"... בַּסּוֹף יֵשׁ סוֹף" – כשהמנחה נפרד מהקבוצה
מאת יוסי פולק
הקדמה
מאמר זה מתבסס על הרצאה שנתתי לקראת פרישתי משירות המבחן למבוגרים לאחר 35 שנים, עם סיום תפקידי כמוביל ומייסד תכנית שבמרכזה פרקטיקום הדרכה על הדרכה על טיפול קבוצתי שפעלה בעשור האחרון בשירות. ההרצאה התקיימה במפגש האחרון שלי עם כלל המשתתפים וסיפקה לי הזדמנות מיוחדת לסגירת מעגל ולהתבוננות במשמעות הפרידה שלי מהשירות על כל היבטיה – המקצועיים, הארגוניים והאישיים, מנקודת המבט של עולם התוכן הקבוצתי וביחס לתפקידי כמוביל התכנית, ובעצם כ"מנחה" שלה.
תכנית ההדרכה על הדרכה מיועדת לאנשי מקצוע מדריכים העוסקים בהדרכה של מנחי קבוצות בשירות המבחן. זוהי תכנית דינמית ומורכבת, בסגנון של קבוצת רכבת, הכוללת יום של התנסות מקצועית פרקטית ולימודית, ומשלבת הדרכה מקצועית לצד תהליכי למידה בקבוצות קטנות ובקבוצה גדולה. מרבית הידע המועבר קשור לעולם התוכן של אנליזה קבוצתית, וההדרכה המקצועית ניתנת על-ידי שלושה מדריכים מיומנים מתחום ההדרכה והטיפול הקבוצתי, באוריינטציה של אנליזה קבוצתית. כל קבוצה מורכבת ממשתתפים שיש ביניהם הטרוגניות מבחינה אזורית ותפקידית. המפגשים נועדו לאפשר למשתתפים לרכוש ידע ולשכלל את השפה הטיפולית וההדרכתית, להתבונן על תהליכי הדרכה ולעבד אותם ברמה הקבוצתית והאישית, להבנות את סמכותם המקצועית כמדריכים, ולגבש את תפיסת התפקיד שלהם במערכות השונות שאליהן הם משתייכים ושבהם מתפקדים. הקבוצה משמשת בתהליך זה כמשאב מכיל ומעצים, ובמפגשים נעשה שימוש בגורמים המקדמים של הקבוצה – תהליכים של הדהוד, השתקפות (mirroring), שיתוף הדדי, תפיסת הקבוצה כמטריקס והקניית ידע (Foulkes, 1975). כך, על אף האופי סמכותי וההיררכי של שירות המבחן למבוגרים, נוצר בתוך הארגון מכל מקצועי משמעותי המקדם התפתחות מקצועית ואישית כאחת.
הקמת והובלת תכנית הפרקטיקום היו בליבת העבודה שלי בשירות. בתכנית באה לביטוי הזהות המקצועית שלי כמטפל קבוצתי בגישה של אנליזה קבוצתית. הקמתה היתה עבורי חוויה מרגשת, מרתקת ומסעירה, שכן היא הגשימה מאוויים אישיים ומקצועיים שלי לפיתוח תפיסה מקצועית ולהקניית ידע לעוסקים בתחום הטיפול הקבוצתי, מתוך בסיס פסיכואנליטי מקצועי, ממוקד ועמוק.
הפרידה שלי מהתכנית, כמוביל ו"מנחה" מגיעה לאחר כעשר שנים אינטנסיביות, משמעותיות, סוחפות ומלמדות. תפקידיי בתכנית כללו כמה וכמה היבטים במקביל: היבט פורמלי-תפקידי, היבט ניהולי-מקצועי, היבט לימודי והיבט הנחייתי. בתפקידי ההנחיה האדמיניסטרטיבית שילבתי בין המשמעות של הידע וההתבוננות על השלם עם הדאגה לפרטים הקטנים שיאפשרו את קיום המסגרת המקצועית (בר והרסט, 2010). לצד זאת עברתי במהלך שנותיי בתכנית גם תהליכים אישיים ובינאישיים הקשורים לסמכות ואחריות, הורות ואחאות. בעת הפרידה שלי מהתפקיד, ריבוי זה של היבטים מציף סוגיות שונות, שקשורות גם לסיומים ופרידות שהתרחשו במהלך שנותיי בתפקיד. חלק מהסוגיות קשורות ליחיד בתוך הקבוצה וחלק נוגעות לקבוצה כשלם ולמנחה – ובמקרה זה, נוגעות אליי אישית כמי שייצג לאורך שנים את יחידת ההנחיה של התכנית כשלם.
