללטף אותו ואני הנהנתי בהסכמה. הם התלטפו לרגע ויכולתי לראות שרותם גולן היא אחת שמאוד אוהבת כלבים.
"טוב, אז איזה כיף לנו שהצטרפת אלינו, מיקו." היא חייכה אליו ואליי.
"אז מה תרצי לספר לי? מה הביא אותך אליי, חוץ מאבא שלך שדיבר איתי והזכרת אותו בטלפון?"
היא נשארה רכונה מעל מיקו, ככה דילגה על הצורך למצוא את מקומה בעמידה.
"כלום. אבא שלי." עניתי.
״אולי בכל זאת נתיישב? הלכו לי הברכיים.״
"את יכולה לשבת. אני לא רוצה."
"אולי תשבי איתי על השטיח, ליד מיקו? קשה לנהל ככה שיחה בעמידה."
התרציתי והתיישבתי מעברו השני של מיקו שלא הפסיק להתחנף אל רותם. "אני אשאיר אותך כאן בסוף." אמרתי לו בליבי.
שתקנו זמן רב, רק רותם ליטפה את מיקו ואני הרגשתי מיותרת בתוך כל המפגש הזה שלהם.
"אז מה דני?" שאלה פתאום, עדיין עם היד על מיקו. "אני מבינה שאת לא כל כך רוצה להיות פה. אולי בכל זאת יש משהו שאת רוצה לספר לי על עצמך?"
"כמו מה?" שאלתי שאלה מטופשת.
״כמו בת כמה את, מה את עושה? את יודעת, כל הפרטים הטכניים כביכול, כדי שאכיר אותך קצת.״
״אבל אני לא רוצה שתכירי אותי, כי אני לא מתכוונת להמשיך לבזבז את הזמן שלי ולהגיע לכאן.״
היא שתקה, אבל לזמן קצר ויכולתי להרגיש שהיא חושבת. יכולתי גם להרגיש שאני מעצבנת אותה ושיש לה הרבה דברים שהיא רוצה להגיד, אבל מחפשת בדיוק את המילים ואת הדבר האחד שהיא רוצה לומר וכל זה בנינוחות. הרגשתי שאני לא מבהילה אותה. יכולתי לחבב את זה אצלה אבל כרגע אני לא מחבבת כלום.
״טוב, אני מבינה שאבא לחץ עליך להגיע ושאת לא רוצה יותר להיות בטיפול ובכל זאת בחרת להתקשר וגם להגיע, ואני מאוד שמחה על כך. אני חושבת שזה מראה על הכוח שלך.״ היא התחילה בניסיון שלה. ״אני דווקא מאוד אשמח אם תבחרי להמשיך להגיע.״
ברור, אבא משלם לך איזה ארבע מאות שקל על כל פגישה!
״אני רוצה להכיר אותך ולנסות להבין מה עובר עליך ומי זו דני.״
אנחה חסרת סבלנות נפלטה ממני.
״אני יודעת, זה נראה כמו משימה מאוד גדולה עכשיו ואני לא מצפה שזה יקרה בפגישה אחת וגם לא בעשר פגישות. זה תהליך. כל אחד צריך את הזמן שלו לדבר הזה. יש לי את כל הזמן והסבלנות שאת צריכה.״
מה את יודעת בכלל מה אני צריכה. אני שונאת את ההתנשאות הטיפולית הזו.
שתקתי. גם היא שתקה. אבל השתיקה שלה הקרינה שקט אמיתי. אצלי בלב הרגשתי שאני צורחת, שהכול סוער ואני עומדת להתפוצץ ולהתפרק להרבה חתיכות שיתעופפו בחדר ויעשו מלא בלגן ולכלוך. רציתי שהיא תראה את הלכלוך שבתוכי, שהיא תגעל ממני.
״טוב, כנראה שזו הייתה טעות לבוא לכאן.״ אמרתי לבסוף.
״למה?״
״כי זה לא עובד עליי הטיפולים האלה. כבר הייתי אצל מיליון מטפלים. אני פשוט לא טובה בלדבר.״
״או־קיי. לא חייבים לדבר.״
״אז איך זה יעבוד אם לא נדבר?״
״את יכולה לכתוב?״
הרמתי אליה את המבט בחשדנות. בפנים, התחושות שלי ריצדו במהירות בין פליאה לגיחוך.
״זה עוד מוקדם כרגע אבל כן, קוראים לזה ביבליותרפיה. זה כלי שאני עובדת איתו ואני מאמינה בו מאוד. יכול להיות שבמקרה שלך זה יכול לעזור לנו.״
משכתי בכתפי. חשבתי על אבא שלי שרק ישמע שהיא מטפלת
בכתיבה ואיזה גיחוך זה יעלה בו.
