קונפליקט הקולקטיב בחברה הבדואית לעומת החוסן הנפשי והחסינות מהקורונה
מאת רשאד אלקרינאוי
חשיבות הדאגה לחברה הבדואית כקולקטיב ייחודי
הדרך להציל את המדינה מהתפשטות הנגיף מתחילה מרהט – כן כן, מהעיר הבדואית הראשונה בעולם.
בדיקה של הסקירה התקשורתית רחבת ההיקף של נושא ההתמודדות עם נגיף הקורונה, מעלה שכמעט שלא הייתה כל התייחסות ספציפית לחברה הבדואית. כאשר התקשורת התייחסה לחברה הבדואית בהקשר זה, היא תוארה בעיקר כחבית חומר נפץ, מתוך דאגה לכך הנגיף יתפשט ביישובים הבדואיים ומשם לשאר הארץ. זאת, ללא כל התייחסות למורכבות החברתית, ולמרכיבי החוסן הנפשי והנרטיב הייחודיים, שעשויים לסייע לתושבים הבדואים בהתמודדות עם המצב. החשיבה צריכה לעבור מהדאגה מהחברה הבדואית לדאגה לחברה הבדואית.
לא מדובר באמירה פוליטית, אלא בקריאה להבנת המורכבות הפסיכולוגית-סוציולוגית, כדי לבסס מדיניות מצילת חיים על בסיס ידע ומחשבה עמוקה.
מאפיינים תרבותיים ייחודיים ומשמעותם בהתמודדות עם נגיף הקורונה
קיימים שלושה מרכיבים חשובים בהתמודדות עם מצבי משבר ככלל. המרכיב הראשון, הוא העמידות הנפשית שיש לתושבים ויכולתם להתמודד עם המשבר. המרכיב השני, הוא הכרת אורח החיים של החברה המדוברת – הנורמות והנרטיב שלה – ויכולתם של מטפלים ומנהיגים להתחבר לנרטיב החברתי כדי לעצב דרכי התמודדות. המרכיב השלישי הוא דרכי ההתמודדות עם המשבר, המתאימות הן לאופיו הייחודי (כאן, אופיו של הנגיף) והן לאופייה הייחודי של החברה המתמודדת.
דרכי ההתמודדות עם נגיף הקורונה יצרו שינוי פתאומי ועמוק של כל נורמות החיים. השגרה השנואה הפכה להיות חלומו של כל אדם. בחברה הבדואית, ההנחיות המבוססות על ריחוק חברתי פגשו נורמות ונרטיבים חברתיים ייחודיים, השונים מהמוכר במרביתה של החברה הישראלית.
החברה הבדואית הינה חברה קולקטיבית, שמאמינה בקולקטיב כאורח חיים. הדבר מתבטא ראשית כל בדיור החמולתי, כך שרוב בני החמולה גרים אחד לצד השני. בחלק מהבניינים ברהט גרות מעל מאה נפשות מאותו בית אב באותו בניין.
חיי הנדודים של הבדואים הכתיבו גם את אורח חייהם בתחום המזון: רכיבי המזון שנוהגים לאכול, צורת הכנת המזון ודרך האכילה בידיים. המנסף בדואי – המנה המסורתית הכוללת אורז ובשר, או פיתה בדואית ובשר – משותף בדרך כלל למספר אנשים שאוכלים ביחד, כשהם יושבים סביב המנסף העגול ואוכלים יחד בידיהם. הבדואים בישראל (וכן בירדן ובמדינות המפרץ) עדיין דוגלים בשיטת אכילה זו, לפחות באירועים הקבוצתיים – חתונות, אבל ואירוח.
צורות האכילה והמגורים הללו שונות מן הצורות האופייניות לתרבות המערבית, שדוגלת באוטונומיה במגורים, באוכל ובניהול החיים.
החברה הבדואית מתאפיינת גם באירועים המוניים רבי משתתפים, הן בשמחות כמו חתונות והן באירועים עצובים כמו הלוויות ואבל, או אפילו ביקור חולים, אליו מגיעה יחד קבוצת מבקרים. המדד החברתי להצלחת אירועים כאלה הוא לעתים קרובות כמות המשתתפים, כאשר ההגעה לא מצריכה הזמנה ואף לא בהכרח היכרות מוקדמת בין בעל האירוע למשתתפים – החתן לאו דווקא מכיר את מברכים, המנחמים לאו דווקא הכירו את הנפטר והחולה לאו דווקא מכיר את כל מבקריו. כך, ישנן הזדמנויות רבות בהן מספר גדול של אנשים נפגש ביחד.
