חזקים בסיכון
יתרונותיהם של בני תקופת החיים החדשה בימי הקורונה
מאת עינת פורת עמוס
פתאום באמצע החיים, אומרים לכם: "רגע... תעצרו... אתם 'קשישים', ואתם בסכנה".
אבל אתם רק בני 60 או 70.
ורק אתמול טיפלתם בנכדים, עשיתם את "שביל ישראל", טיילתם ביפן, אירחתם את כל הילדים, תרמתם בקהילה והייתם החזקים במערכה. אתם לא מרגישים זקנים. וגם מי שמעודכן, יודע שאינכם כאלו. בין הבגרות לזקנה, בזכות התארכות תוחלת החיים, נוספה לנו תקופת חיים חדשה – תקופת התבונה. ואלו הבאים בשעריה, אינם זקנים.
ואז מגיעים המנהיגים שלנו, שהם בגילכם וקצת יותר, הם עובדים סביב השעון – ולכם אומרים להתרחק, לעצור, לא להמשיך בתפקידים שמעניקים לכם חיים. ואתם הרי כבר ראיתם הרבה ועברתם מלחמות, מחלות, אובדנים – את כל סוגי המשברים. ואתם, על בשרכם, יודעים שגם זה יעבור. אבל אתם עצובים שמרחיקים אתכם מהמשפחה, מהנכדים, מהחברים ומהעיסוקים שאתם אוהבים.
אתם חוששים מההשלכות של הקורונה על הכלכלה, ועל המשפחה הקרובה והרחוקה. הכאוס במדינה מפחיד אתכם לעיתים יותר מהתמודדות עם סיכוני המחלה. המצב הזה, שיש בכם חוזק, ניסיון חיים, כוח לסייע, יכולת להרגיע, אך בד בבד במרכז השיח החברתי מוצגות החולשות שלכם ומבקשים מכם להיות פסיביים כי אתם בסכנה. זה מבלבל ואולי אפילו מרגיז.
אז בואו נעצור רגע ונתבונן דווקא על היתרונות שיש לבני תקופת התבונה בהתמודדות עם הסכנה, ועל האופן שבו אנו יכולים להעצים אותם דווקא עכשיו.
התפתחות האיזון והוויסות הרגשי
היכולת להמשיך לפתח את עולם הרגש עומדת בעינה גם בתקופות החיים המאוחרות. אנו ממשיכים לשכלל את היכולות הרגשיות שלנו עד נשימתנו האחרונה, ויתירה מכך, מקומו, תפקידו וחשיבותו של ההיבט הרגשי מתעצמים עקב הירידה הפיזיולוגית הבלתי נמנעת שאנו חווים עם העלייה בגיל. השינויים ביכולות ובתחושות הגופניות מבקשים מאתנו למצוא דרכי התמודדות שיסייעו בעדנו לשמור על איזון רגשי. מחקרים רבים בחנו את השליטה בעולם הרגש ואת השינויים החלים בו אחרי גיל 60, ונמצא שעם העלייה בגיל חל תהליך של איזון מבורך. בין היתר, אנו חווים ירידה בתכיפות המחשבות השליליות, תדירות רגשות הכעס והמצוקה פוחתת, וכך גם הנטייה לשפוט לשלילה מצבים שונים. נוסף על כך, אנו נזכרים יותר באירועים חיוביים ופחות בשליליים, מפגינים יחס חיובי יותר לאירועים מהעבר ומטולטלים פחות ממצבים חברתיים או מאירועי דחק. אנו מתמקדים בחשיבותן של חוויות רגשיות המשפיעות עלינו וברצון לשמר רמות גבוהות של רווחה נפשית, וניכר שיפור ביכולת הוויסות הרגשי שלנו (McConatha & Huba, 1999; Pennebaker & Stone, 2003; Roberts & Mroczek, 2008; Charles & Carstensen, 2008; Hartshorne & Germine, 2015 ).