״אבא שלי בטוח יעוף על זה,״ אמרתי בציניות.
״טוב, אז מזל שאבא שלך לא פה.״ היא ענתה בחיוך בטוח כזה.
שתקנו לרגע. אני נשארתי עם מבט מושפל. הבטתי בנעליי אבל יכולתי להרגיש שהיא מביטה בי. מבט שהרגיש לי חודרני. כאילו היא רואה דרכי. זה העלה בי צורך לסדר את החולצה ואת השיער.
״אז נקבע לאותה שעה בשבוע הבא?״ שאלה.
הרמתי את מבטי לרגע, משכתי בכתפיי וקמתי מהשטיח בקושי.
״שיהיה שבוע טוב, דני. נתראה. ביי, מיקו. תבוא אלי שוב.״
היא נפרדה גם ממיקו, חשבתי, ועוד הזמינה אותו שוב. למה היא פשוט לא עובדת עם כלבים וזהו.
רותם
בלילה חלמתי שאני עפה. אחרי כמה סיבובים בכיוון השעון סביב מגדל ויקטוריאני מכוסה קיסוס, אני מגיעה לראש המחודד בצריח, נוגעת בקצהו ובן רגע מופעלת אזעקה. שני שומרים גוצים, אחד זקן וחברו צעיר, יוצאים מהמגדל. כובעים אדומים מחודדים לראשיהם, לרגליהם נעלי בד כהות עם פעמונים קטנים המשמיעים מנגינה רכה. הם יוצאים מהמגדל ומושכים בברזל יצוק בצורת משולש קשור בחבל המלופף סביב מותניי. הצעיר מושך את המשולש והזקן מושך אותו. החבל מסתובב סביב ראשי סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד, וכשאני מגיעה לאדמה השומר הזקן יושב עליי וצועק לי באוזן, ״אני בהפסקת תה עכשיו, שומעת?״ ואני צועקת עליו בחזרה שיפסיק את ההפסקה, ובעיקר שיקום ממני כבר, ומתעוררת מהצעקה של עצמי.
השעון מראה שבע וחצי. אוף, חשבתי שהצלצול של השעון מעורר הוא האזעקה בחלום, גם כיוונתי את הנייד שהתלבש בנגינת הפעמונים לרגלי השומרים. איזה דרך מתוחכמת לא להתעורר, ממש יצירתית. עוד פעם הכול בלחץ — להעיר את יותם, לארגן אותו, להביא אותו לגן, לרוץ לקליניקה, להגיע לפגישה הראשונה בתשע, מי בתשע? בעצם החלפתי, יוני נסע השבוע וקבעתי עם מטופלת חדשה במקומו. פגישה ראשונה־ראשונה אם כך, עוד יותר אוף. תנשמי רותם אני מזכירה לעצמי יהיה בסדר, תמיד זה בסדר בסוף.
אני מגיעה לקליניקה בעשרה לתשע. אני לא אוהבת שאין לי מספיק זמן להתארגן ולהחזיר את המקום להיות שלי. על השולחן העגול שבין שתי הכורסאות מאחורי קופסת הטישו, מתחבא שעון קטן, שלא אצטרך להרים את הראש לכיוון השעון הגדול שעל הקיר לבדוק כמה זמן נשאר לפגישה. עכשיו הוא בצד השני, השותפה שלי יושבת הפוך ממני. מעצבנת!
מדהים כמה הדברים הקטנים יכולים להוציא אותי מדעתי ולהוציא ממני כעס על שטויות, ועוד יותר מדהים, שאף אחד לא שם לב לזה. אני לובשת חיוך וזה מה שהעולם רואה. כמעט כולם. על סנופי אי-אפשר לעבוד וגם יותם קורא את התחושות שלי, ילד קשוב מדי להורה יחיד. אז איתו אני משתדלת יותר לדבר את מה שאני מרגישה, כדי לא להשאיר אותו בחושך מתאמץ לקרוא אותי בכתב סימנים.
בתשע ושלוש דקות נשמעת נקישה זעירה בדלת, דני נכנסת מלווה בכלב גדול, בוחנת את התגובות שלי. היא לא יודעת לקרוא את ההקלה שעל פניי. לא הבאתי איתי היום את סנופי. אנשים הוא אוהב, אבל לא בטוחה איך יתייחס לכלב שמגיע לטריטוריה שלו. מבחינתו יש מקום רק למטפל אחד בחדר וזו לא אני.
דני לא רוצה לשבת ולא רוצה להיות פה. עושה הכל כדי שזה יהיה לי ברור. אחרי כמה דקות אני נכנעת לברכיים שלי ומתיישבת עם מיקו על השטיח, לבסוף היא מתרצה ומצטרפת אלינו. נראה לי שאצטרך לחכות עם כתיבת האינטייק לפחות עד לפגישה השלישית. לא נורא, פשוט אכתוב כמה מילים ואציין — Under Observation.
