רואה מתחת למים
קריאה בספר אטלנטיס מאת טל ניצן (אפיק 2019)
מאת גיא פרל
הספר אטלנטיס הנו ספר שיריה האחרון עד כה של המשוררת, הסופרת והמתרגמת טל ניצן והוא כולל את קובץ שיריה החדש – 'אטלנטיס' – לצד מבחר שירים מספריה הקודמים. שירתה של ניצן, בכללותה, הנה שירה בעלת טון אלגי מדוייק ומאופק, השומר על מתח ותנועה בין קיומה של משאלה לבין הכרה באי-אפשריותה. בשירי האהבה הנפלאים שלה, לדוגמא, אל משאלת הקרבה והתיאור החשוף של מושא אהבתה והיחסים ביניהם, נלווה תמיד דוק של מרחק שאינו בר-גישור, והכרה במימד הטראגי של מגבלות וסופיות הקשר; את שירתה החברתית או הפוליטית מאפיינת רגישות גדולה והזדהות עמוקה עם כאבו של הזולת המוחלש, אך פעמים רבות, מתקיים לצידה אבל מתמשך על אובדן הסיכוי לריפוי והתרה של העוול המתואר. המתח הזה שבין האפשרי לבלתי אפשרי מופיע גם באטלנטיס, וברשימה זו אתמקד בביטויו כתנועה בתווך שבין המציאות הפנימית למציאות העולם. אתייחס למאפיין פרדוקסאלי בולט של תנועה זו ב'אטלנטיס' – התשוקה למגע מלא עם העולם נתקלת בקושי, המוביל לפנייה אל העולם הפנימי, אולם הדבר אינו מוביל לניתוק, אלא להפך. באופן מעורר השתאות, דווקא העמדה האינטרוברטית, דווקא המרחק הגדל בין הפנים לבין החוץ, מוביל להכרה באי-נפרדותם של העולמות המשתקפים בצלילות זה בזה, ולאמפתיה עמוקה לכל מה שאנושי.
כדוגמא ראשונה לדברים, אביא את השיר 'אטלנטיס' (עמ' 74), החותם את קובץ השירים החדשים ונתן את שמו, ולא בכדי, לספר כולו.
חָצֵר שֶׁרֻצְפָה כֻּלָּהּ וְהוֹתִירָה רַק שִׂיחַ וְרָדִים בַּפִּנָּה
חַרְטוֹם שָׁחֹר רוֹטֵט וּנְבִיחוֹת נִזְעָמוֹת דֶּרֶךְ כְּבִיסָה
חֲתוּלָה שְׁתוּמַת עַיִן עַל גָּדֵר, מַבָּטָהּ הֶחָרֵד
עֲרֵמַת בְּגָדִים לְיַד הַפַּח מְצַפָּה לְהֵאָסֵף
- פרסומת -
חֲשֵׁכָה יוֹרֶדֶת מַהֵר
נוּרָה חֶסְכוֹנִית בְּחַלּוֹן מֵאֲחוֹרֵי הַפָּסִיפְלוֹרָה
פָּנִים שְׁטוּפוֹת אוֹר כְּחַלְחַל מִמָּסָךְ
יַלְדָּה עַל אוֹפָנַיִם קוֹרֵאת בִּבְכִי לְאֵם לֹא-מְחַכָּה
עוֹד שְׁתֵּי יְלָדוֹת, הַקְּטַנָּה רְכוּבָה עַל מֹתֶן אֲחוֹתָהּ –
אֶת כֻּלְּכֶם אֲנִי רוֹאָה כְּבָר מִתַּחַת לַמַּיִם.
לאורך השיר מתבוננת ניצן בפרטי פרטיה של מציאות יום יומית אורבנית שהכאב וההעדר ארוגים בעדינות אל תוכה. בשורתו האחרונה של השיר מתוארת נקודת המבט של המשוררת – נקודת מבט מופרדת מן ההתרחשות באופן שמאפשר לה לזהות את מגמת פניה. תיתכנה שתי קריאות לשורה אחרונה זו. הראשונה היא של התרחקות ופרידה – המשוררת נותרת מעל המים, וכצופה לבית ישראל מזהירה מפני שקיעת המציאות אל גורלה הטראגי. הקריאה השנייה הפוכה, והיא העולה בדעתי בכל פעם שאני חוזר אל השיר העצוב הזה – תודעת המשוררת כבר נפרדה ושקעה אל מתחת למים, ומעמדתה היא מיטיבה לזהות את רובדי המציאות ההולכים ושוקעים וקרבים לעברה.
בשיר 'איברהים' (עמ' 63), בו מתואר ילד ישן בחורבות פסאיל שבעמק הירדן, מתרחש מהלך דומה מאוד לזה שבשיר 'אטלנטיס'. אף הוא מתחיל בתיאור מדוקדק של מציאות העולם, ואף בו התנועה היא אל עבר עולם פנימי המהדהד בעוז את אימת החוץ והפנים – אימת הזולת ואימת הדוברת – גם יחד.
