מ"כשר" ועד "למהדרין"
הכשרה וטיפול רגיש תרבות בקרב האוכלוסייה החרדית
מאת שלמה בלאק ויצחק טרכטינגוט
הקדמה
בתאריך 18/9/19 פורסם באתר פסיכולוגיה עברית מאמרו של ד"ר שניאור הופמן, תחת הכותרת "טיפול כשר בד"ץ או טיפול כשיר? – הדילמה של פסיכולוגים חרדים ביחס לטיפול בבני או בנות המין השני". במאמרו, דן ד"ר הופמן בסוגיית הטיפול בבני ובנות המין השני, בעיקר במהלך הכשרתם של פסיכולוגים חרדים בישראל. טענתו הייתה שהכשרה שאינה כוללת טיפול בבני המין השני לוקה בחסר, והוא מסיק מדבריהם של פסיכולוגים דתיים וחרדיים עמם התייעץ, כי יש פגם בהכשרתו של מי שלא מתנסה בטיפול עם בני שני המינים.
במאמרנו הנוכחי נטיל ספק בכמה מהנחות היסוד עליהן מתבססים דבריו של הופמן, ואף ננסה להציע אלטרנטיבה מקצועית לדעתו.
רקע
בספרות המקצועית ישנה התייחסות להשלכות האפשריות של פערים בין המטפל למטופל. הבדלים כגון צבע עור, מוצא אתני, מעמד סוציו-אקונומי ואף פערים בתפיסות ותרבות, עשויים להציב פערים משמעותיים בין איש המקצוע למטופל, ולהקשות באופן משמעותי על הקשר בין המטפל למטופל, שהינו קשר מורכב מיסודו. נראה כי מוטל על המטפל לדעת כיצד להשתמש בפערים הללו ולרתום אותם כראוי לצורך הטיפול, באופן שימנע נזק ואף ישפר את התהליך הטיפולי (Watts-Jones, 2010). כמו כן, קיימת הסכמה רחבה בין החוקרים לכך שבטיפול יש לנהוג ברגישות, ולתת כבוד לתרבות המטופל וערכיה (Huppert, Siev & Kushner, 2007).
האוכלוסייה היהודית-דתית בישראל מורכבת משתי קבוצות המובחנות זו מזו: הדתיים הלאומיים והחרדים. החברה החרדית בישראל מונה למעלה מ-1,100,000 נפש ומהווה כ-12% מכלל האוכלוסייה (שנתון החברה החרדית, 2019). החרדים מתאפיינים במגורים באזורים נפרדים, לימודים במסגרות חינוכיות נפרדות (שיפר, 1998; שפיגל 2011), אורח חיים שאינו כולל שירות צעירים בצה"ל, לימוד תורה במשך שנים ארוכות והשתתפות חלקית בלבד בשוק העבודה (זיכרמן, 2013). החברה החרדית מקפידה על קיום ההלכה היהודית בפרשנותה המחמירה, כאשר בולט בכך נושא אי הקשר בין המינים, הנשמר בקפדנות. בנים ובנות לומדים במערכות חינוך נפרדות, ואינם באים בקשר קרוב (למעט קרובי משפחה) עד לחתונתם. הגבלות מוטלות על קשר בין המינים במרחב הציבורי, וישנן קהילות שאף מגבילות קשר הדוק במרחב הביתי-משפחתי (כהן, 2004). לעומתם, הדתיים הלאומיים מעורבים באוכלוסייה הכללית ואף נמצאים בעמדות מפתח במשק, בצבא, ובתחומים רבים במדינת ישראל (בארי, הלר, כהן, לבל, מוזס ונוימן, 2014). בהתאם לכך, גם האמונות והגדֵרות ההלכתיות ביחס להתנהגות המקובלת בין שני המינים, מאפשרות ופתוחות יותר. קבוצה יהודית דתית נוספת הרלוונטית לדיון היא הקבוצה החרדית-מודרנית בארה"ב. על אף שהיא דומה לחברה החרדית הישראלית בהיבטים רבים, היא גם שונה ממנה בהיבטים מגוונים, ובכללם הקשר בין המינים, ביחס אליו היא נוקטת בגישה פשרנית יותר, הקרובה יותר לגישה הדתית הלאומית בישראל.