בהרצאת הפרידה שיתפתי בתהליך ההתבוננות שלי על משמעות של סיום ופרידה בטיפול בכלל, ועל פרידה של מנחה מקבוצה טיפולית אנליטית בפרט. פרידת המנחה מקבוצה טיפולית היא תהליך דרמטי בעל משמעות רבה בחיי הקבוצה. מנחה הקבוצה הוא הדמות שמנהלת אותה, מובילה, מתווה לה דרך ומנצחת עליה; ככזה הוא ממקד אליו תשומת לב ייחודית ובעל השפעה מרכזית – הן על המשתתפים כיחידים והן על הקבוצה כשלם. במאמר זה אתייחס תחילה למושג הסיום והסוף, לסיום טיפול בכלל ולסיום טיפול של היחיד בקבוצה, ולבסוף – כי "... בַּסּוֹף יֵשׁ סוֹף"1 – אדון בסיום ופרידת המנחה מהקבוצה הטיפולית, ובכלל זה הפרידה האישית שלי כמנחה.
סוף או סיום?
הסופים הרבים אינם עומדים בפני עצמם; סופים הם חלק מתהליכים שכל אדם עובר בחייו, כשכל סוף שחווה נשזר בפסיפס החיים השלם ומקבל כך משמעות עמוקה. הסיום מצוי בין העבר – מה שהיה, נברא והסתיים – לבין העתיד, מה שיהיה, יקרה ויתרחש. רוטאן וסטון (2004), מצטטים את דון חואן ואומרים כי "אין דבר הקשה יותר מההתחלה... אולי רק הסוף". התחלה וסיום הם כמו ריקוד צמוד, חלקו חשוך וחלקו מואר, כאשר נגוהות האור נוגעים, לעתים בעדינות ורוך, ולעתים בבוטות וקשיחות, פעם באחד ופעם באחר. זהו ריקוד שיש בו הרבה מגע, קירבה ואינטימיות, אבל לפעמים גם מרחק, עצב וכאב. בין קצוות אלה נפרש מרחב המשחק או מרחב החיים, שבו מתרחש קסם היצירה, כפי שמתאר ויניקוט (1996).
העיסוק בפרידה מעורר מצד אחד רגשות כמו תקווה, שינוי והתחדשות, ובה בעת מחשבות על סיום, סוף וגם מוות. ואמנם, כשעסקתי לראשונה בפרידה מהקבוצה מצאתי את עצמי מקדיש מחשבות רבות לסוגיות פילוסופיות שקשורות למשמעות החיים והמוות. נחשפתי אז לדברים שאמר לעמיתיו פרופ' אילן גור-זאב ז"ל, פילוסוף וחוקר בבית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, יום לפני מותו. כשהוא ספון ונאנק על אלונקה, ויודע שאלה הם דבריו האחרונים. גור זאב (2012) דיבר על פרידה, משמעות ותשוקה, במעין צוואה אנושית מרגשת ומלאת משמעות ועומק:
ראשית לכל, תודה לחבריי, לידידיי ולחברותיי על שבאתם להיפרד. חשוב היה לי – כמעט הייתי אומר חשוב מכול – להיפגש, לעשות את הדרך הזו, וחשוב לא פחות להיפרד, ופי כמה חשוב בעיניי – להיפרד נכון.
בסיום דבריו הוסיף ואמר:
אם אני יכול לסיים חלקי במפגש הזה, שבו אני נפרד מכם אחרי כל כך הרבה שנים של תשוקה להיות חלק מהעשייה הזו – אז אני אומר לכם שלום ותודה אין סופית על האפשרות להיות חלק מהחבורה הזו, מתוך תקווה שתמשיכו לחנך לביקורתיות, לחנך להתעלות – אבל קודם כל ממקום של אהבה.
כך, במילים פשוטות ומרגשות, דיבר גור זאב על הפרידה ממקום של בניית משמעות, תשוקה, אותנטיות, עשייה מלאה והשלמה. דבריו מזכירים כי גם המוות והחיים שלובים זה בזה: הסיום מסמל את המוות, אך גם את החלק השלם שבכל אחד מאתנו, את החלק החי, העושה, היוצר והמתקיים כיצירה שלמה ומורכבת. כך, הבנת מהות הסיום היא גם ההבנה של מהות החיים. במרחב שנמצא בתווך שבין החיים ובין המוות מצויים ההתעמקות והחיפוש של המשמעות. אך כאמור, לא רק ההתחלה אל הסיום ולא רק החיים אל המוות: בסיום יש גם משהו מן ההחייאה.
