מחשבות על חדר המשחקים
סקירת מאמרה של בטי ג'וזף
בטי ג'וזף (1917-2013), פסיכואנליטיקאית בריטית הנמנית עם הזרם התאורטי של ממשיכות קליין, פרסמה את המאמר בלונדון בשנת 1998. המאמר דן בהיבטים טכניים הנוגעים לטיפול בילדים לאור התאוריה הקלייניאנית.
על פי התאוריה הקלייניאנית, טיפול פסיכואנליטי בילדים אינו שונה במהותו מטיפול במבוגרים. אולם בעוד שטיפול במבוגרים נעשה דרך דיבור, הרי שטיפול בילדים מתבסס יותר על עשייה, ומכאן נגזרים הבדלים טכניים הנוגעים גם לסטינג הטיפולי ולעיצוב חדר הטיפולים וגם לטכניקה הטיפולית.
ג'וזף מסבירה שחדר המשחקים צריך להיות מתוכנן כך שיאפשר לילד חופש להביע את עולמו הפנימי, ולא פחות חשוב מכך, על החדר לאפשר למטפל את החופש לחשוב, להכיל ולהבין את אותם התכנים שהילד מבטא. לאור עקרונות אלו, על החדר להיות מספיק גדול על מנת שיאפשר לילד מרחב תנועה, ועל מנת שלא יעורר חרדה. חלל קטן עלול לעורר חרדה בילדים חרדתיים או קלסטרופוביים. בנוסף, רצוי שהחדר יהיה מיועד לטיפול בילדים בלבד. חדר הטיפולים צריך לאפשר לילד לבטא תכנים המתעוררים בו, כולל דחפים הרסניים ותוקפניים. אם נדרש מהמטפל ומהמטופל להיזהר ולדאוג לשלמותו של החדר ושל הרהיטים, יצטמצם המרחב של המטפל לחשוב ולהבין את שהילד מבטא, ויצטמצם המרחב של הילד לבטא את עולמו הפנימי.
לדוגמה, מתוארת פגישה טיפולית עם ג'ון, ילד בן חמש, הסובל מחרדות, קשיים חברתיים ובעיות התנהגות חמורות. המטפלת ידעה שלאחר הפגישה עליו ללכת למסיבה. כשנכנס לחדר הוא נראה מוטרד והתחיל לבנות ספינת פירטים תוך שימוש ברהיטים שבחדר. הוא השתמש בכיסאות, שולחנות, כריות של הספה. לאחר מכן הביט בחרדה על קילוף בפינת שולחן העץ, שהוא קילף בפגישה הקודמת. בהמשך הושיב את המטפלת על כיסא וחסם את המרחב שסביבה בעזרת רהיטים אחרים, ואז נע סביב המטפלת תוך שהוא חובט בה, בועט בה, וקורא לעברה: לא תוכלי לתפוס אותי! כאשר המטפלת ניסתה להגן בעזרת ידיה על גופה מהבעיטות ומהחבטות, הוא אמר: את פגעת בי ואני אספר זאת לאמא שלי! בהמשך התחיל לקלף עוד פיסת עץ מהשולחן אך עצר בעד עצמו כשראה את הנזק שגרם לשולחן ביום הקודם.
דוגמה זו מדגימה כמה חשוב שחדר הטיפולים יאפשר לילד לבטא את הרסנותו ואת תוקפנותו. אם המטפלת הייתה נזעקת וממהרת להגיב, מנסה לתקן ולסדר את הנזקים שג'ון גרם, אזי לא היה לה מרחב לחשוב ולהבין את התהליך הטיפולי שהתרחש. בדוגמה זו, יכלה המטפלת לזהות את חווית חוסר האונים והחרדה שהושלכה אליה בתהליך של הזדהות השלכתית, ובהמשך יכלה לפרש את עוצמת החרדה והמצוקה שג'ון חווה לקראת המסיבה אליה הוא נאלץ ללכת בהמשך היום.
כפי שעל החדר להיות מסוגל להכיל את התכנים שמבטא המטופל, גם על המטפלת להיות מסוגלת לאפשר ולהכיל את אותם התכנים. במאמר מודגש תפקידו הייחודי של המטפל – לחשוב, להבין ולהכיל את עולמו הפנימי של המטופל, בשונה מדמויות אחרות בעולמו של הילד, אשר שופטות ומצפות ממנו להתנהגויות מסוימות. כך למשל, אם ילד מתנהג בתוקפנות או בהרסנות, על המטפל להרפות מעקרונותיו המוסריים אשר אולי מתנגדים להתנהגות כזו, ולהתמקד בניסיון להבין מה מבטא הילד כאשר מתנהג באופן הזה.