הבחנה זו חשובה, שכן לא ניתן להסיק מדבריהם של אנשי מקצוע ופוסקי הלכה דתיים לאומיים או חרדים אמריקאים, על המקובל בעיני מטופלים המשתייכים לחברה החרדית. חברות אלו מתנהגות באופן שונה לחלוטין וחשוב להבין זאת.
בהתאם לכך, טיפול בין-מגדרי בו מעורבים מטפל ומטופל משני מינים שונים, הופך להיות מורכב ורגיש בעבור מטופלים חרדים. אנו מאמינים כי יש לתת כבוד לתפיסותיהם וערכיהם של מטופלים המשתייכים לאוכלוסייה החרדית, ולספק טיפול רגיש תרבותית בהתאם לצורך ולאורח החיים של תרבות המטופל. לדעתנו, מוטל על המטפל להיות סקרן ולברר מהם המנהגים התרבותיים של המטופל, כפי שכתב על כך אריך פרום: "על מנת להבין את הפרט, ראשית עלינו להבין את החברה בה הוא חי" (פרום, 1992).
במאמר נתייחס לארבע נקודות מרכזיות:
- חשיבותה של הכשרות ההלכתית בעיני בן הקהילה החרדית, לעיתים אף מעבר לכשירות מקצועית.
- החומרה בה מתייחס החרדי לעובדה שבסיטואציה מקצועית המטפל (והמטופל) אינם חסינים מפני מחשבות מיניות כלשהן.
- התנסות בטיפול בבני שני המינים, וההנחה כי כדי להחשיב מטפל כמומחה עליו להתנסות בטיפול בבני שני המינים.
- הבדלים בין סוגי טיפול שונים ביחס להיבט הבין-מגדרי.
א. חשיבות הכשרות ההלכתית
כלפי המטופל החרדי, המקפיד באורח חייו על כשרות מהדרין, אין ספק שככל שהטיפול ייעשה באופן "כשר" יותר, התואם את ההלכה בפרשנותה המחמירה, כך הוא גם ייחשב לכשיר יותר, בשל תרומת הרגישות התרבותית (טרכטינגוט, 2014). המונח "כשרות" מקורו בתחום המזון, שם דורשת ההלכה לאכול רק דברים העונים לדרישות ההלכה. בעבור האדם החרדי מדובר בערך ממדרגה ראשונה, ועל כן הוא לא יחסוך במאמצים כדי להשיג אוכל בכשרות המהודרת ביותר. כמו במזון כך גם בטיפול, כשרות הלכתית היא הערך החשוב ביותר בעיני המטופל החרדי, לעיתים אף מעבר לכשירות המקצועית. כשרות הלכתית אינה סותרת בהכרח כשירות מקצועית, ולעיתים (כמו בתחום המזון) היא משמשת למצוינות והקפדה, אך חשוב שהמטפל ישים את לבו לערך החשוב ביותר בעיני המטופל.
הכותרת אשר בחר הופמן לתת למאמרו, "טיפול כשר בד"ץ או טיפול כשיר", מציבה מלכתחילה את הכשרות ההלכתית אל מול הכשירות המקצועית, כנמצאות משני עברי המתרס והאחת באה על חשבון השנייה. זוהי תפיסה בעייתית, בעיקר כאשר אנו עוסקים במטופלים חרדים. ההקפדה ההלכתית צריכה להיות בראש מעייניו של המטפל, כדי שהמטופל יחוש נינוח ויוכל להיפתח אל הטיפול ללא קשיים יתרים. אנו מאמינים שישנה חשיבות מיוחדת לשימוש בשפה, בפרט כשמדובר בבני הקהילה החרדית (שליף ווילנר, 2008), ולכן נראה לנו שהכותרת שהשתמש בה ד"ר הופמן, אינה ראויה.
ב. האתגר במחשבות מיניות בחדר הטיפול בפריזמה תרבותית-חרדית
על אף ההלכה המחמירה בנושא המגע בין המינים, בהלכה היהודית קיים היתר עבור אנשי מקצוע לטפל בבני המין השני, בטענה שבעל המקצוע "בעבידתיה טריד" (טרוד בעבודתו) ולכן לא ייגרר למחשבות מיניות אסורות (תלמוד בבלי, עבודה זרה, דף כ ע"ב). חז"ל השתמשו בהיתר זה שמביאה הגמרא, כדי להתיר טיפול רפואי של גבר באישה ולהיפך, מתוך מחשבה שכיוון שהרופא טרוד במלאכתו הרי שאין לו הרהור מיני העלול להגיע לידי מעשה ועל כן הדבר מותר. ההיתר, נדון בין פוסקי ההלכה לא רק לגבי רופאים אלא אף בנוגע לבעלי מקצועות נוספים: צלם המצלם נשים רוקדות בחתונה, מציל בבריכה, ועוד (למשל, שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר, ד, סב). וכאן מתעוררת השאלה, האם ניתן לומר היתר זה גם כלפי מטפלים המטפלים בבן המין השני? האם גם כאן נוכל להסיק כי הם טרודים במלאכתם עד כדי כך שאין תחושות מיניות המעורבות במעשה הטיפול? על שאלה זו ננסה לענות בשורות הבאות.
