קולאז' אהבת העברה

קולאז' אהבת העברה

מאת מיכל תנעמי

"חלום האהבה כל כך מופלג הוא בצורותיו, שאין כמותו מפליא בקסם דמיונו המשובב" (שייקספיר, ו, הלילה השניים עשר)

השירים המוצגים להלן נכתבו הרבה לפני שהתיאוריה העוסקת במישרין ובעקיפין במושג "אהבת העברה" הייתה ידועה לי. לפחות לא במודע (אבל אולי בלא מודע הקולקטיבי...). ובכל זאת, בשל הזיקה שמצאתי בין התיאוריה והשירים שכתבתי, נראה ש"הכירו" זה את זו. ואולי, עצם זה מחזק בצניעות את התיאוריה מחד, ואת השירים, ללא צניעות, מאידך.

אני רואה בכתיבת השירים תהליך הסמלה של אותה "אהבת העברה". תהליך חשיבה ראשוני, קרוב מאוד לחוויה שלי. ה"שלישי האנליטי" (אוגדן, 2011) הלך ונברא במהלך ההתבוננות המשותפת של המטפל ושלי בשירים. באווירת אמון, בחלימה ובחשיבה המשותפת של משמעותם עבור שנינו ועבור התהליך הטיפולי, ובהפיכתם של צירופים קבועים, ארוכי שנים, לחדשים (ביון, 1984). רק אז, התאפשרה חשיבה שניונית והחלה תנועה חדשה, הבנה, ושינוי בכפיית החזרה. ומה אם לא היו מופיעים הצורך או היכולת לטרנספורמציית הסמלה כזו? אינני יודעת בוודאות כמובן, אך אני מאמינה שבמסגרת הטיפול הספציפי הזה, הייתה מתעוררת ונולדת אפשרות אחרת לשינוי. כזו שהייתה מופיעה בחדר ללא "הזמנה", והייתה אינטואיטיבית ואינהרנטית לי, למטפל ולשנינו כאחד. מפתח אחר ליציאה מ"חדר הבריחה" של נוירוזת "אהבת העברה".

רשימה זו נקראת "קולאז' אהבת העברה" הן בשל האיגוד והשילוב של התייחסויות תיאורטיות ותרבותיות הנוגעות להיבטים כאלה ואחרים המופיעים בשירים, והן בשל היות השירים שיקוף פנימי של קולאז' קשרי אובייקט מופנמים וחלקי עצמי המופיעים בהם. אוהבים, מאדירים, מפצלים, ילדיים, אירוטיים, ספקניים, כועסים ואחרים. בהקשר זה, להלן ג'ורג' בראק המצוטט על יד חאן: "לא מדובר בניסיון לשחזר אנקדוטה [ואני מוסיפה, מאחר וזה בלתי אפשרי – היא אינה אחת ואולי אינה קוהרנטית תמיד], אלא ביצירה של עובדה תמונתית" (חאן, 2015 [1974], 171-172).

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

ל"אהבת העברה", המתרחשת לעיתים בחדר הטיפולים כמו גם במציאות החיים מחוצה לו, פנים וביטויים שונים השואבים את אופיים מחוויות היקשרות עם אובייקט ארכאי אמיתי או מופנם. לכן, לפי שייקספיר לעיל – מדומיינת היא האהבה. ברוח זו ניתן להשיב בשאלה על שאלתו של מאיר שלו: "האם אהב אדם את חווה?... האם אהבה חווה את אדם?" (שלו, 2009, עמ' 13), כך: "וכי כיצד תוכל לשרור?". הרי חווה היא דמות ההיקשרות הראשונה שפגש אדם בחייו, וכך הוא גם אדם עבור חווה. בשניהם לא הופנמו אובייקטים ויחסי אובייקט ראשוניים היכולים להיחוות מחדש, להיות מדומיינים ולהשתחזר. אכן, כותב שלו, "התנ"ך לא מספר על אהבה ששררה ביניהם" (שם).

את אמונתו של פרויד ברעיון זה, אליה אתייחס גם בהמשך, ניתן לראות במהלך פגישה טיפולית יחידה בת ארבע שעות אשר ערך פרויד למאהלר. בפגישה זו תהה פרויד כיצד נשא מאהלר אשה בשם שונה מזה של אימו, ומאהלר השיב כי שמה השני של אלמא אשתו הוא... מריה. כשם אימו. בהקשר לקשר הטיפולי לפי לאקאן, העוסק בניתוח המשתה של אפלטון: "אלקיביאדס אוהב את סוקראטס, ואילו סוקראטס, כמו האנליטיקאי, נמנע מלזהות את עצמו עם דמות האהבה (ישראלי, 2014, עמ' 85). רוצה לומר אולי, אלקיביאדס מתנהג כמי שהשתכר מיין המשתה, ומציף סוד. אלא שסוד זה אינו בהכרח קשור בסוקראטס, אלא יותר בתחושות ואולי בחסכים קדומים המשתחזרים במערכת היחסים איתו.

אם כן, ובהתאם לתיאוריות אשר יועלו בהמשך, הדמויות בהן אנו מתאהבים ומתמלאים כלפיהן בתשוקה, והיחסים הנרקמים עמן, קורצו מחומר מסוים. חומר קדום ומוכר. אפשר אולי לראות בחומר זה ה"חומר האפל" (או "מסה אפלה"). בדומה לתופעה אסטרופיסיקלית זו, המניחה את קיומו (באופן היפותטי) של החומר האפל כהסבר אפשרי לתופעות כבידה מסוימות, אנו מניחים את קיומם הקדום של קשרים והפנמות אובייקט מסוימים על סמך צפייה ב"אהבת העברה" המופיעה בחדר הטיפולים. פרויד זיהה כי התשוקה המופיעה בחדר הטיפולים כ"אהבת העברה" מאפשרת הצצה למשאלות ילדיות כלפי דמויות משמעותיות – הוריות – וכך, בדומה לחומר האפל, גם היחסים הארכאים המופנמים מהעבר, אינם ניתנים לצפייה ישירה. בשל כך, אני מציעה להניח שבדומה לתיאוריות אסטרופיסיקליות אחרות הנותנות הסבר חלופי לאותן תופעות כבידתיות מבלי להניח את קיומו של אותו חומר אפל, קיימים גם הסברים אחרים או נוספים ל"אהבות העברה" כאלה ואחרות. אני מניחה שעמדה זו שלי קשורה בתחושה האמביוולנטית המקבלת ביטוי בשירים, ובאותה יכולת של חלקי העצמי שהיו מעורבים בתהליך להיות גם בתוכו וגם להתבונן בו קצת מהצד. לאו דווקא מתוך התנגדות או דבלואציה, אלא אולי מתוך אובייקטים וקשרים מופנמים אחרים ומאוחרים מאותו חומר אפל קדום.

