המגפה בלא מודע הקולקטיבי והאישי
מה ניתן ללמוד ממיתוסים וחלומות על ימי הקורונה?
כתיבה משותפת של חברי העמותה היונגיאנית הישראלית החדשה
"המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף." ("הדבר", אלבר קאמי, 2001)
מגפת הקורונה, אשר פרצה בסערה לחיינו, פוקדת אותנו בתוך מציאות חיינו האישית והגלובלית. החברה בישראל והאנושות כולה עומדות בתהייה ובלבול אל מול המציאות החדשה, שאינה ממהרת ללכת לשום מקום. במאמר זה, שנכתב במשותף על-ידי חברי העמותה היונגיאנית הישראלית החדשה, אנו מבקשים להתבונן במיתוסים המתייחסים למגפות וכך למצוא כיוונים להרהורים, לחוויות ולמחשבות אשר יאירו ויבהירו במעט את האפלה ואת אי הוודאות שבהן אנו מהלכים בעולמנו כיום.
יונג גילה במיתוסים ביטויים פסיכולוגיים של מצוקות אנושיות, של פחדים, של צרכים ושל תקוות ושרטוט של מהלכים התפתחותיים. בחקירותיו יונג שם לב שמוטיבים וסמלים דומים לאלו שמופיעים בתוצרים נפשיים של אנשים בני זמננו, כגון חלומות, דמיונות ויצירות אמנות, מופיעים גם במיתוסים עתיקים, בפולחנים, באגדות עם של עמים שונים, בתקופות שונות ובתרבויות שונות ברחבי העולם כולו. הוא הניח שמקורם של תכנים אלה ברובד העמוק ביותר של הנפש האנושית, שהוא קרא לו "לא מודע קולקטיבי". הוא ראה בחיבור אל המיתוסים דרך פורייה לחקר מבנה הנפש ולמיזוג של התורות הפסיכולוגיות בנות זמננו עם הידע הקדום על נפש האדם. המיתוסים מלמדים את נפש היחיד, אך לאורך הדורות הם התפתחו לכדי מפת דרכים קדומה המשקפת גם תהליכים סוציולוגיים ופסיכולוגיים.
נתמקד במיתוסים מהמיתולוגיה היהודית ומהמיתולוגיה היוונית – שתיהן רצופות סיפורים שביכולתם להסביר מצבים חברתיים ואישיים. במיתוס התרבותי שלנו, התנ"ך, אפשר למצוא למשל את סיפור גן עדן כסיפור לידת המודעות ויציאה למסע, את סיפור קין והבל המלמד על קנאת אחים מקדמת דנא, את סיפורו של יוסף המתאר מסע הנמשך מהיבריס, דרך נפילה ועד לצמיחה פסיכולוגית ושימוש במודעות החדשה לטובת החברה, את סיפור מגדל בבל אשר מציע מבט נוסף על סכנת ההיבריס, את סיפור המבול המשקף חרדה מפני אסון ותגובה על התנהלות מושחתת, וסיפורים רבים נוספים, ביניהם סיפור יעקב ועשיו, סיפור סדום ועמורה, סיפורו של יונה הנביא ועוד. גם המיתולוגיה היוונית עשירה כמובן במיתוסים, שחלקם כה מוכרים כיום עד כי הם לכאורה מובנים מאליהם: המיתוס של נרקיס, של אכילס, של אורפיאוס, של פרומתיאוס, של הרקולס, של סיזיפוס, של פנדורה, של פיגמליון, של האדס ופרספונה ועוד רבים. דרך כל אחת מהדמויות מספר המיתוס את סיפור מורכבותה של הנפש והתפתחותה.
במאמר זה בחרנו להתייחס למיתוס של אדיפוס מהמיתולוגיה היוונית, ובמיתולוגיה שלנו פנינו אל ספר במדבר. במהלך נדודי עם ישראל במדבר הוא נתקל בקשיים שונים, וביניהם מספר מגפות שלשתיים מהן נתייחס. המיתוסים כולם מוכרים, ועליהם נטיל את אור הפנס מתוך תקווה שהם יחזירו אלינו אור.
