"הומו טראומטיקוס": ראייה ביקורתית על סיפור האדם בפסיכולוגיה הפופולרית
בסיפור הפסיכולוגי הפופולרי, הרווח גם בקרבנו המטפלים, טמון פוטנציאל גדול לגרימת נזק. במקום לחזק – הוא עלול להחליש
מאת נחי אלון
במאמר זה ברצוני לחלוק עם הקוראות והקוראים את ראייתי האישית על גרסאות פופולריות של הפסיכולוגיה, ועל סיכונים הכרוכים בהן. הפסיכולוגיה הפופולרית הזו1 עוסקת בטבע האדם, במקורות הסבל האנושי ובדרכי ההיחלצות ממנו. מקופלת בה תמונת־אדם שהיא ייחודית לתרבות ולתקופה שבה אנו חיים, אבל היא נתפסת בטעות בציבור כאילו היא האמת האוניברסלית על האדם. אין לי ראיות מחקריות לדבריי, ואיני מתיימר לדון באמת האובייקטיבית. כִּרְאִיָּה אישית, עבודה זו פטורה מן הצורך להציג דעות אחרות משלי או להסתמך עליהן2.
הסיפור שמספרת הפסיכולוגיה הפופולרית על טבע האדם, על מצוקותיו ועל גאולתו
עבודותיהם של מטפלים גדולים עובדו במהלך השנים לגרסאות פופולריות, שהתפרסמו בספרים ובעיתונות, בעיתונות הפסיכולוגית, במדורי ייעוץ פסיכולוגי בעיתונות הכללית ובתוכניות רדיו וטלוויזיה מרובות. השפה הפסיכולוגית הפכה לשפה השגורה בקרב הקהל הרחב. בפופולריזציה זו הייתה ברכה גדולה, שכן היא הפכה את העולם הפרטי והרגשי ללגיטימיים, הקנתה חינוך פסיכולוגי למיליוני אנשים, ונתנה לרבים פשר לסבל ולקשייהם בתחומי הנפש, היחסים וההתנהגות. הפופולריזציה נתנה גם לגיטימציה ועידוד לפנייה לסיוע פסיכולוגי, והפכה את הטיפול הנפשי מסוד שיש להתבייש בו לחלק מכובד בביוגרפיה האישית של רבים (וגם תרמה תרומה מכרעת לפריחתם חסרת התקדים של מקצועות הטיפול).
אבל, לפופולריזציה יש גם מחירים: כתיבה פופולרית, בכל התחומים, לוקה תכופות בפישוט יתר, בסילוק סימני שאלה ובהכברה של סימני קריאה ("תזרקי אותו!", הייתה תגובה חוזרת בתוכנית ייעוץ פסיכולוגי פופולרית ברדיו, בסיום התייעצות של כמה דקות). רבות מהגרסאות הפופולריות מביאות את המשתמשים בהן להאמין שהידע שהם מקבלים הוא מדעי, אמיתי – ואין בלתו.
בהצגת נרטיב כלשהו כאילו הוא האמת ואין בלתה יש כמובן פוטנציאל גדול לקריאה שגויה של המציאות, ואף פוטנציאל לנזק. בכתביהם של אבות הפסיכולוגיה מצויים סימני שאלה מרובים, ספקות והתלבטויות, שאלות פתוחות, קריאות־תיגר והשערות; כל אלו נעלמו מן הכתיבה הפופולרית. אם ישאל אותי הקורא המשכיל: "הרי במאמרך זה אתה מציג קריקטורה של פרויד / קוהוט / ויניקוט – זה לא משקף את מה שהם אמרו באמת", אסכים איתו. זוהי אכן קריקטורה, אך היא כה רווחת בקהל הרחב – וגם בקרב מטפלים – שהיא נחשבת בטעות כדיוקן מהימן.
בפסיכולוגיה, רבות מן הגרסאות הפופולריות מתבססות על סיפור (נרטיב) כללי על דמות האדם, מניעיו, הכוחות המפעילים אותו, ומקורות הסבל והדרכים להיחלץ ממנו. על כל ברכותיו, בסיפור זה טמון גם פוטנציאל גדול לגרימת נזק: במקום לעודד מטופלים לפעול בגבורה – הוא עלול להחליש; במקום לעודד את המטופלים ליטול אחריות על חייהם ועל עתידם – הוא מעודד אותם להטיל את האחריות על זולתם; ובמקום לטפח פעולה ומאבק – הוא עלול לעודד אגוצנטריות מזיקה ועמדה מתמדת של קורבן. סיפור זה הפך להיות הסיפור הרווח על אודות האדם בתרבות המערב, עד כדי כך שהמחזיקים בו טועים לחשוב שהוא האמת המדעית היחידה על אודות טבע האדם, והקיצוניים שבהם דוחים כל סיפור אחר כשגוי, שטחי או מזיק.
בניגוד לסיפורים שאנו מספרים לעצמנו על אודות העולם – החיצוני והפנימי – שבהם אנו חיים, עולמות אלה אינם מאורגנים ואינם עקביים. יש בהם שפע אינסופי של נתונים, סתירות פנימיות ותהליכים המצויים מעבר לתפיסתנו. בעולם כזה קשה להתמצא. כדי לצקת בו סדר ומשמעות, תודעתנו יוצרת - על בסיס למידה קודמת, ניסיונות אישיים ודעות קדומות שונות - תמונת עולם מאורגנת ומובנת, שאופייה כשל סיפור. סיפורים אלו כה משכנעים אותנו (למשל "יצר לב האדם טוב מנעוריו" או "יצר לב האדם רע מנעוריו"), עד שאנו שוכחים שהם אינם אלא סיפורים, וטועים לחשוב שהם ייצוג "אובייקטיבי" של המציאות.
סיפור כזה יכול להיות אישי ("בעלי רב איתי משום שהוא רוצה שאהיה העתק של אימו"); קהילתי ("החרדים מנסים במכוון להשתלט על שכונות חילוניות כדי לסלק אותנו משם"); ציבורי ("קסטנר מכר את נפשו לשטן") או לאומי ("הפלסטינים/היהודים הם שהתחילו את הסכסוך בגלל האלימות הטבועה בתרבותם"). סיפור כזה יכול להיות גם תרבותי ומדעי – די לראות את הסיפורים הסותרים של בריאת העולם לעומת סיפור האבולוציה הדרוויניסטית.
למרבה ההפתעה, סיפור־האדם הרווח של הפסיכולוגיה הפופולרית הוא חדש לגמרי בתולדות האדם, ושונה בתכלית מסיפורי־אדם שהיו קיימים בתרבויות אחרות ובתקופות אחרות. השלכותיו של סיפורנו על היחיד ועל החברה שבה אנו חיים הן נרחבות, ולא כולן לחיוב.
הסיפור הפסיכולוגי הפופולרי משרטט את "המבנה של הנפש ואת תפקודה", את הכוחות המניעים אותה, את היחסים שבין היחיד לבין החברה, את הגורמים שהביאו את האדם למקומו העכשווי, את מקורות הסבל ואת הנתיב לגאולה.
כדי להשתחרר מאחיזתם המתעתעת של הסיפורים המרובים שאנו מספרים לעצמנו – תוך שאנו שוכחים שאינם אלא סיפורים – שומה עלינו להתוודע אליהם, לזהותם ולהשתחרר מאחיזתם המתחפשת למציאות. כך אנו עושים באשר לסיפורים האישיים בחיינו, וזהו עיסוק מרכזי בטיפול; וטוב נעשה אם כך ננהג באשר לסיפור־האדם וסיפורים תרבותיים דומים לו שחברתנו מספרת לנו.
הסיפור על מבנה הנפש: קדימותם של הרבדים ה"עמוקים" על פני ה"שטחיים".
בסיפור הפסיכולוגי העכשווי, נפש האדם היא מורכבת, רבת פנים ורבת רבדים. יש לה "ארגון" ("ארגון האישיות שלה הוא לקוי"), "מבנה", "חלקים" ("חלק ממך רוצה לזרוק הכול, חלק אחר רוצה להתמודד"), "מקומות" (מהמקום הזה אתה מרגיש בודד") ו"רבדים" ("ברובד המודע אתה נאבק במחלה, אבל ברובד הלא־מודע היא משרתת אותך"). ארגונם של הרבדים הללו הוא מפני השטח אל המעמקים ("פסיכולוגיית המעמקים"). ככל שהרובד "עמוק" יותר כן הוא בעל חשיבות גדולה יותר, וככל שהוא "שטחי" יותר כן קטנה חשיבותו. ה"עמוק" יותר הוא גם "אותנטי" או "אמיתי" יותר, וככל שהוא "שטחי" יותר כן הוא "אותנטי" פחות. ברובד ה"שטחי" ביותר מצוי ה"עולם החיצוני" של יחסים ופעולה. יחסיו של אדם עם זולתו, ומעשיו בעולם, אינם מעידים בהכרח על מה שקורה בנפשו "באמת", משום שהם יכולים להיות מוּנָעים על ידי כוחות שאין בעליהם מודע להם.