השירים מהווים וינייטות מיניאטוריות של חוויות מופנמות מהטיפול. מוזמנים להציץ...

(קישורי התיאוריה המובאים כאן אינם מתיימרים להקיף את כל הנכתב בנושא כמובן, אלא להתייחס להיבט כזה או אחר בשירים)

וכנראה שכאן התחיל הכל...

אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה

יָדוֹ –

מוּרֶמֶת..

וּשְׁאִיפָה גְּדוֹלָה נִלְקַחַת

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתָיו.

אֶלֶף לַיְלָה וְלַיְלָה הָיִיתִי מְסַפֶּרֶת לוֹ..

עִם כָּל נְשִׁיפָה מִתְרַחֵק הוּא מֵעָלַי.

נֶעֱלַם..וּמִתְעַלֵּם,

מוֹפִיעַ..וּמִתְעַלֵּס..

וְשׁוּב, נוֹשֵׁם וְנוֹשֵׁף.

לְאַט,

מֵת

פּו

ֹ גּ

גּוֹת

הָאַשְׁלָיוֹת.

נעלמות. מות.

וַאֲנִי,

חוֹזֶרֶת

מִשְׁתַּעֶלֶת לְחָיַי.

רֶגַע

וְאָז זֶה קָרָה.

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת מוּלְךָ, עוֹצֶמֶת עֵינַיִם,

אוֹמֶרֶת..וְאוֹמֶרֶת..

וּתְחוּשָׁה מֻכֶּרֶת עוֹטֶפֶת אֶת כֻּלִּי.

אַתָּה אוֹמֵר..

אֲנִי אוֹמֶרֶת..

"אֲנִי מְבִינָה אֶת מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי".

אֲנִי מְבִינָה אֶת הַבִּלְבּוּל. תָּמִיד (גַּם) הֵבַנְתִּי.

זֶה לֹא קָשׁוּר לַמִּלִּים.

לַמְרוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים.. וְאוֹמְרִים..

אֲנִי עוֹמֶדֶת עַל סַף הַדֶּלֶת.

יוֹצֵאת כִּמְעַט,

וּמַכְרִיזָה עָלַי בְּגָלוּי וּבְפַשְׁטוּת.

עַל פָּנֶיךָ נִפְרַשׂ חִיּוּךְ לָבָן כְּמִפְרָשׂ. מְנַסֶּה לְכַוֵּן נָכוֹן אֶת נְתִיב הָרוּחַ.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

מַבָּטְךָ מֻפְתָּע וְלֹא מֻפְתָּע,

מְשֻׁעֲשָׁע,

אוֹהֵד,

וְרוֹאֶה אֶת הֶעָתִיד.

התאהבות בטיפול. זה לא "אמיתי" אם צריך להכריע בין שני הקצוות אותם הניח פרויד במאמר שלו על "אהבת העברה" (פרויד, 2013, עמ' 120–128). בחיים... תיתכן התאהבות כמעט רק כהמשך וכדומה לאובייקטים ארכאיים אמיתיים או מופנמים, ואילו בטיפול לרוב לא כל כך משנה, אולי, דמותו של המטפל. לא היא המשמעותית. אם מתקיים קשר טיפולי חי ופועם, למשל כזה המאפשר מרחב מעברי-משחקי כדברי ויניקוט, תתרחש בהרבה מקרים התאהבות שהיא " אהבת העברה". במקרה כזה, לפי פרויד: "מטופלת נותנת לרופא האנליטיקאי להבין באופן שאינו משתמע לשתי פנים, או אף מצהירה בגלוי שהתאהבה בו כדרכה של אשה בת תמותה" (שם, עמ' 120). אם זו הייתה התאהבות "אמיתית", טוען פרויד, המטופלת "הייתה מגבירה את שיתוף-הפעולה מצד המטופלת בטיפול על-מנת לפתור את הבעיות במקרה שלה, ולו רק משום שהגבר שהיא מאוהבת בו תובע זאת ממנה" (שם, עמ' 125-126).

פרויד ממשיך ומתאר התאהבות זו כתופעה עליה אין למטופלת שליטה ולא מרחב התבוננות, ואילו אני מבקשת לחשוב בעזרת השירים, ולהעמיד עמדה זו בסימן שאלה. אני מאמינה שהשירים מוכיחים שאמירה זו מפתיעה בקביעתה הנחרצת, ומזמינה התבוננות נוספת וגמישה יותר. אולי בחדר הטיפולים לא בהכרח מתרחשת או מתחייבת הראייה החד ממדית עליה כותבת מרגריט יורסנאר מתוך גרונו של אדריאנוס שבע הימים: "מבין כל משחקינו, משחק האהבה הוא היחיד שבו מוסר עצמו המשחק, בעל כורחו, בידי רוח התזזית של הגוף. אין זה מן ההכרח שהשתיין יאבד את צלילות דעתו, אך אוהב השומר על צלילותו אינו מציית עד תום לאלוהיו" (יורסנאר, 1987, עמ' 15). לרגעים זה אכן כן קרה, וחלקי עצמי שונים מצאו עצמם לעיתים שבויים, אך לא כדיקטטורה אחת של הרגש ולא תמיד תוך אי שמירה על צלילות הדעת והמחשבה.