המגפה במיתוס של אדיפוס
המיתוס מספר על לַַָיוס מלך תביי, המקבל מידי האורקל מסר על גורלו של אדיפוס בנו: הבן עתיד להרוג את אביו ולשאת לאישה את אימו. המלך מטיל מום בבנו התינוק אדיפוס, ומפקיד אותו בידי רועה כדי שזה יפקירו למוות בהר קיתירון השומם. הרועה חס על התינוק, ואדיפוס מתגלגל לביתו של מלך קורינתוס וגדל כבנו. בביתו של מלך קורינתוס אדיפוס מגלה גם הוא את גזרת הגורל, ובורח מביתו כדי להימנע ממנה. בדרכו לתביי הוא נקלע לתגרה והורג אדם, שרק שנים אחר כך יגלה כי היה ליוס, אביו. בכניסה לתביי הוא פוגש בספינקס – מפלצת בעלת פני אישה, גוף אריה, זנב נחש וכנפי נשר החונקת וטורפת כל אדם שנכנס לעיר ולא יודע לענות על חידתה. אדיפוס פותר את חידת הספינקס, ומשחרר את העיר מאימתה. תביי, שאיבדה את מלכהּ, גומלת למושיעה בהציעה לאדיפוס את כתר המלכות ואת הנישואין למלכה אימו. כך מתממשת נבואת האורקל.
לאחר כמה שנים פורצת מגפה בתביי. האדמה לא מניבה, הבהמות לא ממליטות והנשים יולדות ולדות מתים. בניסיון להציל את עמו, המלך אדיפוס מנסה לגלות את סיבת המגפה ואת האחראי להתפרצותה. אדיפוס שולח את גיסו/דודו קריאון לשאול את האורקל מדלפי. קריאון חוזר עם תשובה שרב בה הנסתר על הגלוי, אך היא רומזת על כך שהרוצח של המלך ליוס נמצא בעיר תביי. אדיפוס מתהלך כסומא ולא קולט את הרמזים. הוא שואל בעצתו של הנביא טרזיאס. על אף עיוורונו – ואולי בשל עיוורונו – טרזיאס מיטיב לראות את הנסתר. בתחילה הוא מסרב לומר לאדיפוס את האמת, שכן הוא סובר שאדיפוס טרם בשל להתמודד איתה, אך לבסוף הוא נכנע ללחצו של אדיפוס ומטיח בפניו את האמת המרה, הכפולה: "מטמא הארץ הוא אתה... אתה אותו רוצח שחיפשת... אינך שם לב שעם קרוביך אתה חי, שקוע בטומאה ובאסון" (סופוקלס/ שבתאי, עמ' 44) בעקבות הגילוי אשתו–אימו של אדיפוס יוקסטה מתאבדת, ואדיפוס מנקר במו ידיו את שתי עיניו ואומר:
עכשיו, מה אראה?
במה אשמח?
מה ינעם לי לשמוע?
מהר, גרשו אותי,
יקיריי, גרשו את
המקולל, את הטמא!
(סופוקלס/ שבתאי, עמ' 80).
המגפה מסתיימת ואדיפוס יוצא לנדודים כקבצן עיוור בליווי בתו אנטיגונה. לאחר שנים של נדודים הוא מגיע לקולונוס, וכשמתגלה זהותו תובעים ממנו האתונאים להסתלק לבל יטמא את העיר, אך תזאוס, מלך אתונה, מקבל אותו ומעניק לו אזרחות אתונאית.
פרויד טבע את המושג תסביך אדיפוס, שמציין את השלב בהתפתחות הילד הקטן, שרוצה "להרוג" את אביו שבו הוא רואה גורם מפריע לחיבורו המלא עם האם. את השם לתסביך שאל פרויד מהמיתוס המתואר במחזה "אדיפוס המלך". התפיסה היונגיאנית מתייחסת ליריעה רחבה יותר של המיתוס כולו, הנפרשת על פני שלושה ספרים, ושבמהלך עלילתו עובר אדיפוס מסע של התפתחות – ממצב של עיוורון כלפי פנים, חוסר מודעות, ויחסי עריות עם אמו, עד לרמה גבוהה של התפתחות רוחנית. לפי תפיסה זאת, אדיפוס דומה לגיבורי המיתוסים כולם שעורכים מסע של סבל, לעיתים ייסורי שאול, מסע של התגברות על מכשולים חיצוניים ופנימיים עד להתגשמות ייעודם. בכך הם מייצגים את האדם באשר הוא, ואת הצד המשתנה ומתפתח שבכל אחד מאתנו.