החיפוש אחר הגדרות של סיום הפגיש אותי עם מושגים כמו "פרידה", "אבל", "אובדן", "מוות", "סיום", "סופניות", "סוף", "עזיבה" ועוד. כל מילה כזו פגשה אותי ברבדים אחרים, בתחום האישי ובתחום המקצועי. משך את ליבי באופן מיוחד צמד המושגים "סוף" – באנגלית end – ו"סיום" – termination. האסוציאציות הראשוניות שעורר בי כל אחד מהם היו שונות לחלוטין: end עורר בי אסוציאציה חיובית, רכה, ששזורה בה ציפייה, מחשבה ואפשרויות של הרחבה רגשית וקוגניטיבית; termination, לעומת זאת, הזכיר לי לא רק את המשמעות של סיום, אלא גם משהו טרמינלי, בלתי חוזר, משהו מתחום החיים, הגוף. אך ייתכן גם כי שני המושגים הללו משלימים זה את זה, כי כל מושג מתייחס לחלק אחר באדם, בצרכיו ובמקומו הרגשי בעולם – התחום הבריאותי והגופני (termination) והתחום הרגשי, הפילוסופי (end).
סיום טיפול: הצומת שבו נפגשים החיים והמוות
בטיפול יכולה להיות אי ודאות רבה ביחס לסיום: פעמים רבות לא ברור מהו השלב שבו מסתיים הטיפול, לא תמיד ישנה הלימה בין עמדת המטפל ועמדת המטופל לגבי תזמון הסיום, ואין הסכמה האם סיום הטיפול הוא תהליך אין סופי, או אירוע סימבולי אשר נפגש עם הפרקטיקה (Rice, 1987).
אחד ההיבטים של סיום טיפול הוא סוגיית הגבולות. הסוף הוא גבול, וגבולות משרטטים תחום ואת מה שיש בתוכו (Rys & Wilson, 1999). הגבולות מייצגים התחלה וסיום, כמו ביצירת הבריאה, כאשר כל יום חדש נברא מסיום של יום שקדם לו. בסיום הטיפול קיים רכיב מאוד משמעותי של טוטאליות, שנוגד את כל הקשר הטיפולי שהיה עד כה, ומועצמת בשל הכלל הנוקשה שלפיו אל לו למטפל ליצור קשר עם המטופל לאחר הסיום.
לטוטליות של הסיום, טוענת קולטארט (Coltart, 1996), יש הרבה מן המשותף עם המוות. קולטארט התייחסה לסיום דרך המושג ending, שאותו היא מקשרת למעבר ממקום פורח למקום קמל, מבודד ומסוכן, ואף למושג המוות. קולטארט עצמה חוותה אובדנים בילדותה, חלתה במחלה סופנית והתאבדה. בכתיבתה הפסיכולוגית היא תיארה את ה-ending כאחת הדאגות הגדולות של בני האדם, הדאגה האחת והיחידה שאיש לא יכול לחמוק ממנה. המוות, לדבריה, מגיע בתחפושות שונות ולעתים קרובות באופן מפתיע ומעורר רגשות שונים. עם זאת, מנקודת מבט אחרת ושונה, אפשר לראות הימנעות משמירה אקטיבית על קשר עם מטופל לשעבר כמאפשרת לו לחוות את המוות דרך חוויה ההתחדשות אפשרית.
הדר (2001), מביא גישה אחרת לחלוטין ומאירה, כאשר טוען כי הטיפול הנפשי לעולם אינו מסתיים, מפני שהוא תמיד יכול להתחיל מחדש. לטענתו, לאחר הסיום הטיפול נמצא בהפסקה, שיכולה להיות תמידית – או מותחלת, שוב ושוב. לפי תפיסה זאת, בכל סיום יש מרכיב של התחלה חדשה.
בטיפול אם כן, נחשף המטופל באופן סימבולי לצומת שבה נפגשים החיים והמוות. רגע הפרידה מהמטפל נמצא ואיננו בתוך מערכת היחסים הטיפולית, והשאלה הנותרת פתוחה היא מתי, למה ואיך – שאלה שלמעשה קיימת בכל מערכת יחסים בחיינו.
סיום טיפול של היחיד בקבוצה אנליטית
אחד האתגרים המרכזיים בסיום טיפול בכלל וטיפול קבוצתי בפרט קשור בהתעוררות של קשיים חדשים דווקא בשלב זה. אך בעוד שבטיפול פרטני הסיום נידון בין שני אנשים בלבד, בקבוצה יש לסיום היבטים פומביים וחושפניים (רוטאן וסטון, 2004). בתהליך הקבוצתי יש משקל רב ומכריע לבמה, לתהודה וליחסי ההעברה בקבוצה. קאוף (Kauff, 1977) טענה שתהליך הסיום בקבוצה מזמן באופן מיוחד הופעה מחדש של הפרעות שמקורן בתקופת הספרציה-אינדיבידואציה בילדות. היא שמה לב לכך שהכוח והמשמעות של ה-setting הקבוצתי, ואופי ההעברה שהוא מייצר, מובילים בשלב הסיום להתבוננות מחודשת בפרידות מן העבר, ובפרט בפרידות מהאם.