ביטוי למחשבה זו ניתן לראות אצל בולוניני, המגדיר ארבעה סוגים של "אהבת העברה" הנעים בין אהבה אירוטית וחיבה (Bolognini, 1994), ואצל גבארד המצטט את גיל, ברעיון לפיו ההתבוננות ב"אהבת העברה" מחייב עבודה ב- One Person Psychologyו-Two Person Psychology מאחר ש"אהבת העברה" היא ייחודית לכל חקירה אנליטית מסוימת (Gabbard, 2002: 31). גם ויניקוט מתייחס למחשבה לפיה לא כל "אהבת העברה" היא העברה אירוטית, וכותב כי "אהבת העברה... מוארת באור שונה לחלוטין מ'אהבת העברה' הארוטית ביסודה שתיאר פרויד", וכי "אולי המטופלת המפתחת אהבה עזה למטפל אינה בהכרח "חותרת להפיל את הרופא ברשת תשוקתה המינית, נטולת הרסן החברתי" (לפי פרויד), "אלא מנסה לבטא צורך קדום יותר שאין לה עבורו מילים?" (ויניקוט, 2018, עמ' 169). אריאל-גלור כותבת בהקשר לכך במפורש: "אני מציעה להתבונן עליהם [=על סוגי 'העברות אהבה' שונים] כרצף הנע בין מידת עוצמתן של התחושות הארוטיות כלפי המטפל/ת" (אריאל-גלור, 2018).

בִּזְמַן שֶׁחָשַׁבְתָּ

מָה לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ?..

הִיא נוֹגַעַת בְּרַכּוּת,

מִתַּמֶּמֶת בְּגַסּוּת,

יוֹדַעַת בְּעַזּוּת,

כִּמְעַט..לוֹקַחַת.

וְאַנִּי.

מָה לַעֲשׂוֹת אִתִּי?..

אַנִּי,

שֶׁכְּבָר יֵשׁ שֶׁקַע לְקִיּוּמִי,

שֶׁמַּכִּיר כְּבָר הֵיטֵב אֶת מַגָּע הַנְּסֹרֶת,

וְרוֹצֶה לְיַדֵּד אֶת עֶדְנַת הַיְּצִירָה.

אֵינִי יוֹדֵעַ..

כְּלוֹמַר, עַכְשָׁו כְּבָר אֵינִי יוֹדֵעַ..

בַּאֲשֶׁר לִסְפֵקוֹתֶיהָ,

בַּאֲשֶׁר לְמִשְׁאַלְתָּהּ..

מַה לַעֲזָאזֵל לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ..?!..

אה... לזה התייחס פרויד רבות: "הצורך והכמיהה של המטופלת יושארו בעינם וישמשו כוח מניע לעבודה ולשינוי, ועל כן עלינו להישמר מפני הרגעתם... יהיה זה הרסני באותה מידה עבור האנליזה בין אם ניענה לכמיהתה של המטופלת לאהבה ובין אם נדכא אותה... עליו להישמר שלא לסטות מ'אהבת העברה', לדחותה, או להמאיס אותה על המטופלת, ובה במידה גם להימנע בתקיפות מלהיענות לה" (פרויד, 2013, עמ' 124). "על הפסיכותרפויט האנליטי לנהל מאבק בשלוש חזיתות: בתוך עצמו, ... מחוץ לאנליזה... ובתוך האנליזה נגד המטופלת" (שם, עמ' 128). פרויד מסביר את המאבק התלת ממדי הזה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, מה שהוליד ברגעים מסוימים בטיפול מחשבות דומות לזו של שטקליס: "אל, ואל, ואל... ואל! מי המציא אותך בכלל?!" (מרים שטקליס, מתוך אצו רצו גמדים, 1970). קליין מהרהרת בהעברה הנגדית המתעוררת: "המטופל מביא אל תוך מערכת היחסים עם האנליטיקאי את עולמו הפנימי ואת דרכי התייחסותו הארכאיות, אך איזו השפעה יש לדברים האלה על האנליטיקאי? האם יש ביכולתו להישאר 'שווה נפש'? מהן תגובותיו? ... אלה החומרים מהם עשויה ההעברה הנגדית" (קטלינה, 2009, עמ' 245), ומיטשל תומך במתן תשומת לב הדדית להעברה הנגדית ככלי משמעותי המאפשר, מחד, את החופש למטופל להתמסר לרגשותיו ולשתף בהם את המטפל, ומאידך את התמודדות המטפל עם מה שמתחולל בחדר הטיפולים: "מה שמאפשר לאהוב ולשנוא מתוך אובדן שליטה הוא מעורבות עם אחר שיש לו רגשות משלו, לעיתים גם אהבה ושנאה, אבל הוא מתאמץ לרתום את הרגשות שבשני צדי היחסים לשירות העבודה האנליטית – למען צמיחה והתפתחות בונות ומלאות תובנה (מיטשל, 2006, עמ' 176-177).

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

"אהבת העברה" כביטוי של צרכים וחסכים ראשוניים

הָיִיתָ לִי

הָיִיתָ לִי כְּחַיָּט הַתּוֹפֵר אֶת חֲלָקַי,

בִּתְשׂוּמֶת לֵב וְסַבְלָנוּת.

רוֹאֶה גַּם אֶת חֶלְקֵי הַמֶּלֶךְ הַחֲדָשִׁים.

רַב חוֹבֵל לְאַנְשֵׁי הַצֶּוֶת שֶׁבִּי.

הָיִיתָ כְּאוֹפֶה הַמְּחַכֶּה בְּסַבְלָנוּת

לִתְפִיחַת הַשְּׁמָרִים,

גַּם כְּשֶׁהַיַּמִּים הָיוּ קָרִים.

כִּמְשׁוֹרֵר הַטוֹוֶה עֲבוּרִי אֶת הַשּׁוֹרוֹת,

חִכִּיתָ אִתִּי לְהִלָּכְדוּת מִלּוֹתַי לִכְדֵי מַשְׁמָעוּת.

לֹא הִפְסַקְתָּ אוֹתִי לִקְווֹת,

לֹא עָיַפְתָּ מִלְּחַבֵּר קְצָווֹת.