אדיפוס ניצח את הספינקס ניצחון אופורי, מלווה במחוות גרנדיוזיות של קבלת המלכה והמלוכה. את החידה פתר בקלות וללא סבל ומאמץ. ניצחונו הביא שקט ופריחה לתביי – אך השקט היה מדומה, והשלווה לא שרדה חיי דור אחד. מה שנראה בתחילה כגאולה וניצחון, התגלה ברבות הימים כאסון הנורא ביותר. לאור זאת, אפשר לומר שאדיפוס של ראשית המיתוס היה איש צעיר, חסר מודעות וחסר בשלות, המצוי ביחסי עריות עם אימו. מנהיגותו התקיימה תוך עיוורון מוחלט ביחס לעצמו, ולכן גררה שרשרת אסונות נוראים שבאו עליו, על משפחתו ועל החברה כולה – אשר נענשה בגללו במגפה.
האורקל וטרזיאס, מייצגים בסיפור את העצמי (ה"סלף") – המרכז והכוליות של הנפש. הם הביאו את קול האמת – האמת החיצונית העובדתית, והאמת הפנימית. העצמי שולח לאדיפוס, גיבור המיתוס ומייצג האגו, מסרים לאורך הציר אגו-סלף בדבר התרחשות מעשים איומים ובלתי ניתנים לכפרה, ובדבר העיוורון הפנימי.
לאחר ניסיונות התחמקות וסירוב לראות, אדיפוס נפגש לראשונה עם אור המודעות. הוא גילה את זהותו האמיתית, השתחרר מהאקט הפרוורטי של יחסי מין עם אימו, הכיר בכך שרצח את אביו, ובכך שיחרר את החברה מתחלואיה. כאן מתחיל מסע נדודיו האישי, מסע של ייסורים ושל התפתחות וצמיחה. מסע המודעות של האדם שאיננו רואה בעיניו, אך יכול ובוחר לראות פנימה. גדולתו של אדיפוס בשלב זה הייתה ביכולתו לקחת אחריות על מעשיו ועל גורל העיר. הוא הבין כי על מנת לרפא את החברה ממכאוביה הוא חייב להסתכל לתוך עצמו. תוך כדי מסע קשה של סבל וחקירה, הוא נטש את העמדה השקרית של יודע כול, ונעשה יותר ויותר אנושי.
בצאתו לגלות, אדיפוס ויתר על ההיבריס: ההיבריס הוא חטא הגאווה, המבטא את הנטייה של האגו האנושי ל"התנפחות" ולאינפלציה. החוטא בהיבריס שואף לשליטה ולכוח, או לבעלות על ידע ותובנה יוצאי דופן. זוהי הנטייה לגרנדיוזיות ולאומניפוטנטיות של מי שחש שהוא בעל יכולות מיוחדות, מתייחס אל עצמו כבעל זכויות יתר ואינו חש שהוא כפוף למגבלות אנושיות. בוותרו כך על האגוצנטריות שאפיינו אותו עד כה, אדיפוס זכה בהארה פנימית, מתוך כוחו של העיוורון המוליך אל עומקי הראייה הפנימית ואל שלב רוחני גבוה יותר.