גם התהליכים הנוירולוגיים המתרחשים עם העלייה בגיל, תומכים בשינויים הללו. סריקות מוח מראות עלייה ליניארית ביציבות הרגשית עם הגיל. סריקות fMRI מלמדות שלאורך חיינו חלים שינויים בדרך שבה קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית, המעורבת בניהול התפקודים הרגשיים, מעבדת גירויים. שינויים אלה מובילים ליציבות רגשית גבוהה יותר. ככל שאנו מתבגרים, אזור זה נעשה פעיל יותר ויותר בעת עיבוד רגשות שליליים, ולכן הנבדקים המבוגרים בניסוי הצליחו – יותר מאלה הצעירים – לשלוט בתגובותיהם לרגשות כאלה. יציבות זו משפיעה לטובה על יכולתנו לחוות ולקבל טווח רגשות רחב יותר (Mather, 2012; Shallcross, Ford, Floerke, & Mauss, 2013).
ואיך כל זה קשור לימי הקורונה?
ראשית, התמודדות עם המחלה ועם תסמיניה מבוססת על המערכת החיסונית. היא כשלעצמה, מושפעת באופן ישיר מהמצב הרגשי שלנו. כשאדם מצוי בחרדה או בלחץ, מערכת החיסון שלו חלשה יותר. ניסיון החיים, השינויים הרגשיים הטבעיים המגיעים בעקבותיו והשינויים במערכות ההורמונליות והנוירולוגיות, מאפשרים לרוב בני ה-60-70 לחוות את המשבר באופן מאוזן יותר, ומתוך ראייה רחבה יותר יחסית לצעירים מהם. עם הגיל מתפתחת יכולת מופלאה – היכולת להכיל מורכבות רגשית, סתירות ועמימות ללא תחושת לחץ או אי נוחות, להרגיש בעת ובעונה אחת רגשות חיוביים ושליליים חזקים, שאינם תלויים אלה באלה (Lomranz, 1998; Bodner, Palgi, & Kaveh, 2013; Lomranz & Benyamini, 2016). לדוגמה, אפשר גם לדאוג ממה שקורה במדינה וגם לחוש שלווה מעצם השקט שסביבנו. ככל שנְתרגל ונעצים את היכולת שלנו לשאת מורכבות רגשית, כך נרגיש שמחים ושבעי רצון יותר מחיינו. מורכבות רגשית היא מיומנויות הניתנת לתרגול על ידי התבוננות ומודעות עצמית. במסגרת זו נבחן אילו דאגות מקדמות אותנו ואילו זוללות מאיתנו יותר מדי אנרגיה. עצם המודעות היא ההתחלה של הניהול הרגשי המתפתח עם השנים.
התפתחות האינדיבידואציה והדיוק העצמי
איכות רגשית נוספת המשתכללת עם הגיל היא היכולת לדייק את עצמנו (אינדיבידואציה, בשפה המקצועית), הנובעת מהצורך לנוח, להרפות ולהשקיע את האנרגיה שיש לנו במה שמתאים לנו, אחרי שנים של הקשבה ושל השקעת מרב האנרגיה שלנו בסביבה. זהו צורך טבעי למימוש ולביטוי עצמי, המתחולל בעוצמה יחסית שלוש פעמים במהלך החיים: סביב גיל שלוש – במסגרת תהליך ההיפרדות מההורים; אחרי גיל ההתבגרות – עם היציאה לדרך עצמאית; ובתקופת החיים החדשה – תקופת התבונה. בפעמיים הראשונות מתבונן האדם בסביבתו, ומתוך מגוון האפשרויות והאילוצים שהוא קולט, הוא בוחר מה מתאים לו להיות (Harris, 2010; פורת, 2016; לניר, 2018). בתקופת התבונה, לעומת זאת, האדם מסתכל פנימה ולומד על האפשרויות השונות מתוך מגוון החוויות והיכולות שהוא עצמו צבר. דיוק שכזה אינו דבר מה שאפשר למצוא, אלא מהות שיש ליצור – ובעקבותיה יכול להתחולל שינוי התנהגותי. זוהי חדשנות רגשית הכוללת שאלות ותשובות, שאינה מכוונת לתרום לאנושות או לעסוק בשאלות פילוסופיות, אלא נובעת מהמוטיבציה של האדם לכונן קשר עמוק, ספונטני ונכון לעכשיו עם המציאות הפנימית והחיצונית שלו, וכן למצוא דרכים לעקוף את הקשיים ואת המגבלות של הגיל והנסיבות ולהגשים אפשרויות וחלומות שנזנחו בזמנם.
