המרכיב הנסתר
מחשבות בעקבות קריאת הספר 'לבנות חיים שראוי לחיותם' מאת מרשה לינהאן
מאת יוראי ברק
מרשָׁה לינהאן נולדה בשנת 1943 בטולסה, העיר השנייה בגודלה באוקלהומה, ארצות הברית. היא גדלה במשפחה קתולית אדוקה מן המעמד הבינוני, לאב שעבד בתעשיית הנפט ולאם שעסקה בגידול ששת הילדים.
מרשה הייתה ילדה נבונה ומוכשרת, ניגנה בפסנתר ונחשבה לתלמידה טובה, אבל היא לא הייתה רזה ומטופחת כמו אחותה – אלין. בעניינים רבים, גישתה של אמה כלפיה הייתה ביקורתית; היא תמיד מצאה משהו להעיר לגביו. אין ספק שרצתה בטובתה של מרשה, אבל הערותיה שידרו לבתה מסר חד־משמעי: את חייבת להשתנות. לא תוכלי להישאר כפי שאת. אלא שמרשה לא הצליחה להיות מישהי אחרת, וככל הנראה, גם לא באמת רצתה. היא תמיד נשארה היא, חריגה בנוף המשפחתי, וזה לא הספיק כדי שאמה תהיה מרוצה וגאה בה.
בשנת הלימודים האחרונה בתיכון החל מצבה הנפשי של מרשה להידרדר. היא הלכה והסתגרה, עד שכבר לא יכלה עוד להסתיר את הסערה המתרגשת בתוכה. בגיל 18, רגע לפני סיום הלימודים, היא אושפזה בבית החולים הפסיכיאטרי " The Institute of Living ", ונותקה ממשפחתה ומסביבתה.
האשפוז הפסיכיאטרי של מרשה היה קשה וממושך, וברובו התרחש במחלקה הסגורה. מרשה נחשבה לאחת החולות הקשות ביותר במוסד, טופלה בשלל תרופות, ואף בנזעי חשמל. מאומה מאלה לא תרם לשיפור במצבה; קרן האור היחידה בחייה בתקופה ההיא הייתה ד"ר אובראיין, הפסיכיאטר הצעיר שטיפל בה, לו היא נהגה לכתוב מכתבים.
בגיל 20, לאחר שנתיים של אשפוז קשה וסוער עם מגוון אבחנות פסיכיאטריות, מרשה משתחררת. דומה שאין אדם מוחלש ממנה: אישה צעירה ומלאת גוף, מאזוריה הנידחים והנשכחים של אמריקה, חסרת גינונים בין־אישיים (מה שלימים היא תכנה "מיומנויות"); נוטה לסגנון ישיר, בוטה, אימפולסיבי, נטולת משאבים חומריים.
הייתה זו עבורה חידה גדולה לפצח – מה השתבש והפך אותה ואת התנהגותה לסוערת כל כך? מה בסיפור החיים שלה היה יכול להסביר את אין־סוף הפגיעות העצמיות, את הניסיונות האובדניים הקשים הנשנים וחוזרים, ואת ההתנהגות שלוחת הרסן שהצריכה בידוד והגבלה פיזית בחלק גדול מתקופת האשפוז שלה?
מרשה הפכה את חידת חייה למסע של שליחות: "אם הצלחתי בסופו של דבר להוציא את עצמי מן הגיהינום, היה זה לשם מטרה אחת: כדי לחזור לשם ולהוציא עוד ועוד אנשים נוספים".
בד בבד עם סיפור מחלתה והחלמתה, מגולל ספרה החדש של מרשה לינהאן את תולדותיה של השיטה הטיפולית החדשנית שהיא פיתחה, חקרה, ניסחה והרכיבה – ה־DBT (Dialectical Behavioral Therapy) – הטיפול הדיאלקטי־התנהגותי.
***
היה זה בעיצומו של הגל הראשון של מגפת וירוס הקורונה, בחורף־אביב 2020, ימים של פחד וחוסר ודאות שבהם נמלטתי לקריאה בספרה של מרשה לינהאן, 'Building a Life Worth Living: A Memoir', ספרה האחרון שראה אור בראשית השנה.
