הנגיף הטוב והנגיף הרע
יומן מחשבות טיפוליות בימי קורונה
מאת גיא עינת
אנו מתמודדים בימים אלו עם מצב חדש בו כללי הסטינג השתנו. ואין הכוונה רק לכללי הסטינג הטיפוליים כי אם לאלו החברתיים, הכלכליים והפוליטיים.
מצב זה עודו בראשיתו וכולנו נלמד לאט (או מהר) כיצד להסתגל אליו. אך כבר עכשיו ברצוני לשתף במספר מחשבות בהתייחס לשינוי הסטינג בהקשר הספציפי של נגיף הקורונה.
ראשית ניתן להגדיר את המצב העכשווי כטראומה, בין אם אישית ובין אם קולקטיבית. אחד ממאפייניה העיקריים של הטראומה הוא קטיעת הרצף ואובדן שליטה. ברור כי בימים אלה כל מטופלינו מצויים ברמה כזו או אחרת של קטיעת רצפים בחייהם (ביה"ס, עבודה, פנאי, בידוד, רצף חברתי, רצף כלכלי וכו'). סביר להניח כי קשב רב יופנה לאזורי הצפת חרדה קונקרטית מהשלכות הנגיף (אובדן הורים, בידוד, קריסה כלכלית, קשיים משפחתיים). יחד עם זאת, המצב הנוכחי מהווה גם תשתית פוריה להופעת טריגרים רגשיים המקושרים לטראומות ומשברים מהעבר של המטופלים. טריגרים אלו יכולים להיות תמות מגוונות דוגמת: אובדן שליטה (מה יהיה?); אובדן אמון (מערכות מפקירות); חוסר אונים (אין מה לעשות); חרדת כיליון וכו'. חשוב לתת מקום הן לחרדות הקונקרטיות והן להצפת תמות טראומטיות מהעבר. בהקשר זה ניתן להתחקות אחר דרכי ההתמודדות של המטופלים עם משברי העבר ולבחון מה מאסטרטגיות אלו יוכל לשרתם גם היום. כדאי להתבונן עם המטופלים גם על דפוסי ההתמודדות הלא אדפטיביים בהם השתמשו בעבר וללמוד לזהות סימנים מקדימים להופעתם. זאת כדי למנוע חזרה לדפוסים פתולוגים דוגמת תלות בחומרים, פוגענות עצמית, פגיעה באחר, הסתגרות, הפרעות אכילה וכו'.
בהתייחס למטופלים שעברו טראומה, כדאי להזכיר את סכמות הבסיס אשר מתערערות בעקבות אירועים טראומטיים: אמונות אודות העולם; אודות האחרים; אודות עצמי. סביב התפשטות נגיף הקורונה עשויות סכמות אלו להתעורר ביתר-שאת ולהפעיל את מערכת האמונות הטראומטית. למשל:
אמונות אודות העצמי: אין לי כוחות להתמודד; אין טעם לחיים; אני בטוח אדבק; אם אדבק זה סימן שעשיתי משהו רע.
אמונות אודות אחרים: האנשים סביבי מסוכנים (מדביקים), נוטשים (התרחקות חברתית ומשפחתית) , עשויים לבגוד בי (לא מסייעים כפי שציפיתי, הסוחרים מעלים מחירים של מוצרים הכרחיים, המנהיגים משקרים ומסתירים מידע וכו').
אמונות אודות העולם: העולם מסוכן, לא צפוי, נוקם.
מומלץ לתת מקום לאמונות אלו, לחבר אותן לנראטיב ההיסטורי של המטופלים (חיבור לטראומות העבר והשלכותיהן על מערכת האמונות) ובשלב הבא לאתגר אותן. למשל:
אמונות אודות העצמי: לעודד שאלות על דרכי ההתמודדות והמשאבים הקיימים (מה כן ניתן לעשות? איפה נמצאת תחושת שליטה? מה עוזר לווסת את החרדה? שימוש בגוף, לימוד זיהוי סימני מצוקה), לחזק רשתות חברתיות (אני יכול להיעזר באחרים, יש אנשים שדואגים לי), למצוא טעם ומשמעות (אני יכול לעזור לאחרים ולהיות משמעותי עבורם).