היבט נוסף של סיום עבור היחיד בקבוצה הטיפולית קשור לריטואלים המאפיינים תהליכים קבוצתיים. קבוצות נוטות ליצור ריטואלים, אשר תורמים להבנה העצמית של המשתתפים (Shapiro & Ginzberg, 2002). בתוך כך גם לכל משתתף יש את הריטואלים האישיים שלו, התלויים באישיות, ברקע ובסיטואציה הטיפולית. עבור משתתף המסיים את הטיפול הקבוצתי, הריטואל מייצר מעבר שמאפשר לו לבחון תהליכים שעבר ולהתבונן בהם וברווחים של הטיפול, וכן לעבד מחדש הפסדים מהעבר ופרידות לא פתורות. ריטואלים אלה יכולים לכלול למשל משובים מובנים, כתיבת מכתבים או השארת מתנות קטנות.
תהליך הסיום של המשתתף העוזב משפיע באופן ניכר על הנשארים בקבוצה, כך שכל משתתף משפיע על התנסות הפרידה ומושפע ממנה. עבור המשתתפים שנותרו בטיפול, הסיום הוא יותר מאשר אירוע חריג בקבוצה, ומהווה ייצוג מוקטן של סוגיות קריטיות וכואבות מהחיים (יאלום ולשץ, 2006). הסיום מפגיש את המשתתפים עם רגשות מורכבים כמו קנאה ותחרות, דחייה וכאב – וגם תקווה שהם עצמם יצליחו פעם לסיים את הטיפול הקבוצתי שלהם (Shapiro & Ginzberg, 2002). מניסיוני, פרידה ממשתתף יחיד מעוררת אצל משתתפי הקבוצה הנותרים את חווית האובדן, בין אם הסיום נחווה כמוצלח ובין אם לאו. בשונה מההערכה של יאלום ולשץ (2006), שטענו כי עזיבת משתתף יחיד לא מעלה את מידת התלות בקבוצה, אני סבור כי חוויה זאת בעת הפרידה קשורה לרכיב משמעותי של תלות, שכן התלות משתקפת אצל אחרים בקבוצה.
פוקס (Foulkes, 1975, 1990), מייסד האנליזה הקבוצתית, מיעט להתייחס לסיום טיפול. במעט שכתב על כך בכל זאת הוא מתייחס לחשיבות של סיום הטיפול עבור היחיד, ולתזמון הרצוי של סיום. הוא מתייחס לסכנה של החזקת יתר של המטופל, שעשויה לנבוע מרמה גבוהה של תלות בקבוצה ואובדן "האני" בתוכה. הוא מדגיש את חשיבות תחושת החופש של המטופל, שצריך להרגיש נוח לעזוב את הקבוצה כאשר הוא מחליט לעשות זאת.
לפי תפיסתו של פוקס, תהליך הפרידה של משתתף יחיד מהקבוצה מתרחש בעיקר כאשר הוא פתר את בעיות התקשורת שלו בקבוצה ובחברה וחווה שינוי בסימפטומים שעמם הגיע לקבוצה (Foulkes, 1983). כך למשל, אפשר להניח כי בקבוצה אנליטית מטופל יעזוב את הקבוצה לאחר שבנה זהות עצמית ברורה ובשלה יותר, כשמצא דרך לתקשר את עצמו עם העולם החברתי או כשהצליח ליצור מערכות יחסים אינטימיות ואותנטיות. בקבוצה טיפולית של עוברי חוק, סיום הטיפול יתרחש כאשר רמת העבריינות תפחת, או תחדל לחלוטין, כאשר התקשורת של עובר החוק עם הסביבה תהיה נורמטיבית, או כאשר עובר החוק יוכל לווסת בצורה בריאה יותר את רגשותיו והתנהגותו התוקפנית. פוקס מציע כי המטופל יסיים את הטיפול כאשר הסיום נראה אפשרי, כשהוא הגשים את צרכיו והשיג לפחות כמה הישגים ברורים שהובילו אותו לשינוי.
אחת האינדיקציות לסיום טיפול ראוי לפי פוקס (שם) היא תגובת צער של המטופל לסיום, שמעידה בעיניו על שלב התפתחותי מתקדם של המטופל. זהו שלב חשוב בטיפול, שמבטא מצד אחד צמיחה והתפתחות משמעותית שיש בה שילוב של סיפוק ותקווה, ומצד שני תחושת צער על האובדן, על היחסים והקשרים שהסתיימו ובעיקר על המראות (mirroring) המשמעותיות שחברי הקבוצה היוו עבור המטופל ולא יהיו יותר.