באותה עת, היינו אני ופ', צעירה כבת 28, בעיצומו של אחד הטיפולים הקשים והתובעניים שידעתי שנמשך כבר כמה חודשים. פ' סבלה מביטויים קשים ואלימים של הפרעת אישיות גבולית סוערת, ומפגיעוֹת עצמיות חמורות ומסוכנות בתדירות גבוהה ובלתי נשלטת - גם לאחר ניסיונות טיפול רבים מאוד. היא הופנתה אליי בניסיון אחרון מצידה לשנות את גורלה, ואכן, ניכר בה שחשוב לה למצות את הניסיון הזה. אם לא תצליח בו, אמרה לעצמה – ולי, היא תוכל לדעת סופית שאין לה תקנה בעולם הזה. לא פעם היא אמרה שיותר משהגיעה במטרה להירפא, היא עשתה זאת רק כדי לשלול אופציה אחרונה שנותרה לעזרה. לדבריה, לאחר שתיכשל גם בה, תוכל להסתלק מן העולם בידיעה שעשתה כל מה שאפשר. היא שיתפה בהרגשתה ולפיה לא מן הנמנע שהגישה הטיפולית שנחשפה אליה דרכי הייתה יכולה לסייע לה, לו ניתנה לה ההזדמנות לכך מוקדם יותר. אמנם היא החלה להאמין בגישה באופן כללי, אבל חששה שעבורה, זהו ניסיון אחד מאוחר מדי; שכל סוסיה ברחו זה מכבר מן האורווה.
עד שהכרתי את פ' כבר הייתי מנוסה בפרקטיקה קלינית בכלל, ואף בעולם ה־DBT כבר הספקתי לצבור ניסיון. בשנים האחרונות התמסרתי ללימוד הגישה ולהתפתחות מקצועית בה - הכרתי טקסטים רבים וחשובים של בכירי הכותבים בתחום, ואת חלקם אף פגשתי בהכשרות מתקדמות ובכנסים מקצועיים; לימדתי DBT במספר מסגרות והדרכתי מטפלים.
הרגשתי שאני מצויד היטב בידע התיאורטי והפרקטי בעולם ה־DBT: פילוסופיה דיאלקטית, הנחות עבודה, מושגים, כלים, מיומנויות, התערבויות ועוד. בהינתן שגישת ה־DBT מבוססת על הזרם ההתנהגותי, חלק מההמשגות והכלים אומצו כפי שהם מתוך אסכולת ה־CBT, ואילו רובם הגדול היו פרי פיתוח של מרשה לינהאן עצמה, שהצטיינה בנטילת רעיונות טיפוליים כלליים וניסוחם לכדי המלצות טיפוליות והתנהגותיות מעשיות.
ולמרות כל זאת, עד לקריאת הספר הזה, לא הייתי ער מספיק למרכיב הייחודי, שגם אם לא היה סודי, לא הודגש מספיק בספרות שקדמה לספר הזה; אקרא לו המרכיב הנסתר.
על פניו, עוסק הספר בשלושה ממדים משיקים: הממד הראשון, סיפור חייה המרתק ורב התהפוכות של מרשה, סיפור המגולל תהליך התמודדות עם הפרעה נפשית עד להחלמה. הממד השני - סיפור בריאתה של שיטת הטיפול הייחודית למן התהוותה ועד הפיכתה לשיטה מקובלת עם הצלחות מוכחות וזכייתה של מרשה בהכרה בין־לאומית ובתהילה. בין לבין, שוזרת המחברת את הממד השלישי - עיקרי המיומנויות לוויסות רגשי. העובדה שמיומנויות אלה נמסרות ממקור ראשון, על ידי מי שלא הציעה דבר למטופליה קודם שבדקה אותו לעומק על עצמה, מאפשר לקוראים להבין את ההקשר שבו נרקמו ועוצבו המיומנויות לוויסות רגשי.
אולם, כאמור, מלבד שלושת הממדים הגלויים הללו, לאורך הקריאה התוודעתי לקיומו של ממד רביעי, שלהבנתי הוא שיוצר את המרכיב הנסתר. ממד זה עשוי ככל הנראה מתערובת של "חומרים" וערכים כמו נחישות, מחויבות, חתירה לניצחון, חוסן אישי וגם יכולת הקרבה.