הספר השני בטרילוגיה נקרא "אנטיגונה", על שם בתו של אדיפוס, ובו מסופר על מסע הנדודים של אדיפוס המלווה על ידי בתו. מבחינה סמלית, אפשר לראות באנטיגונה בת לוויה פנימית נשית שמייצגת את התפתחות החיבור לעולם הרגש. את הטרילוגיה חותם הספר אדיפוס בקולונוס. לקראת סוף מסעו, שהוא סוף חייו, נוסף עוד אלמנט נשי כאשר מגיעה גם בתו השנייה של אדיפוס, איסמנה. בספר זה אדיפוס מגיע להשלמת מסעו, כשבסוף ימיו הוא מגיע לרמה רגשית ורוחנית גבוהה. מותו מתואר לא כמוות של אדם בשר ודם, אלא כמוות פלאי, מעין התפשטות הגשמיות. בלכתו אל מותו אדיפוס נפרד מבנותיו פרידה שכולה רגש, ואומר:
"אולם דבר אחד בלבד
עשוי למחוק את זכר הצרות כולן,
הלא האהבה היא-אהבת לבי!
לא איש אהב אתכן כמוני"!
(סופוקלס/ דיקמן, עמ' 101)
בניסיון ללמוד מהמיתוס של אדיפוס על מגפת הקורונה, אין אנו מנסים כמובן להשליך באופן קונקרטי מהמיתוס לימינו. עם זאת, מספר מחשבות עולות בקרבנו על הקשר הזה: המיתוס של אדיפוס משלב בתוכו את מסע היחיד ואת מסעה של קהילת תושבי העיר תביי. אולי הקורונה מזמינה אותנו, כמו את אדיפוס, להתבוננות אישית וחברתית כלפי פנים, ומציעה הזדמנות למודעות ולזיהוי כשלים בהתנהגותנו? מדיניות התגובה לקורונה גוזרת עלינו להיכנס פנימה לבתינו – ובית מסמל גם את הבית הפנימי, העולם הפנימי. האם הקורונה קוראת לנו לבדק הבית הפנימי? אולי בכל מקום בו פגעה המגפה ניתנת כעת הזדמנות לחברה ללמוד את עצמה, לשים לב לתהליכים בתוכה ולבחון את כיווני ההתנהלות שלה.
אדיפוס הוא המנהיג. הוא הביא הן את הישועה והן את האסון. ברוח זאת, אפשר לראות את מגפת הקורונה כמזמינה מנהיגים בישראל ובעולם לחשוב על התנהלותם עד היום: האם הם מונעים על ידי ערכי האגו ההישגי, או ערכי העצמי, מקור האמת הפנימית והערכים המוסריים והרוחניים?
היבט נוסף שמודגש בסיפור של אדיפוס הוא הסכנה האדירה של ההיבריס, המוביל להתגרות בגורל. אולי המגפה הנוכחית מספקת לנו הזדמנות להתבונן בהיבריס המאפיין את חברתנו כיום, למשל, בתחום הפיתוח הטכנולוגי והיומרה לפתח בינה מלאכותית ורובוטים שאולי ייתרו חלק מבני האדם?
לבסוף, ברוח הקשר שנוצר בין אדיפוס לבנותיו, נוכל לומר שגם עולמנו זקוק למעבר מדגש יתר על ערכים גבריים הישגיים ולוחמניים לחיבור אל היבטים נשיים בנפש, שעיקר עניינם הוא בטוויית יחסי אנוש.
מגפות ומשברים במקרא
גם בתנ"ך אפשר למצוא דוגמאות למנהיגים שהצליחו לעזור לחברה בעתות מצוקה רק לאחר מגע עם סבל. משה וגם יוסף, בדומה לאדיפוס, עברו טראומות בילדותם, ושניהם יכלו משום כך להכיל טראומה חברתית. בסיפור יוסף קיימים יסודות דומים לאלה שאותם אנו מוצאים בסיפורו של אדיפוס: יוסף חטא אף הוא בארוגנטיות ובהתנשאות על אחיו והוריו, וחווה נפילה גדולה כתוצאה מעודף הביטחון שלו. החלומות הראשונים שפענח בצעירותו היו אגוצנטריים וחסרי רגישות, והביאו עליו אסון. רק לאחר שהושלך לבור וסבל גלות, עבדות, השפלה וכלא, היה בכוחו להבין ולחוש סבל חברתי. היכולת שלו להכיל ולשרוד מצוקה ניכרת בחשיבת החלום שהייתה נחלתו – חשיבה אינטואיטיבית שבעזרתה יכול היה לפענח את החבוי והבלתי צפוי ושבזכותה הוענק לו השם הנוסף "צפנת פענח".
