הפנים הרבות של הולכת השולל
סקירת מאמרה של אלסנדרה לאמה
מדוע אנו משקרים?
בפתח המאמר לאמה כותבת שהיה זה דרווין שציין כי היכולת לרמות מהווה יתרון אבולוציוני. לאמה מצטטת גם את הפילוסוף ולדימיר ינקלביץ, שהציע ששקרים הם אסטרטגיה הישרדותית בעולם שמלא ב"יצורים חלקיים, אטומים, לא-תקשורתיים ונסתרים". לאמה מפרשת את ינקלביץ תוך שימוש במושגים מתיאוריות של יחסי אובייקט: לדבריה, כאשר אנו נתקלים באובייקט אטום – בלתי מובן מבחינה מנטלית – אחת הדרכים להתמודד עם העינוי של הספק הבלתי פוסק הוא ליצור וודאות באמצעות שקר; לוותר על האובייקט "האמיתי", שאינו נגיש ואינו ניתן להבנה, ולהחליף אותו בתצורה של זולתעצמי שאמנם מבוסס על שקר, אך כזה שלעצמי יש עליו שליטה מלאה, משום שהוא יציר כפיו.
לאמה מבחינה בין שני סוגים של שקרנות: שקרנות משמרת-עצמי (self-preservative lying) ושקרנות סאדיסטית (sadistic lying). בשקרנות סאדיסטית, לדבריה, המטרה היא לתקוף ולהביס את האחר; האובייקט צריך להישלט ולהיות מושפל להנאתו של העצמי, לרוב כדי לשחזר חוויה מוקדמת של השפלה. לעומת זאת, בשקרנות משמרת-עצמי, האובייקט נחווה כאיום שצריך לחמוק או להימנע ממנו באמצעות שקר. את השקרנות משמרת-העצמי לאמה מחלקת לשני תת-סוגים: (1) שקרנות שיכולה לייצג ניסיון לתקשר עם אובייקט שנחווה כבלתי-נגיש או בלתי-מובן, ונועדה להחליף את העצמי ה"אמיתי" שמרגיש שלא ניתן לאהוב אותו, בגרסה "מומצאת" של העצמי, על מנת להבטיח את אהבת האובייקט; ו-(2) שקרנות שיכולה להגן על העצמי מפני אובייקט חודרני, יודע-כל וזועם, וליצור חיץ בין העצמי לבין אובייקט מסוכן.
התינוק כ"פתי": הדינמיקה של השקרנות הסאדיסטית
בחלק זה של המאמר לאמה מנסה לרדת לשורשיה של השקרנות הסאדיסטית. היא מתייחסת לפרויד, שכתב על הנס הקטן ב-1909, וציין שהאחרון סיפר "אינספור שקרים מוגזמים" בנוגע לנוכחות של אחותו בקיץ שקדם ללידתה. פרויד הבין את השקרים של הנס כפעולות של נקמה נגד אביו, על כך שסיפר לו את משל החסידה: אם האב יכול היה להתייחס אליו כאל טיפש שיאמין שילדים באים לעולם באמצעות חסידות, אז הנס הקטן יכול היה להפוך את הפגיעה הנרקיסיסטית, ולתת לאביו לחוש "איך זה מרגיש" שמשקרים לך דרך ההמצאות הללו. לאמה מפרשת את דבריו של פרויד כך שהשקר משמש כנקמה על שקרים סביב נושאים מיניים בתוך התרחיש האדיפלי.
בהמשך לכך, לאמה מציעה שייתכן כי תחושות בלתי נסבלות של קטנות ונחיתות, כביטויים של קונפליקטים אדיפליים, יכולות לתרום להתפתחות של מה שהיא מכנה מצב נפשי "טוטליטרי" שבו האחר נשלט ומושפל באמצעות שקרים.
על מנת להציג דוגמה להשערה שלה, היא מביאה את מר S, אדם בשנות הארבעים שהגיע לטיפול בעקבות אפיזודה דיכאונית לאחר סיום נישואיו. היא מתארת מטופל שתיאר בפגישה הראשונה את אביו כ"טיפש", ואת אימו כמי שמבינה אותו באופן מושלם. מר S סיפר במהלך הפגישות שיש אנשים שהוא משקר להם דרך קבע, למשל שותף לעבודתו אותו הוא מתאר כ"ליצן" שתמיד מאמין לכל סיפור. בשלב מסוים בטיפול הוא משקר ללאמה בנוגע לסיבה שבגללה ביטל פגישה, וכאשר הוא חושף בפניה שהוא שיקר לה, ולועג לה על שהאמינה לו – "לא מלמדים אתכם שום דבר?" – היא כותבת שעל אף שלא באמת האמינה למר S, ברגע זה היא הרגישה מנוצחת, הרגישה שהוא הוליך אותה שולל. חשיפת השקר – ועבור מר S החשיפה של לאמה כטיפשה ופתיה – הייתה הניצחון האולטימטיבי שלו עליה. לאמה כותבת שברגע זה חשה כמו האב המושפל, בעוד מר S הזדהה עם האובייקט המשקר – אימו – והרגיש שרימתה אותו כאשר בחרה באביו על פניו. הוא התגונן מפני התבונה הזו על ידי כך שריכז את האשמה באביו, ויצר אשליה הגנתית אדיפלית שבה היה זה הוא שאימו העדיפה על פני האב. העולם הפנימי שלו נשלט בידי אובייקט (האם) שרימה אותו, דחה אותו והשפיל אותו, ושאיתו הוא גם מזדהה, על מנת להחזיר את עצמו לשיווי משקל נרקיסיסטי.
