הגיבור במחצית השנייה של החיים
אינדיבידואציה בגיל השני והשלישי
מאת רות נצר
"עור הפנים מוכתם שמש / בידע שנצבר. // הסבלנות שלַך לסרוג לולאות / לעגל חללים יום יום. // ]...[ מחליפה את הרחם הפתוח / בְאמונה / שהכל כדבָרוֹ" (נצר, 2004א, עמ' 63)
"הן לא סביר, כי אחר שערך כהלכה את כל מערכות החיים, הזניח הטבע את המערכה האחרונה, כמשורר חסר כשרון" (קיקרו, 2014, עמ' 12)
"ויהי במחצית מותי, בצער על מחצית חיי, ועוד אני אחוז בסבך עוקרים, באופל יער, [...] הגיח פתע ופרץ לו דרך הדם הזה, עבדי ואדוני" (פגיס, 1991, עמ' 202)
מבוא
הגיבור המיתי (נצר, 2011) הוא הייצוג של כל אדם במסע חייו, בו עליו לגבור על מכשולים כדי לפתח את אישיותו הייחודית. אדבר כאן על תהליכי האינדיבידואציה שכל אדם, כגיבור של חייו, אמור לעבור בחצי השני של החיים. החצי השני של החיים מתחיל בערך בגיל 45, והוא כולל את הגיל השני ואת המשכו, הגיל השלישי, שהוא גיל הזיקנה. בשלב זה של החיים, עולה ביתר שאת תודעת המוות. תודעת המוות היא השליח של הדחף להגשמת העצמי האמיתי; כפי שאמרו בימי הביניים – "ממנטו מורי" – זכור את המוות. משמעות המוות כמאיץ התפתחות מצויה בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית וגם בגישה היונגיאנית, כשחרדת המוות הופכת מנוף להתפתחות. למעשה, תורת האלכימיה כולה נבעה מהפחד מהמוות ומהרצון להגיע לאלמוות הפיזי, וכשנואשו האלכימאים ממציאת האלמוות הפיזי החל החיפוש אחר אלמוות הנשמה, ומכאן התפתחו התובנות על מסע הנשמה בתהליך שהיום אנחנו מכנים אותו תהליך האינדיבידואציה. כידוע, יונג פיתח את תורתו על סמך סמלי האלכימיה (נצר, 2004ב).
המדרש אומר: "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל [=מלאך] ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל!" (מדרש בראשית רבה י). בכל גיל, המלאך ברקיע מכה בנו ומצווה לעבור תהליכי גדילה והשתנות. הנפש נטולת זמן, אומרת האנליטיקאית היונגיאנית מארי לואיז וון פרנץ, והיא נמצאת בתהליכי התהוות ואינדיבידואציה כל עוד עודנה. משימות ההתהוות והטרנספורמציה אינן חדלות כל עוד נשמה באפינו. הצייר רנואר אמר לפני מותו – "אני חושב שסוף סוף אני מתחיל להבין משהו. אני עדיין מתקדם" (מתוך תכנית טלוויזיה על רנואר, 10.11.2005). והמשורר האנגלי בן המאה ה-17 ג'ון דאן כותב: "אל תשלח לעולם לברר למי מצלצל הפעמון: לך הוא מצלצל" (דאן, 2019).
לפני שער החוק של קפקא (קפקא, 1977, עמ' 118), האיש עומד ומחכה פאסיבי כל חייו, כי מַתרים בו פן ייכנס. כשהוא מזדקן הוא שואל סוף סוף למה אף אחד זולתו לא הגיע לשער הזה, והוא מקבל את התשובה שהשער נועד רק לו. אבל הוא שאל מאוחר מדי כי עכשיו, אומר השומר, השער נסגר. החצי השני של החיים הוא הזמן לעשות את חשבון הנפש כדי שלא נעמוד מול שוקת שבורה ושער סגור. זה זמן לבקש, כמו בתפילת נעילה – "פתח לנו שער בעת נעילת שער". זה שלב שמתבקשת בו ביתר שאת מודעות אל מה שכתוב בפרקי אבות: "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (מסכת אבות ג, א).
יונג כותב שתקופת 'אחרי הצהרים' של חיי האדם רבת משמעות לא פחות מבוקרם. הקושי במעבר לתקופה זו גורם לכך שנוירוזות קשות מופיעות בתחילת 'אחר הצהרים' של החיים. בתקופה זו, מה שבני הנעורים מצאו בחוץ והכרח היה שימצאו בחוץ, על האדם של אחר הצהרים למצוא בפנים. אי אפשר להתמודד עם משימות החצי השני באותן דרכים בהן התמודדנו עם החצי הראשון ([Jung, 1970 [1930).
אריך נוימן, תלמידו של יונג, כותב על שלושה שלבים בחיים: השלב המטריארכלי, השלב הפטריארכלי והשלב האינדיבידואלי ([Neumann, 1989 [1949). האנליטיקן היונגיאני מורי שטיין מגדיר את שלושת השלבים האלה כהכלה/הזנה, התאמה/הסתגלות ומירכוז/אינטגרציה. השלב האחרון כולל את זניחת ההגדרות הקולקטיביות הקודמות של הזהות והפרסונה, וחיבור אל דימוי של עצמי שבוקע מבפנים .(Stein, 2006, p. 210) יונג אומר שלקראת החצי השני של החיים באים לעתים קרובות חלומות שהם כמו פריקוגניציות (ידיעה מראש), שמראים איך העתיד יתפתח. החלומות מביאים אספקטים שאדם לא לוקח בחשבון (McGuire & Hull, 1977 [1959], p. 457). המגמה של הגיל השני היא הכרת הנפש כפי שהיא ומימוש מה שטרם מומש ונכלל בנפש. הקשבה לחלומות היא אחת הדרכים למבט פנימה. ביל מוירס (מוירס, 1998, עמ' 62) מספר שפגש אדם שעד שפרש לגמלאות לא זכר את חלומותיו. לפתע, כשלא היה לו מקום למקד את האנרגיות שלו, החל לחלום עוד ועוד. אני הכרתי איש שהתעוור בזקנתו ואז החל לחלום. כך החלום נהיה עבורו שער לחיים.
בגיל הזה עולות השאלות הנוקבות: מי אני מלבד התפקידים המשפחתיים והחברתיים שאני ממלא? האם תפקידי הוא מה שנועדתי אליו? האם חייתי את מה שנועדתי לו? האם הקשבתי לקריאה, לייעוד, לבחירה האישית? מה הנשמה מבקשת ממני עכשיו? יש שמעולם לא נפתחו להקשיב לנשמה, יש שמעולם לא האמינו שהם זכאים להקשיב לה. יש שתמיד שמים את צרכי הזולת לפני עצמם ולכן לא יעלו בדעתם להקשיב, מה גם להגשים משהו שלהם בלבד. יש ששומעים את הקריאה ולא מעיזים ללכת אחריה בשל המחיר שהיא גובה. יש ששומעים אותה כמעט ברגע האחרון. טולסטוי מתאר במותו של איוון איליץ' (טולסטוי, 2005) אדם על ערש דווי, ששומע את קול הנשמה שחושפת לפניו איך חי בכחש כל חייו.
שאלות נוספות הן: מה עוד עלי ללמוד על עצמי? מה עוד עלי לשנות, אילו שעורים והתנסויות עלי עוד לעבור בעולם הזה? חיים גורי כותב בעשור האחרון של חייו: "למרות השעה המאוחרת מה שלא היית / יתבקש בך לשוב ולהיות" (גורי, 2015, עמ' 18).
המצב הפתוח של השאלה והחיפוש חשוב לעתים יותר מהתשובה. יש אנשים שתמיד חיו על יד החיים ולא לקחו ברצינות את מימוש עצמם. יש אנשים שחיו במחויבות רבה, ברצינות ואחריות למקצוע ולמשפחה ולא נתנו מקום לצרכיהם האישיים. הם עשויים לגלות שלא נתנו לעצמם ליהנות ולשחק. הם עשויים להחמיץ, אולי, אפילו את היכולת לחוש באמת את רגשותיהם, את מעמקי הנפש והרוח. הם עלולים לגלות שחיו תמיד את מימוש ערכי הוריהם וערכי הקולקטיב והקדישו עצמם למקצוע רווחי למען פרנסת המשפחה, ושואלים עכשיו – מה אני באמת חושב ורוצה ומה עלי להיות באמת מתוכי? דוגמא אופיינית – אישה שחיה למען אחרים, וכשהילדים יוצאים מהבית היא מגלה את החסר הפנימי, ומבקשת להיות מי שהיא רוצה להיות באמת, כשאינה יודעת מי היא רוצה להיות ומי היא, כי תמיד ויתרה.
לעתים אנשים מגיעים למחצית השנייה של חייהם ועדיין לא עשו את העבודה הבסיסית של החצי הראשון של החיים – להיפרד מההורים, לחזק את האגו, להיות אוטונומיים ולא רק תלויים טוטלית במשפחה, בבן הזוג ובילדים. או אנשים שחיים עדיין בקלות דעת של ה'עלם הנצחי' ועליהם ללמוד לפתח מחויבות לעבודה ומחויבות לקשר אנושי, שהיו צריכים להתפתח בחלק הראשון של החיים. בנוסף לכך, בחצי השני של החיים משימות התפתחות של הגילים הקודמים מאותגרות מחדש: התגברות על קושי, יכולת להיות לבד, הכלה עצמית ושייכות חברתית. אל משימות ההתפתחות של החצי הראשון של החיים נוספות משימות החצי השני של החיים. החצי השני מפגיש עם משימות חדשות של התמודדות עם יציאה לפנסיה, אפשרויות חדשות של פתיחת אופקים ופיתוח יצירתיות, התנדבות וסבתאות.
עברו הזמנים בהם חשבו שבחצי השני של החיים כבר אין טעם או שאי אפשר לטפל באנשים. למעשה, יונג מלכתחילה חשב להיפך; הוא חשב שהטיפול האנליטי העמוק מתאים רק לחצי השני של החיים, שכן, החצי הראשון של החיים מוקדש לבניית האגו ולכינון מערכות יחסים חברתיים, הגשמת קריירה, נישואים וחיי משפחה, והם מחייבים יותר עיסוק בעולם המציאות החיצוני. תרפיית המעמקים, לעומת זאת, מתאימה יותר למי שאמור להביט פנימה אחרי שהשיג את מטרות החיים. כיום אנחנו חושבים שתרפיית מעמקים מתאימה בכל גיל, עם הדגשים שתואמים לשלב החיים שבו האדם נמצא. מכל מקום, היום, בכל האסכולות, כמדומני, עם התארכות החיים, יש יותר ויותר מודעות לתהליכי הנפש המשמעותיים בגיל הזה, ויש מודעות לצורך ולאפשרות לקדם התפתחות ולטפל באנשים בגיל זה, ואפילו עד זקנה וזקנה מופלגת, כדי לסייע בהתמודדות עם המשימות והקשיים הייחודיים לשלב החיים הזה. יונג אומר שהבעיות הרציניות של החיים לעולם לא נפתרות. הבעיה והמשמעות של הבעיה היא לא בפתרונה אלא בעבודה המתמדת עליה (Jung, 1970 [1930], p. 394).
החצי השני של החיים: ארכיטיפים, טיפוסים ותפקודים
הארכיטיפים שמופיעים, או מועצמים, בגיל המבוגר תובעים מאתנו התייחסות, ולעתים הם מוקדי מצוקה. ארכיטיפים אלה מופעלים כדי לסייע לנו לעבור את השלב הזה, והיענות להם היא המשימה. ארכיטיפים אלה, לפי הבנתי, הם: ארכיטיפ הגופנפש, ארכיטיפ המחלה, ארכיטיפ ההורה הגדול-הסבאות, ארכיטיפ המורה הרוחני, ארכיטיפ פוּאֶר/סֶנֶקְס, ארכיטיפ הגברי/נשי, ארכיטיפ צל/פרסונה, ארכיטיפ הרוח, ארכיטיפ האלוהות, ארכיטיפ המשמעות וארכיטיפ המוות. ומעבר לכל אלה, הארכיטיפ המרכזי של הנפש, העצמי, נמצא ביתר שאת במוקד החצי השני של החיים.
בהכללה, החצי הראשון של החיים דוחף אותנו להיבטים מוחצנים של הנפש, כדי שנוכל לממש את משימות ההסתגלות למציאות החברתית והוצאה לפועל של כישורי החיים. החצי השני מאפשר ותובע לפתח יותר את הצד המופנם של היות עם עצמנו. יונג סבור שאנשים מתחלקים לשני טיפוסים – מופנמים-אינטרוברטים ומוחצנים-אקסטרוברטים. המופנמים מתבקשים לפתח בחצי השני את ההיבט המוחצן שלהם, והמוחצנים מתבקשים לפתח את ההיבט המופנם.
למשל, אדם שחייו ממוקדים בעשייה למען האחרים, מגיע הזמן שיעשה למען עצמו; וההיפך: אדם שתמיד היה ממוקד בעצמו, הגיע הזמן שיתמקד בעשייה למען הזולת.
כך גם לגבי ארבעת התפקודים: חשיבתי, רגשי, תחושתי ואינטואיטיבי. כל אדם אמור לפתח בחצי השני של החיים את התפקודים שהיו פחות מפותחים בו עד כה. למשל, אם הוא פעל בעיקר על ידי חשיבה ותחושות הרי הוא אמור לפתח גם את הרגש והאינטואיציה.
בחצי השני של החיים, הגבר אמור לפתח עוד יותר את המרכיב הנשי (רגש, אינטואיציה, אמפתיה) והאישה לפתח יותר את המרכיב הגברי (רציונליות, משימתיות, נחישות). השינויים ההורמונליים של הגיל משתפים פעולה עם התהליך הזה. כל אחד אמור לפתח את ההיבט המגדרי הנגדי, שגם הוא נמצא תמיד בפוטנציה ומצפה להגשמתו. כל זה, כדי שכל אחד יהיה יותר שלם לעצמו ופחות מצפה מזולתו (הורה/בן זוג/ילד) שיחיה עבורו ויגשים במקומו מה שהוא לא חי ולא הגשים.