פעם בשבוע אני פוגשת את אייל להדרכה והוא מאשר לי את הפניות להסדר בקופת־ החולים, הוא תמיד מבין עניין ויאפשר לי להתחיל. אין שום טעם להאיץ בה, היא רק מחכה לסיבה לברוח מכאן.
עוד יום הסתיים. עבר עלינו אחר צוהריים נחמד ביחד, ארוחת ערב, טיול עם סנופי, מקלחת, סיפור ולמיטה, כל הטקס הקבוע, ומה שנשאר מהערב הוא לעצמי, אבל הראש שלי עוד מעבד את היום — שמונה פגישות, שמונה עולמות. תמונות רצות לי בראש, נכנסות למגירות מפנות מקום לחדשות. החיוך הנבוך של דני, הצחוק המתגלגל של יסמין כשהיא מספרת על המריבה האחרונה שהסתבכה בה עם המרצה שלה. מוזר שהיא קוראת לזה מריבה, אני מהרהרת, זה לא שהן שוות, אבל אצל יסמין כולם שווים, הרי זה מה שמפעיל אותה. 'מי למעלה מי למטה' לא תופס אצלה. זה מזכיר לי משהו אבל אני מזיזה אותו הצידה, את לא חושבת עליה עכשיו, אני פוקדת על עצמי. קמה מהספה והולכת למקרר לראות אם משהו התחדש בו במקרה למרות שלא הספקתי לעשות קניות. בזווית העין אני רואה תמונות מהאירוע המשפחתי האחרון ממוגנטות על המקרר — החתונה של עומר, הבן של אמילי אחותי הגדולה, ומה שהצלחתי להזיז הצידה חוזר למרכז. אמילי מבוגרת ממני רק בחמש שנים אבל נראה כאילו דור שלם בינינו, היא שעטה קדימה אל עולם המבוגרים בזמן שאני חלמתי בהקיץ, גם עכשיו אני עושה את זה, בוהה, מעבדת נתונים.
אני חוזרת למקרר ואמילי עדיין שם מחייכת יחד עם עומר, אני נזכרת שעומר שוב שלח הודעה הבוקר ועדיין לא חזרתי אליו.
לי יש את יותם הוא בן חמש וכולו שלי. בלי גבר, או אלוהים גבר, רק אני, הרופא והמבחנה־ שלושה שותפים באדם. לבנק הזרע הגעתי בלי דרישות מיוחדות. מבחינה חיצונית חיפשתי מישהו בגובה ממוצע, כדי שאם אלד בת, היא לא תקבל גנים גבוהים משני הצדדים. כי אם היא לא תבחר בקריירה של דוגמנית או כדורסלנית, זה רק יסבך את העניינים. סימנתי עדיפות לעיניים ירוקות כדי לשמור את שלי בתמונה בלי גנים שתלטניים אחרים. רק על דבר אחד לא הייתי מוכנה להתפשר, על האיי־קיו שלו. הלבורנטית הביטה בי, כן, יש לנו הרבה כרטיסים עם איי־קיו גבוה, הרבה סטודנטים לרפואה תורמים.
״לא. שיהיה קצת סתום,״ ביקשתי.
היא הסיטה את מבטה אל הטפסים, ניסתה להסתיר את תדהמתה. ״סתום בקטע טוב,״ ניסיתי להצטדק לפני שהרפיתי. זה שכולם במרדף אחרי שלל אינטליגנציות לא אומר שגם אני חייבת להיות בעניין. זה הילד שלי. אם אני רוצה תורם סתום אני אקבל תורם סתום, לא חייבת לה הסברים. ראיתי בכך ערובה מסוימת לנפש בריאה, חיסון מסוים מדיכאון ותסביכים נפשיים מיותרים, או לכל הפחות מעט פשטות. כמו שאמר קהלת, ״מרבה חכמה מרבה מכאוב״, ובעברית שלנו — ״אין שכל אין דאגות״. רציתי לחפש תורם בעצמי אבל לא הייתה לי סבלנות לאנשים, או למעורבות של אחרים בחיים שלנו בהמשך. בקיצור, לא רציתי שותפים. אז נאלצתי להרפות ממשהו כדי לשלוט במשהו אחר. הכול מערכת של איזונים ובלמים, הזכרתי לעצמי.
״מה את קוראת לו יותם,״ נזעקה אמילי, ״הילד גם ככה בלי אבא!״
״אז?״ לא הבנתי מה היא רוצה.
״מה את לא שומעת? זה אותן אותיות כמו יתום.״
״אה,״ צחקתי בהקלה, ״בסדר. גם דני יתום, והוא הפך רב אלוף או משהו כזה לא?״
אמילי לא אהבה את הרעיון שלי, להביא ילד לבד.