בראש ובראשונה, עוסק המרכיב הנסתר במטפל, אשר מקדיש את עצמו למטופל. תחילתו של טיפול במטופל סוער תלווה פעמים רבות בסערה של המטפל, סערה אליה הוא נכנס מרצונו החופשי. כאמור, מרשה לינהאן רואה בעבודתה הגשמת ייעוד – להציל אנשים מן הגיהינום, שהרי לשם כך הצילה תחילה את עצמה. ובכן, קריאה בספר ממחישה היטב כי הציפייה שאדם המתקרב לאש - גם אם רק כדי להציל את זולתו - לא יסתכן בעצמו ולא ייפגע, אינה מציאותית; נהפוך הוא. עלינו להיות סמוכים ובטוחים שהוא ייפגע. לעיתים נדמה שבמקביל לתיאור חוויותיה כמטפלת, מרשה בודקת גם את המחויבות של קוראיה, ומאתגרת אותם. אני מתאר לעצמי שרבים מהקוראים בספר יחושו רתיעה לנוכח האפשרות שייקלעו לטיפולים שכאלו. בכך, מרשה מיישמת אסטרטגיה מוכרת, המצויה בשימוש רב ב־DBT – "הדלת בפרצוף". היא מאתגרת אותנו, המטפלים, לאורך הספר, כאילו שואלת: לשם מה לכם כל זה? זו עבודה מפרכת, מסביב לשעון, ההתקדמות איטית, ואתם עלולים לאבד את המטופלת הזו שהשקעתם בה כל כך הרבה. האם אתם בטוחים שברצונכם להיכנס להרפתקה שכזו?
האחריות שמרשה חשה כלפי הגישה שפיתחה היא כה עזה, עד שנדמה כי היא מבקשת למיין בעצמה את לוחמי החוד בצבא שהקימה, כמו אומרת: "אהיה הוגנת איתכם. לא אשקר. אם אתם חושבים שיהיה לכם קל לטפל באנשים הללו - זה לא המקום בשבילכם. אם תרצו להצליח לטפל במטופלים הקשים הללו באמצעות הגישה הזו, תיאלצו לעבוד קשה יותר מאי פעם".
הטיפול, על פי שיטתה, שוב ושוב מציב אותנו, המטפלים, במרכזם של צומת ושל הכרח בבחירה. מימין – אזור מוכר יחסית. משמאל – יער אפל של חוסר ודאות.
במהלך הקריאה נזכרתי במשפט שכתבה מרשה בפתח המדריך להעברת מיומנויות לוויסות רגשי (DBT skills training manual) בגרסת 2015. למעשה, כבר שם היא כבר מדברת בבירור על ה"מרכיב" שמתברר כי מעולם לא היה נסתר, גם אם לא זכה לניסוח מסודר. וכך היא כותבת:
When I teach my graduate students—who work with complex, difficult-to-treat individuals at high risk for suicide—I always remind them that they can choose whether to look out for themselves or to look out for their clients, but they cannot always do both. If they want to look out for themselves at a possible cost to their clients, I remind them that they are in the wrong profession.
I dedicate this book to all those who have found the courage to carry on this work at a possible cost to themselves.
ובכן, אומרת מרשה, "אני מקדישה ספר זה למי שמצאו את האומץ לקחת את המשימה הזו, חרף סיכון עצמי...". בשפה ההתנהגותית – היא מבקשת להעניק חיזוק, עידוד ובידול לאלו שיבחרו בפנייה בת הסיכון, וזאת במטרה לעצב התנהגות מטפלים.
ב"הפוך על הפוך" מהפרוצדורה הנהוגה, שבה חותם המטופל על הסכמתו לביצוע הליך רפואי, מרשה דורשת דווקא את חתימתו של המטפל על הסכמה מדעת. הטון החמור של דבריה, מנבא הקשיים, הזכיר לי את הדברים הכנים והקשים ששיקף מנהיג אחר, וינסטון צ'רצ'יל, לעמו: "לא אוכל להציע אלא דם, עמל, יזע ודמעות" (בית הנבחרים הבריטי, 13 במאי 1940). צ'רצ'יל הבין משהו בלרתום אנשים למשימה קשה. ראשית, לעולם אל תקל ראש ואל תמעיט בגודלה; רק כך תוכל לבנות קשר אמיתי עם אנשיך המבוסס על אמון. שנית, הבטח תקווה. היה משוכנע כל כולך בצדקת הדרך ובהיתכנות השגת המטרה. נאומו זה של צ'רצ'יל מסתיים בהגדרת המטרה: "אתם שואלים, מהי מטרתנו? אני יכול לענות במילה אחת: ניצחון; ניצחון בכל מחיר, ניצחון חרף כל האימה, ניצחון, לא משנה כמה ארוכה וקשה תהיה הדרך, שכן ללא ניצחון, אין הישרדות".