מוטיב אחר שפועל בנפש ומבקש את מימושו בחיינו הוא ארכיטיפ הפּוּאֵר אטרנוס, העלם-הנצחי, ארכיטיפ הנעורים, שמכיל גם את ארכיטיפ הילד הנצחי-הקדוש, שמכיל בתוכו את הספונטניות וההתלהבות היצירתית, את המעוף ההשראתי ואת החדווה הילדית. הוא פוטנציאל אנרגטי, וכשהוא מופעל בנפש במינון הנכון הוא מעורר ומביא חיים, ארוטיקה ויצירתיות. ארכיטיפ זה מופעל בנפש באופן טבעי וחיובי בעת הנעורים, והוא חלק מהתלהבות הנעורים. ארכיטיפ זה מתעורר לעתים קרובות גם על סף החצי השני של החיים, כאנרגיית עלומים חיובית שמציתה אנרגיית חיים, מעוררת מחדש צרכים נרציסטיים לא ממומשים, דוחפת להתחדשות, להתנסויות חדשות, להגשים פנטזיות, צרכים אמיתיים והתאהבויות שנועדו להעצמת העצמי.
הבעיה היא, שבמקרים רבים העלם הנצחי פועל בהיבט הבעייתי שלו, כסינדרום פיטר-פן, כסירוב להתבגר, כקושי להתמיד, כבריחה ממאמץ ומחויבות, ולעתים עם ממד של הונאה עצמית והונאת הזולת. התוצאה העצובה היא ריקנות פנימית והחמצת מימוש החיים. הכניסה לחצי השני של החיים מגלה לאנשים שחיו כך בחצי הראשון של חייהם שהם כתרמיל נקוב, ובנפשם ריקנות, תחושת כשל ודכאון. במקרים רבים נתבע אז האדם להזדמנות אחרונה לשינוי.
דוגמא לכך הוא פרגינט, מהמחזה פרגינט של איבסן, פוחז קל דעת, שברח כל חייו לנוודות. הוא דוגמא לאדם כזה, שבאמצע חייו נתבע ממנו חשבון הנפש על ידי תודעת המוות, שהיא כקול קורא. פקעיות הבצל שהוא מקלף בניסיון שווא לדעת מה יש בתוכו, אומרות לו: "אנחנו המחשבות שלא חשבת, השירים שלא שרת מתוך לבך, הדמעות שלא בכית, המעשים שלא עשית, השירים שלא כתבת... ביום הדין נספר את סיפורך, הישמר!" (איבסן, 1965).
עבודת התיקון
כמו בגיל ההתבגרות, שהוא גיל מעברי, גם המעבר לגיל השני מחייב הסתכלות עצמית ובדק בית. תקופת המעבר לגיל השני מציבה מחדש שאלות ישנות, שנפתחות כעת מחדש. עולה הצורך לתקן מה שטרם תוקן. עוולות כלפי העצמי וכלפי הזולת תובעות מענה. אכן, אלוהים ממשיך לקרוא לאדם "אייכה" בכל זמן ובכל מקום, וביתר שאת כשכבר רואים את קו האופק. זה הזמן לזכור כי "היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה ובעל הבית דוחק" (מסכת אבות ב, טו).
העבודה הבסיסית של ה'תיקון', המונח הקבלי לאינדיבידואציה, כוללת גם מפגש עם חלקי הצל, שהם החלקים (דחפים, רגשות, מחשבות) הנחותים והשליליים בעיני האדם, שהאדם נוטה להסתיר מעצמו ומאחרים מאחורי מסיכת הפרסונה – חלקים המכונים בקבלה 'קליפות', ה'יצר הרע', ה'מחשבות הזרות' וה'סטרא אחרא' (כהנא, 2010, עמ' 180). הדחקת הצל מוליכה ל'עצמי כוזב', כלומר, לאגו שניתק את הקשר הטבעי שלו ללא-מודע ולעצמי האמיתי, כיוון שהאדם מנסה לחיות רק את חלקי הנפש המהוגנים, ועוין את צילו. קבלה עצמית מחייבת את הכרת הצל הבלתי נמנע, שליטה בו, ואף היעזרות בו במצבים שונים. קבלת הצל משחררת אנרגיה להגשמה עצמית ולקבלת היצריות, התשוקות, התוקפנות, ורגשות כמו קנאה, נקמה, תובענות, חמדנות, אגוצנטריות וקמצנות. שחרור הרשות להשתמש ברגשות הללו במידת מה כמנוף לפעולה, מסייעת למימוש האגו ולמאבקו במכשולי החיים (נצר, 2011). מי שטרם עשה את עבודת הצל, נכון יהיה שיעשה זאת בחלק השני של חייו, לפני שישלם על כך מחיר.
בסיפורו של עגנון, 'המלבוש', החייט הזקן מתבקש לתקן את המלבוש של האל, שמסמל את המלבוש של נשמתו האלוהית, והוא בהול לסיים כי הזמן דוחק אבל דעתו מוסחת והוא אינו מצליח לסיים את תיקון המלבוש. סופו שהוא טובע בנהר ביחד עם המלבוש שלא תוקן. כמו האנטי-גיבור של 'שער החוק' של קפקא, שכל חייו לא העז לעבור את השער שנועד רק לו, גם החייט של עגנון לא מממש את המשימה שנועדה לו. אלה סיפורי אזהרה לקרובים אל סף שער היציאה. החייט טובע ביחד עם המלבוש שהתלכלך, אחרי שפיתויי בטלה, אוכל ושינה ומחשבות זרות, שהם צד הצל שלו, הסיחו את דעתו מעבודת התיקון, ובסופו של דבר גם גורמים שילכלך את המלבוש. הלכלוך של המלבוש מסמל את חלקי הצל שהכתימו את המלבוש, וכך, כפי שהמלבוש עצמו לא תוקן, גם לא נעשתה עבודת תיקון הצל בנפש החייט.
בסיפור כתוב: "השר מלבושים יש לו הרבה ויכול לוותר על מלבוש אחד, אבל החייט שאיבד את המלבוש שנעשה מן האריגים של בית מלאכתו של השר מה יענה ומה יאמר לכשישאלו אותו היכן המלבוש" (עגנון, שכ). אמירה זו מתייחסת לאימרה: "דע... לפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון" (אבות ג, א). מכאן שתיקון המלבוש הוא משימה קריטית לתיקון נפש האדם, כשהוא יישאל, באופן אישי, האם מילא את משימתו. זוהי משימתו הייחודית של האדם לתקן את מלבוש נשמתו שלו, כפי שהסיפור של קפקא מציין בסופו שהשער נועד רק לו. אמנם לשר יש מלבושים הרבה אבל לחייט יש מלבוש אחד בלבד.
המלבוש, כפי שהוא מופיע במקורות היהודיים, מסמל את היסוד האלוהי בנפש, שאותו על האדם לתקן, כפי שאנו אומרים שעל האדם לתקן-לממש את נשמת העצמי האלוהי שהופקדה בידיו. משמעות המלבוש הפוכה ממשמעות הבגד. הבגד מסמל את התיווך בין פנימיות האדם לבין העולם החיצוני, את מסיכת הפרסונה שבה אנו מראים עצמנו בצאתנו לעולם. אם שוקדים על הפרסונה במקום על תיקון המלבוש-העצמי הפנימי, הוא עלול להפוך מבגד לבגידה, שהיא בגידה בנפש.
בהמשך הסיפור, החייט מאוים על ידי מלאכי החבלה של השר שלוקחים אותו אל השר עם המלבוש שתיקונו טרם הושלם. מלאכי החבלה הם כוחות שליליים, "רעים וקשים ומרים ואכזרים", שתובעים את השלמת המלאכה מתוך עמדה תובענית של דין קשה. אפשר לומר שהחייט מאוים על ידי הכוחות המייסרים הפנימיים, שמהווים כוח מעניש ומייסר של המצפון שלו, כעין סופר-אגו תוקפני, פרימיטיבי ושיפוטי שמשתלט על הנפש. מלאכי החבלה מתוארים כבעלי רצונות משלהם (וייס, 2009, עמ' 88) – אף על פי שהם שליחי האל-השר הם מתעללים בו מדעתם, והם בעלי אישיות עצמאית. בשפה הפסיכולוגית היינו אומרים שיש כאן קומפלקס שיפוטי, תובעני, הרסני ואוטונומי שפועל בנפש.
אולם עבודת תיקון הנפש האמיתית אינה יכולה להיעשות על ידי עוינות עצמית ופחד מענישה. אדם שאינו מזדהה עם משימתו וייעודו, אין לו הדחף להגשמתם. תיקון המלבוש הפנימי זקוק לניצוץ הרוחני האלוהי, להכרת המשמעות הרוחנית של מסלול הנשמה, ולדחף הפנימי האנרגטי של ההגשמה. יונג אומר כי "הנשמה עורגת אל ביטוי המקיף את כוליותה" (יונג, 1973, עמ' 104). ערגה זו חסרה בנפש החייט. לכן המלבוש נבלע על ידי הדג והחייט נבלע על ידי המים. הדג והמים הם סמלים של הקיום הלא-מודע. החייט עובר תהליך רגרסיבי במקום תהליך של התפתחות התודעה והעצמי כאחת.
העצמי
ארכיטיפ העצמי האמיתי דוחק בנו, ואם לא מקשיבים לו צומחת מצוקה. מספרים על זוסיא מאניפולי שאמר: "אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי" (בובר, 1979, עמ' 231).
הארכיטיפ המרכזי ששולט בתקופה זו ואליו יש להתמסר, הוא העצמי, לעומת האגו ששולט בחצי הראשון של החיים. החלק הראשון של החיים מחייב היפרדות משליטת הלא-מודע כדי לפתח אגו מודע ואוטונומי. בחלק השני של החיים העצמי מחייב חיבור מחדש אל הלא-מודע, כדי להשיל את קליפות העצמי הכוזב ולחוות את העצמי האמיתי.
יונג ראה את החצי השני של החיים כמיועד לפתח את היבטי הנפש שטרם פיתחנו עד כה, כדי שהאדם יגיע להשלמת הנפש – לא לשלמות, אלא להשלמה של החסר; כדי שיחיה את כל הפוטנציאלים המשמעותיים שמלכתחילה הוא אמור לחיות, שטמונים מראש בלא-מודע.
מרכז הנפש נע בחצי השני של החיים מהאגו אל העצמי. המעבר הוא ממשימות האגו של הסתגלות וקריירה בעולם אל הגשמת העצמי. פירוש הדבר, מעבר מדגש על עשייה אל דגש על הוויה והיות. מ'אני' אל 'הנני'. פירוש הדבר גם ויתור הדרגתי על ערכי האגו, על אחיזה בהישגים, בקריירה ובחפצים, כדי להתפנות להקשבה אל חיי הנפש ומקור החיים הפנימי; ויתור על הגדוּלה החברתית החיצונית ומתן מקום לגדוּלה הפנימית של הייחודי החד-פעמי שבנו, שאנו חווים במוקד הפנימי של העצמי; בינינו לבין עצמנו, בינינו לגורלנו, בינינו לאלוהינו.
כותב על כך הרב אליהו ממן: "כשנעשה אדם בן שישים שנה ונכנס לעשירית שביעית של שנות חייו, הרי בא בימים ושנים שכולן שבת, והן הן 'שנות השבת' שלו" (ממן, 2008). השבת מסמלת את האיכות הרוחנית הגבוהה, ושנות השבת הן שנות הנשמה, לעומת שנות הגוף של המעש.
העצמי, בניסוח היונגיאני, הוא האישיות הטוטלית-שלמה ומרכזה כאחד, כשמרכז האישיות הוא נקודת שיווי המשקל של כלל האישיות, נקודת החיבור של ניגודי הנפש. העצמי כולל בתוכו את המודע והלא-מודע, את האישי והאל-אישי, את הפרסונלי והארכיטיפי, את הנחוּת והנעלה, את הגברי והנשי, את הטוב והרע, את הבנייה וההרס, את הגופני והרוחני, האנושי והאלוהי, ושאר ניגודי הקיום. כך, שהעצמי הוא האינטגרציה של הניגודים, כאחדות שמעבר למגמות הריבוי, אשר בה מתקיים קשר דיאלוגי דינמי בין חלקי הנפש. בעמקי עמקיו של העצמי נח הגרעין המקודש הסודי של העצמי הנחווה כנומינוזי, כגרעין של יש, כמקור החיים הנפשיים, כמעיין החיים וכדממה נצחית שמעבר להמולת גלגל החיים.
כאמור, ראשיתם של החיים בביסוס האגו-אני, שהוא מרכז התודעה, ואילו החיים הבוגרים מוליכים אל עיגונו של האני בתוך העצמי. אפשר לומר, שבתהליך מקביל, ילדותה של הפסיכולוגיה ביססה את הכרת האני, ובבגרותה היא מבקשת להיעגן בעצמי. לכן אנחנו מוצאים בעשורים האחרונים יותר ויותר את ההכרה בממד הטרנצנדנטי-מיסטי- רליגיוזי של העצמי, גם אצל ויניקוט, קוהוט, ביון ואייגן, שמדברים על העצמי כישות בעלת איכות מיסטית, כמעט דתית. הכרה זו קרובה לדברי יונג, שרואה את העצמי כ-God image, או בשפת מקורותינו, "צלם אלוהים", ובו טמונה אפשרות חוויית השלם והנשגב-הרליגיוזי. העצמי הוא הנקודה בה נוגע האדם ברגע הנצח של הווייתו. הוא הגרעין המסתורי ויקר הערך שאלכימאי הנפש בעבר ובהווה מבקשים אחריו ומגיעים רק עד אפס קצהו.
המין והתוקפנות, שמניעים את האדם בחצי הראשון של החיים, שפרויד ראה בהם את מוקד הליבידו ומוקד ההדחקות, מותמרים בחצי השני של החיים לארוס וטנטוס. ככל שהגיל מתקדם, ותעצומות היופי והכוח הגופני-יצרי-מיני נחלשים, כך מתבקשת ההתמסרות להיבטים הפנימיים, הנפשיים והרוחניים של העצמי. אם החצי הראשון של החיים מחייב מעבר מעקרון העונג אל עקרון המציאות, הרי שהחצי שני מחייב מעבר אל מה שמעבר למציאות הקונקרטית, ולעתים אף אל הוויית המֵעֵבֶר, לחיפוש של חיבור חדש לעולם – חיבור של משמעות, של תכלית, של אהבה שאינה תלויה בדבר, וגם לגילוי היותנו חלק מהוויה כבירה וגדולה מאתנו. גילוי זה מעורר התפעמות דתית ומביא אותנו לענווה, לצניעות האגו נוכח האחר הגדול מאתנו, שהוא העצמי הלא-מודע שנברא בצלם אלוהים. זו צניעות העצמי האישי נוכח הזולת, וצניעות של מי שמגלה שהינו אך טיפה בים של העצמי הקוסמי. בשפת החסידות, זו קבלת הקטנות האנושית מול הגדלות האלוהית.