הָיִיתָ הַפְגָּנָה שְׁקֵטָה וְעִקֶּשֶׁת,

כְּנֶגֶד הֲרָעַת הַתְּנָאִים הַמִּתְמַשֶּׁכֶת.

מֵקֵל הֲלִיכָה יַצִּיב אַךְ לֹא מִדַּי.

כָּזֶה שֶׁמַּרְשֶׁה לְעַצְמוֹ לֵהָפֵךְ גַּם גָּמִישׁ בְּיָדַי.

מַקֵּל נְחִיָּה מְעֻקַּל וּמֻתְאָם..

מַלֵּא בְּסֻכָּרִיּוֹת בְּטַעַם שֶׁל פָּעַם..

עֵזֶר כְּנֶגְדִּי. בְּמַעֲרָכָה מוּל שַׂר צְבָאִי. זֶה שֶׁסָּר לְעִתִּים לְלֹא לֵאוּת מֵהַטּוֹב שֶׁבִּי.

הָיִיתָ לִי מוֹרֶה.

מְדוּרָה קְטַנָּה, מוּכָנָה לִבְעֹר אַךְ גַּם רַק לִלְחֹשׁ.

צְלִילִי הַשְׁרָאָה הַנִּשָּׂאִים עַל גַּל מְשֻׁתָּף וּמְיַחֲלִים לְהִתְאַבְּכוּת בּוֹנָה.

וַעֲדַיִן אֲנִי נְבוֹכָה וּבוֹכָה מֵהֲבָנָה וְאִי הֲבָנָה שֶׁל כָּל מַה שֶׁקָּרָה.

לפי פרויד, "אם הילדה אינה מסוגלת לוותר על פנטסיות אדיפליות... הליבידו שלה הופך למקובע על מושאי האהבה הילדיים... ומאוחר יותר, כאשר היא מגיעה לטיפול פסיכואנליטי כבוגרת, ההעברה של הקשרויות ילדיות מתמשכות אלה כלפי דמות האנליטיקאית, מאפשרות להן להיחוות בעוצמה וכן להיות זמינות לפירוש אנליטי מרפא" (מיטשל, 2006, עמ' 220). או אז, "המטופלת... תוכל לפתוח בעצמה, מתוך כל אלה, את הדרך אל השורשים הילדיים של אהבתה" (פרויד, 2013, עמ' 125).

לפי רות על קליין: "השלכת תכונות טובות אל תוך האחר היא המאפשרת לאחר להראות את אהבתו. את האפקט החיובי הזה אפשר לראות באם ובתינוקה שאך זה נולד... התינוך מחייך אל אימו ומייחס לה את רגשותיו האוהבים" (קטלינה, 2009, עמ' 71). וגם, "אחד האמצעים המוקדמים ביותר של התינוק לנחם את עצמו לנוכח תסכול הוא היכולת לפנטז אובייקט טוב ומתגמל עד אין קץ... כך לא עולה כל חרדה" (שם, עמ' 72).

לפי קוהוט, בתשתית החיים הנפשיים שלנו מצויים לא רק הדחפים או הסטרוקטורות הנפשיות של איד-אגו-סופר אגו, אלא גם הצרכים הנרקיסיסטים הארכאיים שעמם אנו מגיעים לעולם. למשנתו, אם הצרכים הראשוניים בנראות ובהאדרה לא ייענו על ידי זולתעצמי באופן מותאם, תשתבש התפתחות העצמי (קוהוט, 2005). במילותיו של מיטשל על התיאוריה של קוהוט: "עצמי בריא צומח מתוך סביבה התפתחותית של שלשה סוגים ספציפיים של התנסויות זולת עצמי... זולתי עצמי המגיבים לתחושתו הפנימית של הילד של עוצמה חיונית, נהדרות ומושלמות, ומאששים אותה... מעורבות של הילד עם אחרים רבי עוצמה שהילד יכול לשאוף להידמות להם... והתנסויות עם זולתי עצמי אשר בפתיחותם ובדמיונם... מעודדים תחושה של דומות בין הילד לבין עצמם" (מיטשל, 2006, עמ' 231).

ההאדרה כקשרי אובייקט מופנמים – כצורך הראשוני בין תינוק ואמו והחלפת אובייקטים בלתי מודעת בחלקה בין התינוק והמטופל ובין האם והמטפל – באה לידי ביטוי בשורה משירו של אלתרמן "אתך בלעדייך". בכתביו של אלתרמן כתוב לעיתים "על ערפל גופך גופי מתגעגע", המבטא את הכמיהה לקשר גופני בין אהוב לאהובתו ואת חוסר האפשרות לממש זאת, כמו בטיפול, ולעיתים "לערסל גופך גופי מתנענע", המבטא את הכמיהה לערסול אימהי כגעגוע אינהרנטי בקשר (לבן, 1.05.2020 הארץ – תרבות וספרות).

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

לפי פרנצי, "עמדתנו הידידותית והנדיבה [של האנליטיקאי] עשויה אמנם לספק את החלק הילדי של האישיות, הרעב לרוך, אבל אין בה כדי לספק את אותם חלקים שהצליחו להתגבר על העכבות ההתפתחויות ולהתבגר. לא תהיה בכך שום חירות פיוטית לדמות את הנפש הנירוטית לדפורמציה כפולה, הקרויה 'טראוטומה', אשר מאחסנת באחד מחלקי הגוף הנסתרים שברים של אח תאום שהתפתחותו עוכבה. לדעתו של פרנצי שום אדם בר דעת לא יסרב להקריב טראוטומה כזו לסכינו של המנתח, כשזו מאיימת על עצם קיומו" (פרנצי, 2017, עמ' 185). בסרט הצרפתי "מאהב כפול" מ-2017, מתואר תהליך של הסרת טראוטומה כזו. לפי הבנתי, רק לאחר ההסרה מצליחה גיבורת הסרט ליהנות ממין "שגרתי" עם בעלה.

חֲלוֹם

הַיֹּפִי שֶׁבַּחֲלוֹם

חוֹבֵק אוֹתְךָ

רַע,

טוֹב,

רַע.

שְׂעָרוֹת רֹאשְׁךָ,

רֹאשְׁךָ...