ברובד השני מצויות המחשבות, או ה"אינטלקט". הן אומנם שייכות לרשות היחיד הנפשית, אין הן אינן גלויות לעין־כול כמו היחסים והפעולה, ויש להן גם "צד" בלתי־מודע – אבל באופן כללי הן "שטחיות" יותר ("מה שאתה אומר בא ממקום אינטלקטואלי. אבל מה אתה באמת מרגיש?").
ברובד העמוק עוד יותר, שחשיבותו עולה על זו של הרבדים הקודמים, מצויים הרגשות, שהם המקור ה"אמיתי" של האנרגיה הנפשית. גם עולם הרגש נחלק למודע ולבלתי־מודע. הרגשות הבלתי־מודעים, המצויים ב"גרעין" הנפש, והם אלו המפעילים את האדם. הרבדים ה"חיצוניים" אינם בבואות ישירות של המעמקים, כי אם ייצוג מוסווה, סמלי, משובש ומלא סתירות.
תפקידו של המטפל הנבון הוא להבקיע אל מעבר למראית העין ה"שטחית" יותר של המעשה, ה"אינטלקט" והרגשות המודעים יותר, ולהגיע אל המחוז החשוב "באמת": הרגשות הבלתי־מודעים. ומכיוון שבין תהליכי העומק לבין מופעי השטח מתחוללים תהליכים מכוונים של הסוואה, הסתרה ותרגומים סמליים, תפקידו של המטפל הוא בהכרח תפקיד פרשני.
שינוי העומק מתרחש במעמקים, כאשר מה שהיה בלתי־מודע יהפוך להיות מודע. ומכיוון שהעמוק יותר הוא גם אמיתי יותר וחשוב יותר, תהליך התמורה ה"אמיתי" הוא "מבפנים החוצה". אין קיצורי דרך: הדרך לפסגה מתחילה בתהום – תחילה יירד מבקש הגאולה אל מעמקי הנפש, ובעזרת פרשנות המבקיעה את הסוואות הנפש, יבין את המעמקים. אז, ורק אז, יוכל לשנות את רגשותיו, מחשבותיו ופעולתו "באמת" ולא בשינוי "אינטלקטואלי" בלבד.
כבכל מסע מסוכן בארץ לא־נודעת, זקוק הנוסע להדרכתו של מי שמכיר היטב את הנתיב. כך נזקק דנטה לליוויו הנאמן של וירגיליוס כדי להתוודע לתופת ולהגיע לגן עדן, וכך זקוק מבקש הריפוי לליוויו של מומחה־הנפש, השולט במפת הרבדים והחלקים ויודע איך יורדים למעמקים לצורך יצירת שינוי אמיתי. ללא מלווה מומחה יהיה המסע פנימה בגדר אשליה. מכאן הצורך במטפל מומחה. תפקידו של המלווה המומחה אף מורכב יותר מזה של וירגיליוס, המכיר את הטריטוריה התת־קרקעית, אבל איננו נדרש לפרש אותה עבור חניכו דנטה; מה שדנטה רואה הוא מה שיש. ואילו הנוסע למעמקי הנפש נזקק לפרשן נאמן, משום שמה שנראה לעין אינו מה שקיים, כי אם מופע חיצוני שהקשר בינו לבין המופעים הפנימיים הוא מעבר להבנתם של הדיוטות.
הסיפור על הקונפליקט הבסיסי בחיי אדם: היחיד מול החברה
בתרבויות המסורתיות, האדם הוא, מעצם טבעו, חלק מקהילה. חיים תקינים משמעם חיים הרמוניים בין האדם לבין הקהילה שבתוכה הוא חי. תכופות, קיומו של קונפליקט בין היחיד לבין הקהילה הוא עדות לשיבוש ההרמוניה.
לא כן בסיפור הפסיכולוגי: כאן האדם מונע באמצעות דחפים פנימיים השואפים לסיפוק מיידי: המיניות והתוקפנות. דחפים אלו אין החברה יכולה לקבלם, והיא מדכאת אותם. לכן חיי האדם הם מאבק מתמיד בין הרצון המודע או הבלתי־מודע לספק את דחפיו ה"אסורים" לבין הכורח להיכנע לצווי החברה – ולדכא את דחפיו. אם יישמע לדחפיו, הוא יהיה בקונפליקט עם החברה; ואם ידכא את דחפיו – הוא יהיה בקונפליקט בלתי־נמנע עם עצמו.
נציגי החברה – ונציגיה הפעילים בדיכוי ("הדחקה") של הדחפים הבסיסיים – הם ההורים, ולכן טבוע קונפליקט בסיסי ביחסים שבין הילד להוריו. כדי לשרוד במצב בלתי אפשרי זה מפתחים אנשים "מנגנוני הגנה", אשר מעלימים את עצם קיומו של הקונפליקט, אך מותירים אותו פעיל במסתרים ("בלא־מודע"), ומתירים לו ביטויים עקיפים ומוסווים בלבד. באלו אין האדם יכול להבחין בלא סיוע של פרשן מיומן.
הסיפור על המצב האנושי הבסיסי: האדם כקורבן – הומו ויקטימוס
בתרבויות העבר היו דרכים רבות לראות את האדם: ''הומו ספיינס" (האדם היודע), "הומו לוטנס" (האדם הנאבק), "הומו לודנס" (האדם המשחק), "הומו פוליטיקוס", "הומו מיסטיקוס", "הומו טראגיקוס" וכיוצא באלה. האדם בראיית הפסיכולוגיה הפופולרית איננו אף אחד מאלו; הוא "הומו ויקטימוס" או "הומו טראומטיקוס": קורבן פסיבי לנסיבות גידולו וחייו.
בעברו הרחוק, פגעו בילד אטימותם, בעיותיהם או רשעותם של אנשים אחרים (ובייחוד של הוריו), ואילו במהלך חייו כבוגר פגעו בו מכות החיים, ובכללן תאונות, מחלות, מעשי אלימות וכאבי נפש. בחייו של הומו ויקטימוס, העולם הוא דטרמיניסטי, שבו קובעת הראשית את האחרית. ממהותו, הילד הוא פגיע מאוד, פריך וזקוק לתנאי גדילה מעבדתיים שבלעדיהם הוא יגדל באופן פגום. ליקוייו של האדם הם תולדה טבעית של ליקויים בבית גידולו: הוריו היו עסוקים מדי בעצמם ולא יכולים היו להתפנות אליו ("מנותקים"), או להיפך, התפנו אליו יתר על המידה, ומחקו את עצמם ("סימביוטיים"); לא סיפקו את ההגנה הנדרשת, או הגנו עליו יתר על המידה; לא עודדו אותו די הצורך, או עודדו אותו יתר על המידה ("ציפיות יתר"). הם אהבו אותו פחות מדי ("נרקיסיסטים") או יותר מדי ("חונקים"); הם הטילו פחות מדי משמעת ("חוסר גבולות") או יותר מדי משמעת ("עריצות"). או שפשוט כשלו במידת האמפתיה שהפנו אל ההומו ויקטימוס המתהווה ("כשלים אמפתיים").
האדם, ו"הילד הפנימי", כמוהם כסחלב עדין ונדיר: בלא תנאי גידול מדויקים וקפדניים, עם מינון "נכון" של הכלה, החזקה ואמפתיה, לא תיתכן התפתחות תקינה. שגיאות ההורים והכשלונות שלהם יגרמו בהכרח לצרות בהתפתחות הילד. מכאן קצרה הדרך למסקנה המנוגדת: אם יש פגם בדרך החיים של הבוגר, אין זאת אלא כי כשלי ההורים מנעו מן הילד־לשעבר לצמוח בתנאי הגידול הנדרשים.
כלל זה הוא אקסיומה בתרבותנו, ואין מערערים עליו. אל לנו לבוא בטענות אל הבוגר שחייו השתבשו, שכן לא הוא – כי אם אלו שהיו אחראים לו בתקופת גידולו הפגיעה – הם האחראים לשיבוש. הבנה זו, כך גורס הסיפור, היא חיונית לריפוי ("תובנה"), משום שכל עוד מתהלך הומו ויקטימוס בהרגשה שהוא האחראי לקשייו, הוא יסבול מאשמה ומבושה – רגשות מיותרים ומזיקים המנציחים את קשייו.
אם ההורים עדיין חיים, יסוד חיוני בריפוי הוא "לעבד את הטראומות" או "לפתוח את החשבונות", לפחות בנפש־פנימה, במסגרת הטיפולית המיטיבה; תכופות אפשר למצוא גם עידוד פעיל "לפתוח חשבונות" (או "לסגור חשבונות") עם ההורים עושי־העוול. פתיחת החשבונות בפני ההורים נחוצה הן כדי "לפתוח את המורסה" שנאצרה כל החיים בנפש, והן כדי להעמיד את האחראים על אחריותם ולפקוח את עיניהם. ראיתי כמה וכמה מקרים שבהם תבעו בוגרים מהוריהם הזקנים, באורח תוקפני ביותר, הודאה בעוולות "נפשיות" ("הפקרתם אותי ללינה המשותפת בקיבוץ"), ולעיתים גם פיצוי חומרי ("תמורת ההגנה שלא נתתם לי בילדותי, מחובתכם לקנות לי דירה"). הורים המתקשים לקבל דרישות אלו עלולים לשלם מחיר יקר של ניתוק מכוון מילדיהם ומנכדיהם.
