הרהורים על הביטוי 'ביד חזקה ובזרוע נטויה' בראי הקורונה
מאת ד"ר מירב רוט
תמהיל פסח בקורונה והשתתפות באירוע מקוון של 'מכון מנדל למנהיגות בתרבות יהודית' שערכה ד"ר רות קלדרון, שלחו אותי להרהר במשמעות הביטוי "ביד חזקה ובזרוע נטויה", בימים מיוחדים אלה, בהם כולנו לכודים בתוך מצרים שכזאת, בתוך ארץ הקורונה, מצויים בסגר, מחכים להיוושע. המושג "ביד חזקה ובזרוע נטויה" אכן מבקש את תשומת לבנו שכן הוא שב ומופיע - בספר שמות, ארבע פעמים בספר דברים, בספר תהלים קל"ו שממנו אנו שרים את "כי לעולם חסדו"; והוא שב ומופיע בהגדת פסח כמובן. המדרשים ברובם מפרשים את הזרוע הנטויה בזיקה לקודמתה בתקבולת – היד החזקה, ומייחסים לה אפשרויות שונות – כחרב הנטויה לחצות את הים, כזרוע הנטויה להכות באנשי פרעה, ועוד. אני מבקשת להטות את זרוע המדרש לכיוון אחר, ששייך להסתכלות הפסיכואנליטית על כוחה של הנפש האנושית במצבי משבר.
בזמן של משבר, של אבדן, של מצוקה נפשית, נדרשת הנפש להיות חזקה במיוחד. אלא שהיד החזקה של הנפש איננה כמו זו של הגוף. כשלמדתי בזמנו אמנות לחימה לימדו אותנו ליישר את הזרוע עד הסוף כשמכים. בנפש האנושית, הכוח נמדד דווקא ביכולת להטות את הזרוע, במובן של גמישות התנועה, הפנייתה למקום אחר, לאופן אחר של היות. אדם המצוי במצב של אבדן, לא רק בשל מותו של אדם קרוב, שהרי בכל משבר אנו חווים אבדן של המוכר שנגזל מאיתנו – אדם כזה עובר שלבים שונים של אבל. במקרה הטוב, אדם יגיע להשלמה עם האבדן, שאף שאנחנו כואבים אותו, אנחנו מבינים שלא תמיד ניתן לשנותו, שהוא חלק בלתי נפרד מן הקיום, ולפיכך הנפש פונה להתאבל על שאבד. יחד עם זאת, הנפש המסכינה עם המציאות גם נוטה למצוא דרכים חדשות ויצירתיות לפגוש את המציאות החדשה, לצקת בה משמעות, ליצור בה זיקות חדשות של תיקון ויצירה וחיבורים אנושיים.
בדרך לשם, צפוי לנו שבמסגרת שלבי האבל המטרימים את קבלת פני המציאות, ננסה להפעיל קודם לכן זרוע חזקה כלפי גזרת הגורל. אם תחשבו עלינו בימי הקורונה הראשונים, תזהו מיד את כל אחת מצורות היד החזקה שהפעלנו – בשלבי האבל הראשונים אנחנו מכחישים את המתרחש, זועמים כלפי המציאות, מתמקחים איתה בתוכנו. אחר כך אנחנו עשויים לשקוע בדיכאון ותחושת חוסר אונים, עייפות, בלבול, שכמוהם כזרוע שהשריר שהפעילה נגד המציאות נחלש. אבל אם אחרי כל אלה, כשנבין שהזרוע החזקה לא סייעה לנו, וכמוה גם הזרוע החלשה לא סייעה לנו, נוכל להשכיל ולהבין שיש לנו עוד אפשרות – והיא הזרוע הנטויה. זרוע הנטויה בהכנעה אך גם ביצירתיות כלפי המצב הקיומי אליו נקלענו. הביטוי "עוד היד נטויה" הלוא משמעותו – עוד לא נסתיים. אולי הימים ימי אבדן, ימי משבר, ימי קורונה, אבל גזרת הגורל עוד לא הסתיימה, ולא רק במובן של המציאות החיצונית שעוד לא אמרה את דברה, אלא בהבנה, או בהיזכרות, שתמיד, נוכח פניה של כל מציאות, בכוחנו להעניק לה את הפרשנות שלנו, לצקת בה משמעויות שונות ולעשות בה מעשים שונים – ביכולתנו להושיט יד לאחר, להטות אליו זרוע מסייעת, ביכולתנו ליצור בעת הזאת – ואנחנו רואים כמה עשירה היצירה במקומותנו בימים הללו, ביכולתנו להתבונן פנימה בחשבון נפש אבל גם במציאת כוחות שלא ידענו על קיומם, ביכולתנו להתאבל על שלא תלוי בנו, אך גם לזהות את שכן תלוי בנו ולזכור להטות אליו את תשומת לבנו. ההטיה 'הטיה' הינה בעלת איכות של תנועה, של שינוי, לעומת היד החזקה שמסמנת הפעלת כוח עזה ומוחלטת, שבזמן קצר עשויה להועיל, אך בתהליכים מתמשכים עלולה למנוע מאיתנו תנועה חיונית.