וְאַתָּה...אַתָּה...

לפי רות על קליין, "בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית מחלק התינוק את התנסויותיו בתפיסתו לשתי קטגוריות בדרך שנועדה למזער את חרדותיו. הוא מחלק את עולמו ל'טוב', שאותו הוא מנסה לנכס לעצמו ולהיות כמותו, ול'רע', שממנו הוא מנסה להיפטר ולהרחיקו מחוצה לו – אל האובייקט שלו", "המנגנונים המשמשים את התינוק כדי ליצור עולם דו קוטבי זה הם פיצול והשלכה", "מושג הפיצול מתייחס לפנטסיה לא מודעת בעולמו של הסובייקט. הוא מפצל באופן לא מודע את מאפייניו של האובייקט היחיד ומחלקם בעולמו הפנימי בין שני אובייקטים לפחות" (קטלינה, 2009, עמ' 68). "הזדהות עם אובייקט טוב אידאלי היא המעניקה עוצמה לתחושתו ההתחלתית של התינוק את עצמו, מספקת לו תחושת לכידות פנימית, ומסייעת לו לעצור כוח מחוויה טוב אחת לאחרת... ומאפשרת בסופו של דבר את איחויו של הפיצול" (שם, עמ' 73-74).

בהקשר זה טוען ארון כי אפשר לראות בפיצול המטפל שחזור של הסצנה הראשונית. פיצול זוג ההורים לטוב ורע. לעיתים, הוא כותב, חשוב לשמר את הפיצול כחלק מהתהליך. הבטחת סדר ובקרה בכאוס עד לזמן בו תהיה אפשרית האינטגרציה (Aron, 1995: 220) .

גבארד כותב (במקרה של עמדה סכיזופרנואידית מהותית ביחסים) כי אידאליזציה של האהוב היא עמדה חיונית ומהותית לשם תחזוקת מרחב האהבה בקשרים, ומצטט את פרסון, לפיו עמדה זו משמעותית לתחושת האהבה אף יותר מהתשוקה או מתחושת ההדדיות (Gabbard, 2004: 29) .

התשוקה כדלק ב"אהבת העברה"

כָּךְ עוֹשִׂים כֻּלָּם?..

הֵם אוֹמְרִים שֶׁכָּךְ עוֹשִׂים כֻּלָּם.

שֶׁאִם יֵשׁ מִי שֶׁמַּבִּיט

וּמִי שֶׁרוֹאֶה שֶׁהוּא מַבִּיט..

שֶׁאִם נֶחְתֶּמֶת הַזְמַנָּהּ לֹא מְפַתָּהּ

לִצְמִיחָה..

מִתְרַחֶשֶׁת תְּנוּעָה.

אִטִּית,

עֲנֻגָּה,

מִתְמַסֶּרֶת.

וּמִתְפַּתַּחַת הֲבָנָה.

גּוּפָנִית,

עֲמֻקָּה, חַסְרַת שָׁפָה.

אוֹ..

דַּוְקָא בַּעֲלַת שָׁפָה..

אָבַל אֲחֶרֶת.

וְהִיא מִתְעַגֶּלֶת וּגְדֵלָה.

אֲנִי יוֹדַעַת אֶת זֶה,

וַעֲדַיִן..

רוֹצָה לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה.

לִזְרֹק אֶת נַעֲלֵי הָעֵקֶב,

וּלְנַגֵּן לָךְ בְּלִי לְהָבִין כְּלוּם.

צְלִילִי חִבּוּר עֵרוּמִים מִכָּל סֵדֶר וְכִוּוּן.

צְלִילִי עֹנֶג סָמוּק.

כָּךְ עוֹשָׂה אַנִּי.

וְלֹא כָּל אֶחָד יַבְחִין בְּרַגְלִי הָרוֹעֶדֶת.

הַאִם גַּם אַתָּה מִתְקוֹמֵם?.. אוֹ בֶּאֱמֶת כָּךְ כֻּלָּם עוֹשִׂים אַהֲבָה,

מְתַרְגְּמִים אֶת נֵס הַנְּגִיעָה בַּנֶּפֶשׁ – לְמִקְלַחַת שֶׁל תְּשׁוּקָה?..

שְׁטוּפָה

שֶׁטֶף הַתְּשׁוּקָה

וְשֶׁטֶף הַכְּאֵב,

מִתְחָרִים בֵּינֵיהֶם עַל תְּשׂוּמַת הַלֵּב.

בִּשְׁתִיקָתָם לְעִוָּרוֹן הַמַּחְשָׁבָה,

לִשְׂרָרַת הַמַּצְפּוּן.

ההיאחזות ברומנטיקה ובתשוקה מספרת, אולי, על המוצא שמורגש כאחרון לצורך החזקת ולכידת הקשר. גוונים אפשריים אחרים, הנשענים למשל על דאגה, אהדה, אכפתיות, חמלה, תמיכה, חיבה, והחזקת קשרי אובייקט אחרים שאינם מבוססים על מיניות, מעוררים חוסר אמון וחרדה באשר להמשכיותו של הקשר. במילותיו של חאן: "הטיפול האנליטי מבוסס על כינונה של מערכת ייחודית ביותר של יחסי אובייקט. אך דווקא בתחום יחסי האובייקט סבל ההיסטרי את הטראומות המוקדמות ביותר שלו. שם הוא למד שלא לתת אמון. בשל כך מטעין ההיסטרי את ההעברה במיניות יתר" (חאן, 2018, 184). הרומנטיקה והתשוקה בחדר הטיפולים יכולות להעניק, כחלק מ"אהבת ההעברה", משמעות לחיים, ולמסך ניסיונות להיווצרות של יחסים אחרים בחדר. המרחב המעברי והיכולת לשחק, למשנתו של ויניקוט, מצטמצמת.