כאמור לעיל, בשונה מהקהילה הדתית-לאומית בישראל והקהילה החרדית-מודרנית בארה"ב, המוכנות לפשרה בנושא ההפרדה המגדרית, החברה החרדית נוקטת בנושא זה פרשנות מחמירה (כהן, 2004). נושא ההפרדה המגדרית תופס נתח מכובד מהשיח החרדי התוך-מגזרי, תקנות רבות הנהוגות בקהילה סובבות סביבו, וההפרדה המוחלטת בין המינים אינה מצטמצמת רק לבית הכנסת, אלא שולטת בתחומי חיים רבים. הנורמה של הפרדה מגדרית מוחלטת, הופכת להיות מורכבת כאשר מדובר בטיפול נפשי בין-מגדרי. הטיפול אינו רק מפגש בין בני אדם, אלא כולל רגשות, שיחות עומק ואף השפעה אישית ותרבותית. הופמן מצטט פסיכולוגית הטוענת, שדי במגבלות איסור המגע בין המטפל למטופל, כדי להבטיח שהטיפול יהיה נטול חוויות מיניות העלולות לפגום בו. דבר זה נכון בהתייחס לכללים הנהוגים בקרב החברה הדתית לאומית; אך האם התפיסה ההלכתית המחמירה בה נוקטת החברה החרדית תסתפק בכך? שאלת המגע והגבולות הפסיכולוגיים בין המטפל למטופל, חשובות לשמירה על כללי הסטינג ולכך שהטיפול יהיה מיטבי. אך מה בדבר חווייתו הרוחנית ומחשבותיו הפנימיות של המטפל כלפי המטופל ובפרט אם הוא בן המין השני, האם זה מותר מההיבט ההלכתי?
על פי התפיסה החרדית המקובלת, יש לפרש את הפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט) על פי דברי רש"י שם: "העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות". פירושו, שכל הסתכלות שאינה הבטה בעלמא בבני המין השני, עשויה להביא לידי חמדת הלב ועל כן אסורה. ודאי שמטפל, שלא רק מביט במטופל אלא שתפקידו לחוש את המטופל מבחינה רגשית ואמפתית, מסתכל עליו הסתכלות שאיננה רק הבטה בעלמא. לשיטתם של החרדים, אין זה רק נושא הלכתי, אלא גם רגישות תרבותית האוסרת על האדם החרדי להרשות לעצמו גם מחשבות מיניות העוברות בראש ללא ביטוי חיצוני/התנהגותי. בנדון זה כבר הביע את דעתו הרב זילברשטיין, פוסק חרדי מרכזי ומומחה בתחום הרפואה וההלכה, שיש לחשוש ולהיזהר מהחוויה הפנימית כאשר מדובר בטיפול בין-מגדרי (הובא במאמרו של הופמן).
נציין כי גם כאשר מדובר בטיפול לבני אותו המין ישנם קשיים, הנובעים מאופי המפגש בין שני אנשים שייתכן שהם בעלי עולם ערכים שונה, בעיקר כאשר המטופל חושף את עצמו בפני המטפל באופן אותנטי וכנה. כאמור, כאשר מדובר בטיפול בין-מגדרי, מתווסף קושי נוסף הכרוך בדילמה תרבותית/הלכתית. על כן נראה שכאשר מתמחה חרדי מבקש להימנע מטיפול שמורכב עבורו מההיבט ההלכתי/תרבותי, יש לתת לכך מקום של כבוד ולחשוב ברצינות על מערך השיקולים.