בהמשך לכך, מתייחס המאמר לעוד סוגיה טכנית חשובה, הנוגעת לגבולות המשחק כצורת תקשורת: בדוגמה שהובאה לעיל, המטפלת משתפת פעולה עם המשחק של ג'ון. היא נענית לדרישותיו, יושבת היכן שהוא מושיב אותה, ומתוך כך היא מבינה את החוויה של ג'ון – כלומר, הסיטואציה כולה משרתת את הטיפול ומשמשת כצורת תקשורת המאפשרת למטפלת להבין ולחוות את הדחפים ואת הפנטזיות של המטופל. אולם, מתעוררת השאלה: מתי מפסיק המשחק להיות אמצעי תקשורת? מתי על המטפל להשתתף במשחק ומתי עליו לעצור את המשחק, לפרש או להתבונן בילד? אין לכך תשובה חד משמעית אך ג'וזף מדגישה את חשיבות העירנות של המטפל לסוגיה זו. היא מתארת כיצד בעבודתה עם ילדים היא משחקת עם הילד רק עד שהיא מבינה את הצורך שעומד מאחורי הבקשה שלו לשחק. למשל, אם ילד מבקש לשחק מסירות בכדור בפגישה האחרונה לפני חופשה, המטפלת מבינה שמה שעומד מאחורי הבקשה שלו הוא הצורך להרגיע את החרדה שלו מפני הפרידה ממנה ושהמשחק החזרתי בכדור יאפשר לו להרגיש שהיא תחזור אליו כפי שהכדור חוזר אליו. אחרי שהיא מפרשת את הצורך שלו, או את החרדה שלו, היא בודקת מה הפירוש עורר בילד: האם הוא ממשיך לשחק מסירות באופן הגנתי, כדי לא להתמודד עם החרדה שמתעוררת בו? האם הפירוש עורר תקיעות והוא מפסיק לשחק ונסוג אל תוך עצמו? ג'וזף מדגישה שחשוב שהמטפל יהיה ערני ומודע לתחושות שמתעוררות בו ומניעות אותו לפעולה, האם הוא משחק עם הילד כדי לרצות אותו, מתוך פנטזיות הוריות שלו, להיות הורה טוב? או הפנטזיה להיות שונה מהוריו של הילד? על המטפל לשים לב לדברים המניעים אותו לפעולה בתוך המשחק, ולבחור בטכניקה שמשרתת את הטיפול בצורה הטובה ביותר. דרך דוגמאות טיפוליות, מדגימה ג'וזף כיצד עבודה טיפולית, בפרט בטיפול בילדים, מפגישה את המטפלים עם תכנים ופנטזיות לא מודעים שלעתים משפיעים על בחירותיהם.
מעניין להבחין כיצד, במיוחד בטיפול פסיכואנליטי בילדים, קשה לנו להרפות מהערכים החינוכיים והמוסריים שלנו ולהשאירם מחוץ לחדר הטיפולים. זה ניכר למשל בווינייטה הטיפולית עם ג'ון שהובאה לעיל, אך ניתן לראות ביטויים שלה גם בהחלטות פשוטות ויומיומיות העולות בקליניקה. למשל, מה מצפים מהילד לעשות עם ציור שצייר? האם נציע לו תיקיה או קלסר לתייק ולשמור את הציור, ובכך נעביר לו מסר שציורים הם חשובים ויש לשמור אותם? עמדתה של ג'וזף היא שיצירותיו של הילד הן רגעיות וחולפות כמו חלום שמבוגר מביא לטיפול: יש להבין ולפרש את מה שהציור מבטא, באותו רגע, ולאחר מכן יש להרפות מהציור, לאחסן אותו בתחתית הערימה או בתחתית המגירה.
המטרה הבסיסית של הטיפול הפסיכואנליטי היא הבנת עולמו הפנימי של המטופל. ככל שמתמקדים במטרה זו, כך ניתן להבחין בבהירות רבה יותר ביחסי הגומלין המתמשכים בין מטפל למטופל – האופן בו השניים משפיעים זה על זה כל הזמן באופן לא מודע. בספרות התאורטית שקודמת למאמר זה, הדגש היה על הפעולות של הילד המטופל. ג'וזף מוסיפה כאן דגש נוסף, המרחיב ומוסיף על התאוריה של מלאני קליין: תהליך של enactment שבו ההזדהות ההשלכתית משפיעה על החלטות טכניות של המטפל.
להבהרה נוספת של נקודה זו מובאת דוגמה טיפולית מתוך טיפול בילדה בגיל החביון, אשר מתוארת כתובענית, שתלטנית, וסובלת מקשיים בולטים בתפקוד הלימודי ובריכוז. המטופלת הגיעה לפגישה עם אוזניות והקשיבה למוזיקה במהלך הפגישה, הוציאה מתוך תיק בית ספר חוברת עבודה, ביקשה מהמטפל שיבחן אותה על אוצר מילים שעליה ללמוד, וסיפרה על הישגיה במשחק כדורשת. המטפל הרגיש שאינו יכול להגיע אליה, האוזניות והעמדה ההגנתית שהגיעה אתה לטיפול עוררו בו תחושת ריחוק וחוסר אונים.
כאשר ביקשה ממנו גיליון נייר לצייר עליו, מתוארת התלבטותו של המטפל איך לפעול ותחושה של חוסר אונים. בחוויה שלו, אם יספק לה עוד ועוד גיליונות נייר, כפי שהיא דורשת, הוא ישתף פעולה עם החלק הדורשני והשתלטן שבאישיותה במקום לפרש אותו, ואם הוא ימנע ממנה גיליונות נייר, הוא ימנע ממנה לבטא את עצמה, ויהפוך מזוהה עם הורה שתלטן ואכזר. במקרים מסוג זה חשוב שהמטפל ישים לב להעברה נגדית המתעוררת בו שעלולה להוביל אותו להדוף, לאיים, או לשתף פעולה עם חלקים באישיותו של המטופל במקום לפרשם.
המאמר נפתח בדיון טכני אודות חדר המשחקים והסטינג בטיפול בילדים, מה שהוביל לתיאור התהליך שבו המטפל, בפרט בעבודה עם ילדים, נגרר ומובל לסוג של ביטוי בפעולה (acting-in). מודגש כי רגישותו של המטפל לתהליכים אלו היא הכרחית. כמו כן מודגשת החשיבות של סביבה טיפולית שבה המטפל חופשי מחרדה ומדאגה לשלמות החדר. רעיונות אלו מתבססים על התאוריה של מלאני קליין ומרחיבים את מושג ההזדהות ההשלכתית שהיא טבעה.
מקורות
Betty Joseph (1998) Thinking about a playroom, Journal of Child Psychotherapy, 24:3, 359-366, DOI: 10.1080/00754179808414824