איברהים
•
רוּחַ חַמָּה לוֹחֵכֶת אֶת עוֹר הַיֶּלֶד
הַיֶּלֶד הַצָּנוּם הַיָּשֵׁן מִתַּחַת לָעֵץ
מִתַּחַת לָעֵץ הַיְּחִידִי
קְמוּטוֹת יְרִיעוֹת הַקַּרְטוֹן וְהַפַּח
מְכֻוָּץ הַנָּיְלוֹן עַל צִדּוֹ
עֶצֶם שְׁבוּרָה מִזְדַּקֵּר הַצִּנּוֹר
מִתּוֹךְ קֶרַע בָּרֶשֶׁת
הָפוּךְ הָאַרְנָב הַוָּרֹד עַל פָּנָיו
מְבֻתָּר הַמִּזְרָן שֶׁלֹּא חֻלַּץ בַּזְּמָן
צוֹפוֹת שְׁתוּקוֹת הָאֲבָנִים סָבִיב
יְפִי הָעוֹלָם זָב לְאָחוֹר
חָרוּךְ קוֹלוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הַשּׁוֹמֵר
עַל שֶׁאֵינֶנּוּ עוֹד
עַל פֶּצַע הַבַּיִת
לְאַט עוֹלֶה הָאָבָק
וּמוֹחֵק אַחַת-אַחַת
אֶת כָּל הַמִּלִּים בַּגָּרוֹן
יְפִי הָעוֹלָם זָב לְאָחוֹר
עָדִין-עָדִין עוֹלֶה יוֹרֵד חֲזֵה הַיֶּלֶד
מִתַּחַת לָעֵץ
הַיְּחִידִי
•
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה אֵפֶר
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה חוֹל
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה זֵפֶת
בַּחֲלוֹמִי פָּתַחְתִּי בֶּרֶז וְהִנֵּה דָּם
השורה "יְפִי הָעוֹלָם זָב לְאָחוֹר" מופיעה בשיר פעמיים, ולתפיסתי היא מסמנת את הפנייה פנימה, את הפרידה מעולם שהיופי מהווה בו מידה של נחמה, אל העולם האטלנטיסי, זה שמתחת למים. אולם, וזו מורכבות הפנייה פנימה אצל ניצן, בעולם הפנימי מתרחשת התכה בין תודעת הילד לתודעת המשוררת – הוא ישן, והיא חולמת את חלומם המשותף ובו השתקפות מזוקקת של אימת המציאות. כלומר, ניצן נסוגה אל מרחב פנימי שדווקא מעמיק את מידת רגישותה לזולת, במקום להפך. מרתק להשוות בין השיר 'איברהים', לבין הפואמה 'מֹתֶן הנהר' (עמ' 40) שבליבה התבוננות ממושכת בטבע, אותה קיימה המשוררת במקום שדומה שאין בעולם מקום שונה ורחוק מחורבות פסאיל יותר ממנו – יערות סקוטלנד. מצאתי בו את שלושת מרכיבי המהלך אותו זיהיתי ב'איברהים' – תיאור רגיש של המציאות החיצונית ואחריו פנייה פנימה, המובילה להכרה מלאה בחוויית הזולת ולא להתרחקות ממנו. אביא בקצרה דוגמאות למהלך זה. ביער הסקוטי היופי לא זב לאחור, להפך, הוא ממלא ומציף את המשוררת המתמסרת לתיאורו באותו דיוק פואטי שבו תיארה את רחובות העיר או את חורבת פסאיל: "חֻדֵּי הָאַשּׁוּחִים נְעוּצִים / בְּכֶתֶם הַדְּיוֹ / הַפּוֹשֵׁט בַּשָּׁמַיִם. // צְלָלִית נִגְזֶרֶת עַל רֶקַע הֶעָנָן: / שַׁחְרוּר גִּבּוֹר הִתְיַצֵּב / עַל קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל אַשּׁוּחַ // וְהִתְעוֹפֵף, / שֹׁבֶל צִיּוּצִים אַחֲרָיו. / הָעוֹלָם מְפַטְפֵּט עִם עַצְמוֹ. // אֵין צֹרֶךְ לוֹמַר דָּבָר, / אֵין לְמִי". אולם, אל תוך ההתבוננות הולכת ונשזרת ההכרה שהתמסרות מלאה אל העולם, גם אם במקרה זה הוא נפלא מאין כמותו, איננה אפשרית: "קִיכְלִים יוֹצְאִים וְנִכְנָסִים דֶּרֶךְ זִכְרָם / שֶׁל חַלּוֹנוֹת וְנִרְטָבִים