בשפה של המיתוס, זה הזמן הדוחק לחיפוש אחר אבן החכמים ואחרי הגביע הקדוש, מביא המרפא לנשמה. פירוש הדבר להיות בתהליך החיפוש של הנשמה, תהליך של כמיהה, הקשבה ופתיחות, להיות בגעגוע עצמו, שהוא עצמו מתנה. יונג מספר על חלום של איש צבא זקן, שחלם שהמפקד ניגש אליו וביקש ממנו שיגיד מהו נוי. התברר שהחולם התעניין באמנות בצעירותו, אבל במשך השנים של שירותו הצבאי זנח זאת. משתמע מהחלום שהנפש תובעת מהאדם המבוגר להתייחס מחדש לצורך הנפשי-רוחני שלו בנוי, באמנות וביופי, שהם צרכים של העצמי (יונג, 1956, עמ' 38). חוקר המיתוסים ג'וזף קמפבל אומר: "לך אחר אושרך" (קמפבל, ,1998 עמ' 270). אין הכוונה להדוניזם נרציסטי ולעקרון העונג החושי, אלא לאושר המשמעותי-רוחני של היותך במרכז היודע מהו הכיוון הנכון.
הסופר דן צלקה אמר בהיותו בן ששים ושש, בראיון ל'הארץ' (לב ארי, 2005): "העולם מורכב מהרבה סימנים והוא מאותת לנו ברבוא דברים, ומאחוריהם יש רק דבר אחד, ואני מחפש בפנים, בתוך המיסטיקה של ריבוי הסימנים, את המסך הזה, שמאחוריו מצוי הדבר האחד. האחד הזה שנותן חשיבות לאור, לארוע, לחיים ולעולם כולו". אפשר לראות את דבריו כמכוונים, בין השאר, לאירועי הסינכרוניסיטי שנחווים כסימנים מתווי דרך, והקשב לעצמי, המתגבר בחצי השני של החיים, מאפשר את העצמת התרחשותם. החיפוש הוא, אפוא, אחר האחד שבתוך ריבוי הסימנים. אחר הכלת הריבוי. זה החיפוש של החצי השני של החיים. האחד הזה הוא האחד הפנימי הגרעיני של העצמי, שגרעינו נחווה כנקודה הפנימית, המסתורית, האלוהית, שאיתותיה המסתוריים בעולם הם אור חוזר. האחד הפנימי מאפשר את תחושת הכוליות והאחדות. אחדות זו אין פירושה הרמוניה נטולת ניגודים וקונפליקטים. בדברנו על כוליות העצמי, כוונתנו לחיבור של הניגודים באינטגרציה דינמית, משתנה ומתהווה, שיש בה תשתית של לכידות, שחיה בשלום עם עצמה ועם ניגודיה כשניגודיה מפרים אותה. למה דבר דומה? לעץ שיש לו כבר גזע ושורשים באדמה, שהם הבסיס המוצק שלו, ואז שורשיו יכולים להעמיק וענפיו יכולים להתרחב עוד יותר ולהגביה מעלה.
העמדה היונגיאנית מדברת על היכולת לחיות עם הפרדוקס של ניגודי החיים, הקיימים בנו כל הזמן. במקום לחוש נקרעים בשל סתירות פנימיות, נכון יהיה להתייחס אליהן כפרדוקס שמגלה את עושר החיים וכך לפתח סובלנות כלפיהן. עמדת הכוליות של העצמי היא עמדה פלורליסטית, שיכולה לקבל את הפרדוקסליות של ניגודי הקיום והנפש, וכך גם לקבל את שונות האנשים אלו מאלו ואת היותם צודקים כולם בדרכם שלהם. במקורותינו כתוב: "איזהו תלמיד חכם?" ומפרש רש"י ב'ספר האורה': "שיודע לתרץ טעמי משנה ומשניות הסותרות זו את זו". זה טיבה של החכמה הבוגרת של העצמי, שיכולה לקבל את ההיבט הפרדוקסלי של ניגודים וסתירות.
השיבה הנצחית
כדי למצוא את העצמי האמיתי האותנטי יש לזכור את הזמנים הראשוניים שבהם הכל היה פתוח עדיין, מלא זהר, כמו שביאליק מתאר את חוויות ילדותו בפואמות 'זהר' ו'הברכה', גם אם רק דימינו שכך היה. החיפוש מוליך אותנו לשיבה אל עברנו, אל ילדותנו. אל המקום שהיה פתוח לפני שנסגר. אז, כשם ספרו של יהודה עמיחי – "פתוח סגור פתוח" (עמיחי, 1998) – גורשנו מהמקום הפתוח והאותנטי אל המקום המחונך וההישגי, אל הסוציאליזציה וההסתגלות, אל סגירת נקבוביות הנשמה. יש לשוב אל העבר הראשוני, בטרם גורשנו מגן העדן של הילדות שהיה, או שאולי הנשמה הייתה שם בטרם הזיכרון; לשוב אל המקור הראשוני של הנשמה.
כאן פועל בנו ארכיטיפ השיבה הנצחית שמירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות, מדבר עליו (אליאדה, 2000). שיבה זו כבר אינה 'הַבט אחורה בזעם', כשם המחזה של ג'ון אוסבורן, אלא סגירת מעגל, וחזרה-שיבה אל מה שנזנח כשהיה צורך לזנוח אותו, או לפעמים נזנח לשווא, כמו שאלתרמן כותב – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך / ואילן בשמיו וענן בגשמיו / מצפים עוד לך עובר אורח" (אלתרמן, 1959, עמ' 5).
ועוד כותב אלתרמן: "והימים נזכור המסולעים בתכלת / את כוח גבהיהם / את נצח ילדותם / כי אם נשכח רעי, כי אם נשכח את אלה / אל מי / אל מי יצא / לבנו בעת דם // כי איך יכּון הגדי ויתקדש למות / אם אין חייו שלו נושקים לו על המצח // לנצח הלזה הקר והגלמוד / לווּני נא אתם הקיץ והצחוק. / קרבי תוגת חיי / עכשיו מותר לגשת / הבכי הלזה שלא בכיתי לך / כאבן לצווארי בקופצי מגשר" (שם, עמ' 128). השיר הזה, שאני מקריאה מדי פעם למטופלים, מלווה את חיי הבוגרים, כתמצית של כאב ויופי שבהיזכרות המחודשת בנצח ילדותי שלי, ובשמי ילדות העמק המסולעים בתכלת, שהולכים ועוטפים ביופי, בגעגוע ובניחומים את הבדידות והעצב שהיו שם.
'השיבה הנצחית', כפי שאליאדה מכנה זאת, אינה רק השיבה הרומנטית והנוסטלגית אל מה שהיה. זו גם שיבה אל תוגת החיים, כדי לבכות אותם, כי עכשיו, כותב אלתרמן, מותר לגשת: "קרבי תוגת חיי / עכשיו מותר לגשת", להרגיש ולבכות ולעתים גם לספר ולכתוב אודותיה. לעתים בגיל המבוגר מתרופפות ההגנות ועולות מחדש טראומות ישנות שנדרש לעבד אותן. היכולת להכליל סוף סוף רגשות שנדחו עד כה מהנפש, מאפשרת את חיבור הראשית עם האחרית, כשהקו מתעגל אל ראשיתו. זו ההזדמנות להביט מחדש על רצף החיים ולהעניק להם משמעות חדשה.
שיבה כזו נעשית מתוך עמדה של התפייסות וחיבור מחדש. ההשלמה וההתפייסות עם עצמנו מאפשרת גם השלמה והתפייסות עם ההורים, קבלת מגבלותיהם האנושיות וגילוי מחדש של איכויותיהם החיוביות. אחרי המאמץ הגדול של החצי הראשון של החיים למרוד ולהיפרד מההורים, יש לשוב אל מה שיש להם לתת לנו. עכשיו יכולים ההורים לשלוח לנו את ברכתם, ואז אפשר לממש את מה שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך"(משלי א, ח). שיבה זו היא מימוש הפסוק האחרון של מלאכי, הנביא האחרון – "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים אל אבותם" (מלאכי ג, כב). זָכוּר לי חלום של מטופלת, בו חלמה שאני אומרת לה על הוריה החלוצים: "אל תשכחי, הם היו אמיצים". יכולתי לומר לה זאת בחלומה, אחרי שאני עצמי עברתי תהליך של הכרה באיכויות החיוביות והאמיצות של הוריי החלוצים. האומץ של ההורים בעבר הוא מקור אומץ עבורנו בהווה ולקראת העתיד.
דוגמא אופיינית למסע שהוא שיבה אל העבר בשלב החיים הזה, הוא המסע של הסופר בני שבילי בספרו קסטוריה:
יצאתי לחפש את היהודי [היהודי שבתוכו], לקחתי אתי את ספר תהלים ואת ספר הברית החדשה, והפלגתי ליוון, יצאתי לחפש את היהודי כי תמיד אמרו לי שהיהודי נודד בלי הפסקה, בלי מנוחה, מאז שנשא בן האדם את הצלב בערב שבת. נסעתי לחפש את הארצות הזהובות שידעתי בילדותי, ארצות גדולות, אמי, אבי, ארצות ששכחתי מזמן. נסעתי לחפש את העולם הפנימי שצעק אלי "תזהר תן לי לנשום אני עוד מעט נגמר". נסעתי כי צריך לעשות גלות מן המקום, אחרת הוא הופך להיות מפלצת. (שבילי, 1998, עמ' 12)
המסע של שבילי מתחיל בחיפוש זהות רוחנית דתית רחבה, וממשיך בחיפוש אישי ביוגרפי של אביו ואמו. הוא חש בצורך לנשום ולא להיחנק בשלב הקיום הנוכחי, כי כל שלב שהגענו אליו, אם אנחנו נשארים בו ללא יציאה נוספת למסע, יהפוך לכלא ולמפלצת חדשה שהגיבור חייב להיאבק נגדה. לכן הוא צריך שוב לצאת לגלות מהמקום הנוכחי, לשוב אל העבר הביוגרפי, אל ארצות הילדות ששכח מזמן, כדי לגאול מתוכן את הגילוי העצמי המתחדש והולך.
השיבה הנצחית בעת הזקנה אל העבר, אל ראשית העצמי בילדות הנצחית שמקורה באם, מתוארת בפרק האחרון של הסרט 'כאוס' של האחים טביאני (1984): 'השיבה אל האם', לפי סיפור של פירנדלו. בסיפור הזה מתרחשת שיבה בתוך שיבה בתוך שיבה, שיבה ביוגרפית וארכיטיפית. הסרט מתאר את שיבתו של פירנדלו, איש מזדקן, שנוסע ברכבת אל כפר מולדתו בסיציליה. נהג הכרכרה שמסיע אותו מתחנת הרכבת הוא סארו, שהכיר עוד בילדותו. הוא מגיע אל בית אמו הריק, קוטף לימון מהעץ ומקלף אותו, ולרגע הוא כמו שב אל עץ החיים שבגן העדן. הוא יושב על הספה ולפתע 'רואה' את אמו המנוחה יושבת מולו. הוא אומר לה: "זו את שקראת לי. קראת לי כדי לומר לי שאהיה חזק". האם שהוא פוגש בהזייתו עונה לו, שקראה לו כדי לומר לו שלהיות חזק אין משמעו להיות עם יד סגורה כאגרוף קפוץ, אלא עם יד נפתחת (ובתנועת כף ידה היא מראה את היד הקפוצה ואת היד הנפתחת). נוכל להבין שהכוונה היא ליד שמרפה מהאחיזה הרכושנית-הישגית-כוחנית של האגו בעולם, יד שמתרככת ובו בזמן נפתחת ברַכּות לקבל, לקלוט ולהתמסר למה שיבוא, בסבלנות, ולהכיל את החדש שיבוא כשהיד תרפה מכל מה שהיווה את חייו עד כה (דעות, מנהגים, רצונות). להכיל מבלי לאחוז. לאפשר את ההתרחשות מעצמה. את ה'כך מעצמו' של הטאו הסיני. ויתור על עמדת החזקה גברית של האגו למען עמדת קבלה וזרימה של העצמי. עמדה שהיא בעלת איכות נשית.
הבן מבקש מאמו שתספר לו שוב את הסיפור של ילדותה, שאינו מצליח לשחזר ולכתוב אותו. היא מספרת לו, כשהצופים רואים מבעד החלון, כמו בחלום בתוך חלום, את התממשות הסיפור שלה, כשהמוסיקה המופלאה מלווה אותו. הסיפור הוא על הפלגה משפחתית בים, כשעצרו לנוח על אי, והילדים מתפשטים ורצים בבגדים התחתונים על גבעת חול לבנה וממנה רצים בהתפעמות מרהיבה אל תוככי הים הכחול-טורקיז ושוחים בו בתחושת אושר אינסופי. לובן הבגדים, לובן אבן הגיר של הגבעה וכחול המים הצלולים משרים תחושת טוהר של שלמות ראשונית בטרם חטא, דמוית גן עדן. השיבה אל המקום הראשוני הזה היא כשיבה אל מעיין החיים והתחדשות של לידה מחדש דרכו.
גם סבתו, שמאפשרת לילדה שלה, לאמו, להצטרף ולרוץ עם כולם, היא אם שמרפה מאחיזתה הנוקשה במוסכמות ומוותרת על הרצון שלה בנוכחות הילדה לצידה, מאפשרת את ההיפתחות של הילדה לחיים. ההיפתחות של ריצה לים היא כמו היד הנפתחת.
היד הנפתחת מזכירה את היד הנפתחת של ישו בתמונה של הסעודה האחרונה ואת היד הנפתחת של המדונה בפסל הפיאטה הפלורנטינית של מיכאל אנג'לו – היד המקבלת את כל מה שיבוא. המדרש אומר: "כשאדם בא לעולם ידיו הן קפוצות, כלומר [כאומר] כל העולם כולו שלי הוא, אני נוחלו, וכשהוא נפטר מן העולם ידיו הן פשוטות, כלומר לא נחלתי מן העולם כלום" (קהלת רבה ה, טו). לחצי הראשון של החיים, שממוקד באגו, מתאימה תנועת היד האוחזת, ואילו לחצי השני של החיים מתאימה תנועת היד הנפתחת.