באחד הימים, בתקופה שבה קראתי בספרה של לינהאן, התכתבתי עם פ' והבחנתי בהתקדמות קטנה שעשתה. זה עורר בי תחושות של השראה וגאווה. כתבתי לה זאת מבלי דעת עדיין, כיצד ומדוע מצטט אני לפתע את צ'רצ'יל: "זה אינו הסוף, זו איננה אפילו תחילת הסוף, זהו אולי סופה של ההתחלה".
הופתעתי מהבחירה שלי בציטוט המלחמתי הזה בהקשר למטופלת כה שברירית וסוערת. הייתי אולי פחות דרמטי בהמשך, אבל משהו ברוח הקרב המשיך לפעם ולהיבנות.
וכך, בין מחשבות על הטיפול והמטופלת, המשכתי לקרוא בספר. נחשפתי לדמויות שונות ולסיטואציות המלמדות על הערכים שמרשה מבקשת לחזק. הזכרתי את ד"ר אובראיין, רופאהּ הראשון של מרשה באשפוז בן השנתיים שעברה מגיל 18 ועד לגיל 20, שמרשה כתבה לו מכתבים והוא השיב לה בעת פגישותיהם הטיפוליות. ד"ר אובראיין נלחם על מרשה והאמין בה. למרות שלא היו לו אז הכלים המתאימים לעזור לה, הוא נלחם בכל מאודו. מרשה מתארת כיצד נהגה להתקשר אליו בכל שעה, והגם שהיא מביעה את הערכתה לסבלנותו ולהקרבתו היא מדגישה כי לתפיסתה, כאז כן היום, היא רואה בזה את תפקידו. בהמשך לתפיסת הטוטליות שלה, במקום אחר, היא מספרת שכשעברה לגור בסיאטל שבמדינת וושינגטון, היא בחרה תחילה לגור בסביבה ענייה יחסית, שכן זה היה האזור היחיד בעיר שבו התגוררו שחורים. מרשה, שהייתה מורגלת כל חייה לנוכחותם של שחורים, לא יכלה לשאת את המחשבה כי תשתף פעולה עם הדרת שחורים – גם אם באופן פסיבי, על ידי בחירת מגורים באזור שהם אינם חלק ממנו, והעדיפה לנקוט אקטיביות של אי־הדרה. כך היא תופסת את מיקוד השליטה של הפרט בעניינים חשובים: עליו לעשות כל שביכולתו כדי להשפיע לטובה על המצב. בהמשך הקריאה אני לומד עוד על מידת מחויבותה הערכית לבני אדם באשר הם, על תכונות החמלה והחסד שלה ועל מעורבותה הפעילה בעזרה ובהצלת החלשים בחברה. כך, במקום אחר, מרשה מספרת כי משעה שהגיעה ליציבות כלכלית, היא נהגה לאפשר לחסרי בית לגור בקומת המרתף שלה, ודאגה לסיפוק צורכיהם הבסיסיים.
העולם הרוחני הוא מקור הנביעה המרכזי שממנו יונקת מרשה את המרכיב הנסתר, והיבט זה מודגש לכל אורך הספר. כמי שגדלה והתחנכה לאורה של הנצרות הקתולית, ואף שקלה ברצינות להקדיש לכך את חייה, נושא האמונה הוא נדבך מרכזי בהווייתה של מרשה, והיא משתפת את הקוראים ברומן המתמשך שלה עם אלוהים. לאורך השנים נצבעת אמונתה בגוונים שונים, מרכזים רוחניים המשמשים לה עוגן מתחלפים, והיא מוצאת את אלוהים באופנים ובמקומות שונים. מלבד העניין הכללי באמונה ובדת, ונוסף על שאיבת השראה וכלים מעולם הזן־בודהיזם ל־DBT, מספרת מרשה על חיבתה ומשיכתה העזה מילדות לקדושים הנוצרים שחייהם היו לסיפור הקרבה על מזבח האמונה (p. 47). יותר מכולם, העריצה מרשה את הקדושה אגתה מסיציליה, אשר מילדותה הקדישה את חייה וגופה לאלוהים ונותרה מחויבת לאמונה ולערכיה גם בזמן ולאחר שעברה עינויי גוף ונפש קשים מנשוא (אחסוך כאן את התיאור הפלסטי שלא נחסך מקוראי הספר על המחיר הגופני ששילמה על דבקותה). כנערה וכמעריצה מושבעת שלה, בחרה מרשה את שמה של אגתה כשם ההסכמה שלה לדת הנוצרית (Confirmation Name), והיא מספרת על ניסיונות ומבחנים שבהם העמידה את עצמה במטרה לבדוק אם אמנם יש בה את הנחישות ויכולת ההקרבה הנדרשת מן הקדושים.