עוד מאפיין של המבנה החברתי הבדואי הוא מיקומו של האב או סב המשפחה בראש הפירמידה החברתית. הכבוד למבוגרים הוא ערך יסודי, והאמונה הבדואית אף מלמדת שכיבוד ההורים והקירבה אליהם הם שמכניסים את האדם בשערי גן עדן. אם כך, זה לא פשוט לבקש מהבנים להתרחק מאביהם או מסבא או סבתא שלהם ולאפשר להם לשבת לבד, לאכול לבד ולהרגיש לבד. הדבר כרוך בפגיעה בנורמות ובאמונות המקובלות, ועשוי לגרום לתחושת בושה ולייסורי מצפון אצל הצעירים, על שנמנעו מלהתקרב למבוגרים מהם, אותם הם רגילים לכבד.
בנוסף, ההנחיות הרשמיות בשפה הערבית שדיברו על ריחוק חברתי מהמבוגרים, התייחסו אמנם לריחוק פיזי בלבד ולא לריחוק רגשי, אך רבים לא הכירו את ההבדל בין שני המושגים, שלא נוסח באופן מספק ומתאים לקהל היעד שלו.
הקולקטיב הבדואי: בין מקור חוסן לנקודת חולשה
אם כן, דרכי ההתמודדות שנדרשו מן החברה הישראלית ככלל ומן החברה הבדואית בפרט, הן כאלו שיצרו דפוסי חיים ונורמות שונות מן המוכר – ובחברה הבדואית על אחת כמה וכמה. הדרישה להתרחק מן המבוגרים, הסגר ואיסור ההתקהלות באירועים, עמדו לא רק בניגוד לנורמות אלא גם בניגוד לאמונות היסוד של החברה הבדואית.
לא פלא שיש ברחוב הבדואי תחושת משבר, באופן שונה מכל חברה אחרת. הדבר מאיים גם על ה"לא מודע הקולקטיבי", כפי שתיאר אותו קרל יונג.
החוסן הנפשי והעמידות הנפשית, המאפיינות את החברה הבדואית באופן כללי – למשל, במערכות צבאיות – אינו עומד להם באותו אופן בהתמודדות עם משבר הקורונה. שכן הפעם, הפגיעה מגיעה ממקור לא נראה לעין, השונה מכל מערכה אחרת – ויש להתגונן מפניו באופן שלא עולה בקנה אחד עם היסודות הקולקטיביים, המספקים לחברה הזו את חוסנה הנפשי בדרך כלל.
חוסן נפשי ועמידות נפשית הם מונחים המתארים יכולת פסיכולוגית חיובית להתמודד עם מצבי דחק ומשבר, ולהסתגל לנסיבות החיים שנגרמו בעקבות מצבים אלו. על אף תהליכי שינוי חיוביים ומרחיקי לכת שעברו על החברה הבדואית בישראל בעשורים האחרונים, ומחקרים רבים על חברה זו שנערכו בשדות הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, עדיין אין מחקר שמתייחס לחוסן הנפשי ודרכי ההתמודדות של החברה הבדואית במצבי חירום. מחקר כזה, נכון שיתייחס למרכיב הקולקטיבי של החברה – שבדרך כלל תורם לחוסן הנפשי שלה, אך במשבר זה הוא מהווה דווקא נקודת חולשה.
חשיבותן של הנחיות מותאמות-תרבות
עד לרגע זה, לא היו כל הנחיות רשמיות להתמודדות עם משבר הקורונה, שהתייחסו לשונות התרבותית בישראל בכלל ולחברה הבדואית בפרט. עיקרן של הנחיות ההתמודדות בתוך החברה הבדואית הגיעו מיוזמות פרטיות ועצמאיות בתוך הקהילה, ולא כחלק מראייה מערכתית של הגופים הרשמיים.
קיים צורך חיוני בהנחיות רשמיות מותאמות-תרבות, כדי לסייע הן לחברה הבדואית והן לחברה הישראלית הרחבה למנוע את התפשטות הנגיף. הנחיות אלו לא יתמקדו בהדגשת הריחוק מתוך הפחדה והרתעה, אלא בעידוד לקיחת האחריות – דווקא מתוך דאגה וכבוד להורים ולמבוגרים. בעוד ההפחדה פועלת באופן רגעי וחלקי וגורמת לפגיעה בחוסן הנפשי לאורך זמן, גישה מותאמת תרבות שמתייחסת לנורמות ולנרטיבים הרווחים בחברה הבדואית, תחזק את תחושת השליטה, האמונה והמסוגלות.
המטפלים וגורמי הסיוע השונים צריכים להכיר את הנורמות והנרטיביים של החברה עמה הם עובדים, תוך הכרת השונות המייחדת אותה, כך שתוכל להתאים מענה שיחזק את החוסן הנפשי ואת יכולת ההתמודדות עם המשבר.
יחס מותאם-תרבותית מצד הגורמים השלטוניים מחד ומצד גורמי טיפול וסיוע מאידך, יביא להגברת המודעות לסכנה בקרב התושבים, וכן להגברת האמון בגורמים השונים – באופן שיביא למצב של שליטה חברתית ומניעת התנגדויות להנחיות למניעת התפשטות המגפה המאיימת מול הקולקטיב המסייע.
