המעבר לעמדה הדפרסיבית של המחאה למען הפסיכולוגיה הציבורית
סקירת השקת קואליציית ארגוני החברה האזרחית למען הפסיכולוגיה הציבורית
מאת שחר דואק
אירוע השקת קואליציית ארגוני החברה האזרחית למען הפסיכולוגיה הציבורית התקיים ב-15.1.20 באוניברסיטת תל אביב.
ההגעה לאוניברסיטת תל אביב בשעת ערב לוותה בתחושת חגיגיות. נגלה בפניי מראה של נשים וגברים במיטב בגדיהם, נרגשים, מדברים ואוכלים מתוך צלוחיות קטנות. הרגשתי כאילו הגעתי לחתונה. האווירה היתה שונה מזו שמאפיינת הפגנה מול משרד האוצר או מחאה נגד סגירת מרפאת בריאות הנפש. לרגע הרגשתי שמא התבלבלתי והגעתי למקום הלא נכון. את החשש הרגיעו פנים מוכרות מתקופת הלימודים וההתמחות וגם פנים חדשות של נציגים ממשרדי ממשלה, ארגוני מטפלים, הורים ומתמודדים. כולם הגיעו לכאן כדי להשמיע את הצורך הקריטי בפסיכולוגיה הציבורית, בזכות האזרחים והאזרחיות לרווחה ולבריאות ובבניית תכנית לאומית לקידום הפסיכולוגיה הציבורית.
תחושת חוסר הצדק מלווה אותי שנים רבות, אולי אף מאז ומתמיד. גם בשנים בהן לא יכולתי לכאוב את הכאב שלי, כאבתי כאב של אחרים ומתוך כך הרגשתי דחף לפעול. עם השנים הדחף הזה הופך מחד-מימדי לתלת-מימדי, סימני קריאה מתעגלים להיות סימני שאלה. הראייה של שחור ולבן נפתחת לכזאת שכוללת בתוכה גוונים, ומה שנראה כמו דרך לגיהנום מסתבר כרצוף כוונות טובות. לפעמים עולה בי געגוע לסיפוק המיידי שבפעולה, לתחושת העליונות של קול הצדק בתוך מציאות לא צודקת. לפעמים אני מרגישה אשמה על זה שאני לא עושה מספיק וחיה את החיים הנוחים שלי בזמן שלאחרים לא מתאפשרים חיי נוחות ורווחה. ומנגד, ראיית העולם מהפרספקטיבה של חוסר הצדק עשויה להיות מייגעת ושוחקת. אל מול המאמצים הרבים שמופעלים מצידי להשפיע על המציאות, למציאות יש נטייה מעצבנת להפעיל את כוחותיה שלה, העצומים והחזקים מעבר לכל שיעור.
הערב הזה, של השקת קואליציית ארגוני החברה האזרחית למען הפסיכולוגיה הציבורית, הוא שלב בתהליך ההתבגרות של הפעילות למען הפסיכולוגיה הציבורית. תהליך זה החל בהשמעת הקול שלנו, בהנכחה שלנו כציבור שנלחם על הזכויות שלו ועל הזכויות של המטופלים והמטופלות שלו לקבל שירות ציבורי נגיש ואיכותי. גם ההבנה שהזכויות שלנו ושל המטופלים והמטופלות שלנו חד הם, לא קרתה מאליה. צריך היה לצעוק את מה שהיה מושתק, את הפער הזה בין היוקרה של המקצוע לבין השכר בשירות הציבורי, את ייבוש התקנים ואת סגירת המרפאות. השלב הבא בהשמעת הקול שלנו היה השלב בו הבנו שבעצם לא מדובר בקול אחד, אלא בריבוי קולות, הבנה שהובילה לפילוג בין החטיבות והסקטורים השונים. מאז ישנו מאמץ שלא להשתיק את הקולות ולצד זאת להעצים את המשותף, מתוך הבנה שהחוזק שלנו באחדותנו. הערב סימן שלב מאוד מרגש בהתבגרות המחאה הזאת. זהו שלב של שינוי תודעתי בו אנחנו לא עוד ציבור המבקש מהממשלה פתרון לבעיותיו אלא מגיעים עם הצעות משלנו. הפתרונות שאנו מציעים אינם רק עבור הבעיות של המקצוע שלנו אלא עבור בעיות שהממשלה עצמה מעוניינת למצוא להן פתרון. בהמשך הערב הוצגו נתונים שהם חלק מסימון הפסיכולוגיה הציבורית כפתרון בפרמטרים שחשובים למדינה – צמיחה, פריון ותעסוקה. זהו שלב בו אנחנו לא רק צודקים אלא גם חכמים. שלב בו לא רק אנחנו מספרים את הסיפור שלנו, אלא הופכים ארגונים וגופים נוספים להיות שותפים לדרך ולספר את הסיפור שלנו, שהוא למעשה גם הסיפור שלהם.