המרכיב הרוחני־אמוני הוא מרכיב קריטי בגישה הדיאלקטית־התנהגותית, שכן בנסיבות של מי שחיים בגיהינום, קשה לחתור לניצחון בלי אמונה כלשהי. לפי מרשה, המסגרת הרוחנית יכולה לסייע למטפל ולמטופל במציאת משמעות, תקווה, חוכמה, ובעת הצורך - גם נחמה.
אחד המסרים החשובים שמרשה מבקשת להעביר הן למטפלים והן למתמודדים הוא כי הפסקת הסבל אינה מטרה בפני עצמה; אדם המבקש להיחלץ מהגיהינום האישי זקוק למטרת־על, אשר תהווה את כוכב הצפון של מסע החילוץ. לפיכך, השלב הראשון בכל טיפול צריך להיות שלב של יצירת חלום של חיים אחרים, טובים יותר ובעלי משמעות.
כמטפל, אני נתקל בקושי הגדול של מטופלים לפתח ציפיות לגבי ההיתכנות של חיים אחרים וטובים יותר - קושי שמקורו כמובן באין־סוף ניסיונות אמיצים שהסתיימו במפחי נפש ובאכזבה, שנצרבו בזיכרון ובתודעה והמהווים תמרור של אזהרה חמורה: "סכנה, תקווה לפניך".
חמוש במשקפיים המאפשרים להבחין טוב יותר בממד הנסתר, חזרתי אל עיקרי החומרים התיאורטיים של מרשה, והנה, בעזרת התובנה החדשה, נפרסו בפניי דוגמאות רבות מני ספור שבהן נראה כי היא מצביעה על מרכיב המחויבות בגישתה.
הנחותיה על טיפול מסנגרות על המטופל מכל עבר, תוך עידודו לביצוע השינוי המחויב, בעוד המטפל אינו נהנה מזכויות יסוד כמו של המטופל. אמנם, אחת מהנחות היסוד מכירה בנטייתו האנושית של המטפל לשגות, ואולם בשונה מהמטופל, שבהגדרה "אינו יכול להיכשל", מונחת על המטפל האחריות להצלחת הטיפול, ומרשה מעמידה לעזרתו שפע של כלים שיתמכו בו לאורך הדרך הקשה. היא מדגימה את בניית הסיפור שלה, כמו למשל תיאור דרך החתחתים שעברה עד לקבלת קביעות באוניברסיטה, ויוצרת את התחושה שככל שהחסימה נראית בלתי עבירה, כך תגבר רמת המגויסות שלה שתביא לידי פריצת המחסום. זו מידת מחויבותה לעצמה, ואת זה היא מבקשת להנחיל למטפלים ולמטופלים.
***
בעת האחרונה, אני שם לב לעוד ועוד עקבות, "מזכרות" ואולי אף צוואות שהטמינה מרשה בדרכה, כמורשת למען הדורות הבאים. תזכורות אלו קוראות־מפצירות בנו המטפלים להכיר בגודל התפקיד שאנו נושאים ובקדושת המשימה שהתנדבנו אליה. לא מן הנמנע, כי אנו מהווים את החוט האחרון הקושר אדם לחיים. לפיכך, איננו אחראים רק על הטיפול; אנו אחראים על המטופל, עד אשר יוכל ליטול את מושכות חייו בעצמו ולקבל על עצמו אחריות לחייו. "אם אני יכולתי, כל אחד יכול", אומרת מרשה בעמודו הראשון של הספר, ומבקשת שלא נלך שולל אחר הישגיה הכבירים העשויים לסנוור ולהשכיח את עוצמת השיתוק התפקודי שהייתה שרויה בו. "הסבל שלי", היא טוענת במידה רבה של ביטחון, "היה עצום בכל קנה מידה".