וכך ממשיך הסיפור: ההורים הם הגורם המשפיע הממשי היחיד, והילדות היא פרק הזמן היחיד שבו מתעצבת דמותו של האדם. בשלבים מאוחרים יותר אין יותר סיכוי משמעותי להשתנות לטובה, להתפתח "באמת", להשתחרר מקשיי העבר. אין תיקון לבית־גידול פגום, אלא בטיפול נפשי. כוחם של גורמים אחרים לטפח את הילד ולפתחו הוא מוגבל ביחס לכוחם של ההורים. כך, אחים ואחיות, חברת הילדים שבה גדל הילד, התרבות שבה גדל, המנטורים בחייו, החינוך שעבר, הספרות והקולנוע שפגש, כישלונות והצלחות שחווה, חבריו בהווה, יחסיו עם הקהילה שבה הוא חי, עבודתו, יצירתו, המשפחה שבה הוא חי כיום, עולם־הרוח שפגש וכדומה – לא הם שעיצבו את הילד והמתבגר. ההורים הם חזות הכול. אכן, יכולים גורמים חיצוניים להשתתף בהתפתחות האדם, אבל לשם כך עליו "לעשות את העבודה הפנימית המתאימה".
הסיפור על התפתחות האדם: הומו טראומטיקוס
בסיפורי־האדם ההרואיים שרווחו לפני העידן הפסיכולוגי, תואר האדם כגיבור־בכוח, שבכוחו לגבור על פגעי החיים. כך הנער דוד שגבר על גוליית; כך הוא אודיסאוס, שבתבונתו ובעורמתו גבר על הקיקלופים ועל צרות אחרות; כך פייר בזאוחוב, שהשבי הביא אותו לשינוי נפשי עמוק3.
ואילו הומו טראומטיקוס של הפסיכולוגיה הפופולרית ביסודו הוא יצור פגיע, שההרמוניה ושיווי המשקל הגופני והנפשי שבו הם כה רופפים ושבירים, שהם ישתבשו בקלות לנוכח פגעי החיים ("טראומות"). האדם הוא סכום ה"טראומות" שפגעו בו במהלך חייו. המילה "טראומה" מציינת ברפואה פציעה נרחבת. ה"טראומה הפסיכולוגית" היא שימוש מטפורי בדימוי הפצע, המרמז שבלא ההחלמה וההתגברות, ה"פצע" האנוש, המגביל, המזהם, הוא עובדת היסוד של הנפש.
אירועים קשים הם בהכרח "טראומטיים": תאונות דרכים, התקפי לב, תקיפה מינית, כישלון במבחן, עלבונות – כל אלו הם "טראומות" המכרסמות בכוחותיו המוגבלים של הנפגע. ריפויין של הטראומות אינו באמצעות התגברות, חזרה לפעולה, בנייה הדרגתית של ביטחון ושל יכולת, שיקום יחסים ובניית קשרים חדשים. כל אלו אינם אלא הסחת הדעת מן הצורך האמיתי: "לעבד את הטראומה", עיבוד שבלעדיו אין החלמה. האמצעים המסורתיים שהתבססו על פעולה, עשייה, תמיכה רוחנית, חברתית, תפילה וכיוצא בזה, ירדו מגדולתם משום שהם אינם כרוכים ב"עיבוד הטראומה". ומי הם אלו שבכוחם "לעבד את הטראומה"? אנשי המקצוע שמומחיותם בכך, הפסיכולוגים.
התנסות אישית לימדה אותי עד כמה מושג הטראומה הוא יחסי ותלוי־תרבות. פגשתי פעמים רבות בטיבטים שברחו כבוגרים או כילדים מטיבט להודו, ועברו אירועים קשים מאוד, בהם אובדן ההורים במארב סיני בגבול, וניתוק ממושך מקרובי משפחה. ראיתי יתומים הלומדים בכפר ילדים טיבטי בהודו, בהם כאלו שהוברחו מטיבט בגיל שלוש. על פי מושגינו הפסיכולוגיים, צפוי היה שמרבית הטיבטים הללו יסבלו מתגובות טראומטיות ומקשיים רגשיים והתנהגותיים. ואולם לא התרשמתי שכך הם פני הדברים. התרבות הטיבטית מדגישה מאוד את אי־האלימות, את החמלה ואת הקהילה. הילדים שראיתי היו חומלים, בלתי אלימים ומעורבים מאוד בקהילה. פסיכולוג ישראלי בכיר שהתנדב לעבוד בכפר ילדים כזה תקופה ממושכת חשב גם הוא שבניגוד לצפוי בראייה פסיכולוגית, תגובות פוסט־טראומטיות היו נדירות בכפר.
התרבות, הקהילה והמאמץ החינוכי
אם כן, סיפורים אלו של הומו ויקטימוס והומו טראומטיקוס אינם משקפים אמת אובייקטיבית על אודות טבע האדם. למעשה, הופעתם הראשונה בתולדות האדם הייתה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, באירופה החילונית, שהמירה את הדת בדת המדע. סיפורים שקדמו להם הרחיבו את גבולות האחריות של האדם: המהפכות הפוליטיות הגדולות סיפרו את סיפור האדם הלוקח חלק פעיל בקביעת גורלו, כאיש פוליטי. האתוס האמריקני סיפר על החלוץ הבודד ההולך מערבה ומקים עולם חדש, או את האדם אשר בעבודה קשה הופך ממוכר עיתונים לנשיא. הפרוטסטנטים סיפרו על האדם שהצלחתו היא עדות מובהקת לחסד האל השורה עליו.
במחצית השנייה של המאה התשע עשרה התהפך כיוון הסיפור: האדם הוא קורבן, בין אם קורבן הביולוגיה שלו ("לפושעים ולאלכוהוליסטים יש גנטיקה שונה, פגומה") ובין אם קורבן החברה המנצלת אותו כלכלית ואנושית, למשל במהפכה התעשייתית. באלו הייתה אמת: במאה התשע עשרה אכן שררו דיכוי חברתי ומשפחתי, שרר ניצול בוטה של רבים, הוכחשו צורכי היחיד (ולא כל שכן צורכי האישה), והודגשו ערכי הלאום והחברה על חשבון ההתפתחות האישית, במסווה של "מדעיות" מתחסדת. תורתו של פרויד הייתה בזמנו תורה משחררת: היא הכירה ביחיד, בעולמו ובקשייו; היא הכירה בדיכוי ועוררה אנשים שלא להסכים איתו; היא הכירה במורכבות האדם ובכך שבנפש יש מחוזות שטרם נחקרו, ותהליכים שטרם נתגלו.
במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, תקופה שהתאפיינה באמונה באמיתות מוחלטות, ושטרם ידעה את הספק ואת היחסיות של שלהי המאה העשרים, אך טבעי היה שפרויד יאמין שתגליותיו הן אוניברסליות: שהוא גילה את סודות נפש האדם באשר היא. הצלחתה העצומה של הפסיכואנליזה, בייחוד בארצות הברית, חוללה עולם חברתי חדש: בעולם זה היחיד הוא במרכז, ההתפתחות האנושית התקינה משמעה השתחררות מן העול הפסיכולוגי והמעשי של המשפחה, הקהילה והחברה, ומן האיסורים הגלויים והסמויים שהוטלו עליו.
בעולם חברתי שלא ייחס חשיבות לעולם הילד ואף לא הכיר באחריותם של מבוגרים לעוולות כלפי ילדים, הייתה הטלת האחריות על הורים מעשה מהפכני. בעולם שלא הכיר בסבל ודרש התגברות נושכת־שפתיים היה רעיון הטראומה הנפשית רעיון מטהר.
אבל, כדרכן של מהפכות רבות, גם מהפכה משחררת זו הסתיידה והתאבנה ברבות הימים, ונהפכה להיות כוח שמרני שנטל חלק בהתפרקות החברתית והמשפחתית שלה אנו עדים כיום: האינדיבידואליזם האגוצנטרי, הפרוע ונטול ההתחשבות, תרבות ההאשמה והטלת האחריות על אחרים, תרבות ה"מגיע לי", ותרבות רפיון הידיים לנוכח פגעי החיים – כולם נולדו, בין היתר, מן הגרסה הפופולרית של הפסיכולוגיה.
מטפלים רבים (וגם מטופלים רבים) טרם הבחינו שהערכים שעליהם מושתת הטיפול העכשווי הם אנכרוניסטיים, ושהמהפכה הנדרשת כיום איננה העמקה נוספת של ה"אינדיבידואציה", כפי שנדרש במאה התשע עשרה, כי אם, אדרבא, הבלטה והעמקה של זיקת הגומלין שבין היחיד לבין הסובב אותו. נטילה מחודשת של אחריותו של האדם למעשיו ולשחרור מסבלו, והשתחררות מרעיון היות האדם קורבן חסר אונים של הוריו.