האם, שמתה מזמן, שבה אל בנה כמורת דרך שמסייעת לו לשוב אל עברו שהוא גם עברה שלה, עם זיכרון של התמסרות מוחלטת לריצה לתוך הכחול הטורקיזי המסחרר של האוקיינוס האינסופי; לשוב לא רק אל האם האישית שלו אלא גם אל המהות של האם באשר היא. זוהי האם הארכיטיפלית שמזוהה עם הטבע ועם הים, ממנו החלו החיים הביולוגיים, ושמשמעותם היא ים הנפש הלא מודעת הכלל אנושית שהיא תשתית חיינו, ממנה החלו חיי התודעה לבקוע.
ריצת ההתמסרות המוחלטת של הילדה אל המים הכחולים להפליא כאבן טורקיז היא כהתמסרות האנימה אל החיים האינטנסיביים של הנשמה, אל הלא-מודע האינסופי, אל החירות המוחלטת של התמסרות בגוף-ובנשמה הבלתי מופרדים.
הגבר המזדקן חוזר אל אמו בילדותה, כדי להתחבר אל המהות הנשית של עצמו, אל המהות הנשית-אימהית של העצמי. היא אם-אנימה-ילדה, מסמלת הגשר אל מעמקי הנשמה. היא מתגלה אליו בשילוש הנשי – ילדה, אשה, זקנה: האם הזקנה שהוא פוגש, וסבתו ואמו בסצנה המדומיינת של ההפלגה של האם והבת. האשה בשלושת הפזות של החיים, כמולכת על אופק חיי האדם, היא כמו האלה המצרית נוּת, שחולשת על מרחבי השמים והארץ כשכפות רגליה נשענות בקצה האופק, גווה מקושת על פני הרקיע וידיה נוגעות בקצה השני של הקשת על פני האדמה.
האם, שבשלב הראשון של החיים הגיבור חייב למרוד ולהיאבק בה, היא זו ששבים אליה בהמשך החיים, כדי לשוב ולגלות מחדש את ערכיה, כי "היא התהום המכילה כל, את כל הערכים הלא-ידועים של החיים, את כל הזרעים שיגדלו בעתיד, ואת ההבטחה הסופית של איחוד עם המוחלט" (הרדינג, 1999, עמ' 150).
הבן המזדקן והעייף שחייו נתקעו, חש התאבנות יצירתית. כמו איניאס ואודיסאוס שיורדים לשאול לפגוש את הוריהם המתים ולשמוע את דברם ועצתם, הוא שב אל האם המתה, שכאילו שבה מהמתים למענו. הוא שב אל הילדות שלו-שלה כדי לשאוב כוח מחודש מתחושת החיים האינסופיים, החיוניות וחדוות החיים שבה. חדוות החיים הצעירה-פואלית מוקרנת אלינו גם מהחיוך השובב של סארו, הצעיר פרוע השיער המתולתל, שהוא מורה הדרך שלוקח את האיש הזקן אל ביתו, ומסייע לו לשוב אל הזיכרון הראשוני.
האם מביאה לבנה ידע חדש כשהיא אומרת לו: "השתדל לראות את החיים בעיני אלה שכבר אינם, הם יהיו אז יפים ומקודשים יותר". היא מאפשרת לו מבט-על, מפרספקטיבת חכמת החיים של הידע הכלל אנושי, מפרספקטיבת הנצח. יונג אומר שדמויות המתים מחברות את הלא-מודע האישי ללא מודע הקולקטיבי. דמות ההורה הפרסונלי מגלמת מעתה את ההורה הארכיטיפי, ונהיית שופר לביטוי הידע של הלא-מודע שמועבר לתודעה. כך המתים מביאים בחלומות ידע טרנספרסונלי. במובן הזה, האם מגלמת את האלה הקטה, שהיא אלת הצמתים ואלת הידע העליון של ממלכת המתים ויודעת להנחות משם.
האם, שמופיעה כאן כזקנה חכמה, היא גם התגלמות של ארכיטיפ החכמה הנשית. כך, כשהאם מופיעה הן כילדה והן כזקנה, חובר גם הבן הזקן לזקנה שבו ולילדות הרעננה שבתוכו, וכך חוברים יחד ניגודי הנפש של זקנה ונעורים לשלמות יצירתית.
האיש אומר לאמו: "אני בוכה כי את אינך יכולה עוד לחשוב עלי. כשאת חושבת עלי בלבך אני חי". אנו מגלים את הקושי העצום שבהיפרדות, בכל גיל. האם יש בכלל היפרדות מוחלטת? היפרדות אין פירושה מחיקת קיום ההורה, אלא ראיית הקיום שלנו כאוטונומי ולא כנובע משום אדם, אלא מהמקור החד-פעמי של העצמי.
תהליך הפרידה מהאם הקונקרטית מאפשר התחברות אל ההיבטים החיוביים של האם הארכיטיפלית. זו המשמעות של להיפרד בלי להיפרד. להיפרד בלי לאבד. להפנים מהויות במקום ההכרח בנוכחות האדם הקונקרטי.
בסופו של הסרט הוא יושב באותה כורסה שבה ישבה אמו קודם לכן, כך נראה שהוא מתמזג עם ישותה ועם המשמעויות החדשות שהיא מביאה לו. המוסיקה שהוא שומע בזמן המחשת המסע הימי של האם, היא כמו שיר ערש שהאם שרה לבנה לקראת הפרידה ממנו, כשהיא שבה אחר כך אל ממלכת הלילה הנצחית.
הספור-הסרט מתאר שיבה ביוגרפית ושיבה ארכיטיפית, שיבה אל האם, שיבה אל הים, שיבה אל הילדות, אל הנעורים, שיבה אל היסוד הנשי, אל עמקי הלא-מודע היצירתי, אל ראשוניות החוויה הקיומית ואל חכמת העצמי בראשית החיים ובסופם.
חכמת הזיקנה
הפילוסוף הרומאי קיקרו אומר שהנפש והרוח הן מנורות שדועכות והולכות לעת זקנה, אלא אם כן ניצוק בהן שמן. לזיקנה יש תושיה, עצה ודעת, ש"לא זו בלבד שאינה מיותמת מהן, אלא אף תתהדר בהן ביתר שאת" (קיקרו, 2014, עמ' 26). ואמנם, במקרה הטוב, ארכיטיפ הזקן החכם וארכיטיפ הזקנה החכמה הם המופעלים בחצי השני של החיים. האדם הופך למאגר של חכמת חיים שרכש, שכוללת גם את חכמת אבותיו, החכמה הכלל אנושית, שהיא גם חכמת הלב, והוא מעניק אותה לאחרים. זה גם תפקידו.
בגיל הזה נכתבים ספרי החכמה: משלי, פרקי אבות וקהלת. אנשים מבוגרים וזקנים משמשים בתרבויות מסורתיות ככוהנים וכוהנות השבט, מיילדות, שמאנים ושמאניות, ומנהלי טקסים דתיים. בתפקידים אלה הם משמשים כמתווכים בין האדם לבין האנרגיות של הלא-מודע הקולקטיבי, כדי שאנרגיות אלה ישמשו להעצמת העצמי.
לפני שנים אחדות חלמה מטופלת שלי שאני יושבת על אבן בפתח בית כפרי, ועל ברכיי ספר של חכמה עתיקה של כל הדורות. המטפל מגלם עבור המטופל לא רק את הארכיטיפים של האם והאב אלא גם את ארכיטיפ הזקן/זקנה החכמים, מורי הדרך של הנפש והנשמה.
הסכנה היא, שבמקום התממשות ארכיטיפ החכם הזקן כמורה דרך, האדם יחיה את ההיבט השלילי של הזקן, שהוא הסֶנֶקס (היפוכו של העלם הנצחי): הזקן המסורתי, השמרן, הנוקשה, המאובן ושתלטן. זו הסיבה שחשוב לפגוש בנפש מחדש את ארכיטיפ הילד ואת ארכיטיפ הצעיר הנצחי, כדי להתחדש דרכו ולמנוע את שליטת הסנקס.
בסרט 'כאוס', החיבור עם ארכיטיפ הילד מופעל בנפש הגיבור המזדקן כשהוא חי מחדש את זיכרונות הילדות של האם, במיוחד בתמונת הילדים שרצים מתלולית החול וקופצים אל המים הנצחיים המאושרים של הילדות. לעתים זה גם הילד הממשי, הנכד, שמאפשר לאדם להתחבר מחדש לממד הילדי הפתוח לחיים והמתחדש שבנפשו, וכך נוצר שיווי משקל של הילדות והזיקנה בנפש, שמשלימים זה את זה למעגל אחד. לפנינו סמל של חיבור הניגודים של העצמי, שכולל בו את חכמת הילד והזקן, הראשית והאחרית.
אובדנים וויתור
החצי השני של החיים, המוליך לזיקנה, כולל התמודדות עם צד הצל של הזיקנה והיבטיו הרגרסיביים, מבגידת הגוף עד התרופפות ההגנות הנפשיות והגופניות. בודהה עזב את ארמונו ויצא למסע חיפוש המענה לסבל האנושי כשגילה שיש בעולם מחלה, זיקנה ומוות. אלה בדיוק שלושת הדברים שפוגשים במיוחד בסף הזיקנה, וכמו בודהה, כל אחד מחויב לצאת למסע חיפוש הדרך להתמודדות עמם.
הפרדוקס ההכרחי של החצי השני של החיים הוא, שמצד אחד זה הזמן להעצמה של מה שטרם הוגשם ושל התפתחות, ומצד שני זה הזמן לקבל את המגבלות הפיזיות, הנפשיות והאינטלקטואליות. לשמוט את צרכי הבעלות, כשלא יודעים מה החיים יביאו, ולקבל את הלא-נודע שאין לנו שליטה עליו; לקבל את כישורי הגוף שהולכים ומתרופפים. תהליך שכרוך בתחושות אובדן ותבוסה, ומכאן גם נמיכות קומה.
הפסיכואנליטיקן מייקל אייגן מתאר מצב שבו גופו המזדקן של האדם חשוף לתחלואים שבעבר היה מסוגל לעמוד בהם: "ניתן לחשוב על שותפות פסיכוסומטית מורכבת לדְבַר עבֵרה, שבה גוף מבוגר מתקשה יותר להכיל איומים על העצמי, והעצמי מושפע ביתר קלות מחולשות גופניות" (אייגן, 2004, עמ' 203). קשה להכיל את המודעות לתהליך הירידה הצפוי של כוחות הגוף, הזיכרון והתודעה. קושי זה יכול להצמיח תהליך התפתחות רוחנית או לחילופין לגרום לגלישה אל חרדה קיומית. חרדה זו היא שמייצרת את התפילה: "אל תשליכנו לעת זיקנה, ככלות כוחנו אל תעזבנו".
החוקר אריאל הירשפלד כותב על הצער של פרידה מכישורי הנעורים ומציע: "ומכאן יש ללמוד להסכין עם הצער הזה, לקבל אותו אל חיקך ולחיות איתו כעם בן זוג. הקַבלה הזאת תובעת הרחבה מהותית של תפישת העצמי" (הירשפלד, 2020). כמובן שאי אפשר שלא להיות באבל על האובדנים, כמו מות הורים ומות אחרים משמעותיים, אובדני הגוף, אובדן הבריאות והאשליות, ואי אפשר שלא לעבור שלב של אבל, שלב שמכיל כעס ודכאון ומוליך להשלמה. מוטב, אפוא, לשנות עמדה ולקבל את עמדת הוויתור. חוקר הזיקנה דוד גוטמן כותב: "אריק אריקסון (1964) ראה את החיים כבנויים על שני יסודות: החזקה והשתחררות. בכל תקופת חיים עלינו ללמוד במה להחזיק וכיצד ומה לשחרר או להשתחרר ממנו." אם האדם ממשיך להחזיק בהרגלים, דעות ועמדות שעבר זמנם הוא לא פתוח אל החדש. גוטמן כותב: "היכולת לוותר ולהרפות היא אולי ההתפתחות הרוחנית החשובה ביותר לזקנה מכובדת. במחצית השנייה של החיים עלינו ללמוד לוותר על דברים רבים שהורגלנו אליהם – תחילה גידול הילדים הקטנים, אחר כך העבודה, הבריאות המעולה, המראה החיצוני המסוים ועוד. אם נלמד לוותר בהדרגה, הוויתור הגדול ביותר – הוויתור על החיים עצמם – לא ימצא אותנו בלתי מוכנים" (גוטמן, 2006, עמ' 34).
גוטמן אומר שהאדם המזדקן צריך לערוך דין וחשבון בחייו, בדומה לניקיון פסח, כדי לוותר על כל דבר מיותר; לוותר על קנאה, שאיפת שלטון, יהירות, שנאה, אשליות, שאפתנות, דעות קדומות. נראה שהכוונה היא לוותר על תכונות האגו הצליות.
העמדה המשחררת היא עמדת הרפיה. ללמוד להרפות, כשלהרפות פירושו לוותר, לא במובן של give-up אלא במובן של surrender. מלה זו פירושה גם להיכנע למשהו אחר שגדול מאתנו (הלא-מודע, העצמי, המוות, אלוהים), וגם להיכנע למה שהחיים תובעים מאתנו. הכוונה אינה לכניעה של ייאוש מחוסר ברירה, אלא למה שמריון ווּדמן מכנה "ויתור אקטיבי" (surrender active). כך הופכים את תבוסת האגו לוויתור ולהשלמה. והרי בין כה וכה, בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, עלינו לוותר. לכן מוטב לקבל את הוויתור, כשחרור של מה שעבר זמנו ומבקש שנפתח היבטים חדשים בנפש. והרי זו המשמעות של היד הנפתחת של האם בסרט 'כאוס': ויתור, הרפיה והיפתחות.
בחצי השני של החיים על האדם ללמוד לוותר על ההיבט הגרנדיוזי של משאלת הפרסונה, כדי להגשים בכל זאת את מה שאפשרי. הפחתת הגרנדיוזיות יכולה לאפשר העצמה של ביטוי עצמי, כשמוותרים על הפרסונה של מוצלחוּת מרשימה, שהיא תמיד רק חלק מהאדם ולכן במידת מה מזויפת. ויתור זה משחרר לפעמים את האומץ לביטוי אותנטי, כשכבר לא כל כך חשוב מה יגידו אחרים עלי ואם יאשרו אותי דרך איכות העשייה והיצירה שלי. האנליטיקן היונגיאני גוגנביל-קרייג אומר (בתכנית טלוויזיה על יונג) שהזיקנה מאפשרת לך שלא יהיה אכפת לך מה אומרים עליך, וכך נוצר הארכיטיפ של הזקן כשוטה חכם.