אם כן, סיום הטיפול של היחיד בקבוצה האנליטית היא אבן דרך ושלב משמעותי בחייה של הקבוצה. פרידת המנחה מהקבוצה היא ביטוי לשלב התפתחותי שונה, אחר, כאשר הסובייקט, המטופל והקבוצה כשלם, מגיבים באופן אישי וקבוצתי למצב בו האובייקט, המטפל, עוזב ומסיים את תפקידו בקבוצה. ההשלכות, ההתייחסויות ומרקם היחסים בקבוצה מתאפיין בערעור עמוק של היסודות הראשוניים והבסיסיים בהתהוות הקבוצה. החלקים הבאים יתארו חלק מהחוויות והמשמעויות הנגזרות מפרידת המנחה וההשפעות האפשריות מבחינה תיאורטית, פרקטית ואישית עבורי.
פרידת המנחה מהקבוצה
ברומן המפורסם "לרפא את שופנאואר" מספר יאלום (2004) על מטפל קבוצתי הנוטה למות ובמשך שנה עורך מסע פרידה לקראת המוות, המלווה את הטיפול הקבוצתי כ"שלם" ואת הפרטים בתוכו. הספר מאיר את העולם הנפשי המורכב של הקבוצה, של המשתתפים ושל המנחה עצמו, ואת תגובתם למוות הצפוי. זהו סיפורה של קבוצה הצועדת לקראת מותה, ביודעין ובהכרה מלאה. בתיאור תהליך הפרידה נשזרים סיפוריהם האישיים של כל המשתתפים, כולל המנחה. הספר מדגים כיצד סיום הטיפול בקבוצה, והפרידה מהמנחה, מהווה זרז לתהליכים עבור כל חלקי הקבוצה, ובכללם אף תהליכים טראומתיים. בחלק זה אדגים את הדרמה שמתרחשת עם עזיבתו של מנחה, דרך התבוננות על תהליך הפרידה שעברתי אני מקבוצה שהנחיתי (אתמקד בפרידות מתוכננות, שנובעות ממהלכים מובנים וידועים מראש – כמו נסיבות של הריון, עזיבת מקום מגורים, הפסקת עבודה ועוד; להבדיל מפרידות נסיבתיות, שמתרחשות עקב מחלה פתאומית, אובדן, היעדרות בהפתעה וכו').
כשנכנסתי לתפקידי כמנהל מקצועי בשירות המבחן נאלצתי להיפרד מהקבוצה האנליטית שאותה הנחיתי עד אז ובמשך עשר שנים. הפרידה לוותה בתחושה עמוקה של אכזבה, צער, אובדן ואשמה. חשתי שעזיבתי מנשלת ממני פיסת חיים מאוד משמעותית שבניתי במו ידיי. הודעתי למשתתפי הקבוצה על עזיבתי חודשיים מראש. סיפרתי להם על התפקיד החדש, על המשמעות העמוקה של תפקיד זה עבורי ועל השפעתו על המגבלה ביכולת שלי להנחות ולטפל בהם, להיות נוכח ומושקע בעולמם. חשתי רצון לשתף ולחשוף את עצמי בצורה שתאפשר להם להשתמש בחשיפה זו למען עצמם, אך גם חששתי מהשפעת החשיפה על יחסינו.
הקבוצה קיבלה את ההודעה בתדהמה מסוימת. היתה זאת חוויה מוזרה, שהעלתה תמות הקשורות למתח שבין הפרטי והאישי לבין הקבוצתי והחברתי, ולמתח בין הקבוצה כעונש והקבוצה כבחירה. ההודעה שלי כמו פיצלה את חווית ההשתייכות בקבוצה: אצל המשתתפים שהצטרפו זה מכבר לקבוצה עלתה תחושה של החמצה, ואצל הוותיקים עלתה תחושה של פיכחון ורצון לברוח, וחלקם מדדו את זמנם בקבוצה ורתמו את יציאתם ממנה אל יציאתי. תהליך הפיצול העסיק אותי מאוד. כמנחה אני נדרש כל העת להתבונן על הקבוצה כשלם ועל הפרטים בה, אולם ההודעה שלי יצרה הגנה חדשה בקבוצה, שהפרידה בין אלה שנשארים ואלה שעוזבים בסמוך אלי. מה עליי לעשות? איך אוכל לחיות עם הפיצול הזה? מה אני משאיר לבאים אחריי ואיך אני יוצר המשכיות, ולו תיאורטית, כזו שתאפשר את המשך הקבוצה?! הרגשתי שעלי לעשות סדר בדברים, לאפשר לכל אחד מהמשתתפים לעבד את חוויותיו, להתבונן על העזיבה שלי כתהליך שבו הוא יכול לעשות שינוי בחייו ולחוות את המנחים החדשים שיחליפו אותי ממקום מקבל ומאפשר.