כשנתקלתי בעוד ועוד דוגמאות לדרישות המחמירות שלה ממטפלים, התחזקה בי התחושה וההבנה שמרשה רקחה לתוך יסודות הטיפול המוכרזים (שינוי, קבלה, דיאלקטיקה) מרכיב רוחני נוסף, אשר הפונקציה שלו היא מוטיבציונית. בניגוד לתיאוריה, מרכיב זה אינו עוסק ב"מה", אלא אך ורק ב"איך". כל תפקידו בעולם הינו לחזק את ידי המטפלים במלחמתם על כל מטופל, במאבק כנגד חוסר תקווה, בהכרח ובאומץ להעז ולנסות פעם אחר פעם, מטופל כמטפל, צוות החותר בסירה אחת בדרך לחוף מבטחים.
בחרתי לצטט דוגמה אחת מני רבות שהזדקרה לעיניי לאחר קריאת ספרה זה האחרון, הלקוחה מהמדריך ללימוד מיומנויות לוויסות רגשי (Linehan, 2015). בפרק "הנחיות כלליות למנחי הקבוצה" מדברת מרשה על התנהגויות של מטופלים בקבוצה שיש להם פוטנציאל הרסני לקבוצה (למשל כאשר מטופל אחד נוהג באלימות כלפי חבר קבוצה אחר). התנהגויות אלו, יודעת מרשה היטב, מעוררות דחפים לפעולה בקרב מנחי הקבוצה. לאחר כותרת מפורשת - "התמודדות עם דחף של המנחה/ים להיפטר ממטופל קשה" כותבת מרשה שהגם שהיא יכולה להכיר בדחפים כאלו ואף לתקפם, חשוב לה להבהיר: "מעולם בכל שנות עבודתי, לא סילקתי (kicked out) חבר קבוצה, אם כי פעמים רבות חלפה בי המחשבה שהקבוצה תתקדם טוב בהרבה אם רק אצליח לסלק תחילה מטופל או שניים שממש מקשים" (p. 64, תרגום חופשי).
אל מול הקשיים הגדולים שאני נתקל בהם בעבודתי, גם אני תוהה לעיתים על הדרך שבחרתי, על מניעיי, או בשפה ההתנהגותית – החיזוקים המשמרים את ההתנהגות... אני חש שיש משהו עוצמתי, ממכר לעיתים ומאוד מספק בעבודה עם מטופלים מסוגה של פ' שבמהלכה אתה מאפשר למרכיב הנסתר לגדול בך. כשאתה מאמץ אותו, אתה פועל ב"שדה הקרב" מתוך תחושת אחריות עליונה. וכשאתה מצליח, אתה פשוט מציל חיים. והרי ידוע הוא שהצלת חיים, כמו הבאת חיים, הם דברים שבשבילם שווה לחיות. ומה ששווה לחיות עבורו, יהיה לא פעם משהו שמצדיק לקיחת סיכון.
וכאילו לא די בכל ההקרבה הנדרשת, מזהירה אותנו מרשה גם מכך: "אל תצפו לתודה מהמטופל אם אתם מנסים לסייע לאדם שנמצא בגיהינום. ואל תפרשו זאת באופן שגוי, כסימן שאינכם מעניקים לאדם זה את שהוא צריך באופן כה נואש. התודה, כך למדתי על בשרי, תוכל להיאמר בהמשך" (p. 94, תרגום חופשי).
פ' ואני עדיין לא הגענו לחוף מבטחים, אולם אנו בהחלט מתקדמים לשם. יש משהו מידבק ברוח הלחימה הנשאבת מהמרכיב הנסתר. אחרי זמן מה, נראה שפ' אימצה אותה, ולעיתים היא זו שמצביעה על הישגים, מבקשת לעודד אותי, להצביע על התקדמות, להדגיש שיש שכר לעמלנו. כצוות, יש לנו יכולת עידוד גדולה בהרבה מאשר לכל אחד מאיתנו בנפרד.
אני מבקש להודות לך מרשה, על היותך מורה, מופת ודוגמה לחוסר פשרות. תודה על שסיפקת לנו אין־סוף רכיבים היוצרים יחדיו את הגישה, ורכיב נסתר אחד.
ספטמבר 2015, University College London, יוראי ברק פוגש את ד"ר מרשה לינהן בסדנת מיומנויות לויסות רגשי, צילום עצמי
מקורות
Linehan, M. M. (1993). Cognitive-behavioral treatment of Borderline Personality Disorder. New York, NY: Guilford Press.
Linehan, M. M. (2015). DBT skills training manual: Second edition. New York, NY: Guilford Press.
Linehan, M. M. (2020). Building a Life Worth Living: A Memoir. New York, NY: Random House.