מגפות נזכרות במקרא בתיאורי קורות העבר, למשל בספר במדבר בפרשת המרגלים (במדבר יד, לז) ובפרשת קורח (במדבר יז, יג). בספר שמות מוצגת עמדה שמבינה את המחלות בהקשר דתי בלעדי, ומובא מסר מהאל: "אם שמוע תשמע לקול ה'... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו). מציטוט זה אפשר ללמוד שהאל הוא השולח את המחלה כעונש לאדם על חטאיו, וכי הוא גם המרפא את האדם ממחלתו. גם ברמה החברתית המחלות מתוארות במקרא כעונש שאותו הטיל האל על הציבור בשל חטאיו. עם זאת, בהסתכלות פסיכולוגית יונגיאנית, האל הוא ייצוג סמלי של העצמי (Samuels et al., 1997), ברוח הכתוב בספר בראשית א כז: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". מנקודת מבט זאת, ההתבוננות על המחלות יכולה לעורר מחשבות על מקורן מכיוון שאינו דתי.
המדבר הוא אחד הסמלים המובהקים של הלא מודע הקולקטיבי: גבולותיו לא ניתנים להכלה, אין בו שבילים מסומנים, הוא ברובו מוסתר מעינינו, אופיו בראשיתי, הוא קשור לטבע בכבודו ובעצמו, והוא טומן בחובו גם סכנות. במסע המודעות שלהם כעם, בני ישראל נעו ארבעים שנה במדבר סיני לקראת היעד, הארץ המובטחת. תוך כדי תנועה זו במדבר הבשיל העם לאחר 400 שנות דיכוי כעבדים והיה לעם מגובש בעל חוקים, נהלים ומסורת. פעמיים לפחות הוכה עם ישראל כקולקטיב במגפה במדבר כעונש על התנהגותו. האירוע הראשון מתרחש ממש קרוב לתחילת המסע במדבר, והשני לקראת סיום המסע.
עונש המגפה הראשון מתחולל לאחר שאהרון הכהן נכנע ללחץ העם היגע הממתין למשה שבושש לרדת מן ההר, ויוצר עבורם את עגל הזהב. תוצאת מעשה זה מתוארת כך: "וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שמות לב, ו). מדובר כאן ככל הנראה בביטוי של מיניות המשולבת בעבודת אלוהות אחרת, שכן בעולם המושגים של המקרא הפועל "לצחק" קשור לביטוי של מיניות מתירנית או משולחת רסן. תגובתו של האל כוללת את השורש שח"ת: "וידבר ה' אל משה: לך רד, כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" (שמות לב, ז). סמוך לכך באים שוב לידי ביטוי האכזבה וזעם האל המשתולל והמאיים לפרוץ: "ויאמר ה' אל משה: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, ט). הענשת העם בחרב ובמגפה היא על פי המקרא התגובה לקושי של העם ולהתנגדותו לקבל על עצמו את חוקיו הראשונים ואת דרכי האמונה כפי שהותוו אז. "הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם... ויגף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן" (שמות לב, לד-לה). זעם האל מוצב בסיפור כניגודה של השמחה קצרת המועד הכרוכה בפולחן העגל.
תחת המסר הרוחני והמוסרי שאותו עומד משה לתת לעם במעמד מרשים, נכנע העם ליצר החמדני ומעדיף את החומר, את הזהב ואת המידי. עגל הזהב נבנה ברגע קריטי במסע התפתחות העם, כשרובו ככולו היו עדיין עבדים שזה עתה שוחררו לחופשי והיו זקוקים מאד לחוקים וצווים המורים כיצד להתנהל. סיפור העגל ועונש המגפה שהוא גורר אחריו מעוררים אפוא שאלה לגבי השיח הנצחי בין רוח ומוסר מצד אחד לבין חומריות מנגד. הסיפור יכול אולי ללמד על סכנה במידה והאיזון בין ה"קמח" ל"תורה" יופר ולהתריע מפניה, ואולי ללמד גם על הקושי בהפנמת חוקים בהיעדר מנהיגות.