בהקשר זה נעיר דבר נוסף. במאמרו של הופמן ניתן למצוא המחשה להבדל בין הקהילות הדתיות השונות בנושא המגדרי. תחילה מוצגת דעתו של הרב יצחק זילברשטיין, רב מקובל בחברה החרדית, שאוסר על טיפול של גבר באישה ולהיפך, אלא אם כן ישנה סיבה מיוחדת להתיר. בהמשך מוצגת דעתו של הרב נפתלי בר אילן, רב דתי-לאומי, המאפשרת שיקול דעת של המטפל בעת בואו להכריע בנושא טיפול בבני המין האחר. אנו סבורים כי אין זו מחלוקת רגילה בין רבנים, אלא מחלוקת המשקפת את העובדה ששני הרבנים נמנים על קהילות שונות. לא במקרה הרב זילברשטיין הנמנה על הקהילה החרדית הוא המחמיר יותר, בעוד שהרב בר-אילן הנמנה על הקהילה הדתית-לאומית הוא המקל.
אנו סבורים כי חשוב שהמטפל יאמץ את נקודת המבט של המטופל בכל הנוגע לסייגים הלכתיים/תרבותיים, ובמקרה שאינו בקי בהם, עליו לבקש הבהרות מהמטופל ולגלות סקרנות לגבי עמדותיו ואמונותיו. אם כמטפלים נציע בטעות פתרון הלכתי המגיע מבית מדרש דתי-לאומי עבור מטופל השייך לזרם החרדי, הרי אנו יוצרים במו ידינו כשל אמפתי שהמטופל עלול להיעלב ממנו (קוהוט, 1984). כדי להימנע מכשל זה, אפשר להציע למטופל שאלה סקרנית כגון: "אני לא בטוח שאני מבין מספיק מה זה אומר שאתה משתייך לחסידות X, אז בבקשה אל תהסס לתקן אותי אם תרגיש שאני לא מכוונן מספיק ולא שם לב למשהו". שאלות מסוג זה עשויות לאפשר למטפל להבין טוב יותר את משמעות הקהילה והליכותיה עבור המטופל ואף לסייע לתהליך הטיפולי (Watts-Jones, 2010).
הופמן מביא במאמרו ציטוטים מאתר "נפש ישראל" (לא הצלחנו למצאם), לפיהם אנשי מקצוע טוענים שהרבנים אינם בקיאים דיים ברזי מקצוע הפסיכותרפיה, ואינם מבינים את הסייגים המקצועיים המוטלים על הפסיכולוגים מכוח הקוד האתי והמקצוע. אך באותה מידה ניתן גם לשאול, האם אנשי המקצוע מבינים דיים בהלכה? אמנם הפסיכולוגים והמטפלים הנם אנשי המקצוע בטיפול, אך באותה מידה הרבנים הם אנשי המקצוע בהלכה. מעטים האנשים שיכולים לגלות בקיאות ומקצועיות גבוהה בשני הנושאים גם יחד.
הכותב ממשיך ומביא את עמדתה של פסיכולוגית חרדית המציעה להתחשב ברגשותיו של המטופל, ובמידה שהוא מבקש מטפל בן אותו מין, על הפסיכולוג להתחשב בדעתו ולאפשר לו בחירה במטפל אחר. אנו מאמינים שלא די בכך, ובמידה ופונה מטופל/ת חרדי/ת אזי מוטלת על המטפל האחריות לברר מראש את נושא ההפרדה המגדרית, ולאפשר למטופל מראש לבחור אם הוא מעוניין במטפל אחר (Zimba, 2001). חובה זו ליזום את השיח בעניין הפער בין המטפל למטופל מוטלת על המטפל, ועליו לאפשר למטופל את הנוחות הנדרשת על מנת לדון בנושא (Watts-Jones, 2010).