אמונות אודות האחרים: לחפש אחר גילויי סולידריות בסביבת המטופל הקרובה והרחוקה (קבוצות ברשת למשל).
אמונות אודות העולם: לחפש משמעות אישית אותה ניתן להפיק מהמצב הנוכחי (פניה לאמונות רוחניות, איכות סביבה, מחשבות על תקשורת אנושית וכו').
כפי שכבר ידוע בשדה ובספרות מטופלים שונים מתחברים למשאבים שונים וכדאי לחקור עמם מה מתאים להם1.
*
נראה כי המפגש הטיפולי בתקופת הנגיף עשוי להיות צבוע בהעברות ייחודיות הקשורות להעברות טראומטיות. בפראפרזה למטריצה ההתייחסותית של דייויס ופראולי2 בעבודתן עם קורבנות טראומה מינית, ניתן להציג עמדות דומות בהתייחס ליחסי ההעברה בין המטפל והמטופל בימים אלו בהם הנגיף מהווה אלמנט נוסף במציאות וקליניקה. כך למשל:
המטפל פוגע / המטופל נפגע - האם המטפל מסוכן עבורי ויכול להדביק אותי? כיצד להכיל את הדמות המיטיבה כבעלת פוטנציאל לפגיעה בי? (השד הטוב / השד הרע). נדרשת עבודת אינטגרציה אשר חותרת תחת פיצולים המוכרים לחלק מהמטופלים מחוויות עבר (כך למשל בגילוי עריות כאשר האובייקט הפוגע הוא לעיתים גם אובייקט מיטיב או לכל הפחות אובייקט התלויים בו לצרכים טיפוליים).
המטפל נפגע / המטופל פוגע - האם אני המטופל מסוכן למטפל ועשוי להדביק אותו? האם להגיע לטיפול לו אני זקוק על אף שהייתי בקרבת אדם חשוד? האם הצרכים של המטפל קודמים לשלי או ההיפך? אם אפגע במטפל כיצד יוכל לעזור לי בהמשך?
המטפל כמציל / המטופל חסר אונים - אצל מטופלים רבים עשוי להתעורר הצורך בייצוג של מבוגר אחראי ומיטיב, בעל כח ויודע-כל. סכמה זו מאותגרת בימים אלו כפי שארחיב בהמשך.
המטפל כבוגד/ נוטש/ נעלם - בעקבות הפסקת טיפולים או מעבר לטיפול מרחוק מטופלים יכולים לחוות את המטפלים כנוטשים. גם בעת קיום מפגשים סביר כי במשבר אוניברסאלי הפוגע גם במטפלים, הקשב של המטפל לא יהיה במלואו וצפויים לצוף כשלים אמפאתיים ושחזורים של תמות נטישה.
המטפל כמפתה - מטופלים עשויים לתפוס את המשך הפגישות בקליניקה כפיתוי לסכנה מוחשית. כמו כן, הצעה למפגשים וירטואליים יכולה להיתפס אצל חלק מהמטופלים כחסרת טעם והם עשויים להשליך על המטפל תמה של פיתוי לצורך הישרדותו (הכלכלית במקרה זה). יש לציין כי עמדה זו אכן מעוגנת במצב כלכלי מורכב עבור המטופל והמטפל. זו מעין מלחמה על משאבים אשר עשויה לצוף בשל הימשכות השבתת המשק. במצב זה מטופלים ואף מטפלים עשויים להשליך על הדיאדה הטיפולית את המאבק על המשאבים המצומצמים.
חשוב להתבונן יחד עם המטופלים בתמות אלו ובהשפעתן על היחסים הטיפוליים.