החצי השני של החיים הוא שלב בו החשיבה המאגית של הילדות, החשיבה ההרואית של גיל ההתבגרות ותחושת הפלאיות המלווה את תחילת ההורות, כבר אינן מתאימות למשימות החיים. אדם אמור להבין שעליו לשנות עמדה, לוותר על המאגיה הגרנדיוזית, לוותר על אכזבה, מרירות, כעס ותחושת כשל, ולהבין, ברוח התפיסה הבודהיסטית, שמקור התסכול הוא הציפיות. אולי הציפיות היו ילדותיות מדי, שהדברים יתרחשו מעצמם בלי מאמץ, ואולי ההיפך, היו ציפיות יתר שגרמו מאמץ יתר, שמחמיץ את חוויית החיים החושיים כשלעצמם, את חוויית החיים.
ביישום לתחום הטיפולי בנוסח ויניקוט, שלימד אותנו להסתפק בלהיות 'אם טובה דיה' ולא האם הגדולה הנהדרת תמיד, בגיל הזה אנחנו אמורים ללמוד להיות אדם טוב דיו ומטפל טוב דיו, ובמקביל, התבגרותו של המטופל מאפשרת לו לקבל את המטפל האופטימלי כטוב דיו.
המשורר רוברט בליי כותב: "מה מוזר לחשוב על ויתור על כל השאיפות! / לפתע אני רואה בעינים כה צלולות / את פְתות השלג הלבן / שעתה זה נשר על רעמת הסוס" (בליי, 2008, עמ' 61). הוויתור על השאיפות מאפשר לו להיות ברגע העכשיו שהוא עצם החיים, ואז לראות בפתות השלג עולם ומלואו.
ויתור זה מאפשר ליהנות מרגע העשייה עצמה, מרגע החוויה, בנוסח שירי ההייקו והזֵן. ליהנות מהתהליך עצמו. וזה הרי, בסופו של דבר, היעד של האינדיבידואציה. זכורה לי שיחה עם פסיכולוג בן שבעים וחמש שדיבר על הטבות הזיקנה. הוא אמר: אני מגלה את העונג של לעצור בדרך, להביט בפרח ולהריח אותו. אני כבר לא מרגיש מחויב לרשום כל בוקר את חלומותיי.
המשורר מרדכי גלדמן כותב: "אבל כשאתה סמוך לשער היציאה / אתה מבין שכעת העיקר / היא ההוויה / ושתמיד בעצם הייתה העיקר / גם אם שכחת" (גלדמן, 2018). גארסיה מארקס, בספרו 'מאה שנים של בדידות', כותב על הקולונל אאורליאנו: "רגעי האושר היחידים בחייו, למן אותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח, היו השעות שבילה בסדנת הצורפים בהרכבת דגיגי-זהב. היה לו ליזום שלושים ושתים מלחמות, להפר את כל החוזים עם המוות, להתפלש כחזיר בערימת הדומן של התהילה, בשביל לגלות, באיחור של ארבעים שנה, את הזכויות הנעלות של הפשטות". (מארקס, 1972, עמ' 165).
אני זוכרת את אמי המנוחה, שהייתה פעלתנית ותוססת, כשלעת זקנתה נאלצה להיות רתוקה לבית בשל מחלה. היא אמרה לי: "כשאני יושבת ליד השולחן הזה, אני רואה בבוקר קרן אור שנופלת על המפה. אילולא חליתי לא הייתי יושבת כאן ולא הייתי רואה את קרן האור". הפרופורציות של החיים משתנות. חייבים ללמוד להפריד את התפל מהעיקר.
בהודו קיימת בקבוצות מסוימות מגמה, שהאדם המבוגר שכבר מילא את משימותיו לחיים – הקים משפחה, גידל את ילדיו והגשים את הקריירה שלו – עוזב את ביתו ומשפחתו, עוזב את כל רכושו, ויוצא לנדוד לבדו, כקבצן קדוש, 'סאדהו'. דבר אינו שלו עוד.
כך כותבת המשוררת מרגרט אטווד על המעבר מההכרה של האדם שהכל שלו, אל ההכרה ששום דבר אינו שלו:
"הרגע בו, אחרי הרבה שנים / של עבודה קשה ומסע ארוך / אתה עומד במרכז החדר שלך / בית, דונם, קילומטר מרובע, אי, מדינה, / בדעה ברורה איך הגעת לכאן, / ואומר, כל זה שלי // באותו הרגע העצים משחררים / את זרועותיהם הרכות סביבך [...] לא, הם לוחשים, שום דבר לא שלך. / היית רק אורח, פעם אחר פעם / מטפס על הגבעה, מניף את הדגל, מצהיר. / מעולם לא היינו שייכים לך. / מעולם לא מצאת אותנו. / זה היה תמיד בדיוק להפך." (אטווד, 1998, עמ' 80) [ההדגשות במקור]
כשאמי עברה לבית אבות, ונאלצה לוותר על רוב הריהוט והחפצים שלה כדי להתארגן בחדר וחצי של בית האבות, כתבתי לה:
"אֵינֵךְ מְאַבֶּדֶת דָּבָר. אֲבֵדוֹתַיִךְ / מְאִטּוֹת אֶת קֶצֶב הַהֲלִיכָה. / נֶאֱגָרוֹת כְּדֵי לִשְׁמֹר וּלְהִשָּׁמֵר. / כָּל שֶׁאָבַד נִלְכַּד בַּגּוּף הַמִּסְתַּרְבֵּל עִם הַשָּׁנִים, / נִשְׁעָן עַל מַקְּלוֹ. מְגַשֵּׁשׁ לְחַפֵּשׂ. קְצַר רֹאִי. // כָּל חֲפָצַיִךְ; כָּל הַפְּרָטִים שֶׁחַיַּיִךְ / טָבְעוּ בָּהֶם – בְּגָדִים, רָהִיטִים, מִכְתָּבִים, / תְּמוּנוֹת, סְפָרִים, נַעֲלַיִם, מַעֲטָפוֹת / – מֵהֶם אַתְּ נִפְרֶדֶת וּמַרְפָּה / כְּדֵי לָלֶכֶת אֶל זֶה הַקּוֹרֵא לָךְ – / מִתְכַּנְּסִים לִקְרָאתֵךְ // הָנִיחִי לְזֶה שֶׁאִבַּדְתְּ / כְּדֵי לְאַבֵּד / כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הָעִקָּר./ לֹא לְאַבֵּד דָּבָר" (נצר, 2006, עמ' 117).
היכולת להרפות ולוותר כרוכה בהכרה שכל מה שיש לנו הוא מתנה שקיבלנו לזמן קצוב, אחריו נחזיר אותה לנותן המתנות – אלוהים, או הלא-מודע הקולקטיבי – כדי שיעניק אותן לנשמה אחרת בדור הבא.
במסע החיפוש נוסח הזֵן, ב'עשר התמונות של הפר' (רז ודאור, 1996), לאחר שהאיש חיפש ומצא את הפר ואילף אותו, הוא מביא את הפר הביתה, ואז הפר נעלם. אין לו עוד חפץ בפר עצמו, בהישג הקונקרטי, כי את הדרך הגשים בחיפוש אחריו ובמאמץ ללכוד אותו. הגיבור מגיע אל השלב בו עליו לוותר-לשחרר עצמו מהדחף ההישגי, החמדני והרכושני המשתלט של האגו, ומניכוס הצלחותיו לגאוות האגו, ועליו להכיר שכל מה שקיבל הוא מתנה זמנית שעליו להשיב. לא רק את רכושו, אלא גם את כוחות הנפש והגוף על האדם להשיב. כי בסופו של דבר, האדם ערום בא לעולם וערום ישוב. יונג מספר שחלם שהוא חופר בגן שלו ומגיע למעיין שופע מים, ואז עליו לחפור בור עמוק אחר, לתוכו נאגרו המים, כדי שישובו מחדש לעמקי האדמה.
שינוי עמדות והמידה הנכונה
הנעורים הם שלב גאוות היתר, ההיבריס, שהוא שלב ארכיטיפלי של רוממות האגו, של אמונה שהננו יותר ממה שהננו ושהפנטזיה הכל יכולה היא ללא גבולות – פנטזיה שלעתים גם מסייעת לנו להגיע אל המקסימום האפשרי. אחרי שלב ההיבריס מגיע שלב הבגרות של קבלת גבולות הכוח – קבלת חוקי נמסיס, אלת המידה הנכונה, וקבלת מגבלותינו. חוק המידה הנכונה הוא עצתו של דדלוס, האב הבוגר, לבנו איקרוס, שרצה להמריא אל השמש – לא לעוף גבוה מדי ולא נמוך מדי. אשה בת שבעים שעמדה לצאת למסע של טיפוס הרים חלמה שהיא מתבקשת לעלות על במה ולרקוד. בחלומה היא אומרת שאינה יכולה לרקוד, כי לפתע היא רואה שרגל אחת שלה דקה מדי. החלום היה חלום אזהרה לחולמת לקבל את מגבלות כוחה, את המגבלות הגופניות של גילה. הנפש יודעת את מגבלות הגוף, שהתודעה עשויה להתעלם מהן. האשה לא הקשיבה לחלום. היא יצאה למסע בהרים ושברה את רגלה. היא לא שמעה לאזהרה כי לא הבינה אותה. יתכן שהצורך לעלות על הבמה ולהראות לאחרים למה היא מסוגלת בגילה, הוא שמשך אותה למסע כזה בהרים.
קבלת המידה הנכונה שייכת בעיקר לחלק השני והשלישי של החיים, והיא הכרחית כשהכוח הגופני נחלש ויש לוותר על הישגי הגוף. קבלת המידה הנכונה בתחום הגוף חופפת את הוויתור על גדלות האגו. החצי הראשון של החיים מאופיין בהעצמת האגו, ואילו החצי השני מאופיין בהעצמת העצמי, השואב מחדש את חיוניותו ממקורותיו בלא-מודע. הגשמת העצמי מחייבת הכרה בקטנות האגו מול העצמי, קטנות החלק נוכח השלם, הכרה שהאגו הוא המשרת של העצמי ומוציא לפועל שלו. לכן, הגשמת העצמי לא תתרחש ללא ויתור והקרבה של גדלות האגו, שמבקש לעצמו הישגיות אינסופית ואת גביע המנצחים. בחצי השני של החיים האגו יפנה עצמו לחיפוש אחר גביע הנשמה, שהוא הכרה בנצח הנשמה, שהיא תמיד גדולה מהאגו.
הכוונה בכך, היא לוותר על המרכוז הקיומי סביב האגו, שעסוק בנראותו לכל, למען מרכוז הקשבה אל העצמי סביב גרעינו הסמוי. אין הכוונה לוויתור שהוא התפוגגות האגו והיעלמותו. להיפך: רק אגו שהוא מלוכד מספיק, חזק וגמיש יכול לפתח עמדת ויתור והקשבה לזולת-עולם כדי לפעול בשירות העצמי. גזע עץ חזק יכול לאפשר לשורשים להעמיק ולענפים להתרחב כלפי מעלה אל הממד הרוחני.
לכן אמרו חכמינו, שללמוד קבלה מותר לאדם רק אחרי שמילא כרסו בש"ס ופוסקים, ונישא ועבר את גיל הארבעים – אלה משימות החצי הראשון של החיים. כל אלה מעידים שהגזע התחזק דיו כדי להתרחב ולהעמיק בתורות הנסתר והמיסטיקה בחצי השני של החיים.
קבלת קטנות האגו נוכח הכוחות הגדולים מאתנו, היא קבלת קטנות האגו נוכח מלכות העצמי, או מלכות האל. משמעה מעבר אל "הצנע לכת". ניסוח מתאים של עניין זה מובא בתיאור עמדתו של ויניקוט בחצי השני של חייו:
הקריאה בכתבי ויניקוט מפגישה את המטפל הנמצא במחצית השניה לחייו עם גישה טיפולית הקרובה לתהליכים ההתפתחותיים שלו עצמו כמטפל. זוהי גישה המזמינה את המטפל, ומאפשרת לו לצמצם את נוכחותו, לשקוט, להמתין, לשאוף לשַמש רקע יותר מאשר דמות. בקו פרשת המים בין המחצית הראשונה למחצית השניה של החיים, ויניקוט מזמין אותנו לעשות תפנית משמעותית לא רק כמטפלים, אלא גם כבני אדם, ולשאת את עינינו להתפתחות ולצמיחה לא דרך יכולתנו להיות גדולים יותר, אלא דווקא דרך יכולתנו להיות קטנים יותר; שכן האדם מתפתח וצומח אל מול אופק שבו נוכח המוות. לגבי ויניקוט, צמיחה בכיוון של הצטמצמות וענווה היא המאפשרת קבלה של סיום החיים ומעבר טבעי של האדם מן החיים אל המוות. (אראל, 2009, עמ' 20)
והנה חלמתי בעת כתיבת המאמר שתלמידה שואלת אותי: "למה יש מוות?", אני נבוכה מאוד, ואז אני עונה לה בחלומי: "כדי שנדע את קטנותנו".
בגיל הזה, אדם מבין שעליו לוותר על משאלות האלמוות ולשמר את הגעגוע אל ביטוי הגרעין האמיתי, לשמר את הגעגוע עצמו. הסופר קוטזי כותב על גיבור אחד מספריו, איש באמצע שנות השישים שלו: "תקוותיו ראוי להן שתהיינה מתונות יותר: שאי-שם מתוך בליל הקולות יצוץ לו, כמו ציפור, צליל אמיתי אחד ויחיד של געגועי אלמוות" (קוטזי, 2000, עמ' 258).
יונג כותב: "בהיות אדם ניצב מול המוות, ובערוב ימי חיים ארוכים ומלאים, נפתחת הראות תכופות למרחקים שלא ישוערו. חייו של אדם כזה אינם מתמקדים עוד בענייני חולין ובטיפוח יחסים אישיים אלא הוא נושא את עיניו למרחקים גדולים בזמן ולתנועה של הרעיונות" (יונג, 2005[1952], עמ' 117).