הסיפור הפסיכולוגי על החלמה וגאולה
מכיוון שהסיפור הפסיכולוגי הפופולרי נתפס כמתאר את האדם באשר הוא, על כן גם דרכי הטיפול הנובעות ממנו – הן הרפואיות והן הפסיכולוגיות – נכונות בכל מקום ולכל אדם: כפי ששפעת היא שפעת בכל מקום בעולם, כך הטראומה היא טראומה בכל מקום ובכל תרבות בעולם. הפרעות הנפש חד הן בכל אתר ואתר, והן מתגלמות בידע המדעי המוחלט, שביטויו המובהק הוא ב"מדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי" של החברה הפסיכיאטרית האמריקאית (DSM V). אומנם יש מקצועות אחרים המסייעים גם הם במידת־מה, ושכבודם במקומם מונח, כגון חינוך, עבודה סוציאלית, אימון, ייעוץ ארגוני, טיפול בתנועה וכיוצא באלה, אבל אין בידיהם הידע והכלים "העמוקים" שיש "בידינו", ולכן הסיוע שהם נותנים הוא בהכרח "חלקי", "שטחי", "קונקרטי", "אינטלקטואלי", "קוסמטי" וכיוצא באלו שמות מבטלים.
המסקנה: "רק אנחנו יכולים לאבחן ולטפל 'באמת'". לא לחינם נלחמו הפסיכולוגים הקליניים בעולם כולו במשך עשרות שנים על בלעדיות בעריכת מבחנים פסיכולוגיים, הן במיון והן בטיפול, מבחנים המהווים מעין תמונת רנטגן של הנפש, שההדיוט איננו מסוגל לקרוא; ולא לחינם נאבק המימסד של הפסיכולוגים הקליניים בישראל נגד רצונם של פסיכולוגים חינוכיים, שיקומיים, רפואיים ואחרים להיות מוגדרים כ"מטפלים" בתחומיהם.
הסיפור על תהליכי הגאולה
הסיפור על תהליכי הגאולה של היחיד בפסיכולוגיה הפופולרית כולל כמה היבטים:
תהליך התמורה: "יהי הבלתי־מודע למודע!" הוא הצו הבסיסי שחדר לתודעת הקהל הרחב באינספור ספרים וסרטים, כגון "כפייה" של מאיר לוין למשל. בסרט "אנשים פשוטים", נגאל הנער הסובל כאשר חוזרת אליו החוויה הטראומטית של טביעת אחיו בתאונה ימית. המטפל המסור מלווה את הסובל במסעו הקשה לשחזר את ההיסטוריה האישית שלו, בשילוב של נוכחות, תמיכה ופרשנות.
התנאים הנחוצים לתהליך: הגאולה דורשת הן את נוכחותו המיטיבה של מורה הדרך – המטפל – והן את קיומו של קשר מיוחד בין המטפל לבין המטופל. קשר זה הוא תנאי הכרחי למסע המסוכן פנימה, והוא עצמו מהווה מפתח להבנת יחסי הקורבנות שקיבעו בעבר את נפתולי נפשו של המטופל. מכיוון שהמטפל הוא מורה דרך מיומן ואילו המטופל סובל מעיוורון מעצם היותו מטופל, שומה עליו להשעות את שיפוטו שלו ולקבל עליו את שיפוטו, פרשנותו ודרכו של המטפל. אי־הסכמה לקבל על עצמו את אלו או אפילו הטלת ספק בכך, יוגדרו כ"התנגדות" וכמכשול לטיפול.
אחרי התובנה נדרש ביטוי הולם: לא מספיק להתוודע לרגשות הפנימיים ולהכירם. שומה על המטופל לתת ביטוי מלא לרגשותיו, הן בטיפול והן בחיים. לכך נודעת חשיבות מרכזית, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא ש"הוצאת רגשות" היא קריטית לבריאות נפשית, על פי עקרון סיר הלחץ: נפש האדם היא כסיר לחץ, שבה נאצרים הרגשות ונדחסים. בהיעדר שסתום ביטחון מבוקר, עלולה הצטברות הרגשות ("הדחקה") להתפרץ בפיצוץ מסוכן. הסיבה השנייה היא שביטוי רגשות הוא הדרך היחידה לטפל בקונפליקטים שבין אדם לחברו, מכיוון שמקורם של אלו הוא בתקשורת לקויה. קונפליקט נוצר כאשר הצדדים לא השכילו לחלוק את רגשותיהם ה"אמיתיים", ולהקשיב "הקשבה עמוקה" לשיתוף הרגש של הצד השני. אילו רק עשו כן, היה הקונפליקט, אותו פרי־באושים של תקשורת לקויה, מתפוגג מאליו. לכן, שומה על האדם "לחלוק את רגשותיו" עם הסובבים אותו: עם בת הזוג או בן הזוג, ההורים, הילדים, החברים, החברים לעבודה ואפילו עם יריביו4.
בתולדות האדם לא ניתן מעולם משקל כה גדול לרגשות ולביטויים, ומשקל כה קטן לחשיבה, לפעולה וליחסים עם העולם החברתי והחומרי – העולם הממשי הסובב אותנו. בתרבויות אחרות שואלים אנשים את עצמם בעיתות קושי: "מה עליי לעשות?" או "איך עליי להיות?", ואילו בתרבותנו הפסיכולוגית אנו שואלים "מה אני מרגיש 'באמת'?" ו"איך אבטא את מה שאני מרגיש 'באמת'?" השאלה: "האם כדאי לתת ביטוי לרגשותיי במצב שבו אני נתון עכשיו" איננה שכיחה בתרבות שקידשה את ביטוי הרגשות. להתמקדות הבלעדית ברגשות ובביטויים יש השלכות משמעותיות על היחיד והחברה, כפי שנראה להלן.
הסיפור על כוחותיו של המטפל
אזכיר שוב שאנו עוסקים בקריקטורה פופולרית המתיימרת להיות דיוקן נאמן של נפש האדם, ואיננו מנסים לשקף נאמנה את דעותיהם של אבות הטיפול או של רוב המטפלים בהכרח. החלוקה הנוקשה למטפל הכל־יודע ולמטופל שכולו עיוותים הגנתיים איננה מצויה בכתבים המעמיקים. אבל חלק מהמטופלים המגיעים אלינו מחזיקים באמונות אלו, וגם חלק מאיתנו מחזיקים בהן מדי פעם. בנוסף, חלק נכבד מן המטפלים אינם נוקשים ודוגמטיים כפי שאני מתאר כאן: מטפלים רבים הם גמישים, רואים את המטופל באור שוויוני יותר, ואינם דבקים בכללים נוקשים. אבל ישנם גם אלו הנוטים לקוטב הנוקשה יותר. פגשתי לא מעט מטופלים שהגיעו לטיפול משום שהם מרגישים שניזוקו בטיפולים קודמים. תלונתם העיקרית הייתה על נוקשות יתר של המטפלים הקודמים.
אכן, בצד "סיפור המטופל" מתקיים גם "סיפור המטפל" – הן בתודעת הקהל והן בתודעה של חלק מהמטפלים המקצועיים.
ראשית, לפי סיפור זה, יש בידי המטפלים ידע מיוחד: הם למדו לעומק את כתבי הגדולים; הם עברו הכשרה מפרכת ומעיקה באבחון ובטיפול, שבמהלכה השגיחו עליהם טובי המטפלים; הם עברו טיפול מעמיק והתנסו בעצמם בהיות מטופלים. אלו מכשירים את המטפלים, וכך הם יכולים להבין לעומק את שני צדי החוויה. הם משתייכים לנבחרת, שמבחינת יכולותיה האישיות היא ניצבת בראש פירמידת הכישרונות האינטלקטואליים והרגשיים; ואת הפחות טובים בהם השכילה המערכת לנפות. יש בהם אמפתיה גדולה, יש להם הכשרה שפיתחה את היכולת לפרש, ספונטנית ואינטואיטיבית, את משמעותן של מחשבות, חלומות והתנהגויות. יש להם את הכלים לראות את עולמו הפנימי של המטופל מתוך דבריו שלו ומתוך יחסיו. יש בידיהם את אומנות הפירוש המקיפה־כול, המסבירה־כול, ושאין עליה עוררין.
בידי המטפלים יש גם הכלים להשתמש ביחסים אלו כדי להביא למודעות פנימית; יש להם הידע הנכון על התנאים המיטיבים לטיפול, ובהם כללי המסגרת (חמישים דקות; תשלום על פגישות שלא התקיימו; אני רשאי לפרש את התייחסות המטופל אליי, ואילו המטופל איננו רשאי לפרש את התייחסותי אליו; "התנגדות" היא רק של המטופל; כשמטפלים בילד או במתבגר אין לשתף את הוריו במה שקורה בטיפול; הצעת קפה למטופל איננה לגיטימית, וכו' וכו'); יש להם היכולת לשחזר את תולדותיו ה"אמיתיות" של המטופל, ולחרוץ משפט על הדרכים שבהן גדל וחונך, על רמות האהבה והאמפתיה שקיבל ועל כישלונות הוריו; יש להם הידיעה המדויקת מהו טבע ההפרעה שממנה סובל המטופל; יש בהם התבוננות עצמית עמוקה ומתמדת, פרי עמל רב שנים; יש להם את היכולת להבין, מתוך תגובותיהם כלפי המטופל ("העברה נגדית"), את תגובות העולם כלפיו, ואת תגובותיו אליהם.