כבר בגיל שלושים התחלתי לגלגל את הרעיון. יוחאי ואני היינו ביחד מהצבא, כשזה נגמר, החלטתי שאני הולכת על זה. לא מתחילה שוב משהו חדש ומחכה לגלות לאן זה לוקח, ואם אפשר לסמוך על זה שנאהב לנצח, או לפחות עד לבר מצווה שלו. לא רציתי לגדל ילד מחולק שעובר בין הבתים.
לקח לי עשור שלם לממש את התוכנית. באמת לא הבנתי למה אני לא נכנסת להריון עם כל מיני תאונות ושכחות שהיו לנו. אבל לא ויתרתי, לפחות התחלתי מוקדם, לא מקשיבה לאמילי שטענה מולי בלהט, ״מה בוער לך את צעירה עוד תמצאי מישהו.״
״אני לא מחפשת, לא הבנת?״
״אבל זה אנוכי. את לא חושבת על הילד.״ התעקשה.
הילד עוד לא כאן. אני כאן, ולשם שינוי באמת אני חושבת על עצמי.
על מי את חשבת כשבחרת להביא ילדים למקום המקסים הזה? את באמת רוצה להגיד לי שישבתם, את ואהוד, וחשבתם אם כדאי לילדים לבקר כאן, אם זה מקום כל כך מוצלח? נכון אז עוד היו לך חיים מושלמים והכל נראה אחרת, אבל גם את יכולה להודות שזה לא פחות מהימור מסוכן. גם אם הכל יעבור בשלום, הבדיקות האינסופיות, הלידה, הגזים, השיניים, בית ספר אפילו את הצבא הוא יצלח, את באמת יכולה לדעת אם יהיה לו טוב, יהיה שמח, מסופק, ימצא תכלית, יאהב, או שאת מהמרת כי את רוצה תינוק מתוק שייתן לך סיבה לחיות, שלוחה שלך, עצמי משופר?
את כל זה לא אמרתי לה כמובן, אני מנהלת עם אמילי המון שיחות בראש, ובסוף אנחנו מדברות על החוגים של הילדים. זאת אומרת דיברנו, פעם לפני שהיא ניתקה את הקשר.
מלכה, מילי, אמילי, תלוי את מי שואלים, קראו לה על שם סבתא שלנו. הם אמנם הגיעו מפס במרוקו והתיישבו בקרית שמונה, אבל עד היום מרגישים מאירופה. עיניים בהירות, מדברים צרפתית. הלוחמים הוויקינגים ביקרו גם שם.
אמילי רצה קדימה עם החבר הראשון שלה מהתיכון, ודי מהר הפכה אמילי אלקבץ ואחר כך ד״ר אלקבץ. הפער בינינו רק הלך וגדל עם השנים. אבל לפני שלוש שנים העולם הנפלא שחיה בו קרס באחת. אהוד בעלה וחברה מזה שלושים שנה חטף דום לב באמצע סקס, אבל לא איתה, עם אישה אחרת. מה שנקרא — נפל בעת מילוי תפקידו, ושאף אחד לא ייעלב לי פה בבקשה. החיים האלו מספיק עצובים גם בלי שיהיה אסור לצחוק קצת לפעמים.
איזו דרך לגלות שבעלך בוגד בך. לפני רגע אהבת אותו והאמנת שהכול גלוי וידוע לפניך, עכשיו את כועסת, נעלבת, פגועה עד עמקי נשמתך. צריכה לכעוס לבד עם עצמך, לכאוב, לעשות בדיקת איידס, להיות בשביל הילדים, לומר לכל העולם שזה לא עניינם גם אם הם ממש בטוחים שהם מבינים מצוין ויותר טוב ממך מה קרה. ואם כל זה לא מספיק, אחותך הקטנה והלא מותאמת מצליחה לעצבן אותך כבר בשבעה.
שוב הודעה מעומר, כבר כמה ימים שהוא מנסה להשיג אותי ואני לא עונה לו, לא לגמרי בכוונה, אני אומרת שאחזור אליו וזה לא קורה.
״אנחנו חייבים להיפגש עכשיו, זה בקשר לאמא.״
״בעשר בלילה? יש לי יום ממש עמוס מחר. מצטערת.״
עוד צפצוף.
״רותם... מתי אפשר לדבר?״
אני משתיקה את הטלפון, שיותם לא יתעורר. ״אמא שלך לא צריכה את העזרה שלי, בסוף גם אני הבנתי את זה.״
״אבל אני כן צריך. רותם רק תקשיבי למה שיש לי להגיד.״
״אני כבר בדרך למיטה, נדבר מחר, טוב?״