*
את הערב הנחה בחן וכשרון קובי אריאלי. בפתח הדברים דיבר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב. בר סימן טוב התייחס לכך שאנו עדים להשפעת הסטרס על איכות החיים ועל התחלואה ברמה היום-יומית. התחלואה במחלות כרוניות עולה ואילו גילאי החולים הולכים ויורדים, במיוחד בכל הנוגע לתחלואה נפשית. השיח משתנה משיח של טיפול במחלה לשיח של מניעת מחלות, ולפסיכולוגיה מקום מרכזי בחשיבה הזאת.
בנוסף, בר סימן טוב התייחס לרפורמה בבריאות הנפש. הוא מסכם אותה כמהלך הכרחי ומוצלח שבזכותו יותר אנשים מקבלים טיפול נפשי. האמירה הזאת צרמה ללא מעט מהיושבות והיושבים באולם, שחלקם נלחמו בקיומה של הרפורמה; בסגירת המרפאות, בטיפול המותנה במתן אבחנה פסיכיאטרית, במחירים הכבדים שמשלמים המטופלים על המתנה לטיפול שנמשכת מעל חצי שנה, ובמשך הקצר של הטיפולים - שבעה מפגשים בממוצע בלבד.
לסיום דבריו אמר בר סימן טוב שהיכולת שלו כמנכ"ל משרד הבריאות לקדם ולהניע מהלכים תלויה בשיח הציבורי. פעמים רבות הלחץ הציבורי הוא שגורם לבכירים במשרד הבריאות ובמשרדי הממשלה האחרים לפעול. לכן, הוא מברך הערב על השיח ועל הקמת הקואליציה. כל התארגנות אזרחית שמטרתה לשפר את השירות שמקבלים האזרחים בכל התחומים מבורכת, גם אם הדבר כרוך בביקורת על משרד הבריאות והממשלה – שהרי כך נראית חברה מתפקדת.
*
הדובר הבא היה עובד יחזקאל, מזכיר הממשלה לשעבר ויו"ר חברת תארא המעניקה ייעוץ אסטרטגי לארגוני הפסיכולוגים. יחזקאל שיתף אותנו בתובנות אליהן הגיע כשחקר את השאלה מדוע מנהיגים וגורמים בכירים במדינה לא חווים עצמם כבעלי השפעה.
החברה משתנה. עד סוף המאה ה-20, המנהיגים הפוליטיים יצרו השפעה חברתית בכל תחומי החיים. אך מאז, אנשים פרטיים יצרו רעיונות ששינו את העולם ואשר הכתיבו את המציאות, ללא התערבות ממשלתית. למשל, בחור בקולג' בשם מארק צוקרברג יצר את פייסבוק ושינה את הדרך בה אנחנו מדברים ומתקשרים. הילדים שהחלו ללמוד בבית-הספר לא ילמדו נהיגה אלא יסעו במכוניות אוטונומיות. לא נערוך קניות אלא יהיו לנו מקררים חכמים שיזמינו עבורנו מצרכים. המציאות משתנה ללא הרף. תם עידן הנבואה, במקום נביאים יש יצרני עתיד.