במשך שנים למדנו לבלום את התגובות הטבעיות שלנו למשמע סיפורי מצוקה, ולהגיב אחרת מן האינסטינקט. מתן עצות, עידוד, ביקורת, ויכוח, שכנוע, ביטוי של כעס, אכזבה וכדומה הפכו בעינינו לטאבו. למדנו לחשוב שתגובות כאלו, הרווחות בכל שיג ושיח בין חברים, אינן "טיפוליות", השימוש בהן בטיפול מעיד על חובבנות, ושילובן בטיפול יכול אך להזיק. למדנו להמיר אותן בתגובות "טיפוליות" שתחילה היו מלאכותיות בפינו, אך בהדרגה הפכו לנו לטבע שני.
למדנו שהיחסים בינינו לבין המטופלים אינם סימטריים, לא רק ברמה המעשית אלא גם ברמת העומק: אצלו יש "העברה של רגשות־עבר" אליי. לי יש בסך הכול "העברה נגדית" כלפי ההעברה שלו. למדנו ממפת הנפש שתוארה לעיל למקד את מאמצינו ברגשות של המטופל, ולהקל ראש בפעולותיו ואף במחשבותיו. ובשפתנו: "מה את מרגישה?", "מה זה עושה לך?", "מה מתקשר לאכזבתך?", "על מה זה יושב?", "איפה זה פוגש אותך?".
למדנו להחזיר את המטופל ל"מקום הנכון", כשהוא מדבר על אירועים חיצוניים: "נדבר לא על פשיטת הרגל אלא על מה שהיא עושה לך". למדנו להסיק מסקנות כלליות ורחבות על המטופל מתוך אמירות ספציפיות ("לו יש בעיית סמכות ואילו היא סובלת מחרדת נטישה"). למדנו לקרוא ולכתוב דוחות אבחוניים בעגה הפסיכולוגית הייחודית, המובנת רק ליודעי ח"ן, ולהאמין שמתוך התיאורים הסכמטיים שבדוח אנו רואים את האדם השלם.
מה שכחנו כמטפלים
אכן, למדנו את כל אלו. אבל בו־בזמן גם שכחנו דברים רבים. שכחנו שפירוש פסיכולוגי איננו בעל תוקף "אובייקטיבי", כי אם לכל היותר סיפור שהפרשן מספר על אודות החומר הנפשי. שכחנו שפירוש הוא מעין תיאוריה, וכשאנו בוחנים אדם דרך עיניה של תיאוריה – קְטֵנָה יכולתנו לראות אותו כבשר ודם. שכחנו שאת הדברים הרבים שגילינו על עצמנו, על העולם ועל האנשים – פגשנו לא בטיפול כי אם בחיים; שכחנו שבמהלך ההכשרה לימדו אותנו שלא להשתמש בתגליות אלו בטיפול; שכחנו שבתחילת דרכנו היינו ספקניים, שאלנו שאלות, ראינו חלופות, חלמנו, התווכחנו, חיפשנו.
שכחנו שתהליכי ההכשרה וההדרכה שלנו לימדו אותנו להאמין שיש בידינו את היכולת להזיק למטופל אם לא נפעל נכון, דהיינו: אם לא נפעל כפי שחושבים מדריכינו; שכחנו שבהדרגה אילפו אותנו להאמין בסיפור הפסיכולוגי ולדקלם אותו, ובו בזמן לזלזל בצורות הראייה ה"שטחיות" יותר שבפסיכולוגיה ובמקצועות־אדם אחרים. שכחנו שאת הכללים המקודשים של המסגרת הטיפולית קיבלנו עלינו, תחילה מתוך הרהור ואף מחאה, ולאחר מכן – כתורה מסיני.
שכחנו שמקצת הכללים המקודשים לכאורה נוצרו לא מתוך צורכי המטופלים אלא מצורכי המטפלים: למשל, השעה בת חמישים הדקות נגזרה מהצורך לקבוע פגישות על פי היומן, והיומן מחולק לשעות, ונחוצות עשר דקות להפסקה. שכחנו שמטופלים שונים זקוקים לזמן "חימום" שונה: חלקם ארוך משעה, חלקם קצר משעה. בתי הספר גילו זה מכבר שישנם תלמידים ששיעורים בני שעה הם ארוכים מדי או קצרים מדי עבורם. ואילו לעולמנו הטיפולי לא הגיע הרעיון של "מטופלים עם צרכים מיוחדים" – כגון אלו הזקוקים לזמן ארוך מהמקובל ומהרגיל.
ושכחנו כליל שישנם כלים מרובים ומגוונים ביותר להשפיע על חייהם של בני אדם, ושקשת הכלים הנחשבים לגיטימיים בעינינו היא צרה, תלויה בתרבותנו הספציפית, וכי מידת השכל הישר שבה היא נמוכה למדי. בקיצור, שכחנו שמחבורה של צעירים נלהבים, שונים זה מזה, ספקנים וחקרנים, שכל אחד מהם בעל ניסיונות חיים מרתקים ומעוררי השראה, הפכנו לחבורה של פסיכולוגים קונפורמיים למדי, שמדברים באותה העגה, וחושבים באותה הצורה.
איך הפכנו להיות כאלו?
אחד הגורמים האחראים לקונפורמיות של המטפלים הם תהליכי ההכשרה וההדרכה. החניך, המתמחה והמודרך תלויים לחלוטין במדריכיהם לשם ההתקדמות המקצועית. בידם הכוח להמליץ עליו ולקדמו, לבלום את התקדמותו או אף לעצור אותה. תלותו – המעשית, לא הנפשית – של המודרך במדריך, וכוחו המוסדי של המדריך, הם נתוני יסוד של ההכשרה (למרות שאין דנים בהם כלל: מושג הכוח זר לפסיכולוגיה). סטייה מן הקו הרשמי, מהכללים הנחשבים לגיטימיים בטיפול, ומן ההבנה המקובלת – עלולה להיענש בחומרה, אם גם באופן סמוי, בידי מדריך שמרני או כוחני.
יש כמובן מדריכים רבים שרמתם האתית, המקצועית והאישית גבוהות ביותר, אבל יש גם אחרים, שאצלם ויכוח לגיטימי יכול להוביל לעונש באמצעות הגדרתו כ"התנגדות" או כ"תוקפנות". הצטברות פירושים כאלו עלולים לחרוץ את גורלו של המתמחה לחסד או לשבט. במסגרת שבה פועל כוח, הקונפורמיות היא הברירה היעילה ביותר, ובהדרגה היא הופכת לברירת־מחדל.
ככל שהאפשרויות לחשיבה ביקורתית מצטמצמות – כן מעמיקה הקונפורמיות, וכן הופכת מערכת ההנחות המקצועיות לאמת אובייקטיבית. כמובן, יש מוסדות הפועלים אחרת, וישנם מדריכים מעודדים ומטפחים, אבל הפוטנציאל להכוונה קונפורמית הוא גדול, וישנם מתמחים לא מועטים שאינם מתמודדים היטב עם התביעה הסמויה הזו. אני משער שרוב המדריכים והמנחים עברו בעצמם את החינוך הזה, וזוהי הדוגמה שקיבלו5.
השפה המשמשת את הסיפור הפסיכולוגי
אתחיל בחידה: מה אומר לכם הטקסט הבא?
"... בשיחים המסורתיים, אנחנו יכולים לסמוך על האחר בכך שהוא לא יגע באמת שמייסדת את הקשר. האמת היא יחסית לשיח, אבל מקומה הוא ייחודי, היא זו שמייסדת את השיח ובתור שכזו היא בלתי ניתנת לגישה, בלתי נגישה. ברגע שאתה הצבת את האמת, אתה לא חוזר לזה יותר. אתה תומך בה, יחד עם השותף של השיח. כלומר, אמת שמתקיימת בהתאם למה שמייחסים לה, שמאפשרת לחלק את המקומות של האחד ושל השני בזוג. בשיח האדון... האמת המודחקת של החלוקה מאפשרת את הייצוג ואת ייצור התענגות הנובע ממנה. בשיח ההיסטרי... האמת האינסטינקטואלית המודחקת, כשהיא מתחילה לעבוד באסוציאציות חופשיות, האם היא מאפשרת לסובייקט לשאול את האדון על המגבלות והחסרונות של הידע שלו? בשיח האוניברסיטאי... האמת הנסתרת של האדון מאפשרת לידע להתייחס לאחר כחפץ של מחקר. שלושת השיחים האלה נותנים קיום בדרך זו ליחס המיני".