בתקופת הפרידה התרחשו בו זמנית מספר תהליכים, שהזכירו את אלה שמנה קאופמן (Kauffman, 1994), כמאפיינים את הפרידה בתהליך הקבוצתי: בחדר הטיפול נכחו רגשות של אהבה ושנאה; פחד לפתוח פצעים ולצד זה רצון לפתור פצעים ישנים; התהליך הציף אבל וחוויית אובדן קשה של קשר ושל משמעות שנבנתה ונארגה במשך שנים; והיתה גם פגיעה נרקיסיסטית, במיוחד אצל אלה שהעצמי הנוכח שלהם בקבוצה עדיין לא בא לידי ביטוי בצורה מספקת, והעזיבה שלי נחוותה עבורם כנטישה ודחייה.
הקבוצה נעה אפוא על פני כמה צירים שונים וכיוונים מנוגדים במקביל, והגבולות התערערו. חוויית האשמה שלי גברה, כי חשתי שאני עצמי ערערתי את הגבולות בעצם עזיבת הקבוצה. גם המצב התלותי התערער, ובמידה מסוימת גם אני חשתי תלות במשתתפי הקבוצה. רציתי את טובתם ורציתי לחזק את הכוח שלהם לגבש את עצמם, אך המשמעות של הנוכחות שלי בחדר היתה דואלית – גם מחברת וגם מנתקת, מעוררת אידיאליזציה מצד אחד ודחייה מצד שני. הקבוצה נכנסה למצב אמביוולנטי, ואני יחד איתה.
קאופמן (שם) מקשר את סיום הטיפול הקבוצתי גם לתהליך של ניפוץ אשליית הבלעדיות והאין-סופיות הקבוצתית. לאורך פעולת הקבוצה היא נחווית – באופן מוטעה כמובן – כקבוצה לחיים, תחליף של משפחה שממנה אין נפרדים אף פעם. בפועל היה עליי להיפרד מהקבוצה, על כל הכרוך בכך, בדיוק כפי שנפרדתי מקבוצת חיי בעבר, כפי שבחרתי בצעירותי לעזוב את הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי. השחזור הזה היכה בי. חשתי כי אני חי את צעירותי מחדש, ונפגש שוב עם חוויות ראשוניות של אובדן, אבל ואשמה. לא היתה לי אפשרות אחרת לעזוב את הבית הזה, אלא רק עם אשמה, שמאחוריה התכתשויות, חוויות דחייה, נטישה הדדית ואף שחזורים מוקדמים מקבוצות שונות בחיי.
הפרידה שלי מהקיבוץ ומהמשפחה בסוף שנות העשרים לחיי, נחוותה אצלי אז כאירוע קריטי, שעליו התחלתי לחשוב במונחי ה"סזורה" של ביון. מושג ה"סזורה" מתייחס לחיתוך ושסע שאחריו יש המשכיות. המושג מגיע במקורו מעולם הספרות והמוסיקה והושאל על-ידי פרויד (1926/2007), שתיאר את הלידה כסזורה ראשונית, חתך המוביל להמשכיות בין החיים בתוך הרחם לחיים מחוץ הרחם. הסזורה היא מעבר שיכול להיות קרע, משבר – או מעין גלישה אל תווך אחר, כמו בחוויית הלידה. בטיפול אפשר לזהות את הסזורה במגוון צורות: בכניסה ויציאה מחדר הטיפולים, במצבי זמן משתנים, וכמובן בסיום טיפול. ביון (2012) פיתח את מחשבותיו על הסזורה ותיאר את הרצף הנשזר בה בין קטיעה ובין המשכיות, שאותו ראה כמאפיין תהליכים של ריפוי. הוא טען כי הסזורה יכולה להתפרש גם כתהליך בעל השפעות טראומתיות – לאו דווקא ביחס להיבטים חד ממדיים של "טוב" ו"רע", אלא דווקא במובן של המשמעות וההתפתחות הכרוכות בטראומה. לכן הוא המליץ לחקור את הסזורה: את מה שנחתך, את מה שהשתנה ומה שעומד ללא תנועה.