מיטשל כותב כי: "הרומנטיקה קשורה קשר הדוק למשמעות... וכי סוג המשמעת הנקשר לרומנטיקה הוא התחושה שהחיים הם בעלי ערך" (מיטשל, 2009, עמ' 32). יאלום שם מחשבה זו (כאן נאמרת באופן מתוכנן ומודע) בפי מטופלת, קרול, המתוארת בספרו "על הספה" קרול אומרת כי היא חשה שמחה שהיא חושבת על המטפל שלה ועל המזל הגדול שהביא אותה אליו; היא אומרת: "המחשבה עליך, ועל כך שאראה אותך היום, היתה הדבר העיקרי שהחזיק אותי בחיים השבוע" (יאלום, 1997, עמ' 191).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

מִילָה טוֹבָה אַחַת מִמְּךָ

אֶתְמוֹל הִתְרַחֵשׁ הַפִּצּוּץ הַקָּטָן.

שְׁתֵּי אֲמִתּוֹת עוֹלָם הִתְגַּלּוּ רֵאשִׁית בְּפָנַי, וְאָז הִתְנַפְּצוּ בְּתוֹכִי בְּבַת אַחַת.

גִּלּוּיֵי כְּאֵב וְעֹנֶג

זָהֲרוּ זֶה אַל זֶה,

הִתְגַּפְּפוּ,

וְנִפְרְדוּ.

לָקַח זְמַן..

עַד שֶׁהַמִּלִּים תָּפְסוּ אֶת הַמּוֹשְׁכוֹת.

עַד שֶׁהַמַּחְשָׁבוֹת הַמְּכַשְּׁפוֹת, אוֹ הַמְּחַשְּׂפוֹת יֵשׁ לוֹמַר וְזֶהוּ, הֶחֱלִיפוּ אֶת הָרְעִידוֹת.

אחת מזוויות הראייה להתבוננות בתחושת ה"פיצוץ" המופיעה בשיר היא דרך עיניו של פרויד: "הפסיכואנליטיקאי יודע שהוא עובד עם חומרי נפץ עזים מאין כמוהם... אך האם אי פעם נאסר על כימאי לעסוק בחומרים נפיצים שלא ניתן לוותר עליהם בגלל הסכנה הטמונה בהם?" (פרויד, 2013, עמ' 128). מסכימה. ה"סכנה" כאן התמצתה בתחושת עונג מציפה אשר הולידה, בסופו של דבר, שיחה ומחשבה בחדר הטיפולים. ובהקשר למקור אותן תחושות מציפות מתריעה שטרית כי "מאחר שאנחנו נוטים לחשוב על הקשר הטיפולי כאנלוגי לקשר הראשוני, עלינו להביא בחשבון שהסיטואציה הטיפולית מציתה תמיד את הפיתוי הראשיתי, שהוא אינהרנטי לאָ־סימטריה המתקיימת בין שני סובייקטים, אחד המבקש עזרה והשני שמוכן לטפל בו" (שטרית, 2016). אם כך, הצתת הפיתוי הראשוני אכן גרמה כאן למערבולת של תחושות, אכן לא סימטריות, אך ניתנות למשא ומתן למשנתו של פייזר (מיטשל וארון, 1992).

ורוחות פרידה מנשבות...

כַּמָּה זְמַן כְּבָר נִשְׁאַר לִי אִתְּךָ

כַּמָּה זְמַן כְּבָר נִשְׁאַר לִי אִתְּךָ?..

כַּמָּה זְמַן, תַּגִּידִי אַתְּ.

אֲנִי רוֹצָה לְתָמִיד..

זֶה לֹא נִרְאֶה כָּךְ..

נָכוֹן. זֶה לֹא מַרְגִּישׁ כָּךְ תָּמִיד.

אָז מַה אַתְּ רוֹצָה?

שֶׁאַתָּה תִּרְצֶה.

מַה?

אֶת הַתָּמִיד.

וְאָתְּ רוֹצָה?

אָז אוּכַל לָנוּחַ.

אֲבָל אָז תִּרְצִי?

כְּנִרְאֶה שֶׁלֹּא.

אָז אַתְּ לֹא רוֹצָה.

אֲנִי כֵּן.

אֲנִי לֹא מֵבִין.

אַתָּה כֵּן.

רוחות הפרידה מנשבות כאקורדיון של רצונות, רגשות, אמפתיה, ובכל מקרה התחלה של תנועה נפשית בין קשר ונפרדות. קוהוט כותב כי "בין אם אנו מעוניינים להתייחס להכרתו הגוברת של המטופל שההד המחזיק ומקיים הנובע מתהודה אמפתית הוא אכן זמין בעולם זה כ'חוויה רגשית מתקנת' ובין אם לאו, הכרה זו אינה דוחפת אותו להיצמד לנצח אל האנליטיקאי. הדחיפה הבשילתית שהופרה, הדחיפה הבשילתית שסוכלה בילדות, תתחיל להפגין מחדש את קיומה כאשר תותנע מחדש מאנליזה בצורת העברת זולת עצמי" (קוהוט, 2005, עמ' 141). לאותה התחלה של תנועה נפשית מתייחס ויניקוט בראותו את המרווח שבין שני אנשים, בראש ובראשונה בין התינוק ואמו – ואני מוסיפה, בין המטופל והמטפל – כמקום המרכזי בו חיים בני אדם את חייהם הנפשיים. זהו מרחב פרדוקסלי, הוא כותב, של קשר ונפרדות בה בעת (ויניקוט, 1971).

תֵּן לִי לָמוּת בְּשֶׁקֶט אַל תִּתֵּן לִי לָמוּת בְּשֶׁקֶט תֵּן לִי לָמוּת

אִם אָבוֹא אֵלַיִךְ לְגַמְרֵי, אֶהְיֶה לָךְ אִישׁ יוֹם יוֹם.

אַשְׁכִּיב אֶת כְּאֵבַיִךְ בִּתְשׁוּקָה.

אֶשַּׁק לְכָל וָרִיד פּוֹעֵם.

אֵם אָבוֹא אֵלַיִךְ הַלַּיְלָה

לֹא אֶתֵּן לָךְ שׁוּב לִישֹׁן.

אַסְעִיר אֶת שְׁנוֹתַיִךְ,

וְאֶשְׁתֶּה אִתָּךְ קָפֶה רִאשׁוֹן.