לאמה מציעה שהמקור לשקרנות הסאדיסטית יכול להימצא בחוויות הראשוניות של הילד, כאשר הרגיש נחות וקטן, ובעיקר כאשר הבין שאין לו בעלות בלעדית על אימו. לאמה נותנת דוגמה לילד שכמו אומר לאימו "אני האמנתי שיש רק אותך ואותי, שהשדיים היו רק שלי, אבל זה לא כך: את שיקרת לי". חוויה זו עשויה להפוך לאחר מכן לפרוטוטיפ מופנם של חוויית הילד כמי שרימו אותו: הוא זה שנדחה באופן ברוטלי על ידי הזוג ההורי – הוא הפתי.
לאמה טוענת שהשקר מאפשר למטופל להשליך את העצמי הפתי והדחוי שלו עצמו על המטפלת, כך שהיא זו שמשקרים לה, היא זו שמובסת על ידי האובייקט – וכך לבצע שחזור מהופך של הדחייה האדיפלית. עוד היא כותבת שבמקרים רבים המטופל יודה בשקר: סיפור השקר ואז ההודאה בו יהפכו בהעברה להתגלמות הקונקרטית של היפוך התפקידים: ראשית המטופל שומר את המטפל הרחק מ"חדר המיטות" המרגש של נפשו, בעוד הסקרנות והבלבול של המטפל מגורים ומעוררים על ידי הנרטיב הרב-משמעי. בשלב הבא, המטפל הופך בתהליך של הזדהות השלכתית לעצמי המסורס של המטופל, שמולו המטופל מרגיש תחושת ניצחון כשהשקר נחשף. השקר הסדיסטי אפוא מבדיל את עצמו מסוגי שקרים אחרים בכך שהוא נועד באופן מודע לרמות ולהשפיל את האובייקט. רגע החשיפה, במקרים האלה, הוא לא רגע של תקשורת; אדרבא, הוא רגע שבו הניצחון הסדיסטי הוא בשיאו.
שקרנות משמרת-עצמי
לאמה מתארת שני תת-סוגים של השקרנות שנועדה לשמר את העצמי:
א. שקרנות משמרת-עצמי בתגובה לאובייקט שאינו נגיש או שאינו ניתן להבנה מבחינה רגשית.
במקרה זה, השקרים שמסופרים הם כאלה המאפשרים לעצמי להבנות גרסה נאהבת או מרשימה של עצמו, או שקרים שיכולים לעורר את דאגתו של האובייקט על ידי כך שהם מתארים את העצמי בכל מיני סכנות מומצאות. כך, ברגע השקר, השקרן יכול לשכך את הספק שלו בנוגע לאהבתו של האובייקט, על ידי כך שהוא משכנע את עצמו ואת האובייקט בחשיבותו.
לאמה מביאה כדוגמה את סיפורו של טוני, בחור בן 19 שהופנה אליה בשל קושי להתמודד עם כעס. הוא אומץ כתינוק, וכשהיה בן שבע נולדה להוריו המאמצים בת ביולוגית. לאמה מתארת כיצד מערכת היחסים בהעברה נשלטה בידי הצורך העקשני של טוני ליצור מערכת יחסים אידיאלית עם לאמה – הוא היה צריך להרגיש שהיא מעריכה ואוהבת אותו, ושהיא עצמה תהיה "מושלמת", כדי להגן על מערכת החסים מפני צילו של האובייקט הלא-מובן שעינה אותו.
לאמה מציינת שבמובן מסוים אפשר לומר שטוני הזדהה עם אובייקטים שקרנים: עם אימו הביולוגית, שמבחינתו "שיקרה" בנוגע לסיבה שבגללה ויתרה עליו; וגם עם הוריו המאמצים, שמבחינתו "שיקרו" לו בכך שהביאו לעולם ילדה ביולוגית, ובכך הפרו את ההבטחה שלהם שהוא יהיה ילדם היחיד. עם זאת, לאמה אומרת שבניגוד להזדהות הממאירה עם האובייקט השקרן, כמו במקרה של מר S, שהובילה לשקרים סאדיסטיים, במקרה של טוני השקר לא נועד להביס ולהשפיל את האובייקט, אלא ליצור גרסה מרשימה יותר של העצמי שתבטיח – כל עוד השקר נמשך – את אהבתו והערכתו של האובייקט. לאמה מסבירה שבהעברה ניתן היה לחוות את המאבק הפנימי של טוני: את הניסיון לשרוד באמצעות שקרים בנוגע לעצמו, בעולם נטול אובייקטים אוהבים שיקבלו את העצמי האמיתי שלו. ויחד עם זאת, מעצם זה שהוא משקר, הוא משחזר את הדרמה הזו שוב ושוב, מפני שהוא לעולם לא יוכל לגלות האם יקבלו ויאהבו את העצמי האמיתי שלו.