ג. ההכרח המקצועי להתנסות בטיפול בשני המינים
האם מטפל המעוניין להיות מטפל יעיל ומקצועי חייב להתנסות בטיפול על שני המינים? הופמן כותב כי: "אין זה ראוי להפנות למטפל צעיר מלא אנרגיות מטופלת נאה בת עשרים", אך יחד עם זאת גם טוען כי חשוב שתהיה התנסות משמעותית בטיפול עם בני המין האחר, על מנת להכיר את הלכי הרוח וליצור המשגה טובה יותר. כראיה לדבריו הוא מביא את דבריה של מטפלת, הטוענת שההתנסות שלה בטיפול בגברים העשירה את הידע שלה ולימדה אותה דברים חדשים. בדבריו מובאת הטענה בדבר חשיבות ההתנסות בתהליך ההעברה וההעברה הנגדית בקרב שני המינים, הנחוצים להעשרת הרפרטואר הלימודי והמקצועי. מצד שני, הוא גם מביא עמדה אחרת, המסתייגת מהתנסות עם בני המין השני, שכן זו עלולה להביא "רעש" לחייו האישיים של המטפל. ניתן להסכים עם הטענה שכל התנסות חדשה בכוחה ללמד ולהעשיר, ועל כן ראוי שמטפל ירכוש בתהליך ההתמחות רקע והתנסות רחבים ככל האפשר. אך שאלתו של הופמן בעינה עומדת: האם אפשרי וראוי לאפשר למטפל צעיר לטפל במטופלת צעירה כאשר מדובר בדתיים וחרדים? האם כאשר אותו מטפל הוא כבר מבוגר, הוא נעשה חסין מפני מחשבות מיניות שונות?
יאלום טוען שמעבר לתהליכי ההעברה המוכרים, רגשות מיניים תמיד קיימים במרחב הטיפולי. האינטימיות יוצאת הדופן הנוצרת בין המטפל למטופל הינה כר נוח להתפתחות רגשות של אהבה ומשיכה מינית, ויש לכך השלכות שליליות ברורות מבחינה הלכתית. הדינמיקות של העברה חיובית מינית נוצרות מעצם טיבם של היחסים הטיפוליים, והן חלק בלתי נפרד מהדיאלוג הטיפולי (יאלום, 2002), כך שאותן העברות מיניות הנמצאות בחדר הטיפול, בוודאי מאתגרות את המטפל החרדי מבחינה הלכתית ותרבותית, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבני המין השני. על פי גישות אחרות שאינן מתמקדות בהעברות, יתכן שנצליח להתיר את הטיפול בבני המין השני מבחינה הלכתית-תרבותית, אך באותה עת גם נייתר את הצורך בהתנסות בטיפול כזה. גישות אלו מתבוננות בטיפול דרך פריזמה שלא מייחסת חשיבות לשוני בין המטפל למטופל, וממילא גם לא נדרשת לפיהם התנסות כזאת מהמתמחים בטיפול.
ברוח דבריו של הופמן היה ניתן לטעון, שכל מטפל שלא התנסה בטיפול בקרב בני קבוצות שונות – כגון עולי אתיופיה, ערבים, צ'רקסים, מהגרי עבודה סודאנים, בני העדה המרוקאית, עולים אנגלו-סקסיים וכן הלאה – הרי חסר לו חלק משמעותי מהכשרתו. האם טענה זו קבילה? האם נכריח מטפל להתנסות ברפרטואר גדול של מטופלים רק כדי שיכיר את כל המגוון? והרי פשוט שאין הדבר כן! בנוסף לכך, קודם לדרישה שמציב הופמן שהמתמחה החרדי יתנסה במגוון רחב של טיפולים, עלינו לבדוק האם מוצבת דרישה דומה בפני המתמחה שאינו חרדי? מתמחה חרדי עמו שוחחנו, שלמד את עבודתו הקלינית במוסד כללי לבריאות הנפש (לא מוסד דתי או חרדי), פרש בפנינו מציאות שבה מתוך כל תלמידי המחלקה, הציע המנהל דווקא לו לטפל בנערה בת 19 הסובלת מחרדות. המנהל טען שחשוב שהפרקטיקנט החרדי יתנסה במצבים בהם מטופלת פונה לעזרה, דרישה שלא הועמדה בפני שאר הפרקטיקנטים. במציאות שבה מתמחים שאינם דתיים לא נדרשים לטפל דווקא במטופל דתי ו/או בבני המין השני ועדיין עוברים בהצלחה את בחינות ההתמחות, אין לדרוש זאת מפרקטיקנט חרדי. האם בשל כך ייחשבו המתמחים ל"מקצועיים פחות"? התשובה שלילית כמובן.