אַתְּ תֹּאמְרִי שֶׁהָרֶחֶם מְרֻסַּק,

וְאַנִי אֲדַבֵּר עַל הֵרָיוֹן.

אַתְּ תֹּאמְרִי שֶׁהוּא יִשְׁבֹּר אֶת הַכַּוָּנָה לְכָל עֵבֶר,

וַאֲנִי אֲבַקֵּשׁ לָגַעַת בָּךְ מִבִּפְנִים.

לְאַחוֹת, וּלְהַלְחִים.

תֵּן לִי כְּבָר לָמוּת בְּשֶׁקֶט,

מַה שֶׁהָיָה וְלֹא הָיָה מִזְּמָן כָּבָה.

אַל תִּתֵּן לִי עוֹד לָלֶכֶת,

אֶת אוֹתוֹתָיו אֲנִי עֲדַיִן כָּל יוֹם רוֹאָה.

חֹדֶשׁ חֹדֶשׁ אַתָּה נוֹטֵעַ בִּי תִּקְווֹת שָׁלוֹם,

וַאֲנִי מְוַסֶּתֶת אוֹתָן הַחוּצָה בִּכְאֵב.

תֵּן לִי לָמוּת בְּשֶׁקֶט. אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת. אַל תְּוַתֵּר עָלָי.

"אָז נֵלֵךְ בְּיַחַד לְהַפְרָיָה מְלָאכוּתִית. אוּלַי צָרִיךְ אֲוִיר חָדָשׁ".

אַתָּה מַכְאִיב לִי. אַתְּ אוֹמֶרֶת. זֶה יִהְיֶה אוּלַי עִוּוּת שֶׁל הָעִוּוּת.

תְּנִי לִי צִ'אנָס אַתָּה אוֹמֵר אָז, לְדַשֵּׁן בָּךְ אֶת הַמְּצִיאוּת..

שׁוּב וְשׁוּב אָבוֹא אִתָּךְ אֵל הַטָּעוּת.

קוהוט. שוב קוהוט כמובן, אם מביטים על תחושת הרחם המרוסק, העדר הנראות והעיוות הארכאי, אבל גם ראקר בהקשר לתחושת העיוות: "האמפתיה והסובלנות המתמשכות של האנליטיקאי והפרשנויות שנועדו להפחית מתח וחרדה, כל אלו גורמות לתגובה הדומה לזו המתעוררת עקב גילויי חיבה. הליבידו, המופעל בכוחה של חיבה זו, מכוון עצמו בתחילה כלפי האנליטיקאי. לא הצורך באהבה, אלא היכולת לאהוב, היא המתעצמת כך ומופנית כלפי האנליטיקאי. תהליך זה הוא בסיס הטיפול. תסכולים ועיוותים מהעבר מתוקנים במידה מסוימת, וכפיית החזרה... נקטעת או משתנה" (ראקר, 2010, עמ' 95).

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

חֲלֹם הַפְרִידָהּ

וְאַחֲרֵי שָׁבוּעַ עָלִיתִי אֵלַי. וְהִנֵּה.. אֲנִי אֲמִתִּית וְחַיָּה.

פָּתַחְתִּי חַלּוֹן.

וְהִנֵּה, עֵץ. וְצִפּוֹר.

שָׁלוֹם רַב שׁוּבֵךְ מִצַּד אֶחָד, וּבוֹאִי קְחִי מִיָּדַי כָּל טוֹב נוֹצֵץ וְחָדָשׁ מֵהַצַּד הַשֵּׁנִי.

וּבְכָל זֹאת..

הִפְסַקְתִּי לְהִתְאַפֵּר.

שְׁבוּעַ שְׁמִטָּה.

וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה, נִפְתְּחוּ כַּמָּה עֲלֵי כּוֹתֶרֶת,

וְאַתָּה כּוֹתֵב לִי.

עַל הַצַּג: "אַרְסוּף".

פָּעַם.. הִגַּעְתִּי לְשָׁם לְבֵית קָפֶה יוֹקַרְתִּי שֶׁהָיָה סָגוּר.

לפי מיטשל, "הרומנטיקה מתפוגגת מכיוון שהיא שואבת מאידיאליזציה, ואידיאליזציה מעצם הגדרתה היא אשלייתית. אנו מתאהבים תחת כישוף של פנטסיה. האם זו דינה של 'אהבת העברה'?", הוא שואל (מיטשל, 2009, עמ' 33). או במילים אחרות, האם כאן התחיל הכישוף להתפוגג לטובת התחלה של תחושה פוטנטית ויטאלית?

אבי באומן מביא את מחשבות פרנץ רוזנצוויג ויונג: "באותו רגע שבו המטופל מסוגל לראות את האחרות שלו מאיתנו ובכל זאת להמשיך לחוש את האהבה, הקבלה ונתינת המקום עבורו, עובר תהליך הריפוי לדרגה חדשה וגבוהה יותר. והטרנספורמציה מתרחשת" (באומן, 2012).

לפי ויניקוט, ניתן לחזות בשלב השלישי מבין השלבים המאפיינים לדעתו טיפול מוצלח, במטופל המתחיל לקחת כמובנת מאליה תחושה של קיום בזכות עצמו (ויניקוט, 2018, עמ' 219). לפי קוהוט: "אנליזה מוצלחת היא אנליזה שבה את מקום צרכיו הארכאיים הקודמים של המטופל לתגובותיהם של הזולתיעצמי הארכאיים תופסת חוויית זמינותו של הדהוד אמפתי, המרכיב העיקרי של תחושת הבטחה בחיים הבוגרים... בסיטואציה האנליטית, צרכים אלה המופעלים מחדש נשתמרו חיים ונחשפו שוב ושוב לתהפוכותיהם של תסכולים אופטימליים, עד שהשיג המטופל בסופו של דבר יכולת שניתן לסמוך עליה להחזיק ולקיים את העצמי שלו בעזרת משאבי הזולתעצמי הזמינים בסביבתו הבוגרת" (קוהוט, 2005, עמ' 139).