פרידה זו נחוותה על-ידי כסזורה קיומית, עם היבטים טראומתיים מעצבים לשארית חיי הבוגרים. חשתי אשמה כלפי הבית בקיבוץ, ואשמה דומה כלפי בני משפחתי שנותרו שם – ובעיקר כלפי אבי, שהיה מזוהה מאוד עם הקיבוץ וחש את עזיבתי כפגיעה ברקמה המשפחתית והקיבוצית. היתה זו פרידה מהחיים הקבוצתיים שלי ומעבר אל החיים האינדיבידואליים. חוויתי את היציאה מהקיבוץ כיציאה מרחם מגונן, כך שבראי הזמן הבחירה לעזוב נטעה בי גם גאווה ותחושת סיפוק. היה זה מעשה נכון ומותאם לשלבי ההתפתחות שלי, מעשה שיש בו הפחתת התלות בחיי הקבוצה ויציאה לדרך שבסופו של דבר תסלול עבורי את ההכרה וההבנה של העתיד המקצועי שלי כמנחה קבוצה.
תהליך הפרידה מהקבוצה הטיפולית איפשר לי לחוות ולשחזר שוב את הפרידה שלי מהמשפחה שלי, מהקיבוץ ומהקרובים אליי, ולפגוש מחדש את החלקים בתוכי שמבטאים פרידה ממקום של כאב – וגם את החלקים שמבטאים פרידה ממקום של סיפוק. הפרידה הביאה אותי להתבונן בעשר שנים של עשייה והתפתחות, ולבחון לעומק את יחסיי עם הקבוצה ואת הקשר העוצמתי שנבנה ביני ובינה במהלך כל שנותיי כמנחה שלה. הקבוצה היתה חלק מאוד חשוב בחיי. גידלתי אותה, נלחמתי על קיומה וזהותה, בניתי דרכה תיאוריות שונות של טיפול והנחיה. הקבוצה הזו לימדה אותי שיעור במשמעות החיים. כמה מן המשתתפים עברו איתי משברים ופרקים כואבים בחיי, של פרידות ואובדנים, חששות וחרדות קיומיות, מעברים חדים – וגם הרבה שמחות, הצלחות ופרקי עשייה מלאים ועשירים. כל פרק והסוף שלו, כל פרק וההתחלה החדשה והמאתגרת שבאה בעקבותיו. הקבוצה הטיפולית הזו איפשרה לי להכיר את תהליך ההתפתחות שלי כמנחה קבוצה, ולפגוש בעצמי חלקים ואזורים שונים שהשפיעו על חיי. המשתתפים בקבוצה חוו תלות ופרידות בתוך בתהליך הטיפולי, ולידם צמחתי גם אני.
לאור המחשבות הללו התחלתי להבין גם את פרידת המנחה מהקבוצה כסזורה: חיתוך, ניתוק ומעבר מעולם חיים אחד לעולם חיים אחר, אשר עמוס ברגשות שונים שחלקם דומים וחלקם הפוכים אלה לאלה, חלקם קשורים לכאן ועכשיו וחלקם לשם ואז. הפרידה שלי מהקבוצה הטיפולית לוותה כאמור באשמה על עזיבת המשתתפים ובעיקר על מה שחוללה הפרידה לקבוצה כשלם; אך לצד זאת יצאתי מהקבוצה ברגשות מעורבים של סיפוק וגאווה. הידיעה שיש "הורים מחליפים" שמחזיקים בקבוצה אמנם עוררה בי קנאה, אך גם נתנה לי תחושת ביטחון ושקט והפיגה אט אט את האשמה.
סיכום ופרידה אישית
ויצא האדם
לרחובות העולם
ויישא את צרורו
ובצרור – סיפורו ...
(שמשון חלפי)
הפרידה העכשווית מתכנית הפרקטיקום, ומהשירות בכלל, נחווית אצלי אפוא כסזורה. אני נפרד וחווה שוב את התחושות שחשתי כשעזבתי את הקיבוץ וכשנפרדתי מהקבוצה שתיארתי כאן. כשעזבתי את הקיבוץ, לצד הבלבול והאבל, ידעתי שההוויה הקיבוצית לא תיפגע וידעתי שמשפחתי תמשיך את חייה בקיבוץ. כשעזבתי את הקבוצה הטיפולית, ידעתי שהיא תמשיך את חייה עם מנחים אחרים, שתתגבר על משבר העזיבה ושתמצא דרך לבנות לעצמה מנהיגות חדשה.
כמי שחלם על הקמת התכנית והוביל אותה, הפרידה ממנה מעוררת בי גאווה גדולה: שותפיי לתהליך ואני יצרנו "עולם חדש", יצרנו שיטת עבודה שהביאה את מי שרק רצה והתמסר אל עולם התפתחותי עמוק ומשמעותי. אני חש גם שמחה עם הנשארים בתכנית ותקווה שהיא תמשיך להוות משאב מרכזי עבור השירות ולתרום להתפתחותו ולהתפתחות המדריכים בו. לצד זאת, אני גם חושש שמא תיפגע ההמשכיות. אני נע בין העצמי האישי הגאה והבטוח, לבין האני הארגוני, זה שנאבק על קיום התכנית ולעתים חושש לקיומה.