אליוט ז'אק, פסיכואנליטיקאי שטבע את המושג 'משבר אמצע החיים' בשנות השישים של המאה הקודמת, טוען שהמשבר כרוך בתודעת המוות ותקופה זו יכולה להוליך לצלילות מבט וחדות ראייה ביחס לעצמי, שבעזרתן מזקק הפרט את החומרים הבסיסיים החיוניים בחייו. הבחירה לחיות את החיים בצמידות ליסודות הבסיסיים של חייו מהווה ביטוי לאותנטיות הפרט. לעומתו, ארנסט בקר מציג את העמדה כי בבסיס החוויה האנושית ניצב הפחד מהמוות, וכי ההתכחשות לפחד זה היא צורך בסיסי שחיוני לתפקוד. ההתכחשות למוות, לא רק שניצבת בבסיס פעולות אינדיבידואליות רבות, אלא היא ה-raison d'être (יעד, מטרה, התחייבות) של התרבות. חשיבותה הגדולה של התרבות, שהיא מאפשרת אלמוות סמלי עבור השותפים בה. הפסיכולוג קרלו שטרנגר מציע ששתי העמדות מאפשרות יחד עמדה נכונה; שפיכחון וצלילות שנובעים מתודעת המוות שנמצאים בדיאלוג עם הרצון לאלמוות, מאפשרים יחדיו חופש ושינוי (שטרנגר, 2009).
שינוי עמדה ביחס אל האשמה
יונג אומר שיש מצבים שאין להם פתרון אלא בעלייה למדרגה גבוהה יותר, שממנה הפרספקטיבה על הדברים משתנה. כך, קיומה של אשמה הוא תוצר בלתי נמנע של מודעות לצל ושל המודעות בכלל, ואין לה פתרון אלא על ידי עלייה למדרגת מבט רחבה יותר. השלב של החצי השני של החיים מחייב ויתור על האשמה הנוירוטית המערבית שקיימת מאז ומעולם, כשהאדם הוא 'האדם האשם'. הנצרות תרמה לכך את אשמת האיד, הפסיכולוגיה של פרויד הוסיפה על כך את אשמת המאוויים האדיפליים והפסיכולוגיה של יונג הוסיפה את אשמת הצל. ויתור על האשמה הוא לא פשוט, כי יש לנו רווח של היות נעלים-מוסריים משום שאנחנו אשמים. שינוי המבט הוא מעבר מאשמה טורדנית אל קבלת האשמה הבלתי נמנעת שנובעת מקיומו של הצל, מעבר אל אחריות ואל קבלת גבולות האחריות שלנו לכוחות הציליים הלא-מודעים שפועלים בנו.
הבעיה היא, שיש בעמדה הפסיכולוגית נטייה מוגזמת לראות את האדם כמסוגל להיות אחראי לכל התנהלות חייו, ומאחריות זו שוב נגזרת אשמה, או האשמה עצמית מיותרת, על הסבל שפוקד אותו. כך, הנטייה הפסיכולוגית-הוליסטית להכללה מוגזמת של הקשר בין גוף ונפש, בראיית כל מחלותיו של האדם כנובעות מהתנהלות רגשית שגויה, הופכת את האדם הסובל לאשם על לא עוול בכפו, וכך נוצר סבל נוסף. יש בכך תביעת היבריס של האדם מעצמו וזולתו להיות נטול משגים ושולט על הלא-מודע שלו, ואי הבנה של הכשל האנושי הבלתי נמנע ושל המגבלות האנושיות. מי שמבין זאת יכול לסלוח לעצמו. האנליטיקן היונגיאני אדינגר אומר, שזו כמעט טעות אוניברסלית של האגו לקחת אחריות אישית טוטלית על הסבל והכישלונות שלו (Edinger, 1972, p. 153). התוצאה של אחריות יתר היא דחייה עצמית ואשמה על החולשה והסבל. זה מה שקורה בדיכאון. החסידות, רואה באחריות יתר, מוסריות יתר והאשמה עצמית יתירה ביטוי ליצר הרע. כפי שאומר הבעל שם טוב: "ואל ירבה בדקדוקים יתירים בכל דבר שעושה, שזה כוונת היצר הרע לעשות לאדם מורא שמא אינו יוצא בדבר זה, כדי להביא אותו לעצבות" (צוואת הריב"ש).
תובנה זו חשובה במיוחד בחצי השני של החיים, תקופה שבה יש נטייה לחשבון הנפש ובו בזמן יותר מוּעדים למחלות. הכרתי מטופלת חולת סרטן שהייתה אצל מטפלת שאמרה לה בפגישה הראשונה: איך עשית את זה לעצמך? היה לה אינסטינקט בריא לברוח מהמטפלת הזו.
המשורר הקטלוני ז'ואן מרגריט כותב על הגיל המתקדם: "פן מספק אחר של תקופה זו: לרשותך מבט פנורמי על חייך שלך, המאפשר להסביר את ההחלטות שאימצת בכל רגע ורגע, כלומר, להשתחרר מהכישלונות עצמם" (מרגריט, 2008, עמ' 136). למעשה זה התהליך שאדיפוס עובר. במחזה 'אדיפוס המלך', אדיפוס עובר תהליך שינוי מהיותו אדם ארוגנטי, בעל היבריס, שבטוח ביכולתו ובחכמתו לנצח את מפלצות ההורים, אל הכרה באשמתו. ואילו במחזה השני, 'אדיפוס מקולון', לקראת זקנתו, הוא עובר אל קבלת חוסר אשמתו וסליחה לעצמו, שהרי איך אדם יכול להיות אחראי על הלא-מודע שלו. אז עוד לא המציאו את הפסיכואנליזה, שתגלה לאדם שהוא רוצה לרצוח את אביו ולשכב עם אמו.
בכל המישורים יש צורך לוותר על ההיבריס, ובמיוחד במחצית השנייה של החיים – ההיבריס של אשמת יתר, של מאוויי יתר, של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את כל אלה"; וכן היבריס של כישרונות, אינטלקט, טכנולוגיה ושליטה, והיבריס פסיכולוגי של כוח המודעות והטיפול, שהוא היבריס של שליטה על הלא-מודע שמפעיל אותנו. זה ההיבריס של האגו. היבריס של "אם אין אני לי מי לי".
זה ההיבריס של אדיפוס, שחשב שהתשובה לחידת הספינקס הקיומי היא האדם. וכשהאדם הרג את אלוהיו, כפי שניטשה אמר, האדם הציב את עצמו לאל במקום אלוהים. זו עמדת היבריס.
כשמוותרים על ההיבריס האנושי מבינים ש"כשאני לעצמי מה אני" וביתר שאת מבינים: "ואם לא עכשיו אימתי?".
האמן בחצי השני של החיים
החצי השני של החיים הוא הגיל שבו מיכלאנג'לו יצר בקפלה הסיסטינית את בריאת האדם, שבה מצויר המרווח בין יד האל, השולח אל האדם את ידו, לבין יד האדם, המחפשת את האל. הרווח הזה, שלעולם יישאר, הוא הרווח מתוכו נולדת הכמיהה אל הנשגב והאלוהי, אל האחר הגדול, וממנו נולדת היצירה האנושית כולה. בחצי השני של החיים, יד האדם מחפשת ביתר שאת את ההיבט הרוחני של יד האל ומסוגלת להיענות לה.
לא פעם היצירה המאוחרת היא המשמעותית ביותר בחיי האמן. הצייר היפני הוקוסאי אמר:
מגיל שש הייתה לי מאניה לצייר את צורת הדברים. אבל לכל מה שציירתי לפני גיל שבעים אין באמת חשיבות. בגיל שבעים ושלוש הגעתי איכשהו להבין סוף סוף את המהות האמיתית של צפורים, חיות, חרקים, דגים – את הטבע הוויטאלי של העשבים והעצים. לכן, בגיל שמונים אתקדם בהדרגה, ובגיל תשעים אחדור עוד יותר אל עומק המשמעות של הדברים, בגיל מאה אהיה באמת נפלא, ובגיל מאה ועשר כל נקודה, כל קו, יכיל בוודאי חיים משלו. (Lane, 1962, p. 260 – תרגום שלי, ר"נ)
המשורר רוג'ר קייס כותב בהשראת הוקוסאי: "הוקוסאי אומר הבט קדימה לקראת ההזדקנות. / הוא אומר המשך להשתנות / אתה רק נהיה יותר מי שאתה באמת" (2018 Keyes,).
ביצירה המאוחרת יש מגמה לשוב אל מראות תשתית של הילדות כמקור לחוויית בראשית ולחיים משמעותיים בהווה. לכן נוכל למצוא בגיל זה כתיבה אוטוביוגרפית (מהספרות העברית אזכיר את ס' יזהר, עמוס עוז, חיים באר, נורית זרחי, אורי ברנשטיין, גרשון שקד ועוד). אותה מגמה קיימת בקולנוע. כך הסרט 'חלומות' של קורוסאווה, שמורכב משמונה חלומות לאורך כל חייו (נצר, 2016א). הביוגרפיה האישית היא למעשה תיאור של ההתפתחות הרוחנית, ביחד עם המְרָאָה אל מה שמעבר למציאות, מחשבות מטפיזיות וראייה קוסמית של המציאות. היצירה המאוחרת מאופיינת בכניסה לעולם הפנימי או הרוחני, ויתור על מגמות אפנתיות בסגנון ובטכניקה, חופש מצרכי אגו ופרסונה של פרסום וכבוד, שיבה אל הפשוט והטבעי, ושכלול הטון הנכון. אז יש חירות פנימית ליצור בשלל ואריאציות.
הסופרת מירי ורון, שעוסקת במאפייני היצירה בגיל מאוחר, כותבת על הסרט 'עדיין לא', אחד הסרטים המאוחרים של קורוסאווה: "אחד המאפיינים של היצירה המאוחרת היא החזרה המעגלית אל הילדות כמו מעיין של התחדשות. החזרה אל דברים ראשונים פשוטים, היא על פי קוראסאוה הדרך להזדקן מתוך תחושת כח ומשמעות" (ורון, 2000, עמ' 140). דבריה אלה משתלבים עם מה שראינו לעיל בסרט 'כאוס'. הפורטרט של האמן כאיש זקן הוא זה של 'האלון המושלם' כדברי גיתה, ובשפת תהלים הוא "כעץ שתול על פלגי מים".
על תהליכי נפש האמן לקראת סיום חייו אומרת הסופרת עמליה כהנא כרמון, בדברים לרגל קבלת פרס ברנר:
במחזור־החיים היצירתי של כל אמן, אם אכן חלה בו התפתחות, התפישה הלירית את העולם תמיד הולכת ומפנה את מקומה לראייה אחרת את העולם ואת החיים. כשהכיוון הוא יתר אינטגרציה, יתר התערות. רק לקראת סוף התהליך, תהיה שבירה של כל זה, ומעבר אל מישור אחר לגמרי; מה שפעם ניסיתי לכנותו בשם ההבקעה האופיינית לעבר היאוש המפויס לגבי המצב האנושי. אז חוזרת הפיוטיות הטהורה, הלירית. אבל כשהיא אחרת. נשגבה וטרגית. (כהנא-כרמון, 1985, עמ' 15)
אפיונים אלה אינם שייכים רק ליוצרים. מה שמאפיין את היוצרים בגיל המבוגר מבטא את התהליך שעוברים אנשים שמתבגרים נכונה. ברור שלא כל יוצר ולא כל אדם מצליחים לעבור תהליך מרכוז כזה, שבו מובחן העיקר מהטפל, כשהעצמי מוותר על הדגשי האגו והאמת הפנימית חשובה מכל. אבל אלו שצלחו את המהמורה האחרונה יכולים להיות לנו למורי דרך.
ארכיטיפ המוות והתחייה – מיתוסים וטקסי מעבר
התהליך המעברי בין שני חצאי החיים מלווה לעתים קרובות בזעזוע או משבר, והטרנספורמציה המשברית היא של מות המהות הישנה לקראת לידת מהות חדשה. זהו תהליך שבו הדגש עובר ממוות סמלי של ערכי האגו אל לידה מחדש אל חיים שמונחְים על ידי ערכי העצמי. סמל המוות והלידה מחדש מתואר במיתוסים רבים, כמו למשל במיתוס על עוף החול, שנשרף כל חמישים שנה וקם מאפרו.
ארכיטיפ המוות והתחייה מעצב טקסי מעבר וחניכה. אולם, כפי שלמתבגרים חסרים כיום טקסי מעבר של חניכה, כך גם למבוגרים בימינו חסרים טקסי חניכה לקראת החצי השני של החיים, ואף לקראת המוות. האם היו כאלה בעולם העתיק? טקס החניכה היחיד שידוע לי מהעולם העתיק הוא טקסי המיסטריות שרווחו במזרח התיכון והכינו לקבלת המוות. בטקסי המיסטריות של אלואזיס ביוון, אנשים בוגרים עברו חוויה מיסטית גדולה של התגלות, אשר מתוכה חוו את נצח הנשמה. כששבו מהטקסים האלה לא פחדו עוד מהמוות (נצר, 2016ב). אולם יש מיתוסים שלדעתי נוכל ללמוד מהם על המבט של העולם העתיק על המעבר אל החצי השני של החיים. מיתוסים אלה, המיתוס המצרי על אוזיריס ואיזיס והמיתוס היווני על פרספונה ודמטר, מלמדים על הכורח לעבור מהממד של חיי הטבע אל ההיבט הרוחני של החיים, כשההיחטפות אל המוות, משמשת כתהליך מעברי טרנספורמטיבי.
שני המיתוסים האלה מתארים מעבר דרך סבל המוות והתחייה. המיתוס המצרי הוא מיתוס גברי, המספר על אוזיריס, אל טבע של התבואה והנילוס, המתאים לחצי הראשון של החיים. תהליך הטרנספורמציה של אוזיריס הוא תהליך של סבל: גופו בותר ואמו-אשתו איזיס חיברה אותו מחדש, החייתה אותו ואף ילדה ממנו את הורוס, אל הנצח. חיים חדשים נולדים מתהליך כזה. בשלב הבא, אוזיריס שב לתחייה ונהיה אל המתים, שמחייב אנשים לעשות חשבון נפש עם מותם. שלב זה מקביל לחצי השני של החיים, שעיקרו חשבון הנפש בפני העצמי למען חיי הנצח של הנשמה. הזיווג של אוזיריס עם איזיס הוא כלולות הגברי והנשי בנפש, שמולידות חיים חדשים של העצמי.