הפסיכולוגיה הציבורית צריכה לחשוב – מה לעשות? איך לפעול בהתאם למציאות המשנה? יחזקאל התייחס לדברי מנכ"ל משרד הבריאות שבירך על הביקורת והציע לפעול מתוך שותפות. כלומר, הוא לא יכול לעשות הכל לבד, הוא זקוק ללחץ ציבורי על מנת לפעול. זאת כיוון שאזור ההשפעה של הפוליטיקאים הצטמצם. בכל החלטה לוקחים חלק יותר ויותר שותפים וארגונים, ההחלטה המתקבלת היא זו שמרבית השותפים המרכזיים יוכלו לחיות איתה. בעידן הזה, כשאנו פונים לממשלה, לא נבקש ממנה לפתור את הבעיות שלנו. מוטב לנו לייצר עבור המדינה פתרונות.
כדוגמה הוא מציין דו"ח של משרד הבריאות, המראה שמרבית האשפוזים הכרוניים בגיל השלישי אינם תוצאה של מצוקה פיסית כי אם של מצוקה נפשית – דבר אשר עולה הרבה מאוד כסף למדינה. אחוז האנשים בחברה שמתמודדים עם מצוקה נפשית הולך וגדל. עלינו להאיר את הפסיכולוגיה הציבורית באור חדש: בנוסף לתפקידה במתן עזרה לפרט, זהו שירות שמעניק עזרה גם למדינה. למדינה יש אינטרס שהאזרחים ימשיכו להיות רלוונטיים בפרמטרים של צמיחה, פריון ותעסוקה, אלה הכוחות שמניעים את הכלכלה קדימה. מתוך נקודת המבט הזאת, הפסיכולוגיה אינה רק עולה כסף אלא גם חוסכת כסף רב למדינה. לפסיכולוגיה הציבורית תפקיד מרכזי בסיוע לאנשים להמשיך לקיים את מעגלי החיים הרגילים על אף הקשיים שהם מערימים וההתמודדות עמם.
מחקר שיחזקאל ושותפיו ערכו מצא שמאבקים עם הממשלה מסתיימים לרוב בקול ענות חלושה. לעומת זאת, רפורמות שנעשות מתוך שיח עם הממשלה, ואשר בונות נוסחאות ותכניות בשותפות עמה – יוצרות שינוי. זה הכח של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. המציאות נוצרת יותר ויותר בחברה האזרחית והממשלה הופכת לשותפה העובדת עם מה שקורה מחוצה לה. אם נגדיר אנחנו את הפתרון ונציגו לממשלה כשותפתנו לדרך, נוכל להשיג הרבה יותר מאשר אם נבקש מהממשלה לייצר פתרון עבורנו.
*
לאחר מכן עלתה לבמה ירדן מנדלסון – ראש חטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר ונציגת פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. מנדלסון פתחה בתודה נרגשת לנוכחים שהגיעו – נציגים ממשרדי האוצר, הבריאות והחינוך, נציגי השלטון המקומי, חברי המועצה הציבורית ובמיוחד לנציגי הארגונים שהצטרפו לקואליציית הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית: ארגוני עובדים בתחומי בריאות הנפש והתחומים הפרא-רפואיים, ארגוני הורים ומתמודדים.