ועוד היבט יש בה בהטיה: ה'נטוי' בתרגום המילוני הוא העומד בשיפוע. השיפוע הוא תנאי לפרספקטיבה. בשעת משבר כיציאת מצרים או כמגפת קורונה, אנחנו מוזמנים לא רק להפעיל את היד החזקה שלנו, איתנים מול צבא פרעה, מול ים סוף ומול המגפה, שזה חשוב כשלעצמו, אלא גם להטות את מבטנו בשיפוע ההיסטוריה, מעבר לרגע הזה. אם נישיר מבט רק אל ההווה שמולו אנו מצויים, נחמיץ למשל את יציאת מצרים שמאחורינו, שבאה ללמדנו שהקורונה אינה האתגר הראשון שעמד בו האדם. כשאנו מטים את מבטנו במורד הזמן אל ההיסטוריה, אנחנו יכולים להיזכר בסיפורי התגברות, בתעצומות רוח שעמדו לבני אדם במצבי חירום קשים, וכמו כן, בפשטות, בכך שההסטוריה נעה מאז ועד עולם בין שגרה לפורענות, כפי שהאדם בחייו נע בין ימי שיגרה לימי משבר, וכאשר אנחנו מצויים במשבר וחירום, קשה לנו לזכור שכזה הוא הטבע – נע בין הדיוניסי לאפולוני, בין כוח החיים וכוח המוות, בין שואה לתקומה. אנחנו יכולים להתנחם בכך שמצב המשבר הוא חלק מן הטבע והקיום, בהיותנו חלק מעבר, הווה ועתיד, חלק ממהלך אוניברסלי שהרגע הזה הוא הרף עין בתוכו. כשנהיה שוב בשגרה, ההדחקה תסייע לנו לשכוח את החרדה שליוותה אותנו בעת מלחמה, מחלה ומוות. ההטיה של המבט אל ההיסטוריה אם כן, מאפשרת לנו ללמוד מן המשברים הקודמים, לקבל השראה מגיבורי ההסטוריה הכללית ומגיבורי ההסטוריה הבין דורית שלנו – הורינו וסבינו – וגם מגיבורי התרבות והספרות שלנו. אני חושבת על הזרוע הנטויה כשאנחנו אוחזים בספר. כשסיפורי דקאמרון של בוקאצ'יו מתחילים במגפה שמגיעה מסין לאיטליה, הקורא של היום מתוודע מחד לכך שמה שהיה הוא שיהיה, ומאידך לכך שמגפות חולפות, ושאפילו מתוך משבר ניתן ליצור יצירות קאנוניות שנשארות הרבה אחרי שהמגפה חלפה.
ולא רק אל העבר אנחנו מוזמנים להטות את המבט, אלא גם אל העתיד. גם כאן, במקום להביט ביד חזקה ברגע ההווה, ניתן להטות את המבט הרחק קדימה – על ציר הזמן של חיינו הפרטיים ושל ההיסטוריה הרחבה יותר שעוד תתרחש – ולהיזכר שעוד לא הייתה שום סיטואציה בהיסטוריה האנושית שנותרה בעינה באופן נצחי. המצבים האנושיים – ברמת הפרט וברמת הקהילה, הקטנה וזו הגלובלית – מצויים בתנועה והשתנות מתמדת. במובן זה, המבט אל העתיד מזמין אותנו לדעת שלא נישאר בין המצרים הללו, ונגיע שוב לארץ מובטחת, אף שגם בה אחד הדברים המובטחים הוא תנועה בין משברים לנצחונות, בין פורענות לטיפוח ובניה. המבט אל העתיד הוא גם מבט מכונן וגם מחייב – שכן אנחנו לא רק נתיני המציאות שצופים באופן פסיבי בחייהם הנעים אל העתיד, אלא אנו מחויבים לעצב את עתידנו ועתיד ילדינו. כאמור, עוד היד נטויה לעשות, לשנות, להכריע, לצד ההבטים עליהם אין לנו שליטה, כמו המוות המצפה לנו בסוף הדרך – אף שמן הזוית האקזיסטנציאליסטית גם את מקומו העתידי בחיינו ביכולתנו לפגוש במידות משתנות של פתיחות ואפילו של יצירתיות.