אני נפרד מהתכנית עם המסר הזה, שהמובן מאליו כלל אינו מובן מאליו – לא הקבוצה, לא המשתתפים וגם לא המנחה. אני מפקיד בידי הנותרים הון מקצועי התפתחותי יקר מאין כמותו. זוהי יצירה מיוחדת שמנקזת את כל ההוויה של השירות לתוכה בצורה מרוכזת ותמציתית: טיפול וארגון, תפיסה והתפתחות, יחיד וקבוצה, תוכן ותהליך, סטייה ותיקון, ובעיקר, בניית משמעות. משמעות עבור המטופלים, המנחים, הצוותים השונים, קבוצות ההנחיה והמבנה המלא והשלם הזה של טיפול קבוצתי בשירות המבחן. תכנית הפרקטיקום מהווה בעיניי את ליבת העשייה המקצועית בשירות. היא מגלמת חשיבה מקצועית ומאפשרת המשכיות ורצף של תהליכים רבי משמעות ועוצמה. יש בה שילוב נפלא של צבעים אנושיים מגוונים. אני רואה את התכנית כמקור מרכזי להתפתחות מקצועית של כל אחד מהמשתתפים בה כישות אנושית ומקצועית עם ערך משמעתי רב ועשיר. אני מתפלל ומקווה שניתן יהיה להחזיק ולשמור על רוח המסגרת היקרה הזו, מתוך התבוננות נוכחת ומשמעותית במרחבים השונים של תכנית הפרקטיקום, בעין ביקורתית אך יוצרת, מתעלה, בונה ואוהבת.
הערות
- מתוך המחזה "הרטיטי את ליבי", מאת חנוך לוין
מקורות
ביון, ו.ר. (2012). סזורה. תרגום מוער ומאמרים נוספים. בעריכת חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין. תל אביב: תולעת ספרים
בר. ה. והרסט, ל. (2010). טיפול קבוצתי אנליטי, משחק מוחות. בעריכת רובי פרידמן. קרית ביאליק: אח.
גור-זאב, א. (2012). לשמור על אקדמיה הומניסטית. הרצאה אחרונה בפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה.
הדר, א. (2001). השיח הטיפולי, פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי. ת"א: הוצאת דביר
ויניקוט, ד. ו. (1996). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.
יאלום, א. (2004). הריפוי של שופנאואר. אור יהודה: הוצאת כנרת זמורה ביתן, דביר.
יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה. ירושלים: הוצאת כנרת זמורה ביתן, מאגנס.
פרויד, ז. (2007/1926). עכבה, סימפטום וחרדה. תרגום: יאיר אור. תל אביב: רסלינג.
רוטאן, ג'. ס. וסטון נ.וו. (2004). פסיכותרפיה קבוצתית, גישה פסיכודינמית, תפקידי המטפל הקבוצתי. פרק 16: סיום הטיפול בפסיכותרפיה קבוצתית, קרית ביאליק: הוצאת אח. עמ' 355-377.
Coltart, N. (1996). Ending. In: The baby and the bathwater. pp. 141-154. London: Karnak books.
Foulkes, H.S. (1975). The group analytic psychotherapy, method and principles. London: An interface books.
Foulkes, H.S. (1983). Introduction to group-analytic psychotherapy. London: Karnac
Foulkes, H.S. (1990). On group psychotherapy (1968). In: E. Foulkes (ed.), Selected papers of S.H. Foulkes: Psychoanalysis and group analysis. London: Karnac. pp. 169-174.
Foulkes, E. (1990). S.h. Foulkes: A Brief Memoir. In: E. Foulkes. (Ed.) Selected Papers of S.H. Foulkes, Psychoanalysis and Group Analysis. London: Karnac. pp. 3-20.
Kauff, P. F. (1977). The termination process: Its relationship to the separation-individuation phase of development. International Journal of Group Psychotherapy, 27, 3-18.
Kauffman, J. (1994). Group thanatopsis. In: V. Schermer & M. Pines (eds.), Ring of Fire, London: Routhlrdge. Pp. 149-173.
Rice, A.C. (1987). Premature termination of group therapy: A clinical perspective. In: Cecil A. Rice & J. Scott Rutan, Inpatient group psychotherapy: Psychodynamic perspective. New York: Macmillan Pub. Pp.5- 23.
Rys, P. & Wilson, J. (1999). Ending as Gain: The Capacity to End and its Role in Creating Space for Growth. Journal of Child Psychotherapy, 25 (3), 379-403.
Shapiro, L.E. & Ginzberg, R. (2002). Parting gifts: Termination rituals in group therapy. International Journal of Group Psychotherapy, Vol. 52 (3), pp. 319-337.