שאלות לדוגמה שחשוב לשאול בימי משבר קורונה הן:
- איך זה עבורי, להיות רוב הזמן בבית?
- האם הלבד או הבידוד משמעם בהכרח בדידות מבחינתי?
- מה קורה לי במפגש שקט עם עצמי, כשאני מנטרל את ה"צריך" של האחרים?
- האם בעת חוויות של אי ודאות ושל סכנה, אני מרשה לעצמי לחוש בפחד בלי להיבהל מכך?
- האם ברור לי שלצמוח מתוך הקושי, משמעו איננו להיות חזק או להתגבר עליו?
- האם אני מרשה לעצמי לבקש עזרה מהשכנים, ולא ממשפחתי?
היכולת להאזין לקול הפנימי נבנית מתוך הלגיטימציה שאנו מעניקים כעת לעצמנו לחוש שלמים עם האמירה "עכשיו אני". אצל רבים מבני תקופת התבונה המחסום הגדול ביותר בתהליך האינדיווידואציה – גם אחרי שאמרו לעצמם ולאחרים "עכשיו אני" – הוא ייסורי המצפון על כך שהאנרגיה והמשאבים שלהם מופנים פנימה. מחסום זה כה גדול, עד שנראה להם לעיתים ששכרם יוצא בהפסדם. ייסורי המצפון נובעים מכך שלאורך כל החיים – עד תקופת התבונה – ככל שהיינו קשובים ומסורים יותר לצורכי האחר והסביבה, כך זכינו בהערכה גדולה יותר. ככל שהקדשנו לעבודה יותר מעצמנו, הוערכנו כעובדים חרוצים יותר. ככל שהשקענו בילדינו, קיבלנו משוב על היותנו הורים מסורים יותר. ככל שעזרנו לחברינו, הוגדרנו כחברים טובים יותר. הרווחנו מבחינת ה"הון החברתי" שלנו והפסדנו מבחינת ה"הון האישי".
דווקא הימים הנוכחיים, עם ההוראות המוטלות עלינו "מלמעלה", הם הזדמנות נהדרת לאימוץ הלגיטימציה לשמירת האנרגיה לעצמנו ולתרגול הדיוק. אם נסכים להתנסות כעת בשינוי הדגשים, הרווח שלנו יהיה הרבה מעבר לימי הקורונה. אפילו ערכנו יעלה דווקא אם נהיה קשובים יותר ומדויקים יותר כלפי עצמנו. כך למשל, אם נעשיר את עצמנו בלימודים, נעניין יותר גם את עצמנו וגם את האחרים. אם נהיה קשובים לגופנו, נפגע בו פחות, נשמור על תפקוד עצמאי במשך שנים רבות יותר ונרחיק את האפשרות להיות נטל על קרובינו. אם נביע את כל מגוון הרגשות שלנו אל מול החברים והסביבה שלנו, ניתפש כאותנטיים יותר והדבר יתקבל בברכה, במיוחד משום שבשלבי חיים מאוחרים פוחתת הסבלנות להעמדות פנים ולמסכות.