עוד היבט של הטיה שמאוד מאפיין את העת הזאת ומצבי משבר בכלל, הוא המצב בו הבית הקיומי והנפשי נוטה על צדו, משום שאנחנו ניצבים מול המוכר לנו ביותר מתוך עמדה של זרות ומוזרות פתאומית ומאתגרת. אני מדברת על היסוד של ה - unheimlich, ה - uncanny, או בתרגומו לעברית האלביתי, שהוא אחת מצורות המועקה או החרדה, ה - Angst – בלשונם של היידגר ופרויד. גם מצב זה הוא מצב של זרוע נטויה, במובן נוסף: הפעם הבית הוא שנוטה על צדו. אותו בית מוכר, בטוח ונינוח של גורלנו וקיומנו, בו אנו חשים אדונים, מיטלטל בעוצמה נוכח סכנת מוות, מגפה או מצבים אחרים שמשליכים אותנו החוצה מן המוכר והידוע. מצב זה מלווה בתחושה שכל העת מדוברת כעת דרך השורש ה-ז-ה, שנדמה לי שלו היו בודקים היו מוצאים שמשמש את בני האדם בעת הזאת יותר מכל. מצבנו במשבר הקורונה אכן מורגש כהזוי, במובן שאינו מציאותי, אינו שגור, אינו מוכר. זוהי זרות בלבה של המוכרות. אנחנו פיזית מצויים במקום המוכר לנו ביותר - בביתנו, אבל כל המושגים שלנו על פנים וחוץ, בטוח ומסוכן, אינטימיות וזרות – נוטים על צדם, לא יציבים על קרקע המציאות שלנו. וכשפסח זה אך חלף לו, אנחנו עוד שואלים את עצמנו כיצד אנחנו נחלצים ממצריה של מציאות זרה ומוזרה זו.
ואחת התשובות לכך, היא שככל שמצב זה מעורר חרדה רבה, הוא גם מהווה הזדמנות מיוחדת. הזדמנות להטות את היד החזקה ממהלכה השגור, האיתן, היודע מראש, אל מקום שהפסיכואנליזה רואה בו מקור לחירות גדולה ולחיבור עמוק עם עצמי ועם האחר - הוא המקום של אי-הידיעה. תחת אימת הזרות המרחפת עלינו כעת, אנחנו מגלים שאיננו יודעים את עולמנו שחשבנו שהוא ידוע לנו היטב. המוכר שהפך לזר נפתח לבחינה מחודשת, ודווקא אז, נוכל אולי לחוש את ההגדרות הפנימיות והמנהגים וההרגלים השגורים והמילים הידועות מראש כאילו פגשנו בהם כבראשונה, נוכל לחפש בהם משמעויות חדשות וליצור בהם צורות חדשות.
מעניין שגם הפילוסוף היידגר ב"מקורו של מעשה האמנות" וגם ביאליק ב"גילוי וכיסוי בלשון" מדברים על האפשרות לחוש את המילים באופן ראשוני, ובמובן זה את עולמנו, כקשורה למצבים בהם שומטים את השגור והמוכר, עד ש"המילה נעשית לראשונה באמת למילה העומדת על כנה", כדברי היידגר. דווקא שמיטת היציב והידוע פותח פתח למפגש חי ומתהווה עם עצמנו ועם קיומנו. ואצל ביאליק אנחנו אפילו פוגשים את רגע ההתחדשות הזאת, יכולת המיוחסת למשוררים, באותה מטפורה כבהגדה של פסח - של חציית הנהר, שבתיאורו מחייבת נטיה של הגוף כולו, משום ש"מי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים, חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו. בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה" אומר לנו ביאליק. אבל דווקא שם, במקום בו התהום נפערת תחתנו, בעת שאנחנו נדרשים לחצות את ים סוף בתוכנו, לעבור ממצב מוכר וידוע, גם אם כרוך בעבדות, אל מצב חדש, מצויה החירות הפוטנציאלית, היצירתית, לפגוש את קיומנו באופנים חדשים, שביאליק והיידגר מציעים שהמפליאים בהם הם המשוררים. כנראה לא סתם נדרשת בשירה הטיית הגוף והטיית הבנין. רק כשהבנין נוטה והגוף נוטה, כשהקרקע מתנדנדת והרגל כמעט ונשמטת, אנו זוכים להיחלץ מן המוכר מדי אל החירות לבחור מחדש את אופן חיינו.
נדמה לי שהזמן הנוכחי, זמן הקורונה, הוא בהחלט זמן בו אנו מהלכים על פני גלידין מתנדנדים וצפים, בעוד התהום מהבהבת תחתנו – גם במובן של סכנת החולי והמוות, גם במובן של הנגזרות המציאותיות הנוספות, הכלכליות, הפוליטיות ועוד – אבל אם נזכור להטות את הגוף בהתאמה להטיית הבית, יתכן שנמצא בתוכנו חירות לקרוא ולכתוב את הגדת חיינו באופן שלא היינו זוכים לו בזמנים אחרים. ננסה לא לפסוח על ההזדמנות הזאת, בעודנו שומרים על עצמנו בבריאות טובה.
מקורות
בוקאצ'ו ג. (2000), דקאמרון. ירושלים: הוצאת כרמל.
ביאליק ח נ. (1959). 'כיסוי וגילוי בלשון', בתוך: כל כתבי ח.נ. ביאליק. תל אביב: הוצאת דביר
היידגר מ. (2017). מקורו של מעשה האמנות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז. (2012). האלביתי, ח כתבים (1919). תל אביב: רסלינג.