סיפור המגפה השני מספר גם הוא על התנהגות מינית פרועה, הפעם עם בנות מדיין ומואב.
המספר המקראי מתאר מעשה של פגיעה בטוהר המידות, וכמו כן התנהגות מופקרת של אי מתן כבוד לסמכות בפרהסיה. על כך נענש העם במגפה שממנה מתים 24,000 איש. המגפה נעצרת לאחר שפנחס בן אליעזר, בנו של אהרון הורג את שני המבזים בהתנהגותם את כבוד המנהיג והעם. לאחר מעשה זה מובטחת הכהונה למשפחת אהרון לעד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר...וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר כה, ד, ט). זהו מיתוס נוסף על מגפה המוצגת על ידי המספר כתגובה או כעונש על התנהגות בלתי מוסרית בפרהסיה, על ניסיון להפר את הסדר הציבורי, על פגיעה בסמכות המנהיג ועל הניסיון לבזותו. הסיפור מתרחש בזמן קריטי, לפני הכניסה לארץ המובטחת, אולי כאזהרה לקראת העתיד.
במסע בני ישראל במדבר, העם הוא הוא הגיבור. ככזה, הוא עושה דרכו מרמת התפתחות נמוכה – מיניות פרועה, צמידות לחומר ולא לרוח, צורך בסיפוק מידי – לקבלה של ערכים וחוקים על עצמו. מעניין שמיד לאחר פרשת בנות מדיין ולקראת הכניסה לארץ, אלוהים אומר למשה לפקוד את העם למשפחותיהם, כשהמטרה היא לחלק את הארץ בהתאם לגודל השבטים והמשפחות – כלומר להכניס נוהל, סדר וארגון לחיי העם: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (במדבר כז נג).
המיתוסים השונים קושרים בין התנהגות למגפה, ומזהירים כי התנהלות מסוימת ביום יום ולאורך זמן עלולה להביא מחלות על החברה. החברה יכולה ללקות במחלה, גם אם לא פיזית ממשית, כאשר מתרחשים בה אירועים כפי שאירעו לבני ישראל בזמן ההמתנה למשה ועם בנות מדיין ומואב, וכאשר אירע לתושבי תביי. דהיינו, המגפה היא גם ביטוי מטפורי למחלה השוררת בחברה שבה קורים דברים כאלה.
שני המיתוסים המקראיים שהצגנו משלימים את המיתוס של אדיפוס בכך שהם מרמזים על התנהגות בעייתית של העם, של ההמון, ומתייחסים לעונש המגיע בעקבות זאת, בעוד שבמיתוס של אדיפוס העם נענש בעקבות חטא המנהיג. סיפורים רבים נוספים עוסקים בענישה כתוצאה מהתנהגות מושחתת של הקולקטיב: סיפור המבול, סיפור סדום ועמורה. בהשלכה לימינו אפשר לשאול: על מה אמורים העמים שנחשבים נאורים לעשות היום חשבון נפש? האם על רמת חיים מוגזמת? על פערים בחברה? בין מדינות? בין יבשות? הזנחת חלשים? רדיפת הזרים? שחיתות המנהיגים? הרדיפה אחרי השפע והפחד לעמוד מול האין? מלחמות מיותרות? תרבות שכבר עבר זמנה ויש צורך כי תצמח חדשה?
חלומות בימי קורונה
בתרבויות קדומות התייחסו לחלומות כבעלי משמעות רבה, והבחינו בין חלומות רגילים וחלומות "גדולים". חלומות גדולים הם אלה שנוגעים לכלל, לשבט או לקהילה. בשבטים קמאיים התייחסו לחלומות שאותם חלם הצ'יף או המרפא כ"חלומות גדולים" מאחר והחולמים היו הממונים על הדאגה לשבט. גם בממלכה הרומית, כשמישהו חלם "חלום גדול" היה עליו לספר על כך לסנאט הרומי (Jung, 1961).