יתרה מכך, נראה שהדרישה לטפל בבני המין השני שמבקש הופמן להציב מול המתמחים החרדים, עלולה לגרום למצב בו קיימת אי הלימה בין דרישות התפקיד כמטפל, לבין דרישת התפקיד לשמר את האותנטיות ואת הזהות היציבה שלו כאדם שלם, באופן היוצר קונפליקט (לביאן, 2008). זהו קונפליקט תפקידי (role conflict), הפוגע בתפקוד העובד בתחומים שונים (Varpio, Ray, Dong, Hutchinson & Durning, 2018), ובפרט אלו הנחוצים למטפל, כגון שחיקת החמלה וירידה בכישורים טיפוליים אחרים (פרדס ובן-נון, 2014). לאור זאת אנו מאמינים, שאין זה ראוי להציע למתמחים החרדיים להוסיף אתגר אידיאולוגי נוסף על האתגרים הניצבים מולם, ולאלצם להתנסות בטיפול בבני המין השני בנוסף על התמודדויות אחרות שיש להם במהלך ההכשרה.
ד. הבדלים בין סוגי טיפול שונים בהקשר הבין-מגדרי
אנו רוצים לטעון שיש הבדל בין טיפול אישי לבין טיפול הורי או זוגי בהקשר הבין-מגדרי. ישנן דעות הטוענות כי אינה דומה הנחיית הורים משני המינים, או עבודה עם בן המין השני על ההורות, לעבודה פרטנית עם בן המין השני על חייו האישיים (כהן, 2017). בטיפול בהורות יש בהחלט מקום לשיח אישי עם ההורה, אך חשוב שהשיח ייעשה באופן שמכוון למוקד העבודה הטיפולית וממוקד בהקשר של יחסי ההורה והילד (כהן, 2017), כך שיש פחות חשש מהעברות ארוטיות או שיח אישי יותר מדי. אנו משערים כי אף הרבנים הנוטים לאסור לגבר טיפול פרטני בנשים, יתירו הנחיית הורים או פגישות עם בני המין השני כשמדובר בהקשר של הורות. כך, שהמטפל יכול לרכוש את ההתנסות הרלוונטית להורות או זוגיות בכך שיתנסה בטיפולים בהורות ובזוגיות בזמן ההתמחות. אך ככל שהדבר אמור כלפי טיפול אישי הכולל התייחסות משמעותית להעברה ולהעברה נגדית, ונגיעה רגשית קרובה באישיותו של המטופל, הרי שהדברים שונים לחלוטין וראויים לדיון פרטני בפני עצמו, כפי שפסק הרב זילברשטיין.
למרות ההוראות הכלליות בהרחקות בין המינים, לכל מקרה פרטני עשויה להיות דינמיקה משלו, ובהתאם לכך גם הוראה הלכתית שונה. הופמן בעצמו מביא דוגמה בה רב נענה לשאלתו הפרקטית (בנוגע לטיפול בנערה שנפגעה מינית) והתייחס אליה באופן ישיר ותכליתי, ללא התייחסות כללית לשאלת הטיפול של אישה על ידי גבר. נראה כי ניתן להקביל את הדברים לטיפול פסיכולוגי, בו המטופל מבקש להתמקד רק בהיבט ההורי של הטיפול, מבלי להתייחס להיבט הזוגי שלעיתים נלווה וקשור לקשיים בהורות. מטפל מיומן ישתדל להישאר בגבולות הגזרה שהמטופל מבקש, ולא ינסה "להידחף" למקומות שהמטופל אינו מבקש ממנו ואולי אף מגלה התנגדות סמויה/גלויה. הדברים הללו תואמים את דבריו של וויניקוט, שכפיית פרשנות עלולה להיחשב כאונס (ויניקוט, 2018). באופן דומה נראה שהרב מתייחס למקרה הנשאל לגופו, ולא עוסק בשאלות שלא נשאל לגביהן, שכן לכל מקרה דינמיקה משלו.
סיכום
ניתן לסכם את הדברים ולומר, כי על המטפל מוטלת החובה לפתח את סקרנותו התרבותית מתוך מתן כבוד למטופל, ולברר בזהירות רבה מה מקובל עליו ומה לא. לא פחות חשוב מכך, על המטפל עצמו לברר עם עצמו מה מתאים לו ומה לא, ואז לגשת להכרעה האם הוא מעוניין לטפל בבני המין השני, על ההשלכות השונות של החלטה זו. החלטה פזיזה, סטריאוטיפית, מזלזלת או נמהרת בתחומים רגישים כגון טיפול, אינה ראויה, אינה כשרה ובטח ובטח שאינה כשירה.
אנו מבקשים להודות לישי שליף על הארותיו המדייקות.