הכתוב לעיל איננו פרודיה על העגה הפסיכולוגית; זהו ציטוט ששלפתי באקראי ממאמר שהתפרסם בכתב־עת אינטרנטי העוסק בלאקאן. אודה ואתוודה שאני, למרות היותי פסיכולוג מקצועי מזה כמה עשורים, קורא משכיל יחסית, ואפילו בוגר של כמה מאות שעות על ספת האנליטיקאי, מבין אומנם חלק מן המילים הכתובות בטקסט, אבל אין לי שמץ של הבנה מה אומר הטקסט הזה. נדרשו לי שנים של קריאה מתסכלת כדי להבין לבסוף שאי־הבהירות, הביטויים המומצאים־לצורכי־הטקסט, והאופי הסתום, הספק־מדעי ספק־פואטי – אינם תוצאה של כתיבה מסורבלת גרידא. אדרבא, הם נועדו במכוון להיות שפה פרטית של יודעי ח"ן, שרק יודעי ח"ן אחרים יכולים להבין אותה.
באותה דרך הלך הרמב"ם בכתבו במתכוון את "מורה הנבוכים" בדרך המסתירה מן הקורא ה"רגיל" את הבנתם של רבדי־העומק של הספר. כך היא שפת הקבלה ושפתן של תורות מיסטיות אחרות, כך הן שפות של כתות סגורות, וכך הן שפות רבות בפסיכולוגיה.
אפשר לומר ששפה סגורה זו היא שפת ההידברות המקצועית בין אנשי מקצוע לבין עצמם. אם כך, מה על הכותרות הבאות, שדליתי באקראי מאתר אינטרנט הפונה גם לקהל המשכיל:
- "אביוז קוגניטיבי במשפחה אינצסטואלית כפקטור בהתפתחות הפרעת זהות דיסוציאטיבית";
- "פסיכותרפיה גופנית התייחסותית כמפגש טראנס־פרסונלי: הדיאלקטיקה של השינוי";
- "החלום כ'אובייקט מעבר' וכמחבר בין חלקי העצמי במצבי ניתוק בקבוצה דיסוציאטיבית".
עגה מקצועית איננה בעיה. היא כלי עבודה לגיטימי. כל מקצוע מפתח עגה מקצועית (ז'רגון) המאפשרת לחבריו לשוחח זה עם זה בקודים חוסכי־זמן. מועט המחזיק את המרובה, כדוגמת הקודים המקוצרים הנהוגים באפליקציית וואטסאפ. בנאים ידברו על מסטרנה ועל שליכט, מכונאים – על שלייף־סופפים, ורופאים – על IVF. אנו, ההדיוטות שאינם מבינים, נמשוך בכתפינו ונלך לדרכנו. אבל כשאנו עוסקים באנשים, לשימוש בעגה כזו, בייחוד בפסיכיאטריה, יש השלכות רציניות למדי. למשל, כאשר מגדירים אדם בכותרת "סכיזופרני פרנואידי", או "הפרעת אישיות גבולית", לכותרת יש השלכות מעשיות לגמרי על חייו: הגדרה כזו מאפשרת לאשפז את המוגדר, למנות לו אפוטרופוס, ליטול ממנו את ילדיו וכך הלאה6.
העגה הפסיכיאטרית והפסיכולוגית מצטיינות בכמה תכונות: בהיותן מיועדות ליודעי ח"ן בלבד, הן רחוקות מן החוויה האנושית כרחוק מזרח ממערב. כך, אם יגיע דוח אבחון לידיו של האדם נשוא הדוח, קרוב לוודאי שהוא לא יוכל להבין את משמעותו, ויזדקק לפירושו. וגם אם יבין, תגובתו הראשונה תהיה: "זה לא אני". אם אינו קורא עם מודעות פסיכולוגית, הוא יתמה מהי המשמעות של ראשי התיבות OCD האמורים להגדיר בתמצית את מצוקת חייו; מי היא "דמות האישה המופנמת", ומהן ה"הגנות המאניות" שהן, לדעת הבוחן "בלתי אדקווטיות", ומדוע הדו"ח מייחס לו "התנגדות" (כשבסך הכול ניסה להבין מפי הבוחן איך הסיפור שסיפר על גלויה מצוירת עשוי ללמד על נפשו). הוא יתמה מהי ה"העברה" שיש בו, ומה פירוש ה"הזדהות ההשלכתית" שהדו"ח מייחס לו. בנוסף, האבחנה שבסוף הדו"ח עלולה להיות נתפסת כתיאור מהימן של האדם כולו – לא "אדם שיש לו בעיה" אלא "בעיה שיש לה גם אדם".
פרויד היה סופר גדול. תיאורי האדם שלו הם בלתי נשכחים. אין שני מטופלים שהוא מתאר באותם מונחים. מבעד למילים אפשר "לראות" את האנשים שתיאר. לעומת זאת, בתחום התיאורטי שפתו קשה ומסובכת, עגה קשה להבנה. אפשר להבין זאת: פרויד ניסה למפות קרקע בלתי מוכרת, וללא שפםה. וכן, שפת התקופה כולה הייתה כזו, ביחוד בארצוטת הדוברות גרמנית. השפה המדעית באותה תקופה שאבה את מקורותיה מן הפילוסופיה בת¬־זמנה, והייתה זרוּעה במונחים יוונים ולטינים, שפות ההשכלה שכל תלמיד בית ספר תיכון למד אז. משום כך קוראיו הראשונים של פרויד יכולים היו להבין מה כתב.
העולם השתנה מאז, אבל שפת הפסיכואנליזה, ובעקבותיה שפת הפסיכולוגיה, נשארה כפי שהייתה: פרשנית, רחוקה מן החוויה האנושית, ומונחיה זרים ובלתי מובנים. המילים המובנות לכולנו כמילות־הנפש נעדרות ממנה. מילים כ"אהבה", "חמלה" או "נחמה" החלו לחדור למילון הטיפולי רק בשנים האחרונות. במקומן משמשות מילים יווניות כ"אמפתיה". בשפה זו, הדמות המשמעותית בחיי הילד והאדם בכלל, ומה שמכונה "הייצוג הפנימי" שלה, מכונה "אובייקט". ומכיוון שכל עגה מקצועית היא גם הכלי המרכזי לארגון ולהבנייה של החשיבה המקצועית, יש לחשוש שמי שמדבר על "אובייקט" גם יראה אותו כאובייקט. אמר מורה הזן הגדול שונריו סוזוקי: "בתודעתו של הטירון (או המתחיל) אפשרויות רבות; בתודעת המומחה אפשרות אחת בלבד". מדוע? משום שמי שאינו מומחה מתבונן בתופעות כשלעצמן, בעוד שהמומחה מתבונן בהן מבעד לפילטרים של התיאוריה ושל השפה שיש לו על אודות התופעות.
הפסיכולוגיה הפופולרית הוסיפה עיוות על עיוות, בתרגמה את הרעיונות הפסיכואנליטיים לשפה פופולרית, לעיתים פשטנית עד כדי קיצוניות, עם חלוקה ברורה בין טוב לרע. בחנויות יש ספרים פופולריים רבים הנושאים כותרות כגון: "הורים מרעילים"; "נשים ששונאות גברים" וכיוצא באלה; כותרות כאלו משקפות את ההאשמה האוטומטית הטמונה בסיפור ה"הומו ויקטימוס", ובאותו הזמן מנציחות אותה בתודעת הקורא. עיון מתמיד בספרים מסוג זה יכול להביא בנקל את הקורא הבלתי־ביקורתי לצעדים ממשיים כלפי מי שהרעילו אותו, מתוך ביטחון גמור בצדקתו.
הסיפור על המסגרת החיונית לטיפול (setting)
כבכל מקצוע, גם במקצוע הטיפולי יש כללי עשה ואל תעשה – אתיים ומעשיים.
ואולם כללים של התנהגות מקצועית תלויים בזמן, במקום ובנסיבות, ואין בהם קדושה כשלעצמם. כפי שחוקים מתעדכנים מדי פעם ומותאמים לנסיבות חדשות, כך ראוי לעשות ביחס לכללים אלו. ראוי שהמטפל הנבון יבחן מדי פעם את כללי ה-setting (בעגה האנגלית שהשתרשה אצלנו) ויקבע בצורה מושכלת אילו מהם הם עקרונות־בל־יעברו, אילו הם בגדר המלצות בלבד, אילו טעונים שינוי ועדכון, ועל אילו אבד הכלח.
בעיניי, יש כלל־בל־יעבור אחד בלבד בקשר המקצועי הייעוצי או הטיפולי, בין אם אצל הפסיכולוג, בין אם אצל הרופא ובין אם אצל המורה או עורך הדין: האינטרס היחיד שיעמוד לנגד עיני היועץ ויכוון אותו הוא טובת המטופל או הלקוח, ולא טובתו שלו, של היועץ (אינטרס עצמי של היועץ יכול להיות רווח כספי שמעבר לשכר טרחה מוסכם, כוח, מוניטין, מיניות, שירותים שונים וכדומה). אל למטפל לעשות מעשה ייעוצי או טיפולי שיש מאחוריו אינטרס עצמי של המטפל, או אף מראית־עין של אינטרס כזה.