בתקופות של אירועים גדולים, אירועים הרי גורל, לא רק תשומת לבנו המודעת מופנית אליהם, אלא גם הלא מודע שלנו מגיב עליהם, ויש בהם אמירה גם עבור הכלל. נתייחס אפוא כעת לשני חלומות שנחלמו על ידי חברים מהעמותה עם התפרצות הקורונה.
כחודש לפני הופעת הקורונה, ב' חלמה: "שמעתי קול שאמר לי בביטחון: "צריך לדעת שזה יעלה על גדותיו". הביטוי "יעלה על גדותיו" מתייחס בדרך כלל למים שוטפים ומציפים, ויכול לסמל בכך כוח טבעי חזק שמולו מתקשה האדם לעמוד, כמו למשל המבול. את המשפט בחלום לא אומר מישהו מסוים, אלא הוא נאמר על ידי בת קול, מה שמחזק ונותן תוקף לאמירה: בת הקול היא כאורקל, השואבת את הידע שלה מהמקורות העמוקים של הלא מודע, מהעצמי.
בעקבות החלום אמרה החולמת: "הופתעתי ונרתעתי מהחלום. הרגשתי שיש מסר של אזהרה, ויש בו משהו נבואי. התחלתי לבדוק מה יכול להציף אותי ברמה האישית, עד שהמצב גם ברמה הקולקטיבית החל להתבהר".
בשבועות הראשונים של התפרצות הנגיף ר' חלמה: "זה היה חלום של התמודדות עם מצב חדש. החלום התרחש באיטליה, והיו כמה מצבים מאיימים, אבל היה לחם טרי וזה היה מרגיע. הבנתי שמה שחשוב זה להצטייד במפה, להכיר את האזור, לדעת לאן הולכים. הייתי עסוקה מאוד בשאלה איך להמשיך את העבודה הטיפולית, האם לעבור לעבוד מרחוק? איך לשמור על עצמי ועל המטופלים?"
החלום מציג את הבעיות והשאלות המובנות והמשותפות לכולנו בתקופת הקורונה: איטליה כדוגמה לקטסטרופה בפרק הראשון של פרוץ המגפה, חוויית האיום, ההתמודדות עם מצב לא מוכר, כיצד להתנהל וכיצד להישמר. אך מעניין שהחלום מביא גם שתי תשובות למצב, שלשמן הוא מגייס מתוך הלא מודע סמלים ארכיטיפיים, לחם טרי ומפה, ונראה שיש בכך אמירה מעבר לאישית.
הלחם מזמין אותנו לחזור לאימא אדמה, מקור התבואה. יתכן שהמסר הנרמז בכך הוא שהתרבות המערבית התרחקה מדי מאימא אדמה, מהטבע. במקביל, במישור האישי, אנו מבקשים פחות מדי תשובות מהצד האימהי-נשי, מהאינטואיציה ומהרגש. אפשר שברמה הקולקטיבית בגדנו בטבע על ידי מעשינו, שמא ראינו עצמנו שליטים עליו ועשינו בו כרצוננו. יתכן למשל כי הטבע מתנקם בנו – הן באמצעות משבר האקלים והן באמצעות הקורונה, ומראה לנו כך עד כמה אנחנו קטנים ואיננו בעלי השליטה כפי שחשבנו. גם ברשתות החברתיות אפשר לאתר תגובות רבות למצב הקוראות לחזור ל"לחם", לפשטות, להסתפקות במועט, להפסקת המרוץ אחרי "מה שיותר": יותר כוח, יותר יופי, יותר פרסום.
את המפה נוכל לראות כמובן ברמה האישית כצורך של כולנו בימים אלה לפזר את אי-הוודאות, את הרצון לדעת, וכיצד להתמצא. אך האם לא יהיה זה נכון לומר כי גם ברמה הפוליטית והחברתית שוטף את העולם כיום משב רוח של בלבול ושל אובדן דרך?