עַד עַצְמוֹתֵיהֶם הַדַּקּוֹת, / הַיֹּפִי יִתְמַסֵּר עַד שֶׁנְּנַסֶּה לִלְכֹּד: / אָז יַחְמֹק כְּמוֹ צֵל סְנָאִי בֵּין הַגְּזָעִים". כמו השיר 'אברהים', מסתיימת הפואמה במיזוג תודעתה של המשוררת בתודעת הזולת: "היֹפִי, כְּדַרְכּוֹ, נֶעְדָּר פֵּשֶׁר וְתַכְלִית. / הָאוֹרַחַת בַּעֲלִיַּת הַגַּג תַּחְזֹר לְאַרְצָהּ הַשְּׁחוּנָה / וְתִשָּׁכַח, אַחֶרֶת תֵּשֵׁב מוּל הַחַלּוֹן / וְכָמוֹהָ לֹא תּוּכַל לְהַתִּיק מַבָּטָהּ מֵהַגֶּשֶׁם // הַנֶּחְתָךְ בִּתְרֵיסַר רִבּוּעֵי הַשִּׁמְשָׁה, / כָּמוֹהָ לֹא תַּדְלִיק אֶת הָאוֹר / כְּדֵי לֹא לְהָפֵר אֶת קִסְמוֹ הָאָפֹר,/ תַּנִּיחַ אֶת הַסֵּפֶר מִיָּדָהּ // וְתַאֲזִין. כָּךְ, הֵד קוֹדֵם לַקּוֹל, / מִתְגַּנֶּבֶת נְקִיפַת הַפְּרֵדָה". הדוברת, שממצולת אטלנטיס שלה ערה לשקיעת העולם ובחלומה היא חולמת את אימתו של אברהים, מכירה בבידוד ובדידות האורחת שתבוא אחריה עוד לפני שהיא מכירה בבדידותה שלה – "הד קודם לקול".
לבדידות מקום מרכזי בשירי אטלנטיס, וכעומק בדידותה של הדוברת, עומק מגעה עם בדידות האחר ועם הבודדים כולם. השיר 'ציור' (עמ' 10) למשל, עוסק ביחסיה של הדוברת עם אהוב ליבה. משורה לשורה עובר מרכז הכובד של התיאור מן הניסיון לאינטימיות שהתקיים כל עוד התקיים הקשר בין השניים, אל עבר תיאורי בדידות פנימית עמוקה. אביא את שורות הסיום של השיר, שבלבן צירוף בלתי אפשרי לכאורה בין מרחק טוטאלי, שאינו בר-גישור, לבין אמפתיה עמוקה ואף התמזגות בכאב בדידותו של הזולת, ההופכים את הבדידות למרחב משותף: "וּבְתוֹךְ אִישׁוֹנָי צִיּוּר יָשֵׁן וְלֹא נִמְחָק: / אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מֶרְחָק עִם מֶלַח- / מֶרְחָק וּכְרִישִׁים שֶׁל מֶרְחָק וְטָסִים / מֵעָלָיו עֲנָנִים שֶׁל מֶרְחָק // וְיֶלֶד וְיַלְדָּה מִתְעוֹרְרִים / אֶחָד עַל כָּל גָּדָה / מִנְּשִׁיכַת אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ בִּפְנֵיהֶם / בְּמַבָּטָם הַמְּסֻנְוָר / וְתוֹם מִתְפּוֹרֵר בְּפִיהֶם לֶעָפָר".
ילדות וילדים מופיעים בשירים רבים מאוד בספר, ולתפיסתי יש והם מייצגים את העולם הפנימי הבלתי מופרע עדיין על ידי מציאות העולם. בדומה למתואר בסוף השיר 'ציור', לא אחת מתוארת התעוררותם או התפכחותם, המייצגת את פלישתה המאיימת של המציאות אל המרחב הפנימי הילדי. ראו, לדוגמא, את השיר 'תִּראי', (עמ' 46) בו מתוארת התפכחות הדרגתית מן העמדה הילדית:
זֶה לֹא סַפְסָל יָרֹק בַּחֲדַר הַיְּלָדִים
זֶה תַּנִּין
זֶה לֹא תַּנִּין
זֶה הֶעָתִיד:
הִנֵּה נִיד עֵינָיו הָאִטִּי
הִנֵּה נְקִישַׁת לִסְתּוֹתָיו הַנּוֹרָאִית
אֲבָל אֵיפֹה הַיְּלָדִים?
זֶה בִּכְלָל לֹא חֲדַר הַיְּלָדִים
זֶה חֲדַר הַיַּלְדּוּת
הִנֵּה אַתְּ עוֹמֶדֶת בּוֹ
בְּשִׂמְלָתֵךְ הַקְּטַנָּה וּבְפִיךְ הֶחָתוּם
וְכָל תַּנִּינֵךְ לְפָנַיִךְ".