מצורפת תגובתו של ד"ר הופמן לדברים (בתרגום חופשי מאנגלית):
אני מודה לכם ששלחתם לי עותק של המאמר. אשמח להבהיר את השקפתי בנוגע לטיפול במינים מנוגדים ובנוגע לטיפול בכלל.
לדעתי זה הכרחי שמתמחים בפסיכולוגיה קלינית יתנסו במהלך 4 שנות הכשרתם בהדרכה בנוגע לטיפול בשני המינים, ואני מאמין שזו גם ההשקפה של מועצת הפסיכולוגים הישראלית. בנוסף, אני מאמין שלמטופל יש את הזכות לבחור את מין המטפל ושחשוב שהמטפל יהיה בעל רגישות תרבותית באופן המכבד את ערכיו ומנהגיו של המטופל.
עבדתי כמדריך לפסיכולוגים בביה"ח מעייני הישועה למשך 11 שנים, במהלך שנים אלו המתמחים טיפלו במטופלים משני המינים אף לאחר פסיקתו של הרב זילברשטיין. לפני כשנה ד"ר משה רוטשילד המייסד של בית החולים נפטר, ולאחר פטירתו נאסר על מתמחים לטפל בבני המין השני. דבר זה גרם לי להעלות את הנושא מול ראש וועדת האקרדיטציה ולפרסם מאמר בנושא באתר פסיכולוגיה עברית. מספר שבועות לאחר מכן שמעתי שהאיסור על טיפול בבני המין השני הוסר והמתמחים חזרו לטפל בשני המינים.
הייתי רוצה להדגיש שמאז פוטרתי מבית החולים והסוגייה תלויה ועומדת בבית המשפט, ולכן אני לא יכול לוודא ולאשר את הדברים.
בברכה
שניאור הופמן
מקורות
ויניקוט, ד"ו (1956). הנטייה האנטי חברתית. בתוך עצמי אמיתי עצמי כוזב (עמ' 166-154). תל אביב: עם עובד.
טרכטינגוט, י' (2014). יציאה לעבודה בקרב בני ישיבות חרדים: הסיבות, החששות ממנה והתפיסות כלפיה. כתב עת לחקר החברה החרדית, כרך 1, עמ' 43-65.
יאלום, א' (2002). מתנת התרפיה. ישראל: כנרת.
כהן, א' (עורכת) (2017). טיפול אינטגרטיבי בהורות-תיאוריה, מחקר ועקרונות טיפוליים. בתוך: טיפול בהורות: גישה אינטגרטיבית לטיפול בבעיות ילדים באמצעות הוריהם (עמוד 48).
לביאן, ר"ה (2008). Masters of Weaving the Complexity of the Teacher's Role in Special-Education/אומני האריגה מורכבות תפקיד המורה בחינוך המיוחד. סחי"ש: סוגיות בחינוך מיוחד ובשילוב, 37-51.
פרדס, א' ובן-נון, י' (2014). Compassion and Nursing: Between Theory and Practice/שחיקת החמלה (compassion fatigue): ביטויים, גורמי סיכון, מניעה וטיפול. גרונטולוגיה וגריאטריה, 75-92.
פרום, א' (1958). מנוס מחופש. תל-אביב: דביר.
קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד 2005.
שליף, י' ווילנר, מ' (2008). הקמת שפ"ח במגזר החרדי והפעלתו. בתוך ג' וייל (עורך), פסיכולוגיה חינוכית בחברה רב תרבותית (עמ' 22-11). ירושלים: משרד החינוך, המנהל הפדגוגי, השרות הפסיכולוגי-ייעוצי. (002419308)
Huppert, J. D., Siev, J., & Kushner, E. S. (2007). When religion and obsessive–compulsive disorder collide: Treating scrupulosity in ultra‐orthodox Jews. Journal of Clinical Psychology, 63(10), 925-941.
Varpio, L., Ray, R., Dong, T.; Hutchinson, J., Durning, S.J. (2018). Expanding the Conversation on Burnout Through Conceptions of Role Strain and Role Conflict. Journal of Graduate Medical Education: December 2018, Vol. 10, No. 6, pp. 620-623.
WATTS‐JONES, T. D. (2010). Location of self: Opening the door to dialogue on intersectionality in the therapy process. Family Process, 49(3), 405-420.
Ziemba, S. (2001). Therapy with families in poverty: Application of feminist family therapy principles. Journal of Feminist Family Therapy, 12(4): 205–237.
