המגיפה והחור
פסיכה בימי קורונה
מאת ד"ר ירון גילת
שוו בנפשכם שאתם יושבים באולם קולנוע. ברגע מסוים, לפתע, נשלף אקדח שבאבחת ירייה אחת משגר כדור המשסף את המסך, מבקע אותו, פוער בו חור שדרכו ניבט אליכם מה שמצוי מאחוריו. הסרט מוסיף לרצד, ההקרנה נמשכת, אבל עתה התמונות נופלות על מסך מנוקב ואתם מגלים שמאחוריו אין ולוּ דבר. לא-כלום.
זה בערך מה שמתרחש כעת, בעולם הנתון לאחת מן ההתפרצויות הוויראליות המרשימות בהיסטוריה. ואם עד כה לא ידענו שאנחנו צופים בסרט, הרי שמיליארדי מיליארדים של וירוסים הולכים ומתרבים בקצב מסחרר מחוררים כעת את המציאות הדמיונית שכולנו חיינו בה זמן רב. רק החירור הזה הוא שמאפשר לנו לדעת שמה שחשבנו אותו למציאות שרירה, לא היה אלא כעין הקרנת סרט קולנוע על מסך התודעה. העולם כפי שאנו מכירים אותו, על כל ההתרחשויות שבו, אשר התנהל באופן פחות או יותר יציב, נפלש על ידי גורם בלתי צפוי שאינו ממש חי ואינו ממש דומם. גורם המחורר את העולם, מחורר את הציוויליזציה, מחורר את רקמת החיים הדקה שהתרגלנו לחיות ומשנה אותם במהירות מסחררת. כל וירוס שגודלו כמה מיקרונים בלבד, פוער פער קטן, חור קטן, נקב קטנטן במרקם החיים המשפחתיים, החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים, הלאומיים והבין-לאומיים. מספר החורים האלה הולך ועולה, הולך וגדל, ואנו נוכחים לדעת, שמאחורי כל חור קטן שחוּרָר, אין כלום. אנו מגלים שאין שום עָרבוּת המחזיקה בכוחה את מה שהתרגלנו לקרוא לו עוֹלם או מציאות. אין אחר של האחר. אין אחרוּת גדולה שעומדת מאחורי הדברים הנראים, הגלויים; לא דיפ-סטייט, לא המדע ולא אלוהים. אנחנו לבד מול הטבע. לגילוי הזה יש צביון של טראומה. ואנחנו אכן בעיצומו של אירוע טראומטי שמפגיש אותנו עם מה שבלתי אפשרי לחשוב אותו. כמו בכל אירוע טראומטי, גם במקרה הזה האפקטים שלו יתגלו רק לאחר שיסתיים ולא מן הנמנע שבעתיד נחזה בתופעות פוסט טראומטיות ממש, הן גלובליות והן פרטניות.
בינתיים, מטבעם, בני אדם לא אוהבים חורים ברקמת החיים. חורים כאלה מסבים להם מועקה, תחושה של כובד, של מחנק, של שיתוק, של תימהון ושל חוסר אונים ולכן הם ימהרו לסתום אותם. לסתום עם מה? עם סרטים אלטרנטיביים. כך באות לעולם מני ספקולציות וקונספירציות שחלקן מגיעות לממדים דלוּזיונליים של ממש, על נגיף שהונדס גנטית במעבדות של צבא סין והשתחרר בטעות, על נשק ביולוגי שפיתח ה-CIA, על מזימה להפיל משטרים, על כוונה לכונן סדר עולמי חדש, על קנוניה שמטרתה לפגוע בכלכלה הסינית ואפילו על כוונת מכוון מוקדמת להעשיר באופן אסטרונומי כמה חברות ביוטכנולוגיות המפתחות ומייצרות חיסונים. ומן הצד השני, לעומת יצירת הסרטים האלטרנטיביים הללו, עומד ופועל מנגנון הפוך: ההכחשה. ודווקא ממנה עלינו לחשוש יותר מכל. במקרה הזה, הסרט האלטרנטיבי הוא שאין סרט. הכל עורבא פרח או לכל היותר מהומה על לא מאומה. בערך כמו העיוורון המופנה כלפי אסון האקלים הממשמש ובא, כך גם כאן, ההכחשה פועלת על מנת למנוע הכרה בחור שדרכו נשקף הלא-כלום, או במילים אחרות למנוע הכרה בכל מה שמאיים ומעורר חרדה. כתוצאה מכך, אנחנו עשויים לצפות בפרופסור מכובד המתראיין בטלוויזיה ומצהיר שהוא חש לגמרי בנוח לטוס ולבקר בכל מדינה באירופה, אנו עשויים לגלות שחברינו למקום העבודה חזרו מחו"ל ולמחרת הגיעו לעבוד בלי בידוד ובלי לומר לנו על כך דבר, ואנו יכולים לפגוש את אלו שחזרו ממדינות מוכות חולים ווירוסים שהצהירו על עצמם כמי שנכנסים לבידוד ואף על פי כן יצאו לקניות בסופר-מרקט, יצאו לבקר את הספר השכונתי, נכנסו לבית מרקחת, ישבו בבית קפה או המתינו שעתיים בתור בסניף משרד הפנים או בסניף המוסד לביטוח לאומי.
עתה, משיותר ממאה מדינות וטריטוריות ברחבי העולם כבר נגועות בנגיף, חלקן באופן קשה ביותר, עם מעל מאה-אלף מקרי הדבקה מדווּחים, ומשלמדנו על פוטנציאל ההדבקה הגבוה שלו, מה שתורם באופן חסר תקדים להתפשטותו של הווירוס היא לא אחרת מאשר הפסיכולוגיה של בני אדם, האופי שלהם, האימה שלהם מפני החור שדרכו מציץ אליהם הלא-כלום, וכן נטייתם לשקר לאחרים ולשקר בעיקר לעצמם, התשוקה שלהם לבּוּרוּת והרצון שלהם לא לדעת דבר על האמת. מול הדבר הזה, שום חברה ביוטכנולוגית ושום מדינה, לא יכולות לפתח חיסון.