מחובתו של היועץ לבחון את מניעיו בקפידה וביושר לאור העיקרון הזה, ובשעת הצורך אף להיעזר לשם כך בעמיתיו. נגזרת מן הכלל הזה היא שאם נודע ליועץ שאחד מעמיתיו מפר את הכלל הזה, שומה עליו לפעול כדי לעצור את ההפרה, ואם צריך – לדווח עליה לרשויות המתאימות. באשר לכל הכללים האחרים, צריך להתייחס אליהם כאל קווים מנחים, ובנסיבות מסוימות, כאשר יש הצדקה מקצועית, אפשר בהחלט לנהוג אחרת מן ההמלצה.
בפסיכולוגיה, הצידוק המקובל לכללים אלו הוא "טובת המטופל". עיון ביקורתי בהם מעורר את השאלה: האומנם זוהי טובת המטופל? האם ייתכן שחלק מהם משרתים דווקא את נוחות המטפל?" הבה נבדוק חלק מן הכללים הללו.
חלק מן הכללים מהווים מעין חוזה המגדיר את המחויבות ההדדית שבין המטפל למטופל, ויוצרים עבור המטופל סביבה בטוחה, עקבית, הוגנת ובת־ניבוי, שכלליה יציבים ולא שרירותיים, ושחלוקת התפקידים בה ברורה. כך, נקבעים מקום הפגישות ("בחדר הטיפולים שלי. לא, לא ניפגש בבית הקפה הסמוך"); זמנן ("פגישה שבועית בת חמישים דקות בימי ב' בשעה 16:00"); התשלום ותנאיו ("כך וכך שקלים כולל מע"מ, התשלום בסיום כל פגישה. לא, אני חייב במתן חשבונית").
קבוצה אחרת של כללים מגדירה את "הגבולות שבין מטופל למטפל". השאלות הנשאלות הן לגיטימיות: האם רשאי מורה במוסד אקדמי לקבל עליו לטפל בתלמידיו? מה על המטפל לעשות כאשר הוא נפגש עם המטופל באקראי? האם עליו לבוא לטקס הנישואין של המטפלת? האם ייתכן לתת חיבוק? האם יציע קפה או תה בתחילת הפגישה? האם הוא רשאי לחבק מטופל בוכה? האם יבקר מטופל שאושפז בבית חולים? האם יכול חדר העבודה להיות בביתו של המטפל? האם יכול המטפל לתלות תמונות של ילדיו על קיר חדר העבודה? האם תיתכן פגישת־אקראי בין המטופל לבין בני משפחתו של המטפל? האם הוא רשאי לענות על טלפונים בזמן הפגישה? האם רשאי מטפל גבר לעבוד עם מטופלת בקליניקה שבשעת הטיפול היא ריקה מאדם? מה על המטפל לענות כשישאל אותו המטופל להכשרתו, השכלתו ותאריו? מה אם יישאל על דעותיו הפוליטיות או על העדפותיו המיניות? האם הוא רשאי לספר על אירועים מחייו, ואם כן, באילו תנאים?
מטפלים רבים בוחרים להשיב על שאלות אלו מתוך הסתמכות על כמה עקרונות, שזכו למעמד כמעט מקודש בפסיכולוגיה, וככל עקרון מקודש אין הם עומדים יותר לבדיקה ביקורתית. הבה נבחן כמה מהם:
עקרון הניטרליות המקצועית: דורות של מטפלים התחנכו להגיב באופן "ניטרלי" למטופל, בלא להסגיר את תגובות הרגש שלהם, את ערכיהם או פרטים מחייהם הפרטיים, וזאת כדי לאפשר לתהליכי הנפש של המטופל לפעול "מבפנים" ללא הכוונה חיצונית של המטפל. עקרון זה נשמר במידה מרובה גם כיום, למרות שהוא עומד לביקורת מצד זרמים שונים, אפילו בתוך הפסיכואנליזה.
שלוש פנים לעקרון הניטרליות: א. אי־חשיפה. הטיפול הטוב הוא טיפול שבו הזרקור כולו מכוון אל המטופל, ושהמטפל נמנע בקפדנות מחשיפה ישירה או עקיפה של פנים שונות בחייו. ב. אי־הבעת דעות. המטפל הטוב איננו מגבש דעות בשאלות החיובי והשלילי בפעולות המטופל ובכוונותיו, קל וחומר שאיננו מביע את הדעות הללו. ג. אי־נקיטת עמדה מוסרית. עקרון הניטרליות מביא מטפלים להישמר שלא להיחשף חלילה בפני המטופל. יותר מ-50% מן המטפלים שנשאלו במחקר על פוליטיקה ופסיכולוגיה אמרו שלא יילכו להשתתף בהפגנה פוליטית שמא יראו אותם מטופלים שלהם והדבר ישפיע לרעה על הטיפול (אבישר, 2014).
לניטרליות המקצועית יש השלכות עמוקות על המעשה הטיפולי. היא מעמיקה את חלוקת התפקידים המסורתית בין המטפל למטופל: הראשון הוא מאזין ניטרלי, נעלם, בלתי אישי, "אובייקטיבי", הפועל על פי כללים; ואילו השני הוא דובר אישי, חשוף והנדרש להיחשף, סובייקטיבי וספונטני. המטפל רשאי לשאול את המטופל שאלות אישיות, ואילו המטופל אינו רשאי לשאול את המטפל שאלות כאלו. המטופל חייב לענות ישירות, ואילו המטפל רשאי שלא. המטפל רשאי לפרש כל התנהגות של המטופל, ואילו המטופל איננו רשאי לפרש את התנהגות המטפל.
עקרון הגבולות הנחרצים: לפני שנים עבדתי עם אישה, מטפלת בעצמה, שהגיעה לפגישות מעיר אחרת. באחד הימים טעיתי בהבנת לוח הזמנים, ונעדרתי מביתי כשהגיעה לטיפול. מכיוון שלאחר כמה ימים הייתי אמור להגיע לעיר מגוריה, הצעתי שניפגש בביתה כתיקון על הנסיעה המוחמצת לתל אביב. בביקור ישבנו על כוס קפה, והיא שאלה: "מבחינתך, האם אין ביקור בית כזה הוא עידוד לפריצת גבולות? אינך מרגיש שאתה מפר את כללי ה'סטינג'?" השבתי שבעיניי יש עקרון מחייב אחד, והוא ההימנעות מעירוב אינטרסים. כל יתר הכללים אינם אלא קווים מנחים, שיש לשקול אותם. "הרגשתי שאיתך, עם ההיכרות שבינינו ועם האמון ההדדי שנבנה בעבודתה המשותפת, אין בעיה כלשהי של גבולות. הביקור הזה הוא בעיניי לא רק לגיטימי כי אם גם מועיל", אמרתי. בסיום הפגישה היא אמרה: "כידוע לך הייתי בטיפול קודם ממושך, בכיוון פסיכואנליטי. שלא כמו אצלך, לוח הזמנים היה קבוע ויציב, הפגישות בדיוק של 50 דקות, והן הסתיימו בזמן גם כשבכיתי. ועם זאת הרגשתי שהמטפל להוט מאד, להוט מדי, לשמוע על המיניות בחיי, ושבכל פגישה הייתה אווירה מינית וכמעט פתיינית. ואילו איתך, למרות שמבחינת ה'סטינג' הגבולות לכאורה רופפים הרבה יותר, לא הרגשתי מעולם שיש סכנה של פיתוי מצידך. לא הרגשתי שמנחה אותך אינטרס זר או שיש סכנה כלשהי שהטיפול יילך לכיוון בלתי נאות".
גבולות הם חשובים, והכללים לשמירתם חשובים גם הם. עם זאת, שמירתם של כללים לשמירת הגבולות אינה יכולה כשלעצמה להבטיח שלא יהיו – במסגרת אותם הכללים – פיתוי, כוחנות וניצול. וזאת מן הסיבה הפשוטה שאלו הם הלכי נפש מזיקים של המטפל, שאותם אי אפשר לסגור בסד הכללים.
עקרון הפרטיות והסודיות המקצועית: זהו עקרון חשוב וחיוני בכל מסגרת טיפולית, אלא שבפסיכולוגיה הוא הובא עד לאבסורד ואין לו סייגים למעט הסייגים המועטים הקבועים בחוק. ראיתי למשל מקרים לא מועטים שמטפל העובד עם ילד מתבגר מבטיח לנער שכל שנאמר בפגישות הוא סודי ולא יגיע לידיעתו של איש. לעיתים יש אכן צורך בהסכם כזה, אם הוא תנאי להידברות; אבל ישנם מטפלים שלא יהיו מוכנים כלל להיפגש עם ההורים או להנחות אותם, ועל ידי כך הם מעמיקים את הריחוק הקיים ממילא במשפחה בין הילד להוריו. מתבגרים מציבים בפני המטפל אתגרים לא מבוטלים בעניין זה: "אם אגיד לך שאני רוצה להתאבד, האם תספר להוריי?" או: "אינני יכול לספר לך הכול משום שאני חושש שתדווח לבית הספר/למשטרה/לרשויות הרווחה".