מנדלסון הדגישה כי המשותף לכל הנוכחים הוא הבנת החשיבות של הפסיכולוגיה הציבורית. כל אחד מזווית אחרת - כמטפלת, כמטופל, כהורה. הזעקה לא נשמעת אצל מקבלי ההחלטות ולכן יש צורך לזעוק ביחד. גם לפסיכולוגים לקח זמן לדבר ולזעוק יחד, ולהגיע לשותפות בין הסתדרות הפסיכולוגים, התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית וחטיבת הפסיכולוגים בהסתדרות המח"ר. הצלחה של הפסיכולוגיה הציבורית תהיה הצלחה של כלל מערך הטיפול ובריאות הנפש. יש להשקיע יותר במערך, לשמור את אנשי המקצוע בשירות הציבורי ולשנות את המצב הנוכחי, בו הרבה מהשירות נצרך באופן פרטי. עלינו לאסוף נתונים ולאגם משאבים ממשרדי ממשלה רבים על מנת לצאת מכאן יחד עם בשורה. מנדלסון שיתפה כי בימים אלה נערך מחקר שיוכל לתת תשובות ופתרונות למדינה. מדובר במחקר כלכלי שמטרתו למדוד את העלויות שיכולה הפסיכולוגיה הציבורית לחסוך למדינה. לצד המספרים, המחקר אף יציע למדינה תכנית פעולה כדי ליצור מערך מיטיב ומתפקד של פסיכולוגיה ציבורית שאכן יחסוך את הכספים הללו, במונחים של תקינה, שכר ועוד. מהמחקר כבר עולה, כי הפסיכולוגיה הציבורית אמנם עולה כסף, אולם חוסכת הרבה יותר במניעת ימי מחלה, אבטלה, אשפוזים ועבריינות.
רק בקול מאוחד ואחיד, בעוצמה ובנחישות, נוכל לשכנע את מקבלי ההחלטות והמדינה ליישם את התכנית שלנו – ולצאת מכאן לדרך חדשה ומרגשת.
*
הערב הותיר אותי מהורהרת ונרגשת. מצד אחד, קשה לי לחשוב על פסיכולוגיה במונחים כלכליים או מדיניים. השיח על יצירת פתרונות עבור המדינה באמצעות טיפול נפשי לרגעים נראה מתבקש ולפרקים הרתיע אותי ונשמע מנוכר מהעבודה הטיפולית. מילים כמו תפוקה ויצרנות רחוקות מאוד מהמילים שאני רגילה לחשוב בהן ונשמעות באוזניי כמו שפה זרה. זה לא רק כי אני לא כלכלנית. בעיניי ההסתכלות המכנית הזאת על בני אדם היא חלק מתחושת הניכור והזרות שאחראית גם לנתונים שהוצגו על עלייה בתחלואה הנפשית. ומצד שני, בדיוק בשביל זה יש צורך בפסיכולוגיה הציבורית. כדי לראות את הדברים מעבר להגדרות רפואיות או מכניות וכדי להשיב משהו אנושי גם למקומות בהם נראה כי הוא אינו קיים.
השקת קואליציית הארגונים מסמנת שינוי איכותי ומהותי בעשייה למען הפסיכולוגיה הציבורית. אני חושבת שהמחאה ניצתה מתוך עמדה של צביעת הדברים באופן חד כטובים לעומת רעים, נותנים אל מול לוקחים, רצון לצעוק את צעקתנו, לתבוע את שלנו ולא להתפשר. זה מה שאיפשר לנו להתעורר, זה מה שאיחד, הלהיב ונתן כוחות וצידה להמשך הדרך. הערב סימן את ההתארגנות החדשה, את העבודה מתוך שיתוף פעולה ואת הראייה של היבטים מיטיבים בממשלה על משרדיה, שבעצם גם הם חלק מאיתנו ואנחנו מהם. לא עוד לקיחה מאחד על חשבון השני אלא פעילות משותפת עם ארגונים למען מטרות משותפות. יצאתי מהערב הרבה יותר אופטימית. אנחנו אמנם לא הציבור הצועק, המפגין או השובת ביותר, אבל את סוג החשיבה הזאת שנערכת מתוך ראייה מורכבת של התמונה, ובתחושה עמוקה של שותפות עם הארגונים האזרחיים והממשלה – אין לי ספק שאת זה נוכל לעשות על הצד הטוב ביותר.