ילדים מופיעים בכל שירי הספר העוסקים במוראות המלחמה, כמי שנקרעים מעל עולמם ואנוסים לחיות בעולמנו ולחוות את אימתו. אתמקד בשיר 'אַללָּהֻ אַכְּבָּר' (עמ' 68) מתואר חילוץ ילד מתוך הריסות ביתו בעיר חאלב: "פִּתְאוֹם בּוֹקַעַת זְעָקָה, מִתּוֹךְ הַתְּהוֹם מִתְגַּלָּה / כָּתֵף וַאֲחֲרֶיהָ רֹאשׁ יֶלֶד רַךְ, לָזַרוֹס פָּעוּט עֲדַיִן חַי / עֵינָיו עֲצוּמוֹת בְּמֵאוּן, הֵן לֹא בִּקֵּשׁ לַחֲזֹר וְלֹא לְהִבָּלַע / מְכַסֶּה פָּנָיו בְּאֶגְרוֹפִים קְטַנִּים, עוֹדוֹ בֵּין שָׁם לְכָאן [...] וְהַיֶּלֶד כְּמוֹ יָשֵׁן, עוֹלֶה וְהוֹלֵךְ מִתּוֹךְ הָחֻרְבָּן / יָדַיִם רַבּוֹת קוֹדְחוֹת סָבִיב לוֹ וְאַחַת מְלַטֶּפֶת פָּנָיו / עַד שֶׁפִּלְאִי, נִסִּי יוֹתֵר מִכֹּל תִּינוֹק נוֹלָד / הוּא מוּנָף אֶל הַשָּׁמַיִם וּבֶכִי כָּבוּשׁ מַרְעִיד אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה". חילוצו של הילד מבורך, כמובן, אך ניצן מדגישה את הפער העמוק שבין עולמו לעולם אליו הוא נולד עתה בפעם השנייה – הוא לא ביקש להקבר בהריסות ביתו, לא ביקש להנצל מהן, והוא עודו בין כאן לשם, ממאן להתעורר.
שיר ארס-פואטי אחד נכלל בקובץ אטלנטיס – 'מרוששת' (עמ' 24). אני רואה בו תמצית של כל מה שנאמר עד כה על איכותם הנדירה של שירי הקובץ. השירה, הנכתבת מעמדתה ההולכת ומתבססת של המשוררת בעולמה הפנימי, הופכת להיות גרעין הוודאות היחיד עבורה, היות שבאמצעותה מתקיימת הזיקה הדו-סטרית אל החוץ – באמצעות השירה היא חשה את העולם, ובאמצעותה היא יוצאת אליו. ההתכנסות, הבדידות, הילדה המייצגת את הפנימיות ומתקשה לבוא אל העולם, מופיעים גם כאן, בחדות מירבית. ובכל זאת, חרף המרחק שאינו בר-גישור, וחרף תחושת הסכנה, באמצעות שירתה מוסרת ניצן בידנו את סודי הסודות – אודות עולמה, הוא עולמנו, באינטימיות שאין גדולה ממנה.
עַד שֶׁלֹּא כָּתַבְתְּ דָּבָר / סָפֵק אִם אָמְנָם הִתְרַחֵשׁ // בְּקָרוֹב תְּדַמִי שֶׁכָּל שֶׁנִּכְתַּב / אָמְנָם הִתְרַחֵשׁ // תּוֹלְדוֹתַיִךְ מִשְׁתַרְבְּטוֹת בְּיָד אַחַת / חַיַּיִךְ נִמְחִים כְּמוֹ עֲרָפֶל בְּשֶׁמֶשׁ מוּפְרָזָה // אוּלָמוֹת גְּדוֹלִים דְּרוּכִים לְמוֹצָא פִּיךְ / רֵיקִים מֵאָדָם // קוֹלֵךְ נִתָּז מֵהַקִּירוֹת וְחוֹזֵר אֵלָיִךְ אַחֵר / נִפְחָד כְּשֶׁל יַלְדָּה // לְאָן הָלְכוּ כֻּלָּם? / כֻּלָּם בַּכִּכָּר, חוֹגְגִים // תֵּרָגְעִי, מִי שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלָּךְ / לֹא יִטּשׁ אוֹתָךְ לְעוֹלָם // אַתְּ מְפַלֶּסֶת דַּרְכֵּךְ בֵּין / הַצָּעוֹת, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ נָחוּץ, // נִלְחָשׁוֹת אֵלָיִךְ / כְּאִלּוּ סַמִּים // עַד סוֹף הַלַּיְלָה תִּתְּנִי אֶת סוֹדֵי הַסּוֹדוֹת / בִּידֵי זָרִים גְּמוּרִים"