סיכום
האפשרות להקיש מהמיתוסים ומהחלומות מוגבלת בשלב זה, משום שאנו בעיצומו של תהליך. לכאורה, קל יותר לעסוק בהיבטים רפואיים וכלכליים של המגפה וקשה יותר לעסוק במשמעויות אישיות וחברתיות, שכן בתחום זה התשובות מעורפלות מאוד כרגע. רק בדיעבד, שינויים שנמצא אחרי המגפה בהתנהלות העולם ובהתנהלותנו האישית בהשוואה לזמן שקדם לה יוכלו ללמד אותנו מה הניעה בנו המגפה כפרטים וכחברות. את המורכבות הגדולה בפיענוח "מגה-אירועים" היטיב יונג לתאר בשנת 1936, שלוש שנים לפני המלחמה הנוראה והשואה, בכותבו:
"חיי עמים הם כנהר גדול גועש שהוא מעבר לשליטה. [...] הם מתגלגלים ללא הנחיה, לא מודעים לאן הם מובלים, כסלע שמתרסק ומתגלגל למטה לצדה של הגבעה, עד שהוא נעצר על ידי מכשול חזק ממנו. מאורעות פוליטיים נעים ממבוי סתום אחד אל הבא אחריו, כשיטפון שנתפס בערוצים, במפרצים ובביצות. השליטה האנושית מגיעה לקיצה (Jung, 1936, par 395).
הגישה היונגיאנית יוצאת כאמור מתוך הנחה שהמיתוסים אודות המגפות והגורמים להן מגיעים מתוך הלא מודע הקולקטיבי, ומרמזים שסיומן יגיע בעזרת אור המודעות והתודעה. ללא החיבור אל תוכני הלא מודע, גם החשוכים ביותר, עלולים תכנים אלה לפעול באופן אוטונומי, בלתי מבוקר ומסוכן. לכן, גם בקרב האדם הפרטי וגם בקרב החברה נדרש תהליך חשיבתי ורגשי שאף שהוא קשה ומכאיב הוא בלתי נמנע והכרחי להתפתחות המוסר האישי והחברתי.
המיתוסים שהבאנו במאמר זה מלמדים על כך שגם אם יימצאו תשובות, יידרש אומץ רב כדי לפעול על פיהן. כך, אדיפוס דחה בתחילה את תשובתו של קריאון ואת דברי טרזיאס, ובדומה, אהרון הכהן גילה חולשה גדולה מול דרישות העם, לא עמד בפרץ ולא הצליח לעזור לבני ישראל לגלות איפוק במעמד חשוב כל כך. דווקא תחת ידיו – ידי כהן, אחי המנהיג הבכיר – יצא עגל הזהב וניתן להמונים. הניסיון להסיק מהמיתוסים על התהליכים האישיים והחברתיים דורש אפוא לא רק מודעות, אלא גם את היכולת ללכת נגד הזרם ולבחור בחירות אמיצות ויצירתיות.
מקורות
מזר, ב', 1962, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת ביאליק, ירושלים.
סופוקלס, 1981, אדיפוס המלך, תרגם: אהרון שבתאי, הוצאת שוקן, תל-אביב.
סופוקלס, 1963, אדיפוס בקולונוס, תרגם: שלמה דיקמן, הוצאת מוסד ביאליק, תל-אביב.
פרויד, ז' (1966). פשר החלומות (1899), תרגם: מרדכי ברכיהו. הוצאת יבנה, תל-אביב.
קאמי, א' (2001), הדבר (1947), תרגמה: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, תל-אביב.
Jung, C. G, 1936, Civilization in Transition, in: C.W, Vol. 10 (par 371-399), Princeton University Press.
Jung, C.G., 1961, C.W. Vol. 18, The Tavistock lecturers, Routledge & Kegan Paul.
Jung, C. G., 1968, Man and his Symbols, Dell Publishing, New-York.
Jung, C. G., 1968, C.W, Vol. 9, Part 2., Princeton University Press.
Jung, C.G., 1977, The Psychology of the Child Architype, Princeton University Press.
Samuels, A., Shorter, B., & Plaut, F., 1997, A Critical Dictionary of Jungian Analysis, Routledge, London and New-York.