*
בימים כתיקונם מטפלים מורגלים להתמקם בעמדה פריבילגית הנחוצה כדי לייצר מרחב טיפולי מאפשר. קרי, המשבר של המטופל הוא שלו והמטפל מהווה מיכל להתבוננות ופיתוח התמודדות אדפטיבית. ברור כי מצוקת המטופלים פוגשת את מצוקות המטפל, אך לשם כך מטפלים מצויים בתהליכי התבוננות, הדרכה, טיפול וייעוץ, המאפשרים להם להפריד בין תהליכים אישיים שלהם לבין התהליך הטיפולי. במצב הנוכחי עמדה זו מתערערת והתחושה היא ש"כולנו באותה הסירה". המשבר של המטופל הוא המשבר של המטפל. הדיאדה הטיפולית חולקת אותן חרדות. במצב זה, מטפלים עשויים לחוש פגיעה ביכולת הטיפולית שלהם, חוסר טעם במפגשים הטיפוליים, הצפה במפגש הטיפולי, תחושת הזדהות עמוקה אשר לא מאפשרת מרחק טיפולי בריא, חוסר פניות טיפולית, התעוררות תמות טראומטיות אישיות וכו'.
בהקשר זה, ניתן לשאוב השראה מתוך העמדה ההתייחסותית אשר ממקמת את הדיאדה הטיפולית באופן לא הירארכי כי אם הדדי. בהדדיות אין הכוונה לסימטריה, המטפל והמטופל אינם שווים כי אם משפיעים ומושפעים זה מזה. ניתן לשוחח על תפקיד הטיפול ותפקיד המטפל בימים אלו ולנסח חוזה טיפולי חדש במידת הצורך – לבחון מה המטופל צריך ומה המטפל יכול לספק. ניתן לאפשר מקום לחוסר הודאות ואובדן השליטה האוניברסאליים, הקיימים גם אצל המטפל, אך זאת לצד להעביר את המסר שהמרחב הטיפולי הוא עדיין מרחב שיכול להחזיק את התחושות המורכבות של אי ידיעה, עמימות, חוסר אונים וכו'. כדאי להיות ערניים לכשלים אמפתיים המגלמים ומשחזרים דפוסי תקשורת טראומטיים. זו הזדמנות להכיר בחלקים העיוורים של המטפל ולעשות עמם עבודה בטיפול. כמו כן, זו הזדמנות לאפשר חשיפה זהירה ומבוקרת של רגשות המטפל במקרים בהם נראה כי הדבר נחוץ למטופל וכי אין זה צורך של המטפל עצמו. זו גם הזדמנות להדגיש אזורים של השפעה הדדית, גם מצד המטופל על המטפל. כך למשל, להחמיא לכוחות של המטופל: "הדרך שבחרת להתמודד מעוררת השראה", "זה רעיון שאני יכול לקחת לעצמי" וכו'.
*
סוגיה נוספת שעולה באופן מובהק בימים אלה קשורה למרחב הפיזי של הטיפול. רוב המטפלים לא עובדים באמצעים של טיפול וירטואלי ובשגרה ישנה העדפה ברורה למפגש פנים מול פנים. המצב הנוכחי, אשר מחייב רבים מאתנו להסתגל לפרקטיקות עבודה חדשות הינו מאתגר אך טומן בחובו הזדמנות לגילויים חדשים.