המיתוס הנשי המקביל הוא המיתוס היווני של דמטר ופרספונה. פרספונה, בתה של דמטר, נחטפה על הדס מלך השאול. כך עברה משלב בו היא עלמה המחוברת לאמה אל שלב הנישואים, ובשלב הבא הוסכם שתעבור לסירוגין בין העולם התת-קרקעי של בעלה לבין עולם האדמה של אמה, וכך תביא פריון לאדמה. זה שלב בגרותה. השלב הבא היה חניכתה להיות מלכת המתים, בחסות הקטה אלת המתים. זה השלב המקביל לחצי השני של החיים, והוא מקביל לשלב שבו אוזיריס נהיה שליט המתים. הקשר אל עולם המתים, כפי שראינו למעלה, הוא הקשר אל הלא-מודע. גם דמטר אמה עוברת מהלך דומה: מאם ביולוגית לבתה, בחצי הראשון של חייה, היא הופכת בהמשך, כלומר בחצי השני של חייה, לאם רוחנית לאנושות, כאשר היא מלמדת אותם את סודות התבואה ואת סודות טקסי אלואזיס.
דמטר היא גם דוגמא לאשה שחייבת לוותר על האמהות המלאה כשילדיה עוזבים את הבית, והיא מוצאת לעצמה תפקיד של הענקת פריון רוחני (נצר, 2019, עמ' 75). האנליטיקאית היונגיאנית שינודה-בולן מפתחת את המונח Crone, שמשמעו אשה זקנה, למונח ארכיטיפי שמשמעו האשה המבוגרת, הבשלה, המנוסה בחכמת חיים. השלב שעד לפני עשרים שנה נחשב לשלב המנופאוזה, שֶכּוּנה בעברית בשם המצמרר שלב הבּלוּת, מתגלה בימינו כשלב פורה חדש של היות Crone. זהו שלב שמאפשר לנשים רבות שהתפנו מגידול הילדים לפנות לרוחניות ואינטגרציה, והוא מאופיין בעצמאות רגשית ויצירתית, איזון פנימי והגשמת העצמיות המלאה (Shinoda Bolen, 2001).
חמלה, התפייסות והכרת תודה
הפסיכואנליטיקן היינץ קוהוט מדבר על מהלך ההתפתחות של העצמי האנושי. בשלבים המתקדמים של חיי האדם מתרחש מהלך התפתחות טרנסצנדנטלי של העצמי, המוליך את האדם מהעצמי המגובש (שמשיק לאגו במובן היונגיאני) לעצמיות קוסמית, שהיא מצב צבירה של קיום על-אישי, באזוריה הקוסמיים של הרוח האנושית. בתהליך זה יעברו הצורות הנרציסטיות טרנספורמציות, ובלשונו של קוהוט, 'התמרות', למופעים חדשים: יצירתיות, אמפתיה, קבלת היות החיים בני חלוף, הומור וחכמה. נראה לי שהתמרות אלה מתאימות לארכיטיפ הזקן/זקנה החכמים. ניסוחיו של קוהוט משתלבים עם דברי יונג על מהלך האינדיבידואציה של הגשמת העצמי והממד הרוחני-רליגיוזי (קולקה, 2004, עמ' 228). הביטוי 'עצמיות קוסמית' הוא הניסוח של קולקה למונח של קוהוט 'נרקיסיות קוסמית'.
מדוע קוהוט מתייחס גם להומור? חוקרת הפילוסופיה לידיה אמיר טוענת שההומור, בהיותו סוג של קומיות המאחדת-מכילה את הקומי ואת הטראגי, מאפשר להכיל את המציאות האנושית, שכוללת מצבי אי-הלימה על כל גווניה: ההומור מאפשר שלא לפתור את מה שאין לפתור. הוא פתרון שמאפשר את עצמו. הוא פתרון שמתגלה כנבון ומעשיר, אינטלקטואלית ומוסרית. הוא כרוך בסובלנות וחמלה לזולת, ומאפשר לנו לקבל את עצמנו באופן מלא. בשל כך, ניתן לראות בו גאולה מן הגאולות, ואפילו את "גאולת הכותרת" של הגאולות שהאדם מבקש (אמיר, 2011). התיאור את ההומור כמאחד ניגודים וכבעל יכולת גואלת לאפשר לאדם לחיות עם מצבי אי-הלימה ללא פתרון, הוא למעשה תיאור של איכויות של העצמי. לכן היכולת לפתח הומור דווקא בחצי השני של החיים, קשורה לפיתוח איכות העצמי בגיל זה.
ברוח דבריה של חוקרת הספרות תאודורה קרוק על גיבור הטרגדיה, אומר כאן שההתמודדות עם מכשולי החיים במחציתם השנייה אמורה להוליך אל התפייסות (קרוק, 1986). המודעות העצמית וההתפייסות עם הגורל, שמאפיינים את הגיבור הטרגי, הם מה שאנחנו אמורים לשוב איתם ממסע החיים. שכן, חיי כל אדם נושאים בחובם יסודות טרגיים, ולכן נכונים דבריה של קרוק למסע החיים באשר הוא. ההתפייסות היא גבורת קבלת המגבלות האנושיות של הגיבור במסע חייו. ההתפייסות היא קבלה בחמלה את פגמינו ונכויותינו, ומעבר ממידת הדין למידת החסד. וכך אומרת סוניה, בסוף המחזה 'הדוד וניה' של צ'כוב: "אנו ננוח [...] אנו נראה איך כל הרע שעלי אדמות, כל היסורים שהתיסרנו, יטבעו בשפע הרחמים העתידים למלא את כל העולם" (צ'כוב, 1969, עמ' 148).
אלתרמן כותב: "כי איך יכּון הגדי ויתקדש למות / אם אין חייו שלו נושקים לו על המצח" (אלתרמן, 1959, עמ' 128). זו עמדה של התפייסות וחיבור מחדש. סגירת מעגלים כמסע התפייסות של שיבה מתקנת אל העבר, מתוארת בסרט 'סיפור פשוט' (1999). בסרט, מתואר מסע של איש זקן רכוב על מכסחת דשא אל אחיו בצד השני של אמריקה כדי להתפייס איתו. התפייסות האחים בבגרותם מתרחשת גם אצל יעקב ועשו, ואצל יוסף ואחיו.
מוטיב אחר שנובע מתובנת הזמן המתקצר, הוא ההבנה שעלינו להודות על היש, על כל רגע שקיבלנו לטובה, ולהכיר תודה. כל יום נברא מחדש, כימיה הראשונים של הבריאה, שעליהם אמר אלוהים: "כי טוב". המשורר ו"ב ייטס כותב: "להעריך את הגורל: לסלוח לעצמי על הגורל! / בהיותי במצב זה כשאני מגרש מתוכי חרטה / מה רבה המתיקות הזורמת לתוך החזה / עלינו לצחוק ועלינו לשיר, / בורכנו בכל, / כל דבר שאנו מביטים עליו הוא מבורך" (בליי, 2002, עמ' 261).
המשורר טוביה ריבנר כותב, בשנות השמונים לחייו, את אחד השירים היפים ביותר שכתב:
ואני יושב ומקשיב לשקון מהפרטיטה השניה של בך / ושער אחר שער נפתח ואין שומר נורא מקודמו בפתח / ולאט אני משיל ממני את יצרי הרע ואת אכזריותי האנושית / ותופסת את מקומם מעין חמלה, חמלה על כל הקיים / ורציתי לומר: גם על הלא קיים, כי הרי כולנו נידונים. (ריבנר, 2013, עמ' 74)
בשיר הזה, המוסיקה מפוגגת את ההגנות והמעצורים של התודעה הרציונלית שמנהלת את חיינו עד זקנה. אז המשורר נפתח עוד ועוד לתהליכי שינוי, והוא לא כמו האיש של קפקא בסיפור 'שער החוק' – הוא אינו נעצר אלא עובר בשער שנפתח לפניו, כמי שנענתה תפילתו – "פתח לנו שער בעת נעילת שער". כמו בתפילת יום הכפורים, השער הנפתח הוא שער החמלה של האל לכל באי עולם. זו פתיחת שער לתהליכי שינוי שאפשריים וחיוניים גם בסוף הדרך. כך גם כאן, המשורר נפתח לוותר על עמדות שליליות ולהיפתח לחמלה; ואז הוא מסיים: "תודה שכך ותודה שעוד הייתי מסוגל לומר כל זאת. / אין ברצוני להיפרד. ברוכים הבאים אחרי" (שם).
מימוש ביחסי אנוש
משמעות החיים כמימוש העצמי אינה מתממשת רק בציר האנכי, בינינו לבין עצמנו, בין האגו לעצמי ולטרנסצנדנטי, אלא גם בציר האופקי: בינינו לבין הזולת, החברה והקהילה; מימוש, שייכות, קשר והדדיות, חברות ואהבה ביחסי-אנוש. בכל גיל אדם זקוק לאחֵר-משמעותי בחייו, ולאחֵר שהוא יהיה משמעותי עבורו.
המיסטיקנית מהמאה ה-16, תרסה מאווילה, כתבה תפילה לעת זקנתה, בה היא מבקשת להקטין את הדגש על צרכי אגו לטובת העצמי, ולהיות חיובי, עם קבלת הקשיים ויכולת להתייחס לצרכי הזולת:
אֱלֹהִים, אַתָּה יוֹדֵעַ טוֹב מִמֶּנִי עַצְמִי שֶׁאֲנִי מִזְדַקֵן וְיוֹם אֶחָד אֶהְיֶה אָדָם זָקֵן. שְׁמוֹר אוֹתִי מִפְּנֵי הָהֶרְגֵּל הָהַרְסָנִי לוֹמַר מַשֶׁהוּ עַל כָּל נוֹשׂא וּבְכל הִזְדַּמְנּות. שַׁחְרֵר אוֹתִי מִפְּנֵי התאֲוה לְאַרְגֵּן אֶת עִנְיָניהֶם שֶׁל אֲחֵרִים. עֲשֵׂה אוֹתִי חוֹשֵׁב אַךְ לֹא מְדֻכְדָךְ. עוֹזֵר אַךְ לֹא שְׁתַלְּטָן. עִם מַאֲגר הַחָכְמָה הַגָּדוֹל שֶׁלּי, נִרְאֶה לִי טִפּשִׁי שֶׁלֹא לְהִשְׁתַּמשׁ בְּכֻלּוֹ, אַךְ אַתָּה הַיּוֹדֵעַ, אֱלּהִים, שֶׁאֲנִי זָקוּק לַחֲבֵרִים לִקְרַאת הַסּוֹף. שְׁמוֹר אֶת מַחְשַׁבְתִּי חָפְשִׁיָּה מִיֶּדַע מְיֻתָּר שֶׁל אֵין קֵץ פְּרָטִים, וְתֵן לִי כְּנָפַיִּם לְהַגִּיעַ לָעִקָּר. נְצוֹר אֶת לְשׁוֹנִי לְגַבֵּי יִסּוּרַי וּמַכְאוֹבַי, הֵם מִתְרַבִּים מְאֹד, וְהַחֵשֶׁק לְסַפֵּר עֲלֵיהֶם הוֹפֵךְ מָתוֹק יוֹתֵר וְיוֹתֵר כְּכָל שֶׁהַשָּׁנִים חוֹלְפוֹת. אֵינִי מֵעֵז לְבַקֵשׁ אֶת הַחֶסֶד לֵהָנוֹת מִסִּפּוּרֵי כְּאֵבֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים, אַך עֲזוֹר לִי לָשֵׂאת אוֹתָּם בְּסַבְלָנוּת. אֵינִי מֵעֵז לְבַקֵשׁ זִכָּרוֹן טוֹב יוֹתֵר, אַך אֲנִי מִתְפַּלֵל לְיֶתֶר עֲנָוָה וּלְפָחוֹת בִּטָחוֹן גַּאֲוְתָּנִי כַּאֲשֶׁר זִכְרֹונִי מִתְנַגֶּשׁ עִם זִכְרוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים. לַמֵּד אוֹתִי אֶת הַשִּעוּר הַמְּפֹאָר שֶׁלְעִתִּים אֲנִי עָשׂוּי לִטְעוֹת. שְׁמוֹר אוֹתִי חָבִיב בְּמִדָּה מִתְקַבֶּלֶת עַל הַדַּעַת. אֵינִי רוֹצֶה לִהְיוֹת קָדוֹשׁ, עִם כַּמָּה מֵהֵם כֹּה קָשֶׁה לִחְיוֹת, אַךְ אָדָם זָקֵן מַר נֶפֶשׁ הוּא אַחַת מִיְצִירוֹת הַפְּאֵר שֶׁל הַשָׂטָן. תֵּן לִי אֶת הַיְּכֹלֶת לִרְאוֹת דְבָרִים טוֹבִים בִּמְקוֹמוֹת בִּלְתִּי צְפוּיִים, וּלְגַּלוֹת כִּשָׁרוֹן בַּאֲנָשִׁים בִּלְתִּי צְפוּיִים. וְהַעֲנֵק לִי, אֱלֹהִים, אֶת הַחֶסֶד לִהְיוֹת מְסֻגָּל לוֹמַר לָהֶם זֹאת. (מצוטט בוויקיפדיה, ערך תרסה מאווילה)
בגיל המתקדם צפויה יותר ויותר בדידות חברתית, ודווקא אז חשוב שיתקיימו קשרי אנוש הדדיים. ב'עשר התמונות של הפר' (רז ודאור, 1996), שכבר הזכרנו, האיש שוויתר על הישגיות האגו המגולמת בפר מוצא עצמו נוכח עיגול ריק, שהוא האַין המיסטי, שבו הוא מבקש לדבוק כשיא ההארה. אולם לאחר מכן הוא מוותר גם עליו וחוזר אל השוק, להיות בין בני האדם.
מוטיב חשוב בתהליך המימוש העצמי שלא מצאתי בכתבים היונגיאניים הוא עזרה והענקה לזולת ואחריות חברתית, ואני מצרפת אותו לתהליך ההכרחי של הגיל השני והשלישי. מוטיב זה קיים הן בבודהיזם והן ביהדות, במצוות היסוד של סור מרע ועשה טוב, ובכל המצוות של עזרה לזולת. במאה העשרים מבוטא מחדש מוטיב זה אצל הפילוסוף עמנואל לוינס, שמדבר על המחויבות לאחר (לוי, 1997), ואצל המקובל הרב אשלג, שמדבר על מעבר משלב של רצון לקבל אל שלב של רצון להעניק (הוס, 2006).
דוגמא מעניינת למעבר הזה היא אשה, שאחרי גיל שבעים הנהיגה שבכל יום הולדת שלה היא נותנת מתנות למשפחתה ומקורביה במקום לקבל מהם. אספר גם על הוריי המנוחים, שאחרי פרישתם לגימלאות עסקו בהתנדבות בארגונים של עזרה לזולת.