התפתחות החמלה העצמית
איכות נוספת המשתפרת עם הגיל ובכוחה לתרום להתמודדות עם משבר הקורונה היא חמלה עצמית. זו היא היכולת לקבל ברוֹך, בשלווה ובהבנה גם את העצמי החלש, הטועה, הכושל והכואב. בדרך כלל נוטים לבלבל בין חמלה לרחמים עצמיים. ברחמים יש מין תחושה של שיפוטיות עצמית, שפיפות קומה. חמלה היא הכרה בהיותנו פגיעים וחלשים מעצם קיומנו האנושי. בחלוף השנים רובנו מקבלים יותר את עצמנו על אף פגמינו ועל אף סדקינו. בשנים האחרונות נערכים בכל העולם מחקרים על חשיבותה ועל השפעותיה של החמלה העצמית. המחקרים מלמדים אותנו שחמלה מעלה את תחושת הרווחה הסובייקטיבית של האדם לאורך כל החיים, ובעיקר מגיל 60 ואילך. אחד הממצאים החוזרים על עצמם בעקביות הוא הקשר בין היעדר חמלה כלפי עצמנו לבין סיכון מוגבר לחוות חרדה, דיכאון ותופעות פסיכופתולוגיות אחרות (Shahar et al., 2012; אלינוער, 2016) מנגד, כשאנו חומלים על עצמנו, אנחנו מייסרים את עצמנו פחות על טעויות, מבקרים את עצמנו פחות, פרפקציוניסטים פחות ויכולים לשמור על פרספקטיבה רחבה יותר ואף ללמוד מהקושי.
בבידוד שהזמנים האלה מכניסים אותנו אליו, הקולות של "צריך" ושל "חייבים לעשות" הולכים ומתמעטים, והזמן שבידינו כבר אינו מתמלא בקלות כמו בעבר. לפיכך, עצם הבחירה מה אני רוצה לעשות בזמן שלי, היא האתגר. הבחירה מפגישה אותי עם עצמי, עם מה שיש לי בתוכי ומחוצה לי, עם מה שאין לי, עם הדברים שאני אוהב בעצמי ובסביבתי ועם אלו שפחות. גם כשרוצים לצאת מהתעסקות בעצמנו ומשוחחים עם חברים או עם משפחה, פותחים פייסבוק, חדשות או וואטסאפ, נתקלים בהרבה קורונה, אי ודאות, לחץ או בדיחות ציניות שלא תמיד אנו יודעים אם לבכות או לצחוק מהן.
יתרה מכך, בשקט הזה, כל מיחוש גוף, כל כאב קטן, מתעצם. כי אולי אני חולה??? בכל מקרה, הבידוד הזה אינו משאיר לנו מקום לברוח אליו מעצמנו. בכל מקום נפגוש את עצמנו שוב ושוב – חייבים להתמודד עם מה שיש – לטוב ולרע. החמלה העצמית תאפשר לנו לחבק את מה שיש בנו, ולהשלים עם הבלתי מושלם שבתוכנו או במציאות שסביבנו. כך היא תסייע לנו לשמור על הרוגע הפנימי, לא להתפרק אל מול המראות שהבידוד שם מול עינינו ולא לחשוש מאיבוד רגעי של האיזון ואולי אף מ"התפרקות" – כי אנחנו באמת מתמודדים עם מציאות מורכבת, קשה ומפחידה.
עד כאן, האתגר הרגשי שתואר נכון ככל הנראה לרובנו, ללא הבדל גיל, מין או סטטוס. אבל, מורכבות הבידוד מתעצמת בתקופות חיים מאוחרות כי הבידוד הזה הוא מראָה לפחד הגדול ביותר של בני האדם בכלל ושל בני תקופת התבונה בפרט. הפחד מזקנה, הכוללת גם חוסר שליטה ובדידות. עם העלייה בגיל, באופן נורמטיבי, המציאות מכתיבה לנו יותר ויותר "בידודים" – כי אנחנו זקוקים לשלווה ולשקט, כי הילדים רחוקים והחברים לא בהכרח פנויים, כי אנחנו עייפים או חלשים, או כי איבדנו אנשים שקרובים אלינו. עם העלייה בגיל יש יותר ויותר מצבים של אי ודאות, של חוסר שליטה ושל סיכון.