ראשית יש לתת את הדעת לסוגיות של המרחב הטיפולי הוירטואלי מבחינת חיסיון ופרטיות. יש להתייחס לסוגיות של הקלטה או צילומי שיחות וירטואליות. הדבר עשוי לעורר חרדה הן אצל מטופלים והן אצל מטפלים. כמו כן, יש להתייחס לסוגית הפרטיות כאשר הטיפול מתקיים בבית המטופל ואולי אף בבית המטפל. כך למשל, כיצד נתייחס להפרעות אפשריות של בני משפחה. מה המשמעות של יציאה מהקליניקה אל הבתים – האם זו תחושת חודרנות עבור המטפל / המטופל או שמא זו הזדמנות להיכרות אינטימית עם סביבת המטופל? חלקנו באופן טבעי חוששים מאובדן קשר העין בטיפול, מהפחתה בנוכחות סימני הגוף של המטופל וכתוצאה מאלו הפחתה ביכולתנו להשתמש ב'תחושות הבטן' שלנו. יחד עם זאת, טיפול מרחוק עשוי לאפשר הפחתת מבוכה לחלק מהמטופלים אשר מפגש קרוב מציף בהם קונפליקטים של אינטימיות. כמו כן, כאשר מדובר בטיפול בילדים ובני נוער, זוהי כניסה לתוך עולמם בו הם מיומנים לרוב יותר מאתנו. יתכן שעבור חלקם זהו מרחב מוכר ובטוח יותר מאשר הקליניקה. כמובן שמצב זה מזמן שיח אודות מהו מרחב בטוח עבור המטופל. האם החדר בבית הינו מרחב מוגן או אולי הקרבה להורים או בני משפחה אחרים חוסמת. במקרים של פגיעות בתוך המשפחה סוגיה זו קריטית ויש לתת את הדעת באיזה מרחב בתוך הבית מתקיים הטיפול (האם יש חדר פרטי או עם אחים?, האם החדר המוקצה לטיפול טעון בחוויות טראומטיות?). לצד סוגיות כבדות משקל אלו ניתן גם לגייס מנגנוני הומור על מנת להתמודד עם שינוי הסטינג: "איך זה להגיע לטיפול בנעלי בית?", "הבוקר היה בלי הפקקים שאתה שונא".
*
לסיכום, נראה כי העולם עובר שינויים משמעותיים שרובם עוד טרם ידועים לנו. זה הזמן עבורנו המטפלים להרהר באדפטציות שעלינו לעשות עבור עצמנו ועבור המטופלים. חשוב לייצר מנגנוני תמיכה והדרכה על מנת לשמר עמדה טיפולית טובה דיה עבור המטופלים שלנו, זאת למרות ש"כולנו באותה הסירה". זה הזמן להזכיר לעצמנו שמעבר לטכניקות טיפוליות, ידע מקצועי ותיאוריות המאפשרות לנו את הפריבילגיה בהבניית מרחב טיפולי מדויק ומותאם – בבסיס הטיפול ישנם הקשר האנושי, האמפתיה והחמלה. גם אם הדיאדה הטיפולית אינה פנויה כרגע לעבודה דינאמית או להמשך חקירת תכנים בהם עסקנו (בין אם בשל אי פניות המטופל או המטפל), עובדת הרצף הטיפולי מהווה נדבך מרכזי בגורמי החוסן והתמיכה של מטופלנו. גם בימים אלה, אנו מהווים עבורם מוניטור.
מוניטור/ גיא עינת
בסוף הפגישה אמר:
אולי תצטרף אליי אל מחוץ לחדר
ותהיה המוניטור שלי?
הוא עצם את עיניו
עפעפיו כגליוטינה
חתכו
את הרגע הסוערכשפקח את עיניו הוא כבר היה שם-
המסך השחור המוכר לו כל כך
זה שמגן עליו
ומייצר את מכאוביואילו הכיר בניסיוני
להיות עבורו המוניטור
בריטואל טראגי
פגישה אחר פגישה
לבלום בידיים חשופות את המסך
להציל מהגליוטינה
רגע אחד של רגש
לחוות אותו מבלי לברוח
מבלי להתנתק
עדיף לכאוב
עדיף לכאוב
רק לא קו רציף- פרסומת -
הערות
- בהקשר זה מומלץ לפנות למודל החוסן 'גשר מאחד' של עפרה איילון ומולי להד.
- Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse. (1994). Jody Messler Davies & Mary Gail Frawley, chapter nine, P. 167- 185. BasicBooks, A Division of Harper Collins Publishers.