לאמה מסבירה שהשקר איפשר לטוני תצורת זולתעצמי אלטרנטיבית: הוא עיצב מחדש את העצמי ויצר אם מפונטזת ונשלטת באופן אומניפוטנטי שאוהבת אותו. לצד זאת, השנאה שלו כלפי האובייקט המופנם שגרם לו להרגיש דחוי באה גם היא לידי ביטוי בשליטה הזו: לאמה כותבת שבהעברה הרגישה נשלטת – הרגישה שהיא הייתה חייבת לראות אותו בדיוק כפי שהוא רצה להיראות.
ב. שקרנות משמרת-עצמי בתגובה לאובייקט חודרני שמבקש לפלוש ולשלוט בעצמי
לאמה כותבת שמצב זה מתרחש כאשר האינטימיות הדיאדית הראשונית בין האם לתינוק אינה שוככת, והעצמי מרגיש חנוק בידי השליטה של האובייקט. השקר, במקרה זה, נועד כדי ליצור מידה מסוימת של גבול ומרחב בין העצמי לבין האובייקט. השקר משמש בפועל כפונקציה של השלישי/האב הנעדר, ויוצר מרחק בין העצמי לבין האובייקט.
כדי להדגים את הסוג הזה של השקר, לאמה מתארת את גברת B, אישה בת שלושים שהגיעה לטיפול משום שהרגישה מדוכאת. בילדותה אמה נכנסה ויצאה מבתי חולים פסיכיאטריים על רקע פסיכוזה, ותוארה כחודרנית מאוד. האב עזב כאשר גברת B הייתה בת שנה.
לאמה כותבת שבמצב של התפתחות נורמלית, הילד מבין שהוא יכול לבחור שלא לשתף במחשבה, פנטזיה או רגש וכך נולדת אצלו מודעות לכך שיש לו עולם פנימי שהוא נפרד מהעולם החיצון. לכן, השקר הראשון של ילד מהווה צעד משמעותי בדרך לנפרדות ולאוטונומיה. היא מציעה שהייסורים שעברה גברת B בילדותה מלמדים עד כמה שקרים יכולים להוות דרך להגן על הפרטיות של העצמי: עולמה הפנימי של גברת B נשלט בידי אובייקט מסוכן וחודרני (האם) שהיה צריך לשלוט בו דרך שקרים, מה שבא לידי ביטוי גם בהעברה. לאמה כותבת שכאשר עבדה עם גברת B, הרגישה פעמים רבות שעליה להישאר בשתיקה, משום שהיא הפכה למזוהה עם האובייקט החודרני עד כדי כך, שאפילו פירוש עשוי היה להחוות כהשתלטות עוינת על נפשה של המטופלת.
לאמה כותבת שעבודתה עם גברת B לימדה אותה שכאשר מערכת יחסים בין שניים הופכת ללוכדת וחודרנית, ואין "שלישי" שיקטין את האינטנסיביות של היחסים, השקר יכול להוות ניסיון להכניס אדם שלישי בין העצמי לבין האובייקט. לאמה מציינת שבשלב מסוים גברת B המציאה בני זוג כדי שיחצצו בינה לבין אמה, וגם במהלך הפגישות עם לאמה היא השאירה את הטלפון שלה דולק, ולמרות שמעולם לא ענתה לשיחות, נראה היה שדרך נוכחות ה"אחר" בחדר (שהונכח דרך הרטט של הטלפון הסלולרי), היא דאגה לוודא שהן לא נמצאות בחדר רק שתיהן, לבדן.
לאמה מציינת שבטיפול שבו נוכח אחד מבין שלושת סוגי השקרנות שתיארה במאמר, המטפל יחווה בהעברה את התגלמות מערכת היחסים המופנמת עם אובייקט שאיתו תקשורת ישירה וכנה מרגישה בלתי אפשרית. לדבריה, השקר הוא תמיד צורה לא-ישירה של תקשורת רגשית בנוגע לעולם הפנימי: יש תמיד אמת מסוימת בשקר – והיא לרוב ה"אמת" בנוגע לטבעו של האובייקט המופנם.
מקורות
Lemma, A. (2005). The many faces of lying. The International Journal of Psychoanalysis, 86(3), 737-753.