סיכום
גם השינויים הפיזיולוגיים המגיעים עם העלייה בגיל וגם המערכת החיסונית, שעליה מבוססת ככל הנראה ההחלמה מהקורונה, מושפעים ממצב הרוח שלנו, מתחושת השלווה או הלחץ, ויותר מכל מתחושת הבדידות או השייכות שאנו חווים.
אני סבורה שהימים האלה הם הזדמנות נהדרת עבור בני תקופת התבונה לתרגל את המתנות שהחיים והטבע העניקו להם: את הניהול והאיזון הרגשי המשתפרים עם הגיל, את המורכבות הרגשית המעניקה יכולת לחוות קשת של רגשות וחוויות בלי להמעיט באף אחת מהן, את האפשרות לדיוק עצמי, וחשוב יותר מכל – את הקבלה של עצמנו כפי שאנחנו. בתקופה שבה תשתיות חיינו מתערערות, נוכל לשמור על חוזק מצד אחד ועל גמישות והתפתחות מאידך, רק מתוך רכות וחמלה כלפי עצמנו.
מקורות
אלינוער, פ. (2016). טיפולי כמשאב עצמית חמלה מבוגר. בפסיכואקטואליה, 20–25.
פורת עמוס עינת.(2016). התפתחות בתקופת התבונה: משימות התפתחותיות בתקופת החיים שלאחר הבגרות. https://www.hebpsy...=3486
צבי לניר. (2018). עת התבונה - הגיל החדש בחיי האדם. הוצאת ניב.
Bodner, E., Palgi, Y., & Kaveh, D. (2013). Does the relationship between affect complexity and self-esteem differ in young-old and old-old participants? The Journals of Gerontology. Series B, Psychological Sciences and Social Sciences, 68(5), 665–673. https://doi.org/10...bs095
Charles, S. T., & Carstensen, L. L. (2008). Unpleasant situations elicit different emotional responses in younger and older adults. Psychology and Aging, 23(3), 495–504. https://doi.org/10...13284
Harris, J. C. (2010). The Red Book: Liber Novus. Archives of General Psychiatry, 67(6), 554–556. https://doi.org/10...00218
Hartshorne, J. K., & Germine, L. T. (2015). When Does Cognitive Functioning Peak? The Asynchronous Rise and Fall of Different Cognitive Abilities Across the Life Span. Psychological Science, 26(4), 433–443. https://doi.org/10...67339
Lomranz, J. (1998). Handbook of Aging and Mental Health: An Integrative Approach. Plenum Pub.
Lomranz, Jacob, & Benyamini, Y. (2016). The Ability to Live with Incongruence: Aintegration—The Concept and Its Operationalization. Journal of Adult Development, 23(2), 79–92. https://doi.org/10...223-4
Mather, M. (2012). The emotion paradox in the aging brain. Annals of the New York Academy of Sciences, 1251(1), 33–49. https://doi.org/10...471.x
McConatha, J. T., & Huba, H. M. (1999). Primary, secondary, and emotional control across adulthood. Current Psychology, 18(2), 164–170. https://doi.org/10...025-z
Pennebaker, J. W., & Stone, L. D. (2003). Words of Wisdom: Language Use Over the Life Span. Journal of Personality and Social Psychology, 85(2), 291–301. https://doi.org/10...2.291
Roberts, B. W., & Mroczek, D. (2008). Personality Trait Change in Adulthood. Current Directions in Psychological Science, 17(1), 31–35. https://doi.org/10...543.x
Shallcross, A. J., Ford, B. Q., Floerke, V. A., & Mauss, I. B. (2013). Getting better with age: The relationship between age, acceptance, and negative affect. Journal of Personality and Social Psychology, 104(4), 734–749. https://doi.org/10...31180