עקרון קדושת האינדיבידואליות: מטפלים רבים עדיין פועלים כאילו הם מאמינים בכך ש"אדם בתוך עורו הוא גר", ושעבודת הנפש היא כולה פנימה. המושגים "היפרדות" או "אינדיבידואציה" תיארו בעבר את כיוון ההתפתחות הבוגרת של האדם: מהתמזגות חסרת גבולות עם הוריו אל האדם הבוגר והנפרד, בעל "עצמי" מגובש. בהתאם, הטיפול מסייע לאדם במסעו זה לאינדיבידואציה.
לפי תפיסה זו, כאשר אדם מתלבט באשר להמשך נישואיו, אין מקום לעבודה עם הזוג, שהרי הקושי הוא אישי (רק מיעוטם של הפסיכולוגים בחרו באימון כלשהו בטיפול זוגי או משפחתי). הטיפול מביא את היחיד לבחון יותר ויותר לעומק מה הוא מרגיש "באמת" כלפי נישואיו, והחקירה הזו עלולה להעמיק את ההתלבטות במקום לאזן אותה. טיפול אישי במצבים בהם מתקיים גם משבר זוגי או משפחתי עלול להעמיק את המשבר ואף לבקוע את המשפחה, משום שהטיפול מתייחס בעיקר ל'מציאות הפנימית' ולא לתהליכי-הגומלין בזוגיות.
תפקידי הוא לסייע למטופל להבהיר לעצמו מהי טובתו, ולא לחלוק איתו את דעותיי; אלו אינן רלבנטיות". האמונה של מטפלים רבים שאין הם מגבשים דעה על טובת המטופל, ושכל תפקידם הוא לסייע למטופל לגבש לעצמו דעה כזו, היא הונאה עצמית. לכל היותר הדעות נשארות בערפל. כאשר מטופלת פוסעת בנתיב שאנו בטוחים שיזיק לה, האם אין דעתנו זו מכוונת אותנו? כאשר אנו עומדים מול החלטה פזיזה של מטופלת, למשל להתחתן בנסיבות בעייתיות, האם אין לנו דעה? השאלה האם לחלוק את דעתי או לא היא שאלה טכנית, לא ערכית. לעתים חשיפת דעה על המטופל איננה מעשה נבון, ולעתים אי־חשיפת דעתנו היא צעד הפוגע במטופל.
אמת נכון, טכניקות דיבור שונות מסוות את דעתנו כשאלות "ניטרליות", אבל את העובדה שיש לנו דעה אין אנו יכולים להסתיר, ולעתים חיוני שנגלה אותה. "You cannot not communicate", אמרו חוקרי התקשורת במאה העשרים. כל מי שעובד בכלים היפנוטיים יודע כיצד אפשר להעביר מסרים מורכבים, גם אם סמויים, בעזרת שאלות ניטרליות לכאורה.
"הטיפול איננו מכוון על ידי ערכים". "אינני עוסק בערכים כי אם בשאלה מהי טובת המטופל, ומה מתחולל בנפשו", טוענים פסיכולוגים רבים. הם מאמינים באמת ובתמים שבסיטואציות החיים המורכבות, המטפל יכול לעבוד בלא לגבש עמדה מעשית ומוסרית כלפי הסוגיות הנדונות בטיפול. לאמיתו של דבר, אין אדם יכול שלא לנקוט עמדה ביחס לשאלות מוסריות. גם אי־נקיטת עמדה היא עמדה.
כאשר אנו עובדים עם אדם הנתון בתהליך גירושין ונוקט צעדים משפטיים המקפחים את אשתו מזכויותיה החוקיות, או הפועלים לרעת הילדים – רשאים אנו שלא לנקוט עמדה? ואם לא ננקוט עמדה, כלום אין אנו מסייעים בכך למעשה עוול? וכלום אין אנו מסייעים לזרעי הסיבוב הבא של הסכסוך להיזרע? קרוב לוודאי שאנו מגבשים בלבנו פנימה עמדה מוסרית, גם אם אין אנו אומרים זאת לעצמנו. אבל ערכינו באים לידי ביטוי עקיף, גם אם נסווה אותם, משום שאיננו יכולים שלא לבטא ישירות או בעקיפין איך אנו מעריכים את המצב.
כתוצאה מעמדה זו, המונח אתיקה נדון בפסיכולוגיה בהקשר מצומצם מאוד. עניינו הוא בעיקר באתיקה המקצועית, ובעיקר: המותר והאסור ביחס המטפל אל המטופל. ואולם אתיקה במשמעותה הרחבה – ככללים המסדירים את היחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לקהילתו – איננה נחשבת כשייכת לתחום הפסיכולוגיה.
מכלול העקרונות וההנחות הללו מכוון את המטפל לעמדה שהשלכותיה על הטיפול הן מרחיקות לכת. כפי שכתבתי בתחילת מאמר זה, בסיפור האדם החבוי מאחורי עמדה זו יש פוטנציאל להזיק, שכן במקום לעודד מטופלים לפעול באומץ – הוא עלול להחלישם; במקום לעודד את המטופלים ליטול אחריות על חייהם ועל עתידם – הוא עלול להטיל את האחריות לעברם על אחרים; ובמקום לטפח פעולה ומאבק – הוא עלול לעודד אגוצנטריות מזיקה.
בנוסף, המטפל עלול להגביל את עצמו שלא לצורך באמונות מקצועיות שלא התעדכנו, לדבוק בכללים שאינם בהכרח לטובת המטופל, ו"להלביש" על המטופל סיפור שמידת הרלבנטיות שלו לטיפול אינה רבה.
כל הסיכונים הללו נבנים על בסיס סיפור האדם בפסיכולוגיה הפופולרית, אשר הפך להיות הסיפור הרווח על אודות האדם בתרבות המערב. בעיני המחזיקים בו, הוא נראה (בטעות) כאמת המדעית היחידה על אודות טבע האדם, והקיצוניים שבהם דוחים כל סיפור אחר כשגוי, שטחי או מזיק.
אם נראה את הסיפור הזה כעוד סיפור, ושככל סיפור יש בו יסודות מציאותיים ויסודות דמיוניים, ועל כן ראוי להתייחס אליו, כאל כל סיפור, בכבדהו וחשדהו – נצא כולנו, הן מטפלים והן מטופלים – נשכרים.
הערות
- הביטוי 'פסיכולוגיה פופולרית' כאן, בדומה לביטוי 'מדע פופולרי', אינו מתייחס למידה שבה המקצוע חביב על הקהל, אלא לכך שהתיאוריות, הידע והכלים שבפסיכולוגיה מוצגים לקהל בצורה פשוטה, ובשפה השווה לכל נפש.
- רעיונות רבים במאמר זה הוצגו בספר "השטן שבינינו" שכתבנו, חיים עומר ואנוכי. (2005). צפת, הוצאת ספרים.
- גיבור הרומן של טולסטוי "מלחמה ושלום", פייר בזאוחוב, נופל בשבי חיילי נפוליאון במלחמתם ברוסיה. תלאות השבי והמפגשים האנושיים שחווה בו מביאים אותו לטרנספורמציה עמוקה, שבזאוחוב ביקש לשווא כל חייו לפני השבי.
- בספרה החשוב "אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי" (2008) מתארת הסוציולוגית אווה אילוז תהליכים חברתיים שחיברו יחדיו מטרות וצרכים של הקפיטליזם עם ההשקפות התרבותיות שמקורן בפסיכולוגיה.
- דומה הדבר לחינוך של מפקדים בצבא: המסורת המוסדית, או התרבות המוסדית, נוטה לאמן בצורה קונפורמית ולהנחיל ערכים או ערכים פסולים. כחניך בקורסי מפקדים בצה"ל נשבעתי, כרבים מחבריי, שלא אעשה לחייליי מה שעשו לי, ורק מאוחר יותר גיליתי שעשיתי בדיוק את אותם הדברים, בשכנוע פנימי עמוק שאני עושה את הדבר הנכון.
- הנושא החשוב של המדיקליזציה של האדם והסבל חורג מתחומי מאמר זה.
מקורות
אבישר, ניסים (2014). טיפול פוליטי. פסיכותרפיה בין האישי לפוליטי. תל אביב: רסלינג.
אילוז, אווה (2008). אינטימיות קרה: עלייתו של הקפיטליזם הרגשי. הקיבוץ המאוחד.
אלון, נחי ועומר, חיים (2005). השטן שבינינו: מדמוניזציה להדברות. צפת: הוצאת ''ספרים'.
טולסטוי, ל.נ. (1985): מלחמה ושלום.ספרית פועלים. תרגמה: לאה גולדברג. סיפור השבי של פייר מצוי בכרך ב', החל מעמ' 341.
שטראוס, מרק (2009). "הסבל של הסובייקט בן זמננו". הרצאה שניתנה בפורום תל אביב של השדה הלאקאניאני הבינלאומי, ביום 9.1.2016. נדלה ביום 16.3.2020 מהאתר:http://www.forumla...D7%95