אז... השירים מהווים אבני דרך ל"בסופו של דבר"? כהתגלמותה של השתוקקות אחרת שאינה קשורה ב"אהבת העברה"...?

ישראלי כותב כי "דווקא האתיקה התועלתנית שחותרת לצמצום ההתענגות הבזבזנית, מובילה להתפרצות של התענגות בעל כורחו של הסובייקט, כאשר ההתענגות נחלצת מהתוכנית התועלתנית, שלפיה לכל דבר צריכה להיות סיבה ומשמעות. אלו המצבים בהם המטופל אומר – אני עושה דברים ואני לא מבין למה. ... לעיתים המסקנה תהיה שחוסר הסיבה הוא הסיבה עצמה, שהיעדר המשמעות הוא המשמעות של חופש ממשמעות. אם הסובייקט חדל להיות מתוסכל, משהבין שהיעד הוא פנטסיה, הוא יכול להנות מהשתוקקות..." (ישראלי, 2014, עמ' 38).

ומכיוון אחר...

רשימה זו הינה חשיפה. אז מדוע בעצם? יתכן שבשל הזדהות, לפחות חלקית, עם אחת מתשובותיו של עמוס עוז לשאלה מה פשר הדחף לכתוב. כך כותב עוז: "ובעצם, הדחף המוזר הזה שהיה לי כשהייתי קטן – החשק להעניק הזדמנות חוזרת למה שאין ולא תהיה לו הזדמנות חוזרת – הוא אחד הדחפים המניעים את ידי גם עכשיו, בכל פעם שאני יושב לכתוב סיפור" (עוז, 2002, עמ' 30). טוב...אבל לשם מה הפרסום? אולי מאחר שהיום כבר לא מספיקות ולא מספקות העיניים המתבוננות בחדר הטיפול. יש רצון שהשלישי האנליטי יתרחב ויהפוך להיות "אינסופי אנליטי", המאפשר מרחב דמיון ומשחק רב ממדי בחיי. היום, נדרשות כבר גם עיניכם. ואולי זה כשלעצמו מהווה חלק מהטרנספורמציה שעברה "אהבת ההעברה" בטיפול.

מקורות

1. אוגדן, ת' (2011). על אי – היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.

2. אריאל- גלור, נ' (2018). אהברה: בין העברה-חיובית להעברה-ארוטית. פסיכולוגיה עברית. 23.05.2020

3. באומן, א' (2012). על התגלות, על אהבה ועל אהבת האחר בטיפול. מאמר שנכתב על בסיס הרצאה ביום עיון על ה״אחר״ של המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית 23.11.12.

4. בולאס, כ' (2009 [2000]). בראשית היתה האם. בתוך: היסטריה. תל אביב: תולעת ספרים.

5. ברגשטיין, א' (2008). על היכולת לשאת את אהבתו של המטופל. שיחות – כרך כ"ב, חוב' מס' 2. מרץ 2008.

6. ויניקוט, ד' (2018[1935-1963]). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד.

7. חאן, מ' (2015). מבחר כתבים. תל אביב: תולעת ספרים.

8. יורסנאר, מ' (1987). זיכרונות אדריאנוס. תל אביב: זמורה ביתן.

9. יאלום, א' (1997). על הספה. תל אביב: עם עובד.

10. ישראלי, י' (2014). מלאכת הטיפול הלקאניאני. תל אביב: רסלינג.

11. מאהב כפול (סרט). צרפת. 2017. בימאי – ג'ויס קרול אוטס.

12. פייזר, ס' (1992). המשא ומתן של הפרדוקס בתהליך האנליטי. בתוך מיטשל, ס' וארון, ל' פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. תל אביב: תולעת ספרים.

13. מיטשל, ס' (2000). אינטרסובייטיביות בין אקספרסיביות לאיפוק ביחסים אנליטיים. בתוך: התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסוביקטיביות. תל־אביב: תולעת ספרים. (פרק 6).

14. מיטשל, ס' ובלאק, מ' (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית. . תל אביב: תולעת ספרים.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

15. מיטשל, ס' (2009 [2002]). האם יכולה אהבה להתמיד?. תל אביב: תולעת ספרים.

16. עוז, ע' (2002). סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: הוצאת כתר.

17. פרויד, ז' (2013). אנליזה סופית ואינסופית בתוך הטיפול הפסיכואלניטי. תל אביב: עם עובד.

18. פלד, א'. (2017). פתח גדול מלמטה. ידיעות ספרים: בבל.

19. פרנצי, ש' (2017 בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עם עובד: פסיכואנליזה.

20. קוהוט, ה' (2014 [1967]). השבתו של העצמי. תל אביב: תולעת ספרים.

21. קוהוט, ה' (2005 [1963]). כיצד מרפאת האנליזה?. תל אביב: פסיכואנליזה.

22. קטלינה, ב' (עורכת) (2009 [2001]). התיאוריה הקלייניאנית. תל אביב: תולעת ספרים.

23. ראקר, ה' (2010 [1982]). העברה והעברה נגדית. תל אביב: תולעת ספרים.

24. שטרית־וטין, ו' (2016). "הפיתוי האתי: תרומת חשיבתם של לוינאס ולפלאנש לאתיקה של המטפל העכשווי". הרצאה שניתנה בכנס ישראל השני לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב.

25. שירה, פ' (2019). שירטיפול. פסיכולוגיה עברית. 19.4.2019.

26. שלו, מ' (2009). בראשית. תל אביב: עם עובד.

27. Aron, L. (1995). The internalized primer Scene. Psychoanal, 5(2): 195-23.

28. Wilfred, R. B .(1984). Transformations. Karnac Books.

29. Gabbard, G. O. (2004 [1996]). Love and hate in the analytical setting. New York: A Jason aronson book.

30. Bolognini, S. (1994). Transference: Erotised, erotic, loving, affectionate. Int. J. Psychoanal, 75: 73-86.

31. Mann, D. love and hate :Psychoanalytic Perspectives (2002). New york: Brunner & routledge

32. Winnicott, D.W. (1967 [1971]). The Place where we Live, in: Playing and Reality. London & New York: Routledge.