המבקר אברהם בלבן כותב על ספרו האחרון של עמוס עוז, 'הבשורה על פי יהודה':
"הבשורה על־פי יהודה" היא שאין כל בשורה. עוז חזר לא פעם על האמירה שהוא אינו שומע קולות, משמע אלוהים אינו מדבר אליו. אבל הטון של הדברים והרטוריקה שלהם היו של אדם השומע, או מקווה לשמוע, קולות, אדם המאמין שיש בכוחו להביא בשורה. "הבשורה על־פי יהודה" הוא רומן מרגש, בין השאר, כי הוא רומן של יוצר המודה בתבוסה: איני שומע קולות לא מפני ששמיעתי נחלשה, אלא מפני שאין קולות, ואין טעם, ואין בשורה שתביא תקנה לחברה האנושית. מכשף השבט מתפרק ממחלצותיו וממסיכותיו ומודה לפני אנשיו כי הוא עני ממעש ומתשובות ממש כמוהם. "אל תאמין", אומר יהודה איש קריות פעמיים לקראת סוף הרומן, בפרק היחיד המסופר מנקודת תצפיתו. "אל תאמין", אומר עמוס עוז לקוראו. מה שנשאר הוא בין אדם לאדם ולא בין אדם למקום: הצורך לפתח קצת חמלה וקצת אמפתיה זה לזה, לעזור זה לזה במידת האפשר. זו בשורת עניים, אבל זו בשורה מרגשת כי היא מובעת בדרך עשירה ומקורית. (בלבן, 2014)
הסופרת סימון דה בובואר כתבה:
כדי שהזיקנה לא תהיה סיום מגוחך לקיומנו בכללותו, אין לכך אלא פתרון אחד ויחיד והוא להמשיך בפעילות למען מטרות הנותנות משמעות לחיינו. משמע התמסרות ליחידים, לעניין, לפעילות חברתית, לפוליטיקה, לרעיון, ליצירה. [...] יש ויש לשמור על תשוקות ומאווים החזקים דיים כדי לא להגיע לנסיגה של עצמיותנו. החיים הם בעלי ערך כאשר קיים קשר עם אחרים, אהבה, חברות, רוגז, התפייסות. [...] יש לחיות חיים של מעורבות אשר יתנו את האפשרות להמשיך בניחוחם של חיים אמיתיים ואפילו באשליות אבודות. (דה בובואר, 2009[1970])
קבלת הזקנה ותודעת המוות כמהלך אינדיבידואציה
המנהיג הרוחני אברהם יהושע השל כתב שפולחן הנעורים הוא עבודה זרה, ועַם נבחן על פי התייחסותו לזקן. הטרגדיה היא שרובנו לא מוכנים לזקנה: "ואולי אפשר להציע שפוטנציאל האדם לשינוי ולצמיחה רב יותר משאנו נכונים להודות, שגיל הזקנה אינו ראוי להתייחסות כתקופה של חוסר פעילות אלא כתקופה של הזדמנויות לצמיחה פנימית" (השל, 2011, עמ' 141).
הפילוסוף הרומאי קיקרו כותב: "הן כל גיל מעיק על מי שאינם מוצאים בתוך תוכם את הכוח לחיות טוב ובאושר. ברם לאותם המבקשים את הטובות כולן מתוך נבכי נפשם הם, אין שום דבר יכול להראות כרע, אם כורח הטבע מביאו. ועם דברים ממין זה נמנית במיוחד הזיקנה, אשר הכל חפצים להגיע אליה, וכשהיא באמתחתם, יגנוה" (קיקרו, 2014, עמ' 11).
האנליטיקאית היונגיאנית אניאלה יפה, שהייתה מזכירתו של יונג וגם כתבה על תורתו, אומרת שמחמיאים לזקן כשהוא נראה צעיר וזה מעליב ולא נכון, כי כזקן עליך להיות מה שאתה כזקן. אדם מוצא משמעות במה שעבר. בכל גיל אדם יכול לעשות מה שמתאים לאותו גיל. יונג אמר, שאם אתה לא מבין רמז שהחיים שלחו לך אזי החיים יכו בך. היא אומרת: "אני חשבתי שבגילי אוכל לעשות הכל ואז שברתי רגל. כמעט שמחתי. זו הייתה הקלה על שהרשו לי להיות זקנה. זו חוויה מופלאה" (בתכנית טלוויזיה על יונג, 2000). יפה מספרת שכשיונג הזדקן הוא בילה יותר ויותר במגדל שלו בבולינגן, לקרוא, לחשוב, לכתוב, ואולי יותר מזה, לשחק בעבודות מים, כשיצר נחלים שמוליכים מים אל האגם.
לאה גולדברג מתארת את עצי הזית כאילו היו זקנים חכמים שהגיעו אל השלווה ואל הפשטות: "עמדו בנסיון השרב / ובאו בסוד הסער – / [...] עמוד, מה גדושה השלווה / / זו אפוא השלווה הטובה! [...] איזו צמיחה ענווה! / התשמע? הם אומרים עכשיו / דברים נבונים ופשוטים" (גולדברג, 1973, עמ' 221).
הפילוסוף הרומאי קיקרו אומר: "מה חשוב הוא לנפש כי תתבודד ותחיה, כמו שאומרים, עם עצמה, לאחר שסיימה את שרותה, כביכול, לתאווה, לכבוד, למחלוקות, ליחסי איבה ולכל התשוקות!" קיקרו האמין כי הזקנה עשויה להיות כעין גולת הכותרת לחיים שלמים של עשייה רבת משמעות (קיקרו, 2014, עמ' 53).
המשורר ז'ואן מרגריט כותב לעת זקנתו על המרתו של הפחד מהזקנה ומהמוות בצלילות הדעת הנחוצה להבנתו של הפחד, והיא המאפשרת את היושרה ואת היות האדם מכבד את עצמו. הוא כותב על עצמו שהוא נהיה בן שיח של עצמו באמצעות שירתו, ופוגש את עצמו מבלי להיבהל מגורלו (מרגריט, 2010, עמ' 70-73).
הסופרת נינה ברברובה, בגיל ששים לערך, כותבת בספרה האוטוביוגרפי על השלב המתקדם של החיים ועל הסודות שהם חומר הבעירה של הנפש המתפתחת:
הבעירה הפנימית שלי נסתיימה לזמן מה, ובפעם הרביעית בחיי אני בוקעת מהביצה, עם היוולדות אחרונה זו עלי לחיות בציפיה לסודות... ואילו הסודות טמונים עדיין בספירה החתומה של התודעה. הם קשורים לא למשהו חיצוני, אלא למשהו שהוא חלק ממני ומהוויתי, וכך היה תמיד. הציפייה לסודות תהיה התכוננות לניסיון אחרון, הנעלם, שזכה להסכמתי זה מכבר, ואינו מפחיד אפילו משום כך שהוא בלתי נמנע. (ברברובה, 1993, עמ' 439)
פיוס עם כאב החיים והאחרית הקרֵבה, מבטא המשורר רוברט בליי:
זה בסדר אם אחוש אותו כאב עד למותי. / כאב שנמצאנו ראויים לו מכלכלנו יותר / מאשר השמחה על זכיתנו אמש בפיס. // ... זה בסדר אם נחזיר את כל מפתחותינו הלילה. / אם אנחנו כבר קרובים כל כך למוות, על שום מה נתלונן? / ... זה בסדר אם תצמיח את כנפיך בדרכך למטה. (בליי, 2008, עמ' 81)
הפילוסוף היווני קיקרו כותב: "אולם מן ההכרח שיהיה דבר מה סופי, וכמו פירות העצים ויבולי האדמה, אחר שישלים בעתו, יהיה כמש ומט לנפול. והחכם – עליו לשאת זאת בהשלמה" (קיקרו, 2014, עמ' 12).
מקורות
אטווד, מ' (1998). הלנה מטרויה רוקדת על הדלפק. תרגום איתן מילר. כרמל.
איבסן, ה' (1965). פרגינט. תרגום לאה גולדברג. דביר.
אייגן, מ' (2004). תחושת מוות נפשי. תרגום ברק מילנר. תולעת ספרים.
אליאדה, מ' (1000). המיתוס של השיבה הנצחית. תרגום יותם הראובני. כרמל.
אלתרמן, נ' (1959). כוכבים בחוץ. מחברות לספרות.
אמיר, ל' (2011). גאולה מן הגאולות. הומור מכוון. כתב עת מדעי לחקר ההומור. גליון 1. עמ' 47-57.
אראל, א' (2009). סוד קיסמו. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם-עובד.
בובר, מ' (1979). אור הגנוז. שוקן.
בלבן, א' (2014). הבשורה על פי יהודה. הארץ. 28.11.14.
בליי, ר' (2002). ג'ון החסון. תרגום תמי צור. נורד.
בליי, ר' (2008). אנשים כמונו. תרגום משה דור. קשב.
ברברובה, נ' (1993). ההדגשות הן שלי. דביר.
גארסיה מארקס, ג' (1972). מאה שנים של בדידות. עם עובד.
גוטמן, ד' (2007). האם אחרתי את הרכבת? – משמעות החיים במחצית השניה של החיים. מודן.
גולדברג, ל' (1973). עצי הזית. שירים ב'. ספרית פועלים.
גורי, ח' (2015). אף שרציתי עוד קצת עוד. הקבוץ המאוחד.
גלדמן, מ' (2018) קמתי עגמומי. עתון הארץ. תרבות וספרות. 23.9.18.
דאן, ג' (2019). אין אדם שהוא אי. תרגום שמעון זנדבנק. הקבוץ המאוחד.
דה בובואר, ס' ([1970] 2009). הזיקנה. תרגום בלהה ברגמן. אתר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המיגדר.
הוס, ב' (2006). 'קומוניזם אלטרואיסטי': הקבלה המודרניסטית של הרב אשלג. עיונים בתקומת ישראל. עמ' 109 – 130.הירשפלד, א' (2020). מבוא קצר לזיקנה. מתוך רשימות על חלוף. הארץ. 29.9.2020
הראל, א' (2009). סוד קסמו. שיחות. כג. חוב. 2. עמ' 122.
הרדינג, א' (1999) . האני ולא אני. תרגום דגנית דיצ'ק. מודן.
השל, א"י (2011). אלוהים מאמין באדם. דביר.
וייס, צ' (2009). המלבוש. מתוך: מות השכינה ביצירת עגנון. אוניברסיטת בר-אילן.
ורון, מ' (2000). בערוב היום. עיון ביצירות מאוחרות. אוניברסיטת בן-גוריון-אשל.
טולסטוי, ל' (2005). מותו של איוון איליץ'. תרגום אלכסנדר ז' רבינוביץ. דביר
יונג, ק"ג (1956). פסיכולוגיה אנליטית וחינוך. תרגום נטה בלך. דביר.
יונג, ק"ג (1973). הפסיכולוגיה של הלא-מודע. תרגום חיים איזק. דביר.
יונג , ק"ג ([1952] 2005). תשובה לאיוב. תרגום מרים קראוס וחיים מחלב. רסלינג.
כהנא-כרמון, ע' (1985). אשתו של ברנר רוכבת שוב. מאזניים ד.
כהנא, ב' (2010). שבירה ותיקון – מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית. ראובן מס.
לב ארי, ש' (2005). דן צלקה. הארץ. 16.06.05.
לוי, ז' (1997). האחר והאחריות - עיונים בפילוסופיה של עמנואל לוינס. מאגנס.
ממן, א' (2008). יום הולדת ששים. אתר בית מדרש. https://www.yeshiv.../8320
נצר, ר' (2004א). כתמי גיל. מתוך: אשה – שירים ורישומים. כרמל.
נצר, ר' (2004ב) מסע אל העצמי – אלכימית הנפש – סמלים ומיתוסים. מודן.
נצר, ר' (2006). לקראת מעבר לבית האבות. מתוך: עקבות. כרמל.
נצר, ר' (2011). מסע הגיבור. מודן.
נצר, ר' (2016א). מעגל החיים בסרטים של אקירה קוראסאווה ותיאו אנגלופולוס. רסלינג.
נצר, ר' (2016ב). מיתוסים וטקסים בחיפוש אחר האלמוות והנצחי - מטקסי הדת אל טקסי הפסיכותרפיה. מארג – כתב עת פסיכואנליטי. עמ' 147-176.
עמיחי, י' (1998). פתוח סגור פתוח. שוקן.
פגיס, ד' (1991). מוח. מתוך: כל השירים. מוסד ביאליק.
צ'כוב, א' (1969). ארבעה מחזות. תרגום אברהם שלונסקי. עם-עובד.
קוטוזי, ג"מ (2000). חרפה. תרגום סמדר מילוא. עם-עובד.
קולקה, ר' (2004). בין טרגיות לחמלה: על היינץ קוהוט וספרו 'כיצד מרפאת האנליזה'. שיחות. כרך י"ח. חוב. 3. עמ' 228.
קיקרו, מ"ט (2014). על הזיקנה. תרגום אברהם ארואטיס. נהר.
קמפבל, ג' (1998). כוחו של מיתוס. שיחות עם ביל מוירס. תרגום מתי בן יעקב. מודן.
קפקא, פ' (1977). ספורים ופרקי התבוננות. תרגום ישורון קשת. שוקן.
קרוק, ד' (1986). יסודות הטרגדיה. תרגום אברהם יבין. הקבוץ המאוחד.
רז, י' ודאור, ד' (1996). איש מחפש פר. מודן.
ריבנר, ט' (2013). אחרונים. קשב.
שבילי, ב' (1998). קסטוריה. שוקן.
שטרנגר, ק' (2009). מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50 – פסיכותרפיה באמצע החיים. הרצאה בכנס "מה תאמר לנער כאשר הוא בן 50 – פסיכותרפיה באמצע החיים" ב-3.6.2009
Edinger, E. (1972). Ego and Archetype. London: Shambala
Jung, C. G. [1930] 1970. The Stages of Life. C.W.8. N. Y; Princeton University. Bollingen Series Lane, R. (1962). Masters of the Japanese print. London: Thames and Hudson.
Keyes, R. (2018). Hokusai says. https://www.mindfu...now-2
McGuire, W. & Hull R.F.C. (ed). ([1959] 1977). The Face to Face Interview. C.G. Jung Speaking. N.J; Princeton University Press. Bollingen Series. pp. 424-439.
Neumann, E. ([1949] 1989). The Origin and History of Consciousness. London: Karnac Books.
Shinoda Bolen, J. (2001). Goddesses in Older Women. N.Y. Harper Collins Publishers.
Stein, M. (2006). ‘Individuation’. In The Handbook of Jungian Psychology, ed. R. K. Papadopoulos. London: Routledge.
